פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR

פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR

הספר פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR: חוויה מגולמת בגוף, תיאוריה ופרקטיקה קלינית מספק חיבורים תיאורטיים וקליניים עכשוויים בין פסיכואנליזה התייחסותית, תיאוריית היקשרות, מדעי המוח, הקהָיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים – וכולם מביאים את החוויה המגולמת בגופם של המטופל ושל האנליטיקאי כאחת אל חזית החשיבה והפרקטיקה הקלינית. מחברת הספר מציעה מבט מעמיק אל האופנים בהם אפשר לשלב ביעילות בין פסיכואנליזה לשיטת EMDR כך שהשיטות ישלימו זו את זו, באמצעות הצגת רעיונות ליבה ושפע של תיאורי מקרה מאירי עיניים ומרגשים.

חמדה ארד מתארת את הרעיונות התיאורטיים והקליניים אשר מאפשרים את השילוב של פסיכואנליזה התייחסותית עם תרומתה הייחודית של שיטת ה־EMDR, תוך שימת דגש מיוחד על חשיבות החוויה הנוירולוגית והמגולמת בגוף בהתפתחותו של האדם בהשוואה לגישה המסורתית של טיפול בדיבור כדרך להתמודד הן עם טראומה מז'ורית מסוג T גדולה, הן עם טראומה מבוססת היקשרות מסוג t קטנה. ארד מתארת גישת EMDR מותאמת שפיתחה כדי לסייע למטופלים רבים, מעֵבר ליישום המקורי והמוכר של השיטה בעבודה עם טראומה, תוך רתימת ההיבטים הנפשיים המגולמים בגוף לטובת הטיפול הפסיכואנליטי־התייחסותי. דוגמאות קליניות מוחשיות, אשר נבחרו כדי לבאר מושגים תיאורטיים, מתווכות לקורא את הרעיונות התיאורטיים המורכבים. החלקים הקליניים מדגימים את טווח אפשרויות השילוב בין שיטת EMDR לעבודה פסיכואנליטית־התייחסותית כדי לסייע למטפלים ומטפלות לנווט בין שתי השיטות, גם אם נדמה תחילה כי גישות אלה מנוגדות.

הספר פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR: חוויה מגולמת בגוף, תיאוריה ופרקטיקה קלינית מיועד לפסיכואנליטיקאים, לפסיכותרפיסטים, ולפסיכולוגים המבקשים ללמוד את התיאוריה והפרקטיקה של הגישה ההתייחסותית, או לאלה המחפשים דרך לשלב בעבודתם גישות מגוונות אחרות, דוגמת שיטת EMDR, כמו גם לסטודנטים לתארים מתקדמים בתחומים אלה ולמטפלים בשיטת EMDR המבקשים להרחיב את אופקיהם ואת מיומנותיהם באמצעות שילוב זה.

ד"ר חמדה ארד היא פסיכואנליטיקאית, מנחה, ומדריכה מוסמכת בסיאטל, וושינגטון. מלבד זאת, ארד היא מטפלת מוסמכת של EMDRIA לטיפול בשיטת הקְהָיָה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים. ד"ר ארד נמנית עם סגל ההוראה במכונים פסיכואנליטיים בוושינגטון הבירה, ומרצה בארצות הברית, באירופה ובישראל. תרומתה העיונית והקלינית באה לביטוי גם באסופות מאמרים ובספרים מקצועיים. לארד קליניקה פרטית בסיאטל, שם היא מטפלת ביחידים, בזוגות ובקבוצות.

פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR

חוויה מגולמת בגוף, תיאוריה ופרקטיקה קלינית

מבוא

בעקבות אסון התאומים ב־9/11 והמשבר שנוצר בעקבות ההוריקן קתרינה, רבים בקהילה הפסיכואנליטית חשו דחף עז להושיט יד בינות הכאוס והצורך האדיר של אנשים כה רבים שהושפעו מאסונות אלו ומהשלכותיהם. מי שהיו בידיהם כלים מועילים, דוגמת הקהָיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR), ועלה בידם לסייע בתוך זמן קצר יחסית בהפחתת תחושות המצוקה בקרב מי שהושפעו מאירועים אלה, לכדו את תשומת ליבם של מטפלים אחרים על שום יכולתם להתערב ביעילות כאשר הצורך היה כה דוחק. לרוב, טיפול פסיכואנליטי דורש זמן. הוא נסמך על יצירה של מאֲרגים אינטרסובייקטיבים סבוכים ובחינה מדוקדקת של השדות ההתייחסותיים ואלה של ההעברה וההעברה הנגדית. עם זאת, כפסיכואנליטיקאית, אין זה מפתיע שחשתי צורך לכלול את שיטת EMDR בארגז הכלים המקצועי שלי. קראתי ואף שמעתי מעמיתיי על אודות מעלותיה של השיטה, ולבסוף השקעתי את זמני והוכשרתי כמטפלת מוסמכת בשיטת EMDR. מעולם לא הייתי טהרנית בעבודתי. באמתחתי היו מרכיבים של שיטות טיפול שונות, אשר סייעו לי לנווט בין רגעים קשים עם מטופלים, אולם אט־אט רכיבים נפרדים אלו שולבו ביעילות והפכו מקשה אחת עם עבודתי הקלינית. על אף האמור, ראיתי ב־EMDR שיטה מובחנת המיושמת כיחידה נפרדת ללא שילוב של מרכיבים חדשים משיטות טיפוליות אחרות, קל וחומר מתחום הפסיכואנליזה.

כלל לא עלה בדעתי לשלב את שיטת EMDR בעבודתי הפסיכואנליטית־התייחסותית עד שהתמודדתי עם מצב שבו הרגשתי שאין ביכולתי לסייע למטופלת להגיע להבעה רגשית, חרף מאמצינו הרבים. כשכבר התחלתי לפקפק ביכולתי לסייע לתהליך של מטופלת זו, היא עצמה הראתה לי את הדרך. לאחר חודשים רבים של עבודה טיפולית, שלא במתכוון, שקעה המטופלת בתנועה אשר הביאה לראשונה להבעה רגשית כנה. לא זו בלבד ששתינו קיבלנו בברכה את הרגע הנוגע ללב, אלא שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה הבנתי כי באפשרותי להיעזר בשיטת EMDR ככלי טיפולי מעצים כאשר הוא משולב בפסיכואנליזה התייחסותית.

סברתי כי שיטת EMDR עשויה להציע למטופלת הזדמנויות חשובות שיאפשרו לה, בסופו של דבר, להתמסר לתהליך הפסיכואנליטי־התייחסותי. הצגתי את רשמיי התיאורטיים וכן חומר קליני ראשוני במפגשים מקצועיים, ונעניתי בסקרנות. רבים מהמשתתפים היו בקיאים בשתי השיטות, אך כמוני, סברו שהן אינן משיקות, עד אשר תיארתי את התנסותי בשילובן במקרה המדובר. כמה מהמשתתפים הציעו שאפרסם לא רק את המקרה הזה, כי אם ספר שיכלול את רעיונותיי על שילוב הגישה הפסיכואנליטית עם שיטת EMDR ואת יתרונות השילוב הזה, בליווי תיאורי מקרה, כדי לסייע לאנליטיקאים להתמודד עם מכשולים פוטנציאליים, ובמיוחד כדי למקד את מאמציהם של מטפלים השואבים מן הגישה הפסיכואנליטית כדי לסייע להם לשלב בעבודתם את שיטת EMDR, ולקדם את תהליך הצמיחה של מטופליהם. מטרתו של ספר זה לפרט ולהסביר את שיקוליי ואת ממצאיי לאורך הדרך, בתקווה שיסייעו לאחרים בתחום הטיפול לשקול כמה גרסאות של השיטה המשולבת הזו, לאחר שהשיגו מיומנות בכל אחת מן השיטות בנפרד.

