חמש דקות איתך

חמש דקות איתך

אותיות אדומות ומכושפות ניבטו אלי. "אמא סלחי לי!" היה רשום על המכתב אשר הגיע אלי.
מיששתי את המעטפה החומה צהבהבה עליה התנוסס שמי הפרטי וכתובתי, אבל שם משפחתי לא היה מדויק. כתמים רבים העידו על הדרך הארוכה שעשה מכתב זה ועל טלטלות שעבר. פתחתי את המעטפה בידיים רועדות, סקרנית לדעת מיהו השולח והאם המכתב נועד לי. 
היה זה נייר חצי שקוף ורשרשני. הוא לא דמה כלל לנייר רגיל. הזכיר לי את הנייר השקוף עליו הייתי מעתיקה מפות גיאוגרפיות אילמות, בבית הספר היסודי. 
חשבתי שהמכתב הגיע אליי בטעות, בכל זאת הסתקרנתי וקראתי... המשפט הראשון שקראתי שרט את עיניי. דמעותיי הוסיפו כתם על המעטפה. כתב היד היה מוכר ואהוב כל כך. קימורי האותיות, הרישול האגבי, ההדגשים בקצות הסלסולים. חדלתי לקרוא. כעקוצת עקרב נרתעתי לאחור. קיפלתי את הדפים הצבעוניים והמרשרשים, החזרתי אותם בעדינות רבה למעטפה המוכתמת. 
המעטפה רעדה ופעמה בידיי הרועדות, הנחתי אותה על גבי השידה בחדרו. שם נערמו מאמרים פסיכולוגיים, כתבי עיתונות, מכתבי חברים, תמונות מצהיבות ודברי ניחומים שאספתי. המעטפה הונחה ביניהם ואני התיישבתי על מיטת הנוער שלו. המעטפה לא הניחה לי, כאילו קראה לי 'קחי אותי בידייך והמשיכי בקריאה'. יצאתי מחדרו, ברחתי מהכתוב בה.
בטני הציקה לי במחשבות טורדניות. המסר באמת ממנו, מתאים לדורון לאתר תעלה סמויה ולהגיח מעולמו אל עולמי בהתגנבות יחידים. זו דרכו של דורון לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות יצירתי. הסתובבתי הלוך ושוב בחוסר מנוחה. התחבטתי, נאבקתי בעצמי. לא שיערתי שדורון העביר אליי מסר באמצעות שליח מטעמו. נכנסתי שוב לחדרו בפיק ברכיים, מביטה על המעטפה, נושמת עמוקות, מנסה לפענח את צפונותיה. התחלתי לסדר את שולחן הכתיבה שלו ושקעתי במחשבות. ידיי פועלות בזריזות וראשי טרוד, אולי המכתב יכביד עלי עוד יותר? גם בלעדיו אני נושאת משא כבד על כתפיי. 
הסתקרנתי מאד, התיישבתי שוב על מיטתו ובידיים רועדות נטלתי את המעטפה להמשיך בקריאת המכתב המסתורי. לא היה לי מובן למה עכשיו הוא מבקש ממני סליחה, כשהכול כבר סופי וחתום לעד, סביר להניח שזו טעות או הטעיה. 
אם זו לא טעות, כנראה שהוא התבגר למרות שאני יודעת שהוא אף פעם כבר לא יתבגר, עבורי תמיד יישאר בן 19.5. הנשמה שלו נטולת גוף, אז אין משמעות להתבגרות הפיזית, אלא רק לנפשית. ייתכן שבממד הזה הוא מתפתח, לומד, מתבגר. שמא דורון מתחרט ומשנה את זווית ההסתכלות שלו? ייתכן שגם הוא הרגיש בחסרוני. אשליה מתוקה ולא הגיונית זו נמחקה מייד מהתודעה, כפי שעלתה בחופזה. 
מבולבלת, נרעשת ומתוסכלת יצאתי לגינת הבית. תרתי במבטי אחר פסגת הברוש הגבוה, עליו מטפסת האורנית הלוהבת. אצבעותיה הכתומות ליטפו ברוך את המחטים הירוקים הדוקרניים של הברוש. קרקור תוכי הדררה בעלי הזנב הארוך והירוק צרמו את אוזניי. הם נערכו לעת ערב לתנומתם, לא איכפת להם להפריע בקולותיהם הרמים והצורמים את שלוות הגן, הם עלצו ושמחו כנגדי. בקולותיהם הרמים הם רמזו לי כי בעלי חיים הדואגים לשרידותם, דרסו בחוצפה וגירשו את כל הדרורים שהיו בגני. דאגתן היחידה של הדררות היא להתכנס לשינה שלווה על ענף ירוק, בעוד שהשלווה ממני והלאה זה עידן ועידנים. התיישבתי על הכיסא בגינה בכיווץ עוברי, עיניי הוצפו דמעות וגרוני נחנק.
