מאחז הלב

פרולוג

מיכל

לפני 4 שנים

“שבת שלום,” אני מרימה את חנה’לה, אחותי בת החצי שנה, מחבקת אותה אליי ופונה למדרגות המובילות לחדרי. אמא, שעדיין מתפללת מול הנרות, שולחת לעברי מבט עייף ומלא הכרת תודה. אני עולה לקומת חדרי השינה ומניחה את חנה’לה על שמיכה הפרושה על הרצפה, לוקחת את הספר ששמרתי לשבת, נשכבת על המיטה ומנסה להתמסר למילים.

צרחה נשמעת מהקומה התחתונה ודמי קופא בעורקיי.

זאת אמא.

משהו לא בסדר.

אני יוצאת מהחדר בריצה לכיוון המדרגות, מותירה את חנה’לה, שלמזלי עדיין רגועה, מאחור. הצרחות ממשיכות. כלי מטבח מתנפצים. כולם בבית הכנסת. השבת רק נכנסה. אלה רק אנחנו.

קול גברי נשמע ואני נעצרת במקומי. "אַללָּהֻ אַכְּבַּר! בינת אל שרמיט!"

לא! לא!

אני מתקרבת למדרגות, נעצרת, ומביטה אחורה לכיוון החדר. חנה’לה. אני חייבת להגן עליה. הוא לא יודע שאנחנו כאן. הוא כנראה כבר פגע באמא. אלוהים. אמא. מי יגן עליה?

צעדיי כבדים כשאני חוזרת לחדר, נועלת את הדלת וצועדת לאחור. מבטי נעוץ בעץ המתקלף. שקט ממלא את הבית עכשיו.

תודה לאל שחנה'לה שקטה.

אידיוטית.

המנעול הזה לא יעצור בעדו.

אולי לא הצלחת להציל את אמא, אבל לא מאוחר עבור חנה’לה.

אני בוחנת את סביבתי ועיניי נופלות על השידה שבפינה. אני דוחפת את המחשבה על אמא לירכתי ראשי ודוחפת את השידה לאט, לאט, ובשקט ככל הניתן, עד שהיא חוסמת את הדלת. חנה’לה כנראה מרגישה את האווירה המתוחה ומתחילה לבכות.

אני מרימה אותה, מאמצת אותה אל חזי ומנענעת אותה ברוך. "ששש..." אני מנסה להסות את בכייה. בבקשה חנה’לה, אסור שישמע שאנחנו כאן.

אני מדליקה את הטלפון הנייד ביד רועדת, ידי השנייה מערסלת את אחותי. "נו כבר, תידלק!" אני לוחשת, וחנה’לה שוב מעקלת את שפתיה המתוקות בחיוך. "ששש... הכל יהיה בסדר," אני משקרת לה וגם לעצמי.

הטלפון נדלק כעבור שניות שנדמות כמו נצח ואני מחייגת למוקד החירום. המוקדנית בקושי מבינה מה אני לוחשת. אני חוזרת על דבריי שוב ושוב, עד שהיא מבטיחה לי שכוחות הביטחון בדרך אליי. אני מניחה את הטלפון ומתייפחת תוך כדי ליטוף ראשה של חנה’לה, מנסה לא לחשוב על מה שקורה בקומה התחתונה.

אני מתקרבת באיטיות לדלת, כאילו בכוחה לתקוף אותי אם אתקרב יותר מדי, ומצמידה אליה את האוזן. צעדים כבדים נשמעים במדרגות, דלתות נפתחות ונטרקות, וגופי מנתר לאחור.

אני מתעשתת, מניחה את חנה’לה על השטיח ותוחבת את המוצץ לפיה. בדרך נס היא מוצצת אותו ברוגע.

לפתע ידית הדלת נעה בכוח.

קצב ליבי מתגבר ונשימותיי הופכות מהירות.

בבקשה, לא. הצילו! אנחנו הולכות למות!

