משהו רעב בי

וארקלה, דרום הודו, אוגוסט 2012

מיכל
 

אני עומדת על קצה הצוק הגבוה, מביטה באוקיינוס שפרוש לפניי. האוקיינוס הכחול והמדהים, שאני אוהבת כל כך, נראה עכשיו כמו שמיכה כבדה ואפורה.

הים גועש ומכה על החוף בלי סוף, כמו מנסה לדחוק אותו לאחור במאבק בלתי פוסק ביניהם.

אני מחייכת בכאב. זה בדיוק מה שמתרחש אצלי בפנים – מלחמה אחת גדולה.

הבטן כואבת לי, הדופק שלי מהיר, אני מנסה לנשום כמה נשימות עמוקות ולהרגיע את החרדה שמציפה אותי. אני נושמת את האוויר החם, כמעט לוהט. טיפות זיעה יורדות מצווארי, דרך שקע בית החזה שלי, ישירות לטבור, שאוסף אותן אליו.

גשם מתחיל לרדת. הוא מרטיב אותי, מתערבב עם הדמעות שלי. אני מוציאה לשון, אוספת דמעות מלוחות, מעורבבות בטיפות רטובות.

בזווית העין אני רואה זוג צעיר מחובק. הוא עוטף אותה מאחור, והיא משעינה את ראשה על חזהו. הם נראים כה שלווים, נטולי דאגות ומחשבות.

ככה זה כשצעירים. הכול נראה פשוט ותמים.

צרחה אדירה מפלחת את האוויר. אני נבהלת. לוקח לי כמה שניות להבין שהצרחה יוצאת מגרוני וממלאת את כל הגוף הכואב שלי. הנפש המבוהלת.

"תצעקי," הוא אמר לי, "אל תשמרי בבטן."

אני פורשת ידיים וממשיכה לצעוק כמה שניות נוספות. הזוג לידי מביט בי במבט מוטרד.

לא אכפת לי מאף אחד. אכפת לי מכולם. אכפת לי ממני. הכי אכפת לי ממני.

"אלון, אני אוהבת אותך," אני צועקת אל האפור הגדול. "סלח לי!"