הבטתי אל יערת הדבש ונשמתי עמוקות. אפי לגם את מתיקותה וליבי התרחב בשאוף צפונותיה. אף שלא הוד ולא הדר לה, חשתי אפופה, מסוחררת, רוויה. פרחיה הלבנים נוטפי החסד, חיבקו אותי ברכות. נמלאתי תוגה על מי שאינו כאן לצידי, זכרתי את צהלת משחקיו של דורון איתי למרגלותיה. חזיתי בטפוף צעדינו על כר הדשא המוריק. 
רק כשפסקה תזמורתם הצווחנית של הדררות, שבתי והתמתחתי, אספתי את גופי הקפוץ באיטיות ושבתי פנימה לחדרו של דורון. על הדלת צרבה אותי כתמיד הכתובת שתלה דורון על דלת חדרו בילדותו בגאווה רבה, במו ידיו:
"אני גדול. אל תקנאו בי. לא קל להיות מושלם כמוני." 
אכן דורון, היית מבורך בשפע של תכונות נפלאות, אבל אוסף מושלם זה של תכונותיך, היה לך לרועץ ולא לעזר, בעת המבחן הגדול מכולם.
חזרתי בפיק ברכיים אל המעטפה המוכתמת המונחת עדיין על השידה כאבן שאין לה הופכין.
"אמא סלחי לי!" 
כתבת אלי. פתחתי שוב את המעטפה. על מה לסלוח לך עכשיו ילד שלי? חשתי צריבה לוהטת באצבעותיי, הדפים להטו בידיי ופעמו בליבי.
המשפטים הקצרים היכו והממו אותי. 'בואי ניפגש מחר בחמש, בגינת המשחקים. יהיו לי רק חמש דקות, לצערי. בואי בזמן'. על החתום דורון, בכתב ידו. מבטי לא התנתק מהמילה דורון, דורון, דורון. אכן זה דורון.
היססתי אם לספר לבני משפחתי על המפגש הצפוי לי עם דורון, כדי שלא יחשבו שיצאתי מדעתי. במהלך השעות הארוכות שהזדחלו, ניסיתי לשבור את הראש במחשבה מי מנסה להתל או לשבור לי את הלב. סרקתי במוחי הלוהט את כל האנשים שאני מכירה בעלי השם דורון, כדי לנסות לשייך בין ההזמנה לפגישה, לבין המיקום שלה.
האם דורון יודע בכלל על הקמת גינת המשחקים עם ביצי הדינוזאור לזכרו? חלפו כבר 18 שנים מאז הלך מאיתנו. כל כך הרבה התרחש בחיי. למה רק חמש דקות? 
מישהו מהתל בי ולועג, ללא רחמים. השאלות ניתכו עלי ללא הרף וסחררו את ראשי. גופי כמעט והתאבן. נותרתי בשיתוק חלקי, הייתי בקיפאון וחוסר מעש. התעשתי במעט, בהיתי נכוחה אך לא ראיתי דבר מולי. ניסיתי למזוג כוס תה להרגיע את הסחרחורת שתקפה אותי, אך ידי רעדה וחלק מהמים נשפכו על השיש במטבח. ציפור לבנה נקשה במקורה על שמשת החלון, הפונה אל הגינה הירוקה, היא רפרפה בכנפיה ואני הבטתי בה כמכושפת. פתחתי את הדלת לרווחה ורצתי בגינה לעבר הציפור, נושאת עיניים לעבר כנפיה האפורות המרפרפות. נתקלתי בחתולה הלבנה המתלטפת, היושבת דרך קבע על סף דלתי, מאז לכתו של דורון. נפלתי אפיים ארצה בבהלה ונחבלתי. כאב חד פילח את ברכי.
כל אותו הלילה לא עצמתי עין. מחשבות רדפו אותי, חששות מאכזבה קשה אפפו אותי והתחלפו באחת עם צפיות מוגזמות. אמרתי לעצמי נסי לזמן אותו בחלום, אולי לזה הוא התכוון במכתב. אולי הוא יגיע בשעה חמש בבוקר לחלום קצר. ידעתי מניסיוני המר שבכל פעם שניסיתי לזמן אותו לחלומותיי, שקעתי בחלומות מלאי התרחשות, אבל בלעדיו. בניסיונותיי הנואשים לחלום על דורון אני מוצאת את עצמי תולשת ריסים מעיניי, מפריחה אותם ברוח ואומרת שוב ושוב את שמו לפני שנעצמות עיניי. לא, אתה לא מקל עליי בהעדרך. על אף שאני מתפללת שתחזור אליי בחלומות איני מצליחה כמעט לטעום שוב מהמתיקות הנוטפת, הארעית.