אני מצמידה את השידה לדלת עם כל משקל גופי, מתפללת שחנה’לה תישאר שקטה. מתפללת שאמא איכשהו ניצלה. מתפללת שכוחות הביטחון יגיעו. ואז אני עוברת להבטחות. מבטיחה שאהיה אדם טוב יותר ותמיד אראה את האחר. מבטיחה לעשות הכל בשביל חנה’לה וכל האחים שלי, אם רק אצא מזה בחיים.

הידית מפסיקה לנוע.

אני בוהה בה באימה, הלב שלי רועם באוזניי. אלוהים אדירים! הם עזבו או שזה עדיין לא נגמר? אני ממשיכה לבהות בידית הישנה ומחכה. שקט ממלא שוב את הבית ורק דפיקות ליבי נשמעות.

אמא.

אולי אספיק להגיע אליה.

אני פותחת את הדלת בזהירות, מביטה לכל הכיוונים. שקט מוחלט. אלוהים, בבקשה שהם כבר הלכו. גופי רועד כשאני פוסעת על קצות האצבעות, שולפת את המפתח מהמנעול הפונה כלפי פנים החדר ומעבירה אותו למנעול החיצוני. אני נועלת את הדלת, ובהיעדר כיס אחר, מחליקה את המפתח לתוך החזייה. אלוהים, בבקשה תשמור על חנה'לה, היא רק תינוקת.

אני מרימה מחבט טניס שזרוק במסדרון, כאילו שזה יעזור לי מול מחבל מיומן, ופוסעת בשקט ורעד לאורך המסדרון לכיוון המדרגות. אני יורדת לאט, ערנית לכל רחש. השקט מפחיד אותי יותר מהרעש. כשאני מספיק קרובה לקומה התחתונה מחזה האימה נגלה לפניי.

אמא.

היא מוטלת על הרצפה בתוך שלולית דם. גופה רועד ומפרכס.

"אמא!" אני מניחה את כף ידי על שפתיי ומחניקה את זעקתי. "אמא, מה הוא עשה לך?" אני לוחשת ואצה אליה.

אני נעמדת מעליה. איך עוצרים דימום? מבעד לדמעות אני לא מבינה מה אני רואה. חולצת השבת הלבנה ספוגה דם וקרועה בכל מיני מקומות. פניה חיוורות, נשימותיה קצרות וכל גופה רועד.

"מה לעשות, אמא? אני לא יודעת מה לעשות!" ידיי חולפות על גופה. מחפשות את הפצע השותת, אבל הדם נמצא בכל מקום.

"מי־מי־מיכלי," היא מנסה לומר.

אני מתייפחת חזק יותר לנוכח צליל קולה המחרחר. "אל תדאגי," אני מייבבת. "אמא, בבקשה אל תדאגי ותישארי איתי. האמבולנס בדרך. אל תדאגי," אני מנסה לייצב את קולי, לתת לה ביטחון בהבטחות השווא שאני מפזרת. למה הם לא מגיעים?

"א־אני א־א־אוהבת אות־ת־תך מיכ־כלי," היא אומרת בין נשימה קטועה אחת לאחרת. "ת־תגידי ל־ל־ל־כולם, ש־ש־אני או־אוהבת־ת את־ת כול־כולכם־ם."

"לא. אל תיפרדי ממני, אמא. אני לא מוכנה!" אני צורחת.

"יפ־פה של־לי" היא אוחזת בידי. "ת־תהיי חז־חז־חזקה. ת־תחיי."

ידה מרפה ממני מעט וקולה בקושי נשמע כשהיא לוחשת ברהיטות מפתיעה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." עיניה מתגלגלות, הרעידות פוסקות, וגופה הופך רפוי.

אני מטלטלת את ראשי. לא, לא, בבקשה. דמעות שוטפות את פניי וכאב חד מפלח את ליבי.