תודות

התהליך הממושך של פיתוח הרעיונות ושל כתיבת ספר זה כלל שיחות רבות עם עמיתים, עם חברים ועם בני משפחה במשך שנים רבות, ואלה, ללא ספק, תרמו להבנת הרעיונות וההשלכות הקליניות של שילוב הגישה הפסיכואנליטית־התייחסותית עם שיטת EMDR. אף שיהא זה בלתי־אפשרי למנות את כולם, ברצוני לציין כמה אנשים שהיו נוכחים לאורך כל הדרך.

אדריאן האריס, מורתי והמנטורית שלי, עמדה לצידי משך שנים רבות, תוך שהיא מכוונת ומדריכה אותי לכל אורכו של ספר זה. העומק האינטלקטואלי שלה, חוכמתה, סבלנותה ונדיבותה האינסופיות סייעו לי רבות. דברי הביקורת הנבונים שלה אתגרו אותי לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר.

סטיבן דניאל, מהאוניברסיטה הבין־לאומית לתארים מתקדמים, כבר משיחותינו הראשונות זיהה את הפוטנציאל ואת החשיבות של הספר, וסיפק לי את האנרגיה הדרושה להשלמתו של פרויקט ארוך זה. אני אסירת תודה על רגישותו בקריאת הטיוטות המוקדמות.

רובין שפירו הקשיבה לרעיונותיי על אודות שיטת ה־EMDR והתאמותיה בשלביו המוקדמים של פרויקט זה. אני מודה לה על הידע והתמיכה שסיפקה, ועל כך שקראה חלק מהספר.

חברי, יבין שחם, סקר את הפרקים הכוללים מחקרי מוח. מומחיותו בתחום מדעי המוח והערותיו לא יסולאו בפז.

אני מודה לג'וי קרופורד ולזיגריד אסמוס על סיוען בגרסה האנגלית של ספר זה.

Washington Baltimore Center for Psychoanalysis Program New Directions: Writing with a Psychoanalytic Edge היא בית מופלא, שמעודד את רוח הכתיבה בתחומנו ברגישות ובמיומנות רבה. התמזל מזלי להיות חלק ממנה, ולקבל את ההזדמנות ללמוד, ללמד, ולכתוב עם קבוצה כה מוכשרת של עמיתים, סטודנטים וחברים. תודה מיוחדת לרוברט וויינר, מייסד־שותף של New Directions, אשר קרא חלק מספר זה, לאן אדלמן על המשוב המחכים, לשרון אלפרוביץ, מייסדת־שותפה של New Directions, על תמיכתה, וכן לקרי מלוויסטה על שתמיד הייתה שם בשבילי.

אני מודה לקארן סטאר על שקראה את כתב היד. אני חשה אליה קרבה מיוחדת כהוגה וכמטפלת, אשר מעריכה וכותבת על אודות השילוב של פסיכואנליזה התייחסותית עם שיטות פסיכותרפיה אחרות.

לסילביה פלשר, על ההזמנה להציג בחברה הפסיכואנליטית של ניו ג'רזי, ולאליטה קולמן על ההזמנה לדבר במרכז ניופורט ללימודים פסיכואנליטיים וכן במכון הפסיכואנליטי של ניופורט. הזדמנויות מוקדמות אלו לדון במחשבותיי התיאורטיות וחוויותיי הקליניות בשילוב של פסיכואנליזה התייחסותית ושיטת EMDR בעבודתי העידו כי קיים עניין רב בשילוב מסוג זה.

תרומתה הייחודית של סדרת הספרים Relational Perspectives ועורכיה לואיס ארון ואדריאן האריס יצרו בית טבעי עבור ספר זה ועבור רבים אחרים בתחום.

תודותיי ל־Kate Hawes, Charles Bath, Abigail Stanley ורבים אחרים ב־Routledge, כמו גם Laura Christopher ב־Swales & Willis, אשר סייעו לי בתהליך העריכה והפרסום של המהדורה האנגלית של ספר זה במיומנות וסבלנות כה רבות.

תודתי ליעל קצבוי, מתרגמת הספר לעברית, על עבודתה המדוקדקת ושפתה היפה, שעמלה רבות לוודא שהספר יהיה לא רק מהימן למקור, אלא יְסבר את העין והאוזן של הקורא/ת בעברית.

לחברי דני טרץ' על עצותיו המחכימות ועזרתו בקירוב הספר אל יעדו.

לחברתי היקרה ועמיתתי, עליזה גולדשטיין, ולחברתי ועמיתתי אלונה גד על היותן נדבך משמעותי בחיי.

בהוצאת כרמל, רבים וטובים תמכו ותרמו להוצאת הספר במהדורה העברית. בראש ובראשונה תודותיי למר ישראל כרמל מייסד ומנהל הוצאת כרמל המופלאה, שהעניק בית לספר ונכח לאורך כל הדרך גם כשהופיעו מהמורות בדמות המגיפה העולמית ומלחמה מרה. לעורכת הלשונית תרצה יובל על הערותיה שהעלו את הספר בבטחה ובנדיבות על דרך המלך הלשונית, לחזי ועקנין שביד אמונה עמל על התקשורת עמי והביא את הספר לעימודו השלם, למעין אל־און פדר רכזת ההוצאה על היותה במרכז המערכת מתחילת דרכו של הספר בהוצאת כרמל, לעידו אדמון ומיכל פוקס שטיפלו בזכויות היוצרים המצוטטים בספר.

הערכתי למעצבת הכריכה יעל בר-דיין.

למטופליי, אשר לימדו אותי כיצד להפוך לשותפה טובה יותר בעבודתנו יחדיו, נתנו בי את אמונם, אך גם העלו ספקות ואתגרו. הייתה לי הזכות לעבוד עימכם, ולעד אהיה אסירת תודה על כך.

אני חבה תודה ליובל נאמן על שקרא טיוטות של עבודה זו, ועל נכונותו לשאול אותי תכופות "על מה את כותבת היום?". אני מודה לו על סימני הדרך אשר סייעו לי "לחזור הביתה", לליבו ומטרתו של הפרויקט הזה. יחד ראינו את היופי בגרם מדרגות במהלך טיול ברכס הקסקייד. התמונה שצילם יובל מופיעה על כריכתו של ספר זה. אני מודה לדניאל ארד־נאמן, אשר תמיכתה הייתה סלע איתן בכתיבתי, ועל עזרתה בהצבת יעדים בני־השגה. אני מודה לאורן ארד־נאמן על הביקורת ועל הערות העריכה יקרות הערך שלה, ולרענן נפתלוביץ על שסיפק את הכלים הראויים לישיבה ממושכת מול המסך. דומה כי הכלה מתגלה בדרכים לא צפויות, ובמהלך שיעורי הכינור של מתן ארד־נאמן עם מרגרט פרסלי כתבתי כמה מהקטעים האהובים עליי ביותר בכתב יד זה. למשפחתי, על כך שתמיד עודדה אותי לשבת ולכתוב, על אהבתם ועל שהעסיקו והסיחו את דעתי ברגעים הנחוצים.