למחרת, שעות הבוקר עברו באיטיות מורטת עצבים. התבוננתי בשעון שוב ושוב אך מחוגיו נעו בעצלתיים לאחור, במקום קדימה. הספקתי לסדר את כל חדרו עד שהשעון הורה סוף סוף על שעה שלוש, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לקרוא או לבשל במטבח. עוד שעה עברה עלי כמו נצח מתמתח מתמשך וריקני. כל דקה חלפה לאיטה ומרטה את עצביי. השעה האחרונה עברה לאיטה, כנצח.
החל משעה ארבע התחלתי ללכת בבית כארי בסוגר. הצצתי שוב ושוב בתיבת הדואר שלי, בדקתי אם אני מקבלת מסר נוסף מהגורם הנעלם. בשעה ארבע וחצי רצתי לגינת המשחקים עם ביצי הדינוזאור לזכר דורון. על המגלשה קיפצו שני ילדים בצעקות רמות. אימם ישבה על הספסל, ביד אחת נענעה עגלת תינוק ובשנייה אחזה בטלפון ודיברה בקול רם. הזמן לא עבר בשעוני. טלטלתי אותו לבדוק שמחוג השניות איננו תקוע במקום.
רסיסי חיי משפחתנו פיזזו לנגד עיניי וקראו לי להיטמע בתוכם. אני נעטפתי ושקעתי בהם באטיות וברכות. הם הזמינו אותי פנימה, חבקו ולאטו באוזניי: את סתם שוגה בדמיונות שווא, מחכה לבואו, אין מצב שדורון יגיע בחמש, לחמש דקות, אבל יש תקווה בלב. 
הביצים של הדינוזאורים נשרטו במעט, הן משמשות מקום מחבוא נהדר לילדים. ישבתי על הספסל, נהנית מצחוקם של הילדים. בשעה חמישה לחמש האם לקחה את ילדיה ועזבה את הגינה. נכנסתי למתח וציפייה דרוכה. קיוויתי שלא יגיעו ילדים נוספים. רציתי להיות עימו לבד בפגישה.
כוח זר דחף אותי לטפס בסולם לראש המגלשה ולעמוד במקום בו עמד הילד הקטן הצעקן. הענף על ידי בצמרת העץ נע בעדינות על אף שלא הייתה כל רוח בגינה. 
"דורון, זה אתה?" שאלתי בלחש. ניסיתי להבחין בין הענפים בצמרת העץ בדמות כלשהי, אך עלוות העץ הצפופה מנעה ממני להבחין בדורון. לא היה זה קול אדם המשיב לשאלתי, בתוכי בקע קול זר, אבל עם חיתוך דיבור מוכר. הקול הצטלצל בראשי והדהד: "כן, אמא. זה אני. שמח שהגעת, אבל זמני מאד קצר." 
קולי נחנק ולא הייתי מסוגלת להוציא הגה. מייד הזדרז והוסיף קולו לדבר בתוכי: "את אינך צריכה לומר דבר, אני קולט את מחשבותייך."
"איך אתאר לך מה עובר עלי מאז לכתך?" חשבתי ועיניי התמלאו דמעות שמחה מהולות בעצב. 
"אין צורך, אני מלווה אותך בימים ובלילות. מכיר כבר את כל הנכדים המקסימים שלך. אין צורך לדבר עליהם. אני רואה את ההתנדבויות הרבות שלך. ספרי לי רק על הדברים שאת רוצה להספיק עוד לעשות בחייך."
השתתקתי, הייתי כה מופתעת. דורון ידע עלי הכול, חש אותי ואני לא יודעת כלום עליו, מאז לכתו מאיתנו. הוא יודע מה מתחולל בי, יש לו כוחות מיוחדים ומופלאים. אולי יגיד לי למה ויתר על החיים שהענקתי לו? 
גם דורון שתק.
דורון רוצה לסייע לי בעתיד, בהמשך חיי. הצצתי בשעוני שטס במהירות הבזק. נותרה לי רק מחצית הדקה להשיב לו: "אני רוצה לחבק אותך רק עוד פעם אחת”, הענף נע הלוך ושוב, אך כל קול לא נשמע יותר.
קפאתי בראש המגלשה. הענף מולי הפסיק לנוע, האושר הציף אותי, אבל תחושת ההחמצה חנקה את גרוני. חיבקתי את עצמי.