"אמא. אמא! אמא!" אני צורחת שוב, ושוב, ושוב. בוהה בסיוט הגדול ביותר שלי.

ידיי עוברות על גופה, ממשיכות לנסות לעצור את הדם מלזלוג. קולות נשמעים סביבי, גופי נמשך לאחור. ידיים אחרות נוגעות בה, מחפשות אחר הדופק, עוברות על הפציעות.

"לא!" אני מתנגדת לידיים שנכרכות סביבי ומנסות להרחיק אותי ממנה. זו אמא שלי! אני לא יכולה לתת לה לעזוב!

"אמא," אני מתייפחת. "אמא, בבקשה."

"אני מצטער," אומר קול שאני לא מכירה.

לא הצלחתי להציל אותה.

1

מיכל

דצמבר 2010

אני מהדקת את ז’קט הפליז הכחול סביב גופי ופוסעת לכיוון ההמון. אורות גשר המיתרים זוהרים מעל ראשינו, והכביש היוצא מירושלים עמוס מכוניות.

"העולם ממשיך כאילו לא קרה כלום," אני נושפת אוויר בחדות.

"כן, אם זה היה קורה מעבר לגבול 'הקו הירוק' הכל היה נראה אחרת," מוסיף ביני אחי.

אחי אלישיב מטלטל את ראשו ואומר, "אני לא מאמין שעדיין מתייחסים לגבולות הארכאיים האלה, הם כבר מזמן לא רלוונטיים."

מבטי נודד אל דגלי ישראל המתנופפים לצד שלטים שעליהם נכתב באותיות דפוס גדולות, 'גם אנחנו חלק ממדינת ישראל', 'דמנו הפקר!' ו'מי שומר עלינו?'. דוכני גיוס תרומות למאחזים שונים פזורים סביב, וברקע נשמעים קולות לא ברורים במגפון.

אני בולעת את הגוש בגרוני. המראות הקשים מבית הכנסת במצפה עקיבא לא יוצאים מראשי כבר שבוע. מאז אותו יום ארור לפני ארבע שנים נמנעתי מלראות חדשות ותיעודי זירות של פיגועים, אבל הפעם הדמיון צורם כל כך.

ערב שבת, יישוב בודד, מרצחים שבאו להרוג יהודים רק כי הם יהודים.

"מיכ!" שמי בקושי נשמע בין ההמון.

אני סורקת את השטח ומזהה את חברתי אמונה. היא עומדת לא רחוק מאיתנו ומנופפת בידה.

"אני הולכת לעמוד ליד אמונה," אני מסמנת לאחיי.

"בוא, החבר'ה שלנו שם," אחי אלישיב, שהחל לא מזמן ללמוד בשיעור א' בישיבה, מושך את ביני שלומד בשיעור מעליו לכיוון חבריהם. אך ביני לא מגיב, עיניו צרות, שפתיו חתומות וידיו קפוצות לצד גופו המתוח. הוא היה שקט יותר מהרגיל בדרך לכאן. כשהוא שקט, אני צריכה לדאוג.

"ביני?" אני מנופפת בידי מול עיניו.

"כן, את הולכת לעמוד ליד אמונה. בסדר," חיוך מעושה נמתח על שפתיו. הוא טופח על כתפו של אלישיב ושניהם מתקדמים לאזור שבו עומדים בחורים חובשי כיפה שציציות משתלשלות משולי חולצותיהם.

"היי מיכ!" אמונה מושכת אותי לחיבוק, ומפקידה בידי את הדגל שהחזיקה. "טוב שבאתם, באמת," ידיה נשלחות ליישר את המטפחת הפרחונית שמכסה כמעט את כל ראשה.

עדיין מוזר לי לראות אותה ככה. רק לפני רגע התלוננו על השיער הנפוח שלנו וקלענו זו לזו צמות בשלל תסרוקות מיוחדות.

"חיכינו שביני יחזור מהישיבה," אני מושכת בכתפיי. "מה פספסתי?"

