סיפורים

טרילוביטים

אני פותח את הדלת, יוצא מהטנדר לרחוב הלבֵנים הצדדי. אני מסתכל שוב על גבעת קַמפֵּני, שחוקה ועגולה כזאת. פעם, מזמן, היא הייתה סלעית ומחוספסת ועמדה כמו אי בנהר הטֵייז. לקח יותר ממיליון שנה ליצור את הגבעה החלקה הזאת, ואני חיפשתי בה טרילוביטים בכל מקום. אני חושב איך היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, לפחות עד כמה שזה משנה. האוויר מעושן מקיץ. להקת זרזירים שוחה מעליי. נולדתי באזור הזה ואף פעם לא ממש רציתי לעזוב. אני זוכר את העיניים המתות של אבא מסתכלות עליי. הן היו יבשות נורא, וזה לקח מתוכי משהו. אני סוגר את הדלת, הולך לַקפה.

אני רואה טלאי בטון בכביש. יש לו צורה של פלורידה, ואני נזכר במה שכתבתי לג'יני בספר המחזור: "נחיה על מנגו ואהבה." ואז היא פשוט עזבה בלעדיי — כבר שנתיים היא שם בלעדיי. היא שולחת לי גלויות עם תמונות של אנשים נאבקים בתנינים וציפורי פלמינגו. היא אף פעם לא שואלת אותי שום דבר. אני מרגיש טיפש נורא על מה שכתבתי, ונכנס לקפה.

אין לקוחות, ואני נח באוויר המקורר. אחותו הקטנה של טינקר ריילי מוזגת לי קפה. יש לה ירכיים טובות. קצת דומות לירכיים של ג'יני ומשתפלות בקימורים יפים אל הרגליים שלה. ירכיים ורגליים כמו אלה עולות במדרגות למטוסים. היא הולכת לקצה הדלפק ומחסלת את הגלידה שלה. אני מחייך אליה, אבל היא קטינה. קטינות ונחשים שחורים, שני דברים שגם עם מקל חלונות אני לא אגע בהם. פעם השתמשתי בנחש שחור זקן בתור שוט, מלקתי לו את הראש, ואבא הרביץ לי בו מכות רצח. אני חושב איך אבא די הרגיז אותי לפעמים. אני מגחך.

אני חושב על אתמול בערב, כשג'יני התקשרה. אבא שלה הסיע אותה מנמל התעופה בצ'רלסטון. היא כבר הייתה משועממת. רוצה להיפגש? בטח. אולי איזה בירה? בטח. שוב אותו קוֹלי. שוב אותה ג'יני. היא קרקרה בלי סוף. רציתי לספר לה שאבא מת ושאימא החליטה למכור את החווה ויהי מה, אבל ג'יני קרקרה בלי הפסקה. זה החליא אותי.

כמו שהספלים מחליאים אותי. אני מסתכל על הספלים שתלויים על ווים בכניסה. מודבקים עליהם שמות והם מכוסים שומן ואבק. ארבעה ספלים, ואחד מהם של אבא, אבל לא זה מה שמחליא אותי. הכי נקי זה של ג'ים. הוא נקי כי הוא עדיין משתמש בו, אבל הוא תלוי שם עם האחרים. דרך החלון אני רואה אותו חוצה את הרחוב. המפרקים שלו חלודים משיגרון. אני חושב כמה זמן יעבור עד שאני אתפגר, אבל ג'ים זקן, ומחליא אותי לראות את הספל שלו תלוי שם. אני הולך אל הדלת לעזור לו להיכנס.

הוא אומר: "נו, דבר אמת," וצובט לי את הזרוע בטלפיים הזקנות שלו.

אני אומר: "לא מצליח." אני עוזר לו להתיישב.

אני מוציא את האבן הגבשושית מהכיס ומניח בחבטה על הדלפק מול ג'ים. הוא מסובב אותה ביד המצומקת שלו, בוחן. "חילזון," הוא אומר. "כנראה מהתקופה הפֶּרמית. שוב אתה מזמין." אין לי סיכוי איתו. הוא מכיר את כולם.