החלטתי שאני לא מספרת לאיש על פגישתנו. אנצור אותה רק בליבי. חזרתי הביתה בברכיים רועדות עם פעימות מהדהדות בכל גופי. רצתי לחדרו לפתוח שוב את המכתב.
"חשבתי שאין דבר ששווה למות למענו”, זה בטח אתה! מעטים מכירים את הציטוט הזה שלך במדויק. כולם מצטטים את דבריו האחרונים של בעל היד האחת "טוב למות בעד ארצנו", ומתווכחים אם אמר זאת ברגעיו האחרונים או שזהו מיתוס. נשימתי נעתקה ועיניי גמעו את מילותיך שבערו מולי, באותיות המכושפות האדומות.
"עכשיו אני מבין את משמעות המילים שכתבתי כשהייתי בן 15 וטרם ידעתי דבר על החיים והמוות. עכשיו אני לומד ומתפתח כל הזמן. אני משוכנע שאפילו למען האהבה לא ראוי למות. הייתי בטוח שלמען האהבה האחת והיחידה אני מוכן להקריב את חיי. חשבתי שלמען ערך כמו נאמנות וחברות צריך ללכת עד הסוף. אני מביט מלמעלה, במרחק רב של זמן ומקום ואני מבין את הדברים באופן שונה. איני יכול להבטיח לך שבמקום בו אני נמצא, אני באמת יורד לעומקו של מושג האהבה. היא חמקמקה, בעלת פנים רבות, שורפת ומחממת כאחד, מלהיטה ומקפיאה. אני מבין את הזמניות שלה, את היתוליה בבריות. בדקתי את השפעתה עליי ועל חברים אחרים. עדיין קשה לי להבין כיצד האהבה השפיעה עלי בצעירותי והיתלה בי. הבנתי שלא ראוי ולא צודק להעמיד את החברות במבחן אמיתי. הכול יחסי ואף תלוי בזווית הראייה. מהמקום בו אני נמצא הכול נראה שונה." 
המילים הארגמניות היטשטשו מהדמעות שהציפו את עיניי, שוב הנחתי בצד את המכתב, כאילו ברק פגע בי. הקרבת את עצמך ילד שלי על מזבח האהבה, ניסית ללמד את חבריך שיעור בנאמנות ללא גבולות. נותרת בודד במלחמתך ואני נותרתי מיותמת. אינני כועסת עליך, זו רק ההחמצה החונקת את גרוני עם תערובת מרירה של אכזבה.
המשכתי לקרוא באומץ את מכתבך ילד שלי, "אני רואה שאת הקפת עצמך בים של שאלות, דמעות ותחושות. ראיתי אותך מתקשה בתחילה לשחות כנגד הגלים שהציפו אותך. לא עלה בידי להושיט לך יד לעזר וגם אין לי אפילו כיום, לצערי הרב, תשובות לתהיות הרבות שהעלית מדי יום. אני מבטיח לך שלא אערים עלייך עוד קשיים ומהמורות. נוכחת כמובן שאני מגיע פחות בשנים האחרונות לפגישות החלום המשותף שלנו. איני רוצה להכאיב לך." 
שפתיי רטטו עם הזיכרון העמום של פגישתנו האחרונה בחלום. מתיקות שאפפה אותי לעת בוקר בו אחזתי את גופך הזעיר, בחיבוק חם של אם אוהבת. עינייך התכולות הענקיות הביטו בי בחיוך מרצד. 
"כל כך הרבה דברים רציתי לומר לך ואיני מוצא את הדרך. אני רואה אותך נאבקת בגלים. שם לב שאת שוחה באוקיינוס הדמעות ובאותה עת בודקת את השוחים סביבך. למדת מהם איזה סגנון שחיה והאבקות בגלים מתאים לך לאמץ. את כבר שחיינית למופת שסיגלה לעצמה סגנון משל עצמה וגם אימנת את גופך לצלול לעומק כאשר מגיע גל גבוה של עצב וגעגוע. ראיתי שהמרת את עבודתך המסורה, לעבודת התנדבות מקצועית ומסייעת לאנשים רבים סביבך.. אמא, אני רוצה להגיד תודה על מה שעשית למעני בשנים שהיינו יחד. אני מצטער שהכאבתי לך..."
התמוטטתי על השטיח. זה דורון, זו לא טעות, זה הוא, זה כתב ידו. 
"דורון אתה כתבת לי מכתב בדיו לוהטת מדמך. דיו מאכלת ושורפת. אתה מכיר אותי בחולשותיי, חש את כאביי. אתה יודע את צפונות ליבי, מתחקה אחר עקבותיי. אתה מבחין בתהפוכות חיי.
אכן התבגרת ילד שלי."