"כלום בינתיים. אף אחד לא שם עלינו. כאילו אנחנו בלתי נראים," פניה נופלות. "לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא סתם מבזבזים את הזמן."

"צריך לקרות משהו רציני. משהו שיעיר אותם. כשיגיעו מחבלים לתל אביב הם יבינו."

הזמן מזדחל באיטיות. אני מפנה את מבטי לעבר הגברים בחיפוש אחר אחיי, ועיניי נמשכות לבחור שאני לא מזהה שעומד ליד אלישיב. הייתי בטוחה שאני מכירה את כל החברים שלו. הוא יחסית גבוה ומוצק, ולבוש כמו שאר הבחורים שלידו, כיפה רחבה, מגף נמוך בצבע חום, מכנס חאקי ארוך וז'קט פליז, גם הוא בצבע חאקי, שציציות משתלשלות מתחתיו. להבדיל מהם, הז'קט שלו פתוח וחושף חולצת טריקו דקה. כנראה האוויר הירושלמי הקפוא לא משפיע עליו. משהו בו נראה לי שונה... הוא לא זועם כמוהם. הוא מביט סביבו כמעט בסקרנות. בדיוק אז אלישיב מבחין בי ומרים את ידו לעברי. מבטו של הזר עוקב אחר ידו של אלישיב ונוחת עליי.

אני בולעת רוק וחום מוזר מציף אותי כשפניו נגלות אליי במלואן. זיפי זקן חום מעטרים את לחייו ועיניו מלאות הבעה. לעולם לא אגיד את זה בקול, אבל הוא נראה ממש טוב. אני מחייכת אל אחי ומשהה את מבטי עליו לרגע נוסף לפני שאני מסיטה אותו לכיוון השני בחיפוש אחר ביני. אני מעבירה משקל מרגל לרגל ונושכת את שפתי התחתונה.

איפה הוא?

רק שהוא לא יעשה שטויות. בבקשה.

תקוותיי מתבדות מייד. מבטי נמשך להתגודדות של בחורים על הכביש הסואן, ואני רואה איך הם חוסמים נתיב אחד בעזרת צמיגים, ומבעירים אותם. ביני נמצא בלב ההתרחשות. הוא זורק צמיג נוסף לעבר מרכז הכביש וחוסם עוד נתיב.

קול פרסות של סוסים נשמע מרחוק והבטן שלי מתכווצת.

"אוי ואבוי," אני דוחפת את הדגל חזרה לידה של אמונה ופונה לכיוון הכביש.

"מיכ, אל תתקרבי לשם!" אמונה אוחזת בידי.

אני משתחררת ממנה, נחושה להוציא משם את ביני חסר האחריות לפני שהמצב יידרדר, והולכת לכיוון שאליו שועטים השוטרים.

הפרשים מגיעים למקום לפניי ואני מאיצה את צעדיי. הם מנסים להרחיק את המפגינים מהכביש אך אלה נלחמים בהם. עיניי עוקבות אחר ביני. כאחוז טירוף הוא חומק מהם וממשיך בשלו. מהצד השני מגיעים יס"מניקים עטויי מגינים שאוחזים באלות.

"ביני!" אני צורחת, אך אין סיכוי שהוא ישמע אותי בתוך ההמולה.

מה עובר עליו? אני חייבת להוציא אותו מפה! באנו לפה להשמיע את הקול שלנו, לא להסתבך עם החוק!

אחד השוטרים ניגש לביני ומכה אותו באכזריות עם האלה.

"לא!" אני רצה פנימה, דוחפת והודפת את מי שעומד בדרכי. "ביני! בבקשה, תפסיקו!" אני צורחת אבל איש לא שומע אותי.

ביני מגן על פניו בעזרת הידיים שחוטפות מהלומות עוצמתיות, אבל לא נסוג.