"אני עדיין לא מצליח למצוא טרילוביט," אני אומר.

"יש כמה," הוא אומר. "לא הרבה. רוב הסלעים פה מאוחרים מדי."

הבחורה מביאה לג'ים קפה בספל שלו, ואנחנו מסתכלים איך היא צועדת בחזרה למטבח. ירכיים טובות.

"רואה?" הוא מניד בראש בכיוונה.

אני אומר: "כרטיס בכיוון אחד לכלא מָאוּנדסוויל." אני מזהה קטינות מקילומטר.

"בחייך, גיל של בחורה אף פעם לא עצר את אבא שלך ואותי במישיגן."

"דבר אמת."

"אני אומר לך. צריך לתזמן ככה שתתפוס את רכבת המטען הראשונה שיוצאת ברגע שתרים את המכנסיים."

אני מסתכל על אדן החלון. הוא מנוקד בשלדי זבובים פריכים. "למה אתה ואבא עזבתם את מישיגן?"

הקמטים סביב העיניים של ג'ים מתרפים. הוא אומר: "המלחמה," ושותה מהקפה.

אני אומר: "הוא אף פעם לא חזר לשם."

"גם אני לא — תמיד רציתי — לשם או לגרמניה — סתם להסתכל."

"כן, הוא הבטיח להראות לי איפה קברתם את כלי הכסף וכל זה במלחמה."

הוא אומר: "על גדות האֶלבה. בטח כבר חרשו שם הכול."

ארובת העין שלי משתקפת בקפה, אדים מסתלסלים סביב פניי, ואני מרגיש כאב ראש מתקרב. אני מרים מבט לבקש מאחותו של טינקר אספירין, אבל היא מצחקקת במטבח.

"שם הוא נפצע," ג'ים אומר. "על גדות האלבה. הוא היה בלי הכרה הרבה זמן. קר, אלוהים, איזה קור היה שם. חשבתי שהלך עליו, אבל הוא התעורר. אומר 'הייתי בכל העולם'; אומר 'סין כל כך יפה, ג'ים'."

"חלום?"

"לא יודע. אני לא מתעסק בדברים האלה כבר שנים."

אחותו של טינקר מביאה את הקנקן של הקפה כדי לחלוב טיפ. אני מבקש ממנה אספירין ורואה שיש לה פצעון על עצם הבריח. לא זכור לי שראיתי תמונות של סין. אני מסתכל על הירכיים של האחות הקטנה.

"טְרֵנְט עדיין רוצה לקנות את החווה שלכם בשביל הפרויקט בנייה?"

"בטח," אני אומר. "אימא גם תמכור, כנראה. אני לא יכול לנהל את המקום כמו שאבא ניהל. קני הסוכר במצב נורא." אני מרוקן את הכוס. נמאס לי לדבר על החווה. "אני יוצא עם ג'יני הערב," אני אומר.

"תן לה את זה בשמי," הוא אומר, ושולח יד לכיוון המה־שמו שלי. אני לא אוהב שהוא מדבר עליה ככה. הוא רואה שזה לא מוצא חן בעיניי, והחיוך שלו מתרופף. "מצאתי הרבה גז לזקן שלה. בחור לעניין, לפני שאשתו נטשה."

אני מסתובב על הכיסא שלי, טופח על הכתף הזקנה החלשה שלו. אני חושב על אבא ומנסה להתבדח. "אתה מסריח כל כך שהקברן עוקב אחריך."

הוא צוחק. "אתה היית התינוק הכי מכוער שנולד אי־פעם, ידעת?"

אני מחייך ויוצא מהדלת. אני שומע אותו צועק לאחות הקטנה: "בואי הנה, מותק, יש לי בדיחה בשבילך."