עשיתי כמיטב יכולתי לשנות את כל הפרטים הביוגרפיים כדי להגן על פרטיותם של מטופליי, כך שרק הם יוכלו לזהות עצמם בספר.

ספר זה מתאר גישות טיפוליות מורכבות ואת יישומן בעבודתי הקלינית. השגת מיומנות בכל אחת מן הגישות דורשת הכשרה רשמית, תחת הדרכה קלינית. אין ליישם את ההצעות המתוארות בספר אלא אם כן אתם מטפלים מורשים בבריאות הנפש, ורק אם סיימתם תהליך הכשרה רשמי לטיפול בשיטת EMDR דרך EMDRIA או מכון ה־EMDR. נוסף על כך, יש לטפל באמצעות פסיכואנליזה, פסיכותרפיה, וגישת EMDR רק בהתאם לרמת המומחיות שהשגתם, שכן עבודה עם אנשים מסוימים המתמודדים עם רמה מוגברת של אתגרים נפשיים דורשת הכשרה מתקדמת ועבודה קלינית מודרכת.

הרשאות

נעשה כל מאמץ לאתר את בעלי זכויות היוצרים כדי לקבל את רשותם להדפיס מחדש מבחר מהעבודות בספר זה. אנו מעודדים כל בעל/ת זכויות יוצרים שלא קיבל/ה את ההכרה הראויה לו/לה כאן לפנות אל המוציאים לאור, ואנו מתחייבים לתקן כל שגיאה או השמטה במהדורות העתידיות של ספר זה.

התמונה על הכריכה הקדמית צולמה בידי יובל נאמן ונעשה בה שימוש באישורו.

הציטוט בראשית ההקדמה, מאת אריאן מנוצ'קין (Ariane Mnouchkine), הוא באדיבות Guardian News & Media Ltd. הציטוט לקוח ממאמרו של אנדרו דיקסון

(Andrew Dickson): "Ariane Mnouchkine and the Théâtre duSoleil: A life in theatre". The Guardian, August 10, 2012.

ראו: www.theguardian.com/culture/2012/aug/10/ariane-mnouchkine-life-in-theatre

המובאה בראשית פרק 1 כוללת מילות שיר מאת יעקב רוטבליט. © כל הזכויות בשיר "רואים רחוק רואים שקוף" שמורות למחבר יעקב רוטבליט ולאקו"ם (אגודת המלחינים, המחברים והמוציאים לאור של המוזיקה בישראל). השימוש באישור.

תרשים הזרימה עבור מקרה טיפול בשיטת EMDR © 2016 המוצג באיור 1.1 נוצר בידי נטלי רובינסון, MSW, LICSW, מדריכה מוסמכת של EMDRIA, בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית. השימוש באישור. תרשים הזרימה (תוכנית סיוע הומניטרית להחלמה מטראומה באמצעות EMDR, 2016) לא פורסם; עם התאמות המחברת. חשוב לציין שהתרשים הוא למטרות המחשה בלבד, ורשאים להשתמש בו קלינאים שהשלימו הכשרה מקצועית ב־EMDR על־ידי מכון ה־EMDR או על־ידי מדריכים מורשים של האגודה הבין־לאומית ל־EMDR בלבד. ראו איור 1.1.

המובאה בראשית פרק 2 מציגה קטע מתוך ספרו של פאול צלאן, אור כפוי, מגרמנית: שמעון זנדבנק, הספריה החדשה לשירה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 157, כותרתו "וכוח וכאב"). השימוש באישור.

המובאה בראשית פרק 3 לקוחה מתוך שיר ללא כותרת מאת ישראל אלירז, מתוך כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת, הליקון־מודן 2013. השימוש באישור.

המובאה בראשית פרק 4 לקוחה מתוך הספר פגישות מאת מרטין בובר, שראה אור ב־2021 בהוצאת נהר ספרים, בעריכתו של ראובן מירן (אחרית דבר: ד"ר ימימה חדד), עמ' 88. השימוש באישור.

מילות השיר המצוטטות בראשית פרק 5 לקוחות מתוך

"The Woman Who Could Not Live With Her Faulty Heart", מתוך Selected Poems II: Poems Selected and New 1976–1986, מאת מרגרט אטווד, © 1987. נדפס מחדש באישור של Houghton Mifflin Harcourt Publishing Company. כל הזכויות שמורות. השיר הופיע גם ב 1966–1984 Selected Poems, © 1990, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, קנדה. נדפס מחדש ברשות המוציא לאור. שורות השירה מועתקות גם באישור של Curtis

Brown Group Ltd, London, מטעם מרגרט אטווד. זכויות יוצרים © מרגרט אטווד, 1978.

שורת השירה במובאה של פרק 7 היא מתוך "מֵתַי", שירה של רחל בלובשטיין שנכתב ב־1931, נחלת הכלל, לפי אקו"ם.

השיר "Meeting Wolf", שנכלל בפרק 7, לקוח מתוך Evidence: Poems, מאת מרי אוליבר, אשר יצא ב־2009 בהוצאת Beacon Press Boston, עמ' 59. זכויות יוצרים © 2009 מאת מרי אוליבר. נדפס מחדש באישור של The Charlotte Sheedy Literary Agency Inc.

המובאה בפרק 8 היא ציטוט מתוך ספרו של הנס פאלאדה לבד בברלין. מגרמנית יוספיה סימון, הוצאת פן וידיעות ספרים, 2010. השימוש באישור.

המובאה של פרק 9 היא קטע מהשיר "Fraise" של איליה קמינסקי, בספרו Musica Humana, זכויות יוצרים © 2002 איליה קמינסקי. נעשה שימוש באישור המשורר והוצאת Chapteau: Montpelier VT: Chapiteau Press, n.p.

הקדמה

"זהו טקס, פולחן – אתם אמורים לצאת מהתיאטרון אנושיים יותר מכפי שהייתם בהיכנסכם"

Ariane Mnouchkine

אריאן מנוצ'קין ניסחה מחדש, שלא במתכוון, את קביעתו של הארי סטאק סאליבן כי "יותר מכל דבר אחר, כולנו פשוט אנושיים, בין שאנו שמחים ומצליחים, שבעי רצון ומנותקים, אומללים וסובלים מהפרעה נפשית, או יהא הדבר אשר יהא" (Sullivan, 1953a: 16), אך דבריה לכדו מציאות חשובה. לעיתים קרובות מטופלים מגיעים למשרדנו בתחושה שבאופן כזה או אחר דבר מה משמעותי חסר בהם כחברים בקהילה האנושית. לעיתים, מטופלים כומסים בתוכם את סוד ההתעללות שהיו נתונים לה; הם עלולים לחוש כי טבועה בהם איזו פגיעוּת מוּלדת שמטה את כף גורלם לרעה, או שאין בידיהם הכלים הנכונים להתמודד עם הקשיים במצבם. התיאטרון החי המתגלם במערכת היחסים הפסיכואנליטית – מעורר רגשית ומציאותי כאחת, אם כי חסר אופק עתידי במונחים ממשיים – עודנו המקום שממנו מגיחים ועולים שני השותפים, כשאנושיותם עשירה משהייתה בהיכנסם אליו.