"ביני! תתרחק משם," אני רצה לקראתו ולופתת את חולצתו, מנסה למשוך אותו. "תפסיקו עם זה! הוא רק ילד!"

מכה עזה נוחתת על ידיי. כאב חד גורם לי להרפות את אצבעותיי וחולצתו חומקת מאחיזתי. מהלומה נוספת פוגשת בשכמות שלי. נשימתי נעתקת, אני מאבדת לרגע את שיווי המשקל וכמעט מועדת, אך מייד מתעשתת וחוזרת למקומי כחוצץ בין ביני והשוטר שמכה אותו.

שוטר אחר מגיע מאחור ותופס את ביני.

"תתרחקי מפה!" צועק אליי השוטר עם האלה ודוחף אותי בכוח.

אני נופלת על הרצפה, מנסה להגן על גופי מרגליים שמכות בי ודורכות עליי בתוך המהומה.

"אל תיגעו בה!" קול לא מוכר רועם לפתע. גוף גדול נהדף קדימה וניצב מולי, מסתיר מעיניי את השוטרים ואת הנערים. "יצאתם מדעתכם? מרביצים לבחורות?"

אני מביטה בו מהרצפה בעיניים פעורות. כשהוא מסתובב אליי ומושיט לי יד ליבי מדלג על פעימה.

זה הוא.

במקום לקחת את ידו אני מתרוממת באיטיות לעמידה, בעוד שהוא מסוכך עליי מההמון המשתולל.

"בואי, נצא מכאן," הוא צועק באוזני.

"אבל ביני," אני מנסה לחזור לתוך בליל הגופים המכים זה בזה באכזריות. "אני חייב–"

"את כבר לא יכולה לעזור לו," הוא דוחף אותי בעדינות ואני מתנערת ממגעו. ידיו נשמטות במהירות לצידי גופו. "נקווה שישחררו אותו מהר."

אני סוקרת את מעט האנשים שנשארו בחיפוש אחר אלישיב, מתפללת שהוא לא היה מעורב בקטטה. רוב ההפגנה כבר פוזרה. מכתזית עומדת בצד הכביש כמו איום שקט למקרה שהמצב יוסיף להסלים.

"מיכל! אוריאל!" קולו של אלישיב נשמע מאחוריי.

אני מסתובבת מייד.

אלישיב רץ אלינו. "הם לקחו את ביני," הוא אומר בקושי, בין התנשפויות, ומחזיק את צד בטנו.

"ראינו," המגן האנושי שלי עונה לפני שאני מספיקה להוציא הגה. "הם בטח לקחו אותו למגרש הרוסים," הוא ממשיך ביובש.

אני מסתובבת אליו ומביטה בו מקרוב לראשונה. "מי אתה?" השאלה נפלטת מפי.

"אוריאל אקרמן, אני לומד עם האחים שלך בישיבה." הוא מרכין מעט את ראשו במעין ברכת שלום.

"אני מיכ–" ידי נשלחת לראשי. הכאב פועם בו בחדות.

"אני יודע. הגעתם לפה ברכב?" הוא קוטע אותי, כאילו המידע לא רלוונטי.

"לא," אני נדה בראשי.

הוא מביט בי לרגע ואז מסיט את עיניו לאלישיב. "אני אקח אתכם. אחותך חטפה לא מעט מכות."

פיו של אלישיב צונח. "את בסדר?"

"כן אנ–"

"מה חשבת לעצמך שנכנסת לשם?" אוריאל שוב מביט בי במבט טעון. הוא מניד בראשו כשעינינו נפגשות. "הנבלות האלה לא רואים בעיניים."

אני מרימה את סנטרי ומיישרת את גבי. "הם פגעו באח שלי. הייתי חייבת לעצור אותם."

"מה גורם לך לחשוב שבחורה קטנטנה כמוך יכולה לעצור אותם? יש לך מזל שהם לא פגעו בך יותר או עצרו אותך, סתם בשביל הכיף. היית נרמסת אם לא הייתי שם כדי להוציא אותך," הוא משלב את ידיו על חזהו ואני נושפת אוויר בתסכול.