 

יש קרום לשמיים. החום שלו צורב מבעד למלח שעל העור שלי, מותח אותו. אני מניע את הטנדר, נוסע מערבה בכביש המהיר שנסלל על ערוץ הטייז היבש. יש קרקעית רחבה, ועל הגבעות משני הצדדים מתנחשלים עננים צהבהבים שהשמש לא יכולה לפזר. אני עובר ליד שלט ברזל שהציב מִנהל מיזמי העבודה בימי ה"ניו דיל": "נמדד בידי ג'ורג' וושינגטון, כביש אגרה נהר הטייז." אני רואה שדות ובקר במקומות שבניינים עומדים, מדמיין שהם מאיזה זמן רחוק.

אני פונה מהכביש אל הבית שלנו. אור השמש בחצר מהבהב בהיר וכהה בין עננים. אני מסתכל שוב על המקום שאבא נפל בו. הוא שכב בפישוט איברים בעשב הצפוף אחרי שרסיס מתכת מהפצע הישן שלו עבר למוח. אני זוכר שחשבתי כמה הפרצוף שלו נראה מובס עם הסימנים של העשב.

אני מגיע לאסם הגבוה, מניע את הטרקטור שלי, נוסע אל התלולית שבקצה השטח שלנו ועוצר. אני יושב, מעשן, מסתכל שוב על קנה הסוכר. השורות המתעקלות צפופות, אבל סביבן יש מין צלקת של חמר, והעלים נגועים במין כימשון סגלגל. הכימשון לא מפתיע אותי. אני יודע שקנה הסוכר ממילא אבוד ושאין טעם להתעסק בכימשון. במרחק מישהו קוצץ עצי הסקה, ומכות הגרזן מהדהדות אליי. צלעות הגבעות צרובות פה, ורפאי חום עולים מהן. הפרות שלנו עוברות אל הבקעה, וציפורים מתחבאות בצמרות עצים בשטח שלא בֵּרֵאנו למרעה. אני מסתכל על מוט הגבול המקומט. אבא קבע אותו כשנגמרו ימי הנוודות והצבא. זה מוט מעץ שיטה והוא יעמוד שם עוד הרבה זמן. כמה פרחי לפופית מתים נאחזים בו.

"אני פשוט דפוק בזה," אני אומר. "פשוט לא טוב לקרוע את התחת במשהו שאתה דפוק בו."

קיצוץ העצים נפסק. אני מקשיב לכנפי חגב מפרפרות ומנסה לראות כימשון בקצה העמק.

אני אומר: "בחיי, קוֹלי, אתה לא תצליח לגדל שעועית בערמת חרא של סוסים."

אני מועך את הסיגריה שלי על רצפת הטרקטור. אני לא רוצה שרפה. אני לוחץ על המתנע, מסתובב קצת בשדות ואז נוסע אל מקום החציה של הנחל המתייבש, ובמעלה הגדה הנגדית. צבים נופלים מבולי עץ לשלוליות מעופשות. אני עוצר את הטרקטור. קני הסוכר פה הרוסים באותה מידה. אני משפשף כוויית שמש בעורף.

אני אומר: "הרוס לגמרי, ג'ין. אני לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך."

אני נשען, מנסה לשכוח את השדות האלה ואת הגבעות שבצדדים. הרבה לפני שאני והכלים האלה היינו, הטייז זרם כאן. אני כמעט מרגיש את המים הקרים ואת הדגדוג שהטרילוביטים עושים כשהם זוחלים. כל המים מההרים הישנים זרמו מערבה. אבל הקרקע התרוממה. לי נותרו רק הקרקעית וחיות האבן שאני אוסף. אני ממצמץ ונושם. אבא שלי הוא עננה בצבע חאקי בין הקנים, וג'יני היא בשבילי לא יותר מאשר הריח המר בשיחי הפטל הקוצניים על הרכס.

אני לוקח את השק והצלצל לתפוס צב. כמה דגי לבקית זריזים מבזיקים מתחת לגדה. אני רואה טבעות מתפשטות על הירוקת במקום שצב צלל. הוא שלי, האידיוט. למים יש ריח ריקבון, והשמש בצבע חום קשה.