כאנליטיקאים אנו מנסים לשתף פעולה עם האדם המטופל כדי לסייע לו לבחון לעומק את רגשותיו ולגלות את המכשולים העומדים בדרכו להרחבת מנעד האפשרויות שלו, כך שיוכל לחיות חיים מלאים יותר. הרעיון שלפיו האנליטיקאי לוקח חלק במפגש תודעות עם המטופל, בדו־שיח א־סימטרי אך שוויוני, הורחב ונחקר לעומק בספרות הפסיכואנליטית ההתייחסותית במהלך העשורים האחרונים (Aron, 1996; Aron & Starr, 2013; Kuchuck, 2014), בהמשך לניסיונות מוקדמים יותר לחדד את החשיבות התיאורטית והקלינית של הדדיות (Aron & Harris, 1993; Ferenczi,1998). הבנה ח דשה של רעיונות כגון מימוש בפעולה ושל חשיבות הסובייקטיביות של שני השותפים (Benjamin, 1995) בפעולה הטיפולית, הובילה אותנו מעמדה ניטרלית של צופים מהצד לעבר תפיסה משתתפת יותר של תפקידנו, ובכך שינתה את אופן עבודתינו עם מטופלים. לדוגמה, אנו משתמשים בהעברה נגדית ככלי מאבחן לא רק כדי להבין את התהליך הדינמי של המטופל, אלא גם כמטפלים, כדי לסייע לעצמנו לזהות את הדרכים שבהן אנו משתתפים בשחזור דינמיקות נפשיות מסוימות. העברה נגדית הפכה לכלי חשוב שהעלה שאלות נוספות בדבר הפעולה הטיפולית, כגון יעילותה של החשיפה העצמית והאתגרים הטמונים בה (Aron, 1996;(Kuchuck, 2014.

מהשקפה בינארית של "עשה" ו"אל תעשה" פנו השאלות לעסוק בהגדרת הגורמים שעשויים לשפר את הרזולוציה של הפעולה הטיפולית. פסיכואנליטיקאים החלו להבחין שהם חושפים יותר מעצמם, הגם שאינם חולקים אף לא מילה אחת של מידע אישי. מטופלים הרגישו וקראו את תגובות המטפלים שלהם במילותיהם ובהווייתם הבלתי־מילולית, כמו גם בחשיפה העצמית המכוונת והבלתי־מכוונת. מטופלים קשובים למטפליהם ממש כפי שפעוטות קשובים למצבה הנפשי של דמות המטפלת העיקרית שלהם, ומטפלים קשובים למטופליהם כאם הקשובה למצבו הרגשי המשתנה של פעוטהּ. חשיבותם של כשלים בהתכווננות הרגשית הפכה למוקד התבוננות אשר נבדל מזה של התיאוריות המסורתיות של פסיכואנליזה, בהן התמקד האנליטיקאי בתגובות ובריאקציות של המטופל למטפל אך ורק כצורה של ביטוי בפעולה, הנובע ממערך של הגנות או השלכות שמטרתן לחמוק מקונפליקט נפשי פנימי אשר מקורו במשאלות ילדות, מתוסכלות או אסורות, לסיפוק דחפים. כחלופה אפשרית, פסיכואנליטיקאים התייחסותיים החלו לתת את הדעת על חלקם בטוויית הסיטואציה האנליטית שבה לקחו חלק שני השותפים ותרמו ליצירתה (Aron, 1996; Mitchell, 1997; Slochower, 2013).

משלב מוקדם זיהו פסיכואנליטיקאים התייחסותיים, וכן מטפלים אחדים מדורות מוקדמים יותר (Sullivan, 1953a; Heimann, 1950) את ההשפעה של חוויות חיים מציאותיות על הנפש, אשר מחייבת סוג של טיפוח ואימון התפתחותי, בדומה לטיפוח עץ הבונסאי, בהתמודדות עם כוחות חיצוניים ופנימיים. כוחות אלה הנצו בבית, אך עוצבו גם על־ידי מגדר, השתייכות אתנית וגזעית, נטייה מינית, ומצב סוציו־אקונומי. פסיכואנליטיקאים התייחסותיים, כמו גם התגברות הביקורת הפמיניסטית, שינו את התפיסה המוטעית זה שנים רבות כלפי התעללות מינית בילדוּת – מתפיסתה כפנטזיה לקבלתה כמציאות בעלת ממשות בחייהם של מטופליהם (Benjamin, 1995; Davies & Frawley, 1994; Ferenczi, 1998; Grand & Alpert, 1993).

כאשר ממשותם של המקרים הללו מצאה אחיזה בשדה הפסיכותרפיה, התפנה מקום לעיבוד השפעות הטראומה על הנפש ושקלול המחיר ההתייחסותי שגבתה. מלבד זאת, ההכרה בהיבטים שונים של דיסוציאציה סללה את הדרך, באמצעות עבודה טיפולית התייחסותית או אחרת, להתמודדות עם השלכותיה של הטראומה, ואולי אף לאפשרות לשנותן עם הזמן. אחת ממטרותיו העיקריות של ספר זה היא לבחון את הדרכים הזמינות לנו כעת למינוף גוף הידע ההולך ומתרחב בתחומי חקר המוח, מחקרי היקשרות, תיאוריות עכשוויות של הנפש, לצד שיטות טיפול נוספות לייעול העבודה עם מטופלינו הסובלים מהשלכותיה של טראומה.

נקודת מפגש זו, שבה פסיכואנליטיקאים התייחסותיים פתוחים לשילוב של ידע מתחומים שונים, בכללם תחום מחקרי הטראומה, היא בעלת חשיבות רבה. לאור השינוי בהבנת הגורמים המניעים התנהגות אנושית הייתה פסיכולוגיה התייחסותית לאחד הזרמים המרכזיים שדגלו בשיתוף פעולה עם השקפות מגוונות על התפתחות הנפש, ומתוך כך פותחה עבודה טיפולית מנקודת מבט בין־תחומית (Bresler & Starr, 2015).

שיטת הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR) הייתה מראשיתה תיאוריה מקיפה שנקטה גישה ממזגת כלפי שיטות טיפול מסורתיות (Shapiro, 2001; 2002). שפירו כתבה שפרוטוקולים והליכי טיפול של שיטת EMDR הפכו עם הזמן מורכבים ואינטגרטיביים יותר (Shapiro, 2002: 27). ידע מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, הקוגנטיבית והדינמית מיוצג בפרוטוקולים של EMDR. אירועי מטרה (Target) אטיולוגיים אלה, עם התגובה הרגשית המערערת והתפיסות הממודרות הנלוות להם במקרים מסוימים, לא עובדו ולא נבחנו לעומק מעולם. פרט לכך, הפרוטוקול של EMDR מתמודד עם תפיסות וגירויים מוקדמים שלא השתנו מאז היווצרם בעת החוויה המקורית, ותורמים לרגשותיו המעורערים של המטופל ולאי־יכולתו לתפקד ביעילות.