"אנחנו צריכים לנסוע למגרש הרוסים, לקחת אותו." אני מנסה לשמור על קול יציב שלא יראה את החשש שמתפשט בתוכי.

"הוא צריך את אבא שלך, ועורך דין. הבנתי מאלישיב שזאת לא הפעם הראשונה שלו. את צריכה ללכת הביתה ולטפל בעצמך."

אני שותקת. הוא צודק. הגוף שלי כואב ואני רק רוצה לשכב. דם זולג מהשפה שלי ואם לשפוט את המבט של אלישיב, אני נראית גרוע כמו שאני מרגישה.

"בואי, מיכלי, נתקשר לאבא בדרך." אלישיב מניח יד סביב כתפי.

אני מהנהנת.

אוריאל חולף על פנינו ומוביל אותנו לכיוון המכונית בצעדיו הגדולים. אני משתדלת להדביק את הקצב למרות הכאבים, ונשענת על אלישיב.

כשאנחנו מגיעים ליונדאי חבוטה בצבע לבן אוריאל פותח את הדלת, וגונח קלות כשהוא מרכין את גופו הגדול.

"גם אתה חטפת לא מעט," אני מציינת את המובן מאליו.

"אני בסדר," הוא פוסק בחוסר עניין. "תיכנסי."

אני נכנסת למושב האחורי ואלישיב מתיישב בכיסא שליד אוריאל. אני משעינה את ראשי לאחור ועוצמת את עיניי.

איפה אתה, ביני?

אני ממש מקווה שאתה לא עושה עוד שטויות.

צליל השעון המעורר מעיר אותי משינה עמוקה. אני פוקחת עיניים בקושי ולא מצליחה לזוז. הראש, הזרועות והגב שלי פועמים בכאב מהמכות שהוטחו בהם אתמול. אני מביטה בשעון ונאנחת. רבע לשבע. ההסעה של הילדים תגיע בעוד חצי שעה. אנחנו באיחור.

אני נושמת עמוק, מתהפכת על הצד ומרימה את גופי החבול מהמיטה בקושי. אני תוחבת את רגליי לסנדלי טבע נאות בעלות שתי רצועות חומות, משחילה חזייה מתחת לחולצה הרחבה בצבע בורדו ששם תנועת הנוער 'עזרא' מתנוסס עליה, ואוספת את שיערי המתולתל והסבוך לפקעת רופפת על קודקודי.

"דוד! אוריה! אלחנן! קומו!" אני קוראת מהמסדרון.

חנה’לה מתעוררת ראשונה כהרגלה, ויוצאת מהחדר מוכנה לצחצח שיניים ולהתחיל את היום. "בוקר טוב, מיכלי," היא אומרת בקול מתוק וכורכת את ידיה הקטנות סביבי.

אני נאנקת חרישית ומאמצת אותה אליי, מנסה לעמוד יציבה. "בוקר טוב, צדיקה שלי. עוד מעט אעזור לך להתלבש. צריך קודם להעיר את האחים הישנוניים שלך."

"אני לא צריכה עזרה, אני בת ארבע וחצי," היא שולחת אליי חיוך.

"שכחתי, חשבתי שאת בת שלוש," אני מדגדגת אותה בבטן והיא מצחקקת ומתפתלת בתוך החיבוק שלי. "אם את כבר כל כך גדולה, אולי תעזרי לי להעיר את האחים שלך?"

"כן!" היא משתחררת מחיבוקי ורצה לכיוון המיטה של דוד, שם היא קופצת עליו ומצחקקת.

דוד פוקח עיניים ומעניק לה מבט מלא אהבה. אני מחייכת וממשיכה. נותרו שניים.