אני מדשדש במים. הוא בורח אל השורשים של בול עץ. אני דוקר פה ושם ומרגיש את העווית בצלצל. זה צב חכם, חכם אבל אידיוט. אני בטוח שהוא היה יכול להוריד כבדים מקרסים מעכשיו ועד יום מותו, אבל האידיוט נאחז בשורשים בזמן שאני עובד עם הצלצל. אני מושך אותו למעלה ורואה שהוא נשכן. הצוואר הקצר שלו מעוקל אחורה והוא מנסה לנשוך את הצלצל. אני מניח אותו על החול ומוציא את הסכין של אבא. אני דורך על השריון ולוחץ חזק. מהר מאוד הצוואר השמן הזה נעשה רזה ומשתרבב החוצה. קצת דם זולג מהפצע של הצלצל אל הזיפזיף, אבל כשאני חותך נקווית שלולית.

קול אומר: "תפסת שם דרקון, קוֹלי?"

אני רועד קצת ומסתכל למעלה. זה רק האיש של ההלוואות, עומד על גדת הנחל בחליפה חומה בהירה. הפרצוף שלו זרוע כתמים ורודים, והשמש משחירה את המשקפיים שלו.

"מפעם לפעם מתחשק לי," אני אומר. אני ממשיך לחתוך סחוס, לקלף את השריון.

"אח, אבא שלך אהב בשר צב," הבחור אומר.

אני מאזין לעלי קנה סוכר חורקים בשמש המאוחרת. אני זורק את הקרביים לשלולית, מכניס את השאר לשקית ומתקדם במים הרדודים. אני שואל: "איך אפשר לעזור לך?"

ההוא מתחיל לדבר: "ראיתי אותך מהכביש — רק באתי לשאול לגבי ההצעה שלי."

"אמרתי לך אתמול, אדון טרנט. אני לא הבעלים." אני ממתן קצת. אני לא רוצה להסתכסך. "אתה צריך לדבר עם אימא."

דם נוטף מהשק לעפר. הוא יוצר משחה כהה. טרנט שם ידיים בכיסים, משקיף על קני הסוכר. ענן חוסם את השמש, והיבול שלי זוהר ירקרק בצל.

"זאת בערך החווה האמיתית היחידה שנשארה באזור הזה," טרנט אומר.

"מה ששרד בבצורת ילך מכימשון," אני אומר. אני מעביר את השק ליד הפנויה. אני קולט שאני הולך ונכנע. אני נותן לטיפוס הזה להתעמר בי.

"איך אימא שלך מסתדרת?" הוא שואל. אני לא רואה עיניים מאחורי המשקפיים המעושנים שלו.

"לא רע," אני אומר. "היא חושבת לעבור לאקרון." אני מטלטל את השק קצת בכיוון אוהיו, ומתיז דם על המכנסיים של טרנט. "סליחה," אני אומר.

"זה יֵרד," הוא אומר, אבל אני מקווה שלא. אני מגחך ורואה את הפה של הצב פעור בחול. "אז למה דווקא אקרון?" הוא שואל. "יש שם קרובים?"

אני מהנהן. "שלה," אני אומר. "היא תסכים להצעה שלך." הצל החם הזה מערער אותי, והקול שלי הוא לחישה. אני זורק את השק על רצפת הטרקטור, עולה ומתחיל להניע. אני מרגיש טוב יותר, בדרך שלא הכרתי אף פעם. מושב המתכת החם צורב מבעד לג'ינס שלי.

"ראיתי את ג'יני בדואר," ההוא צועק. "יפה, אין מה להגיד."

אני מנופף, כמעט מחייך, כשאני משלב הילוך לעלות בשביל העפר. אני עובר את הלינקולן המאובקת של טרנט, מתרחק מקני הסוכר הנגועים שלי. כל זה יוכל ללכת עכשיו; הזרעים המעופשים, הבצורת, הכימשון — כל זה יוכל ללכת כשהיא תחתום על המסמכים. אני יודע שאני תמיד אהיה האשם, אבל לא יכול להיות שרק אני אהיה אשם. "ואתה מה?" אני שואל. "כל הבוקר ההוא כאב לך בצד, אבל לא הסכמת לראות רופא. לא־לא, אתה היית מוכרח לוודא שהילד הטיפש שלך שותל כמו שצריך." אני סותם את הפה שלי כדי לא לדבר כמו אידיוט.