דרך עיבוד וחוויה מחדש של אירועי המטרה באמצעות שיטת EMDR מתרחש אחזור של הזיכרון, כך שגירויים סביבתיים ופרופריוספטיביים מתבהרים והופכים נגישים יותר, ומשכך השפעתם המערערת פוחתת (Shapiro, 2002). הגישה הקוגניטיבית מיוצגת ביתר שׂאת בהבנה כי אמונות משפיעות על התנהגויות, ושינוי באמונה עשוי להוביל לשינוי בהתנהגות. שפירו הבהירה כי בשיטת EMDR התהליך הקוגניטיבי מיושם באופן אבחנתי (דיאגנוסטי) בעיקר לצורך פירוש של הרגש המאוחסן, ולעיתים רחוקות יותר כדי לזהות את הגורם לו או כדי לשרת כסוכן שינוי (שם, עמ' 29).

שיטת EMDR משתמשת בהבנה פסיכודינמית דרך הקשבה למבני העצמי־אחר של המטופל, ודרך שימוש בהיגדים שליליים וחיוביים (המתוארים בפרק 1). נוסף על כך, שיטת EMDR עושה שימוש בגישת עיבוד המידע (Information Processing Perspective) כדי לזהות את פרשנותו של המטופל ביחס לעצמי שלו כביטוי מילולי של חוויה חושית מאוחסנת העולה מהאירוע המערער המקורי. שיטת EMDR מתמקדת ברגש הנלווה לאמונות מקובעות מסוג זה.

באופן מסורתי, ריפוי בדיבור התמקד בתקשורת מילולית, ושאף לעורר תגובות רגשיות שעלו בעקבות מילה שסימלה או סימנה קשר רגשי עמוק יותר לחוויה מעברו של האדם. המטרה הייתה שהמטופל יכיר בקונפליקט בלתי־פתור, חבוי או מפוצל. תיאוריות שונות של הנפש הציעו הסברים שונים למנגנונים הפועלים בנפש, ומתוך ההבנה התיאורטית הזו התפתחה הגישה הטיפולית.

שפה יכולה לשרת כמגננה החוצצת בין הרגש לתודעה, אף כי בקרב חלק מן המטופלים היכולת להבין ולבטא את רגשותיהם לא התפתחה מוקדם דייה כך שתהיה לה השפעה על נפשם ועל חייהם הממשיים. מעל ומעבר למעלותיה האחרות, כדאי לחשוב על שיטת EMDR כעל שיטה אשר מתעדפת חוויה מגולמת בגוף, כמו למשל בהדגשת תחושות גופניות לעומת ביטוי מילולי. כמה מהפרקים בספר זה מייצגים גישה פסיכודינמית שמסייעת למטופלים להקשיב לתקשורת המילולית והבלתי־מילולית שלהם בהקשרים אינטרסובייקטיבים שונים. פרקים אחרים נוגעים הן בגישה ההתייחסותית הן בשיטת EMDR. בשני המקרים, אפשרות השילוב בין גישות שונות אינה נעלמת מעיניי. שילוב זה כולל את תרומת מחקרי המוח להבנה של התנהגות ושל יחסים אנושיים, כמו גם יוצר את התשתית לשימוש בגישות המדגישות תגובות גופניות, תוך דיון במגבלות השימוש בשיטת EMDR ללא הקשר פסיכודינמי פרשני, ולהפך.

נכון לעת הזו, התיאוריה התומכת בגישה פסיכואנליטית לעבודה קלינית גורסת שכל זוג אנליטי מייצר דרך ייחודית לעבודה משותפת, ממש כפי שאנליטיקאים שונים נבדלים אלה מאלה בעבודתם הקלינית. עם זאת, פסיכואנליטיקאים רבים תופסים עצמם כטהרנים ביחס לרעיון של שילוב שיטות קליניות נוספות, בעוד מטפלי EMDR דבקים בפרוטוקול ובשיטתו באופן כמעט בלעדי.

בעבודתי הקלינית אני קשובה לרמזים המעידים על צורך בשילוב גישה נוספת לעבודה הפסיכואנליטית כאשר אני חשה שאין ביכולתה של המטופלת להתקדם בעקביות דרך חוויות כואבות מבלי לחסום מידה מסוימת של רגש. היות ששינוי מתחולל כבר ביחסי גומלין רגשיים עם אחרים משמעותיים, נשאלת השאלה כיצד באפשרותי לסייע למטופלת לבוא במגע עם הרגש העולה מחוויית ההעברה – הטומנת בחובה הזדמנות לשינוי משמעותי – ולאחוז בו לזמן מה. באמצעות ההעברה הנגדית שלי אני יכולה לחוש ברגעים חמקמקים של קשר כשהם מופיעים וחולפים. לעיתים הם נשארים עימי, בהיותי המוליך של העבודה הרגשית, מבלי לגעת במטופלים כלל, שממשיכים לדווח על חוויות כואבות, לעיתים נוראיות, כאילו קרו לאחֵר דומם, ולא לעצמם. הבחנתי שהתהליך הדיסוציאטיבי נפרט גם הוא לביטויים גופניים, כגון עצירת הנשימה, מתח או כאב בחלקים שונים של הגוף, והשתנקות הדיבור. הפניית תשומת הלב לתופעות הללו מסייעת להפיג חלק מחרדת המטופלת ולעורר את רגשותיה, בעוד לעיתים אותה התערבות בדיוק מהווה זרז לתחושת חרדה גדולה יותר עם תסמינים נלווים של דיסוציאציה, כגון ליקוי קוגניטיבי, ערפול מחשבתי, שִׁכחה, וכיוצא באלה.

באחד הימים, מטופלת אשר בעבר לא הייתה מסוגלת לבטא רגשות כלשהם ניגשה באקראי לצלְמית אישה מזכוכית המונחת בשולחן החול במשרדי. בנימה של תהליך ראשוני היא החלה לדבר בעדינות לצלמית שאחזה בידה. היא המשיכה ללטף את הצלמית כשדמעות החלו לשטוף את פניה. המגע, קצב תנועות ליטופיה, עוררו בה רגשות עזים שעימם ביקשה להישאר זמן מה. אף שלעיתים השתמשתי בשולחן החול עם מבוגרים וילדים כדרך לספר סיפור שטרם סופר או שנורא מכדי להעלותו על דל שפתיים, וכן כדרך לייצר נרטיב בלתי־מילולי, לא ציפיתי לביטוי הרגשי החשוף שנבע מתוכה. עת שיקפתי לה את מצבה הרגשי, חרף היעדרו של הֶקשר ברור, הבחנתי בצוהר הנפתח אל כאב רב, וביקשתי לסלול עבורה את הדרך למגע עימו. בפגישות הבאות התבוננה המטופלת באובייקט כאילו היה מישהו אהוב ומסוכן, שיש להימנע ממנו. החוויה הייתה משמעותית, אך גם זרה ומאיימת. תהיתי מהו הדבר שעשוי לסייע לה לבוא במגע עם רגשותיה ובה בעת לפתח סבילות מסוימת לחרדה הנובעת מהם, והצעתי, בהיסוס מה, את השימוש בשיטת EMDR. הבנתי שניתן ליישם את שיטת EMDR בשילוב עם גישה פסיכואנליטית־התייחסותית לא רק כדי להתמודד עם טראומה כשלעצמה, כפי שהציעה פרנסין שפירו (Shapiro, 2002), אלא גם כדי לסייע למטופלים לבוא במגע עם רגשותיהם ולהגיח מתוך רגעים של קהות רגשית, שהפכו עם הזמן להרגל ולמגננה.