אחרי שכולם כבר קמו מהמיטה, נטלו ידיים ומתארגנים ליום שבפתח, אני ניגשת להכין את הכריכים. בדרך נס שלושת הבנים מספיקים לעלות על ההסעה לבית ספרם ביישוב הקרוב, ואני נשארת לארגן את חנה'לה. אני מוציאה מהמייבש את השמלה האהובה עליה, עוזרת לה להתלבש לבד, מסרקת את שערה, קולעת אותו בצמה דקיקה ולוקחת אותה לגן.

אני חוזרת הביתה, סוגרת את הדלת, מקפידה לנעול את שלושת המנעולים, ונושמת לרווחה. מזל שזה היום החופשי שלי. יש לי כמה שעות שקטות לנוח לפני שאצטרך לבשל את ארוחת הצהריים. אני מתעלמת מערימת הכביסה שעל הספה ומהכיורים העמוסים, וקורסת למיטה.

כשאני עוצמת עיניים אני מדמיינת את ידיה של אמא מלטפות את שערי. כמה הייתי רוצה שתחזור לטפל בי כמו פעם. ארבע שנים חלפו והגעגוע לא פחת אפילו במעט.

ריח נפלא חודר לנחיריי, גורם לי לפקוח את עיניי. אבא חזר. אני מתמתחת בזהירות, קמה ממיטתי ופונה לעבר המטבח. הבית מסודר יותר משהיה בבוקר. אבא לא ישן הלילה, ועכשיו הוא חזר ישר לטיגון השניצלים.

"בוקר טוב, נסיכה," הוא מחייך אליי ונראה עייף וזקן מתמיד.

"מתי חזרת?" אני ניגשת לפנות את הכלים מהמדיח.

"לפני שעה," הוא עונה בקצרה.

"ו...? איפה ביני? מתי הוא חוזר?" אני מרימה את ערימת הצלחות החלביות, נאנחת בכאב ומניחה אותן חזרה על השיש בתבוסה.

"תעזבי, אני אסדר את זה," הוא הופך את הנתחים המצופים פירורים מוזהבים שרוחשים במחבת. "ביני בסדר. הוא יחזור לשבת. עורך הדין אמר שאין להם סיבה להשאיר אותו יותר מדי."

"הוא לא יכול להמשיך ככה," אני מניחה את קערת הזכוכית על השיש חזק יותר משהתכוונתי. "הוא יהרוס לעצמו את העתיד, את הגיוס לצבא. אנחנו צריכים לעצור אותו לפני שזה יחמיר. אולי נדבר עם הרב בישי–"

"מיכלי, די. אנחנו לא צריכים לעשות כלום. זו האחריות שלי. את לא אמא שלו."

אני פותחת את פי להתנגד אבל סוגרת אותו מייד ועוצמת את עיניי. גל של כאב שוטף אותי.

"אני מצטער, מתוקה. אבל זו האמת. מספיק שאת דואגת לאחים הקטנים שלך כאילו היית אמא שלהם. היא איננה וזה קשה," הוא מניח את המזלג שבידו ומסתובב להביט בי. "אני מקווה שיום יבוא ואמצא אישה שתוכל להיות לצידי ולדאוג להם," קולו חלש. "את לא אמורה להיות אמא שלהם. את אמורה לחיות את החיים שלך, להתחתן ולהקים משפחה משלך. את אמורה ללמוד, להתפתח ולעשות את הדרך שלך. אז תורידי מהכתפיים שלך את ביני. בסדר? הוא באחריותי."

אני מהנהנת אבל כתפיי מתקשחות והדמעות מציפות את עיניי. החלל שאמא השאירה אחריה גדול כל כך. הילדים זקוקים לי. כולם. אפילו ביני. לאבא מגיע להיות מאושר, אבל המחשבה שאישה אחרת תגדל את האחים שלי צובטת את ליבי.

אני אהיה כאן עבורם.

זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שלא הצלחתי להציל אותה.