 

אני עוצר את הטרקטור בשביל המדורג אל האסם ומשקיף אחורה מעבר לקנה הסוכר אל ערוץ הנחל. אתמול טרנט אמר שימלאו את הקרקעית בעפר. ככה הבתים לא יוצפו, אבל גם קו ההצפה יעלה. מתחת לכל הבתים ההם הצבים שלי יהפכו לאבן. פָּרוֹת ההרפורד שלנו יוצרות כתמים חלודים על הגבעה. אני רואה את הקבר של אבא ותוהה אם הגאות החדשה תכסה אותו.

אני צופה בפרות משחקות. בטח מתקרב גשם. בכל פעם שהפרות משחקות, מתקרב גשם. לפעמים הן משחקות בשביל שלג, אבל בדרך כלל זה גשם. אחרי שאבא הצליף בי כמו מטורף בנחש השחור, הוא תלה אותו על גדר. אבל לא ירד גשם. הפרות לא שיחקו ולא ירד גשם, אבל אני סתמתי את הפה שלי. הנחש היה גרוע מספיק, לא רציתי לחטוף גם חגורה.

אני מסתכל על הגבעה ההיא הרבה זמן. הפעם הראשונה שלי עם ג'יני הייתה מתחת לעצים על הגבעה ההיא. אני חושב כמה קרובים יכולנו להיות אז, ואולי גם עכשיו, לא יודע. הייתי רוצה ללכת עם ג'יני, לפרוע לה את השיער בכל שדה אחר. אבל אני רואה אותה בדואר. היא בטח שולחת גלויות לאיזה בחור בפלורידה.

אני נוסע הלאה אל האסם, חונה מתחת לסככה. אני מנגב זיעה מהפרצוף בשרוול ורואה איך התפר של החולצה נשמט מהכתפיים שלי. אם אני יושב זקוף אני יכול למלא אותה שוב. הצב מיטלטל בתוך השק, וקול נקישות הצלצל בשריון שלו מחליא אותי. אני לוקח את השק אל הברז כדי לנקות את הבשר. אבא תמיד אהב צב בנזיד. אפילו שעה לפני שמצאתי אותו הוא דיבר הרבה על נזיד ועל הג'ונגלים.

אני תוהה איך יהיה כשג'יני תבוא. אני מקווה שהיא לא תקרקר בלי סוף. אולי היא תיקח אותי לבית שלה הפעם. אם רק אימא שלה לא הייתה בת דודה של אבא, אז אבא שלה היה נותן לי לבוא אליה. שילך לעזאזל. אבל מותר לי לדבר עם ג'יני. מעניין אם היא זוכרת מה תכננו לחווה. ורצינו ילדים. היא תמיד נדנדה לי שהיא רוצה טווס. אני אשיג לה.

אני מחייך כשאני מרוקן את השק לכיור החלוד, אבל הריח של האסם — החציר, הבקר, הבנזין — הוא מזכיר לי. אני ואבא בנינו את האסם הזה. אני מסתכל על כל מסמר באותו כאב עמום.

אני מנקה את הבשר ופורש אותו על חתיכת בד קרועה מסדין ישן. אני מקפל את הפינות, הולך אל הבית.