באותה העת ראיתי בשיטת EMDR ובפסיכואנליזה גישות נפרדות מטבען. מעולם לא עלה בדעתי לנסות לשלב בטיפול בין שתי שיטות זרות לכאורה אלו עד שהזדמנות זו נקרתה בדרכי.

פרנל (Parnell, 2013) כתבה שעבודתה עם שיטת EMDR מבוססת על גישה ממוקדת מטופל, הבוטחת בתבונה הטבועה במטופל, ומתחקה אחר התהליך תוך התערבות מינימלית (שם, עמ' 18–19). מלבד זאת כתבה על החלוקה בקרב מטפלים – בין אלה הדבקים בפרוטוקול ה־EMDR כפי שהוא לבין אחרים, המתאימים את הפרוטוקול לצורכי המטופל (שם, עמ' 12–14). פרט לכך סברה פרנל כי רוב המחקרים בנושא EMDR התבססו על מקרים פשוטים יחסית, כפי שקרה לעיתים כאשר המחקר כולו התבסס על מקרה יחיד של PTSD במטופל אחד, בעוד מקרים מורכבים, בהם הולידה הטראומה ההתייחסותית קשיים נוספים, לא נבחנו לעומק. עוד תיארה לראשונה שיטת EMDR אשר נערכו בה התאמות משמעותית לצורך עבודה עם ילדים. מגישתה עולה כי חלק מהמטפלים העכשוויים בשיטת EMDR עשויים להיות פתוחים לשילוב גישה דינמית יותר בעבודה עם מטופליהם.

מתווה הספר

לספר שני חלקים. החלק הראשון, ספרות ותיאוריה, מוקדש לספרות המקצועית בתחומי הפסיכואנליזה ההתייחסותית ושיטת EMDR. שתי הגישות עושות שימוש ניכר במחקר הַזמין, בעיקר בתחומי מדעי המוח ותיאוריית ההיקשרות. על אף שתחום מדעי המוח אינו סותר בהכרח את תחום ההיקשרות, בחרתי כאן להפריד ביניהם, כיוון שכל אחד מהם מבליט חלקים בחוויה האנושית מנקודת מבט שונה מעט. מחקרי מוח בוחנים את אופני הביטוי של שינוי תאי ועצבי, ומתארים כיצד בעקבות השפעות סביבתיות פנימיות וחיצוניות מושלכים שינויים פנימיים אלה חזרה על הסביבה, גם דרך יחסי גומלין עם אחרים. תיאוריות ומחקרי היקשרות בוחנים ראשית כול את תחום יחסי הגומלין שבו הסובייקטיביות המשותפת לאם ולפעוט מתפתחת בדרכים הייחודיות ליחסים ביניהם, ואת השפעתה של ההדדיות הזו על יכולתם של שני הצדדים ליצור מערכת יחסים. תיאוריית ההיקשרות עוסקת בעיקר בהתפתחות המוקדמת של קשרים אנושיים, ובהשפעתם של הקשרים המוקדמים הללו על יצירה וניווט של מערכות יחסים מאוחרות יותר.

בחלק הראשון בחרתי לפתוח בפרקים העוסקים בפרוטוקול של שיטת EMDR וכן במחקרי מוח, כיוון ששניהם מכילים מושגים שאני מיישמת בכל הפרקים הבאים, ומפני שאני מאמינה כי ארגון החומר באופן זה יתרום להבנת העבודה המתוארת כאן. בעבודתי כפסיכואנליטיקאית התייחסותית אני משלבת פרוטוקול מותאם של שיטת EMDR כדי לתמוך בעבודה הפסיכואנליטית. היות שמושגים מתחום ה־EMDR שזורים בתוך הפרקים הפסיכואנליטיים של הספר ואינם מוכרים לחלקים מהקהילה הטיפולית הפסיכודינמית, החלטתי להתחיל בהצגת התחומים הללו כאן, שכן הם בני־לוויה מבורכים בעיניי, אולי אף חיוניים, הגם שאינם מייצגים את עיקר עבודתי הקלינית. לאחר מכן מציע החלק הראשון סקירת ספרות ורקע תיאורטי של המסורת הפסיכואנליטית ההתייחסותית לצד תיאוריה ומחקרים של היקשרות.

החלק השני בוחן תיאורי מקרה תוך שימוש הן בפסיכואנליזה התייחסותית הן בשיטת EMDR, ומכיל ארבעה פרקים קליניים המתארים ומדגימים כמה התאמות ושינויים בפרוטוקול ה־EMDR אשר פיתחתי במהלך עבודתי הקלינית כדי לענות על הצרכים המורכבים של מטופלים מסוימים. אף כי מנעד אפשרויות השילוב בין השיטות הקליניות הללו רחב למדי, בחרתי להציג דוגמאות אחדות אשר עשויות לאפשר למטפלת המתעניינת, אשר התמחתה הן בשיטת עבודה פסיכודינמית הן בשיטת EMDR אך טרם שילבה ויישמה את שתי השיטות בו־זמנית, הזדמנות לדמיין כמה דרכים אפשריות לעבודה שתיטיב עם מטופליה. המידע האישי והפרטים הביוגרפיים בתיאורי המקרה שונו לאורך כל הספר כדי לשמור על פרטיות, ולהבטיח שרק האנשים המיוצגים כאן יוכלו לזהות את עצמם. עם זאת, הנושאים המובאים בפרקים הקליניים הללו ממחישים רגעים דינמיים, אשר בהתאם לעקרון החיסיון מהווים ייצוג הוגן של רגעים קליניים אינטרסובייקטיבים.

לאחר מכן מובאים סיכומים של כל אחד מן הפרקים בחלקו הראשון והשני של הספר. בפרק הראשון, שיטת EMDR – היסטוריה, שיטה, פרוטוקול, והתאמות לשילוב עם פסיכואנליזה התייחסותית – אני מתארת את ההיסטוריה, הרקע התיאורטי וההיבטים המעשיים של שיטת EMDR. מעֵבר להיסטוריה ולסקירה המקיפה הזו, הפרק מתאר כיצד שיטת EMDR ועבודה פסיכודינמית עשויות להשתלב באופן שמפרה את הטיפול. אני מרחיבה את מנעד היישומים האפשריים של פרוטוקול EMDR מובנֶה מאוד, אשר במקורו נוצר לטיפול במקרי טראומה מז'ורית (Big T trauma). לאחר מכן אני מסבירה כיצד נוצרה שיטת EMDR, כמו גם כמה מהגרסאות הקיימות ליישום השיטה הטיפולית הזו. עוד אני מתווה את טווח המגמות הנוכחיות בחשיבה וביישום של שיטת EMDR, ומדגישה השקפות שיש בהן הערכה להיבט פסיכודינמי כחלק מהגישה הכללית לטיפול.