האוויר חם, אבל כאילו מתערבל, והרשתות בחלון של המטבח מקרקשות. מבפנים אני שומע את אימא וטרנט מדברים במרפסת הקדמית, ואני משאיר את החלון סגור. זה אותו נאום שהוא נתן לי אתמול, ואימא בטח בולעת אותו. היא בטח מדמיינת מסיבות תה עם הבְּנות דודות שלה באקרון. היא אף פעם לא מקשיבה לאף אחד. היא רק אומרת בסדר לכל דבר שכל אדם חוץ ממני או מאבא אמר אי־פעם. היא אפילו הצביעה להובר לפני שהם התחתנו. אני זורק את בשר הצב למחבת, לוקח לי בירה. טרנט משתמש בי כדי לרכך אותה; אני זוקף אוזניים.

"אני מוכן לשים כסף שקוֹלי יסכים," הוא אומר. אני עדיין שומע מבטא של הגבעות בקול שלו.

"אמרתי לו שסאם יסדר לו מקום בגודריץ'," היא אומרת. "הם ילמדו אותו מקצוע."

"ויש הרבה מאוד צעירים באקרון. את יודעת שיהיה לו יותר טוב שם." אני חושב שהקול שלו נשמע כמו טלוויזיה מחורבנת.

"טוב, יפה מצידו שהוא איתי. הוא לא יוצא בכלל מאז שג'יני נסעה שם למכללה."

"יש מכללה באקרון," הוא אומר, אבל אני סוגר את החלון.

אני נשען על הכיור, משפשף את הפנים בכפות הידיים. ריח הצב ספוג בין האצבעות שלי. זה אותו ריח כמו השלוליות.

מבעד לדלת שמובילה לסלון אני רואה את ארון הסלעים שאבא בנה בשבילי. התגיות הלבנות נראות מעבר לבוהק הכהה של הזגוגית. ג'יני עזרה לי למצוא יותר מחצי מאלה. אם באמת הייתי לומד במכללה, הייתי יכול לחזור ולהחליף את ג'ים בבארות הגז. אני אוהב להחזיק אבנים קטנות שחיו כל כך מזמן. אבל מה לי ולגאולוגיה. אני אפילו לא מצליח למצוא טרילוביט.

אני מערבב את הבשר, מנסה לשמוע רעשים או דיבורים מהמרפסת, אבל אין. אני מסתכל החוצה. ברק מבזיק, מקלף צללים מהחצר ומשאיר רצועה אפלה מתחת למערה של האסם. אני מרגיש שכבת לכלוך על העור שלי באוויר העומד. אני לוקח את האוכל למרפסת.

אני משקיף במורד העמק אל המקום שתאואים נהגו לרעות בו לפני שהונחו המסילות הראשונות. עכשיו כביש מהיר מכסה את המסילות ההן, ומכוניות דוהרות הלוך ושוב ברוח. אני מסתכל על המכונית של טרנט יוצאת בנסיעה לאחור ופונה מזרחה אל העיר. אני פוחד לשאול ישירות אם הוא השיג את מה שהוא רצה.

אני דוחף את הצלחת מתחת לאף של אימא, אבל היא מסרבת בנפנוף. אני מתיישב בכיסא הנדנדה הישן של אבא ומסתכל איך הסערה מגיעה. סלילי אבק מרקדים בשולי הדרך ועלי אדר נוחתים בחצר, הבטן הלבנה שלהם למעלה. מעבר לכביש מגֵן הרוח שלנו מתכופף, שורות של ארזים מתקפלים לכל הכיוונים בבת אחת.

"מתקרבת סערה רצינית?" אני אומר.

אימא לא אומרת כלום, ומנפנפת על עצמה בַּמניפה מבית ההלוויות. הרוח פורעת לה את השיער, אבל היא מרקידה את תמונת הקרטון של ישו כמו מטורפת. הפנים שלה משתנים. אני יודע על מה היא חושבת. היא חושבת על זה שהיא לא הבחורה בתמונה על מדף האח. היא לא עומדת שם עם הכומתה של אבא באלכסון על הראש.

"חבל שלא באת החוצה כשהוא היה," היא אומרת. היא מביטה מעבר לדרך אל מגן הרוח.

"שמעתי אותו אתמול," אני אומר.