נוסף על תיאור תפקודי המוח אשר בבסיס שיטת EMDR והאופן שבו שיטת טיפול זו עשויה לסייע בהנגשת רגשות חסומים, אני מציגה כמה רעיונות בדבר הגורמים האפשריים ליעילות הטיפול בשיטת EMDR, מעֵבר לאלה המוכרים לנו ממחקרים שפורסמו.

בהסתמך על ספרות בתחום ההיקשרות של פעוטות ומבוגרים אני מציעה כי שיטת EMDR עשויה לאפשר יחסי גומלין חיוניים המְּדמים יחסי אם־פעוט, כמו גם יחסים שבין בני־זוג אינטימיים או בין שותפים לטיפול, בכינון דפוסים של קרבה, כולל דפוסים מסוימים מעוררי חרדה, ואחרים מארגנים יותר. אני טוענת כי שיטת EMDR עשויה להוות החוליה החסרה בין הֲנצה של תחושה גופנית בעת המפגש הטיפולי לבין שימוש בדיבור, שהוא אומנם מארגן, אך מגביל תשוקה.

בפרק השני – ההשפעה של טראומה מז'ורית וטראומה התפתחותית־התייחסותית על המוח – אני עורכת סקירה של מחקרי מוח רלוונטיים, המציעים כי שינויים בתהליך ההתפתחות הנורמלי של המוח מתחוללים כפשרה של המוח האנושי בניסיון לשרוד אירועים טראומתיים. אני נסמכת על מחקרים בתחומי מדעי המוח, EMDR, ופסיכואנליזה התייחסותית כדי לתאר את תהליך ההתפתחות והשימור של יכולות הוויסות הרגשי לאור מגוון נסיבות, בכללן תחושות הדחק (Stress) בחיי היום־יום, אך גם דחק הנובע מטראומה יוצאת דופן. באמצעות מחקרים שנערכו בשנים האחרונות ותיאורי מקרה קצרים, הן בהיבט ההתפתחותי הן בהיבט הקליני, הפרק מדגיש את התפתחותן של רשתות עצביות במוח ואת ההשלכות הנובעות מטראומה, בין שמדובר בטראומה מז'ורית או בטראומה התפתחותית־התייחסותית. בפרק זה אני מציגה את שיטת EMDR כגשר תיאורטי בין ההפרדה המלאכותית של "גוף" ו"נפש", ושוזרת אותה בתובנות הרגשיות של פסיכואנליזה התייחסותית כדי לשלב את התרומה של מחקר עדכני בהבנת תפקוד המוח. אני חשה שהרחבה זו של שני התחומים חשובה לאופן שאנו משתמשים בסביבה הטיפולית כדי להעמיק בחוויה של מטופלינו ושלנו כפי שהיא מתגלמת בחדר הטיפול.

הפרק השלישי – הגישה ההתייחסותית במסורת הפסיכואנליטית – מתאר את התפתחות הגישה ההתייחסותית בהקשר הפסיכואנליטי. אני מדגישה את מרכזיותה של גישה זו כקרש קפיצה ליישום אפשרי של גישה בין־תחומית, ראשית באופן תיאורטי, ולאחר מכן בעבודה הטיפולית היומיומית. אני מתארת את השפעותיהן של תיאוריות מוקדמות של התודעה והנפש ושל אלו שבאו בעקבותיהן כדי לחשוף את שורשי החשיבה והטיפול ההתיחסותיים העכשוויים. בהקשר זה אני מתחקה אחר ההבדלים בין פסיכואנליזה של שני אנשים (Two-Person Psychoanalysis) לעומת זו של אדם אחד (One-Person Psychoanalysis), ומתארת את החשיבות שמייחסת החשיבה ההתייחסותית לסובייקטיביות, להעברה, ולהעברה נגדית.

בפרק הרביעי – היקשרות: רֵעוּת בפעולה – אני מתארת את האופנים שבהם עשויות פסיכואנליזה התייחסותית, שיטת EMDR, ותיאוריית היקשרות להפרות את השיח. מטרתי כאן היא להבהיר את חשיבות ההקשבה לרמזים מזעריים, לכישלונות בהתכווננות הרגשית, להשלכותיהן של טראומה מז'ורית וטראומה התפתחותית־התייחסותית, וליישומם האפשרי בטיפול. בעוד מטפלים רבים נסמכים על תיאוריית ההיקשרות לצורך העבודה הטיפולית, אני בוחנת כיצד הבנה ותשומת לב לשינויים מזעריים במצבי עצמי יכולות לרמוז למטפלת כי הגיעה העת לעבור מהתערבות מילולית להתערבות טיפולית בלתי־מילולית. גוף יֶדע הולך וגדל של חשיבה התייחסותית כולל התחקות אחר אופן השימוש של האנליטיקאית בסובייקטיביות שלה, שבה התייחסותיות אינטרסובייקטיבית מילולית ובלתי־מילולית כאחת. אף כי שיטת EMDR ותובנותיה כוללות מרכיבים של דקויות רגשיות פסיכודינמיות, בדומה לאלו המשולבים בהיגדים החיוביים והשליליים בפרוטוקול ה־EMDR (Shapiro, 2002), בפרק זה אני מתארת את היישום המפורש יותר של השיטה העדכנית המתמקדת בהיקשרות ובהבנה, כפי שהוצעה על־ידי מטפלי EMDR (Parnell, 2013).

הפרק החמישי – החיפוש אחר תשוקות אבודות, יישום שיטת EMDR בעבודה הפסיכואנליטית – פותח את חלקו השני של הספר. פרק זה מתאר את עבודתי האנליטית עם מטופלת, אשר במהלכה תכונות ייחודיות מסוימות של העבודה הובילו אותי להחלטה ליישם מודל טיפולי מותאם המבוסס על שיטת EMDR במטרה לקדם את עבודתנו האנליטית. כאן יושמה שיטת EMDR בצמידות לעבודה האנליטית כדי לסייע לגשר על הפרגמנטציה והפיצול של המטופלת. חשתי שהשינוי חיוני משום שהחוויה בחדר הטיפול עם המטופלת הזו הייתה מוחשית למדי; לא ניתן היה לתווך את הדיסוציאציה רק באמצעות שיחה. מאמציי לתקשר עם המטופלת באופן רגשי הובילו אותי להאמין שאנו לכודות, וכי אפשר שלא יעלה בידי לסייע לה לתקשר עימי באופן בין־אישי, ולמעשה גם לא עם אחרים משמעותיים בחייה. נסיבותיה הייחודיות יצרו תחושה של דחיפות, שארחיב עליה בפרק. הנסיבות הללו הובילו אותי להחלטה לא אופיינית – לשלב שיטת EMDR בעבודה האנליטית. הבחנתי שהשימוש ב־EMDR אכן היטיב עם מטופלת זו, והבנה זו הובילה אותי לנסות דרכים שונות של שילוב בין שיטת EMDR לפסיכואנליזה התייחסותית גם עם מטופלים אחרים.