"זה לא זה בכלל," היא אומרת, ואני מסתכל על המצח שלה שמתקדר קצת. "זה כמו כשג'ים התקשר לשאול אם אנחנו רוצים שעועית, והייתי צריכה להגיד לו שישאיר לי אותה בטנדר בכנסייה. אני יודעת איזה רכילות מסתובבת כשגברים באים אל אלמנה."

אני יודע שג'ים מדבר כמו אידיוט זקן, אבל הרי הוא לא יאנוס אותה או משהו. אני לא רוצה להתווכח איתה. "נו," אני אומר, "של מי הבית הזה?"

"עדיין שלנו. לא צריך לחתום על כלום עד מחר."

היא מפסיקה להרקיד את ישו ומסתכלת עליי. היא מתחילה: "אתה תאהב את אקרון. אלוהים, אני בטוחה שהקטנה של מארסי תשמח להכיר אותך. גם היא משוגעת על סלעים. חוץ מזה, אבא שלך תמיד אמר שנעבור לשם כשתהיה גדול מספיק לנהל את החווה."

אני יודע שהיא מוכרחה להגיד את זה. אני פשוט סותם את הפה. הגשם בא, מצלצל בגג הפח. אני מסתכל איך הרוח שוברת ענפים מהעצים. רסיסי אור חיוורים צוללים מאחורי הגבעות הרחבות. בנו הסערה הזאת כמעט לא נוגעת.

מכונית הספורט של ג'יני מלחששת מזרחה על הכביש, צופרת כשהיא עוברת מולנו, אבל אני יודע שהיא תחזור.

"בדיוק כמו האימא שלה," אימא אומרת, "דוהרת לפאבים כאילו היא בתחרות עם השטן."

"היא אף פעם לא הכירה את אימא שלה," אני אומר. אני מניח את הצלחת על הרצפה. אני שמח שג'יני החליטה לצפור.

"ומה אם אני הייתי בורחת לי עם איזה מנהל עבודה מהבארות?"

"את לא היית עושה דבר כזה, אימא."

"נכון מאוד," היא אומרת וצופה במכוניות החולפות. "ירה בה בשיקגו. גם בעצמו הוא ירה."

אני מביט מעבר לגבעות ולזמן. עננת שיער אדמוני על הכרית, מוכתמת בנתזי דם מהקליע. עוד גופה מוטלת סתורה וחמה לרגלי המיטה.

"אמרו שהוא עשה את זה כי היא לא הסכימה להתחתן איתו. מצאו שתי טבעות נישואים בכיס שלו. איטלקי חמום מוח."

אני רואה שוטרים ועיתונאים בחדר הזעיר. מלמולים זולגים למסדרון, אבל אף אחד לא באמת מסתכל על הפנים של האישה המתה.

"טוב," אימא אומרת, "לפחות הם עדיין היו לבושים."

הגשם נחלש, ושעה ארוכה אני יושב ומביט בשיחי העולש הכחולים מתנודדים לצד הכביש. אני חושב על כל האנשים שאני מכיר שעזבו את הגבעות האלה. רק ג'ים ואבא חזרו לקרקע, לעבד אותה.

"תסתכל, אורות רפאים." אימא מצביעה על הגבעות.

הגשם מטפטף, וכשהוא נספג לצנן את האדמה, הערפל מתרומם. הערפל מסלסל רוחות רפאים קטנות לתוך הענפים והערוצים. השמש מנסה להסתנן מבעד לאד הזה, אבל היא רק כתם חום עמום בשמיים הוורדרדים. בכל מקום שהערפל נמצא בו, האור כתום מלוטש.

"אני לא זוכר איך אבא קרא להם," אני אומר.

הצבעים משתנים, מחליפים גוונים.

"באמת היו לו שמות מוזרים. לחתול הוא קרא חראתול."

אני מנסה להיזכר. "קורנפלקס היו 'תגרופת תירס', ותרנגולת הייתה 'תַּרְנְגֹלֶם'."

אנחנו צוחקים.

"טוב," היא אומרת, "הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו."

הצבע העגמומי של משענות הכיסא מצטבר מתחת לציפורניים שלי. אני חושב איך היא הצליחה לקלקל ארוחה חינם.

ג'יני שוב צופרת מהכביש. אני קם להיכנס אבל מחזיק את דלת הרשת, מחפש משהו להגיד.

"אני לא הולך לגור באקרון," אני אומר.

"ואיפה בדיוק תגור, אדוני?"

"לא יודע."

היא שוב מתחילה עם המניפה.

"אני יוצא לסיבוב עם ג'יני," אני אומר.

היא מסרבת להסתכל עליי. "תחזור מוקדם. אדון טרנט לא עובד שעות נוספות בשביל שתייני בירה."

הבית דומם, ואני שומע אותה בוכה בשקט שם בחוץ. אבל מה אני יכול לעשות, לעזאזל? אני ממהר לשטוף את ריח הצב מהידיים שלי. כולי רועד בזמן שהמים זורמים. התחצפתי. אף פעם קודם לא התחצפתי. אני פוחד, אבל אני מפסיק לרעוד. אסור שג'יני תראה אותי רועד. אני פשוט יוצא לכביש ובכלל לא מסתכל אחורה למרפסת.

אני נכנס למכונית, נותן לג'יני לנשק לי את הלחי. היא נראית שונה. אף פעם לא ראיתי את הבגדים האלה, ויש עליה יותר מדי תכשיטים.

"אתה נראה נהדר," היא אומרת. "לא השתנית בכלל."

אנחנו נוסעים מערבה בכביש המהיר.

"לאן נוסעים?"

היא אומרת: "בוא נחנה איפשהו לזכר הימים ההם. למוסך?"

אני אומר: "בטח." אני מושיט יד אחורה ולוקח פחית פוֹלְס סיטי. "גידלת שיער."

"אוהב?"

"אה, כן."

אנחנו נוסעים. אני מסתכל על הגוונים בערפל, על הצבעים המתחלפים.

היא אומרת: "ערב קצת מוזר, לא?" הקרקורים הרגילים שלה.

"אבא תמיד קרא לזה אורות תעתוע או משהו כזה."

אנחנו עוצרים ליד מוסך הרכבות הקטן. רובו חסום בקרשים. אנחנו שותים, מסתכלים איך הצבעים נמוגים לדמדומים אפורים בשמיים.

"יוצא לך להסתכל בַּספר מחזור לפעמים?" אני לוגם את שארית הסיטי שלי.

היא מתפוצצת מצחוק. "האמת," היא אומרת, "אני אפילו לא יודעת איפה שמתי אותו."

אני מרגיש שפל מדי, לא רוצה לדבר. אני מביט מעבר למסילה אל שדה שזרעו בו איטָן. יש שם בארות, משאבות ליניקת הגזים הקדמוניים. הגז כחול כשהוא בוער, ואני תוהה אם השמש הקדומה הייתה כחולה. המסילה נמשכת עד שהיא נקודה בערפילית החומה. היא משמיעה נקישות מהמסוטים. קרונות מכלית מחכים בשלוחה. הגלגלים שלהם מותכים בחלודה למסילה. אני חושב לעצמי, מה לי ולטרילוביטים, לעזאזל.

"לילה גדול ברוֹק קאמפ," אני אומר. אני מביט בג'יני שותה. מרוב שהעור שלה לבן יש לו זוהר צהבהב, והאור האחרון מוציא ניצוצות מהשיער האדמוני שלה.

היא אומרת: "אבא היה מתפוצץ. שאני קרובה כל כך לבארות."

"את כבר ילדה גדולה. בואי נלך קצת."

אנחנו יוצאים מהמכונית, ואז היא תופסת לי את הזרוע. מגע האצבעות שלה כמו סרטים על הוורידים בכף היד שלי.

"לכמה זמן באת?" אני שואל.

"רק שבוע פה, ואז שבוע עם אבא בניו יורק. אני כבר מתה לחזור. נהדר שם."

"יש לך בחור?"

המשך הפרק בספר המלא