בפרק טיפול זוגי – עבודה בטנדם, שהוא הפרק השישי, אני מתמקדת בעבודתי עם זוגות אשר איבדו את דרכם בנבכיה של טראומה התייחסותית ישנה ולא מדוברת. לאחר שראיתי כיצד השתחזר הכאב הישן של כל אחד מבני־הזוג במערכת היחסים שלהם, הצגתי להם פעילויות משותפות שיוכלו לבצע מחוץ למשרדי. פרק זה מתאר את הפעילויות היומיומיות הללו, אשר שימשו תחליף לגירוי דו־צידי (BLS) במטרה לשחרר רגשות קפואים בגופם. אני מתארת כאן כיצד גירוי דו־צידי מותאם זה אִפשר אינטימיות מחודשת ותקשורת ספונטנית יותר. לאחר מכן אני מתארת כיצד גישה פסיכודינמית התייחסותית סייעה בהפניית הקשב להכלת השלם הרגשי, ובכך חיזקה את אופי ההיקשרות בין בני־הזוג. היקשרות מחודשת זו היוותה בסיס שאִפשר לכל אחד מהם לתמוך בצרכיו המוקדמים של האחר, ונתנה מקום לתחילתה של התמודדות עם הטראומה.

בניסוח תובנותיי מעבודה עם זוגות אני מציעה שעבודה עם בני־זוג דומה לעיתים קרובות לעבודה הטיפולית הנעשית עם אדם הסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית, כשמצבי עצמי נעים ונדים בין בני־הזוג כדרך לחלוק מתח רגשי בלתי־נסבל. אני נותנת את הדעת על הרעיון שלפיו פגישות EMDR פרטניות, כמו גם בנוכחותו של כל אחד מבני־הזוג בתהליך העיבוד של האחר, יכולות להגביר אמפתיה ורצון לתמיכה אצל בן־הזוג הצופה. היכרות עם סוג זה של נוכחות עדה (Witnessing) עשויה לסייע למערכת היחסים של בני־הזוג מחוץ לחדר הטיפול.

הפרק השביעי – זהות העצמי (I-DENTITY): האם אפשר לבטוח באהבה? – מדגים את עבודתי עם אישה שהגיעה לטיפול לאחר שחוותה אירועים מפחידים שבהם חשה זעם, חרדה, ודיכאון סמוי, שיצאו מכלל שליטה. אני דנה בשימוש בשיטת EMDR כדרך לבוא במגע עם אירועים בהווה לצד חוויות מוקדמות וזיכרונות מפורשים מנקודות התפתחותיות שונות בחייה של מטופלת זו, כמו גם חוויות טרום־מילוליות מגולמות בגוף שנחרתו בנפשה, רדפו אותה מרבית חייה, ורוקנו אותה מבחינה התייחסותית עד שנותרו לה מעט מאוד קשרים אישיים ובעלי משמעות. נוסף על כך אני דנה בכמה שינויים והתאמות שערכתי בפרוטוקול ה־EMDR, כאשר אני מביאה בחשבון את הגישה הפסיכואנליטית, כך שאוכל לשלב בין שתי השיטות מבלי לגרוע מיתרונותיה של אף לא אחת מהן. אני מראה כיצד שיטת EMDR מאפשרת גישה אל טראומה התייחסותית מגולמת בגוף ופינוי של המכשולים הנובעים ממנה, וכן מסייעת בהנצת תהליך אֵבל, ובה בעת חושפת היקשרות למה שאבד כצורה של זהות העצמי, כפי שאני מכנה זאת, בהיעדר מערכות יחסים ממשיות. אני דנה בקושי שחווים אנשים אשר נאלצים להתחיל בחייהם על רקע הזדהות עם הרִיק הנובע מהיעדרו של קשר אנושי משמעותי, כאשר לא קיימות אפשרויות אחרות בנמצא. לבסוף, באמצעות השימוש ב־EMDR ודרך התפתחותו של קשר ההעברה וההעברה הנגדית אשר נוצר במהלך טיפול, אני מתארת כיצד ייצוגים מנטליים של אובייקטים אהובים כסובייקטים מסייעים להתפתחות של אינטרסובייקטיביות מעֲברית.

EMDR נפקד – כוחו של היגד ה"לא", זו כותרתו של הפרק השמיני. הפרק דן בשאלה: עד כמה ניתן לשנות את פרוטוקול ה־EMDR כך שהשינוי ייחשב עדיין כהתאמה ולא כטכניקה חדשה? באמצעות הדגמה קלינית אני בוחנת את השימוש בכלים ייחודיים, פרי שיתוף פעולה בין האנליטיקאית והמטופלת במהלך יחסיה השבריריים של המטופלת עם מאמציה להרות ולהביא ילד לעולם. חרף התנגדותה של המטופלת לשימוש בטכניקה מקובלת של EMDR, בעקבות שיחתנו על אודות שילוב של אפשרות זו בעבודה הפסיכודינמית היא דיווחה שמצאה את עצמה במצב של חלימה בהקיץ ספונטנית שעה שעסקה בהרכבת פאזל. תהליך זה אִפשר לה לראות את היתרון הטמון בהפעלה לא מכוונת של המוח החושב כדרך המסייעת להצפתו של תוכן רגשי, בדומה לתהליך המתעורר בעקבות גירוי דו־צידי בשיטת EMDR. גילוי זה הוביל לשיח על צורות אחרות של גירוי דו־צידי אשר באפשרותה ליישם בפגישה ועדיין להרגיש בטוחה כדי לתמוך בהעלאת חומר רגשי ובעיבודו, הן באמצעות פרוטוקול ה־EMDR הן דרך התחקות התייחסותית אחר חומר רגשי, שאם לא כן – היה נותר חסום.

בפרק התשיעי – מסקנות: שילוב מחדש של הלחן והמילים – בעקבות הדוגמאות הקליניות הקודמות חוזר הפרק לרעיונותיו העיקריים של הספר, ומציע כיוונים אפשריים לבחינה בין־תחומית עתידית של האופן שבו ניתן להטמיע מרכיבים של שיטת EMDR בפסיכואנליזה התייחסותית. מלבד זאת, הוא שופך אור על היתרונות ההדדיים שניתן להפיק משיתוף פעולה בין האנליטיקאית והמטופלת כדרך לסייע להתפתחותו של התהליך הטיפולי. בפרק זה אני דנה ביעילות של שזירה מסוג זה כדרך אפשרית להיטיב עם מטופלים אחדים בשלבים מסוימים של הטיפול שלהם. אני חותמת את הספר בהשקפתי כי יכולתנו לסייע למטופלים לחוות רגשות שאיימו עליהם בעבר, הן באמצעות החְזקה אנליטית במסגרת הטיפול הן באמצעות כוחה של שיטת EMDR בפיתוח סיבולת גדולה יותר לחרדות הנובעות מהטראומה ההתייחסותית, ובשל כך בהפחתת כוחה של הטראומה בחייהם – פותחת דלתות חדשות למחקר בעל ערך.