החיים שבין לבין

פרק 1

בערבים, כשהשקט משתלט על הבית הנעים שהם סיימו לבנות ממש לא מזמן בישוב קהילתי קטן וחמים, בפרברי תל אביב, ענת מוצאת את עצמה בוהה בקירות. היא תמיד חלמה על משפחה. לא סתם משפחה, בית. בעל יציב ונעים, אבא יציב לילדים שלה, מפרנס, איש עבודה, בן זוג מעריץ. בית יציב. לא כמו הבית שגדלה בו. זה עם הדפיקות בדלת באמצע הלילה, עם מבטים חשדניים של שכנים. עם הוצאה לפועל, מקרר ריק, אבא שלא היה אבא, אמא מותשת, ילדה שקצת גידלה את עצמה.

גם הלילה, הילדים כבר ישנו, עטופים בשמיכות ובניחוח של שמפו, והבית היה אפוף בשקט שהגיע מאוחר מדי. ענת ישבה על הספה, מול טלוויזיה כבויה כמעט, לא מסוגלת להיזכר מה רצתה לראות מלכתחילה. עמוס שנרדם בספה ליד כבר  מזמן, באותה מהירות שגרמה לה לתהות אם הוא באמת עייף או פשוט בורח.

בטלוויזיה ריצדה כתבה, משהו שהיה בכותרות כל היום, אתר של בוגדים ובוגדות נפרץ. היא לא התעמקה בנאמר, אבל תהתה קצת על אותם חיים שאולי משתנים עכשיו מקצה לקצה בגלל החשיפה, על הגלים הגבוהים שמטלטלים ברגעים אלו ממש מאות ואלפי משפחות, בתים, בכל רחבי העולם, אולי אפילו פה אצל השכנים מעבר לכביש.

והיא בבית שלה, שהיא כל כך אוהבת, עם המשפחה המושלמת שלה, היא בהחלט מרגישה שהיא צריכה להוקיר תודה. אבל בלי לרצות, היא ממש הרגישה איך היא נלחמת במחשבה האסורה, פתאום היא גם היא ברחה, לעולם משלה, זה לא היה על מישהו. לא פנטזיה על גבר מסוים, לא סיפור אהבה אסור. רק מחשבה. קונספט. רעיון שהתגנב כמו רוח קרירה דרך סדק קטן בחלון נפש סגור למחצה.

איך זה ירגיש? היא שאלה את עצמה, כמעט בלחישה פנימית. איך זה ירגיש לאהוב מישהו אחר? להתאוות למישהו אחר? או אולי, רק להיות מישהי אחרת לרגע.

לא הייתה בה כוונה לפגוע. לא הייתה תוכנית. אבל המחשבה עצמה, קיומה, כבר הייתה פרצה בגדר. והיא לא הדפה אותה. היא ישבה איתה, כמו שיושבים עם סוד. לא חשבה שהיא מסוגלת לכך אי פעם. שנים סיפרה לעצמה שהיא לא כזאת. שהיא חזקה. נאמנה. שיש לה כל מה שהיא צריכה. אבל משהו בתוכה הלך ונשחק. אולי זה הרעש הבלתי פוסק של החיים, אולי התחושה שהיא לבד גם כשהיא לא. אולי זה הלילות שבהם היא מתעוררת שוב ושוב לילדים לבד, מתהפכת לבד, לוקחת נשימה עמוקה כדי לא לצעוק. אולי זה פשוט מה שקורה כשאישה בונה לעצמה חיים יציבים מדי, בלי להשאיר מקום לתזוזה. אולי אלה טראומות הילדות שגרמו לבחור את עמוס בגלל כל מה שהוא לא, במקום בגלל מה שהוא כן. היא לא קמה מהספה. לא פתחה דלת ולא שלחה הודעה לאיש. אבל משהו נפתח בתוכה. שקט, חמקמק, מסוכן. והיא ידעה, הפעם, זו לא מחשבה שתעלם מעצמה.

הסדנה נערכה בבניין ישן בדרום תל אביב, מהבניינים הללו שעברו מתיחת פנים. כעת הוא נקרא ״מרכז לאומנויות עכשוויות״. ענת מצאה את הסדנה באינטרנט, בשעת לילה מאוחרת, כשהיא גללה בלי מטרה וחיפשה...משהו. היא לא ידעה בדיוק מה. אולי תחביב, אולי מפלט. אולי פשוט תירוץ לצאת מהבית ערב אחד בשבוע מבלי להצדיק את זה בפני עצמה ובפני כולם. מאז שהכירה את עמוס היא לא מרשה לעצמה לקחת ערב לבד. לפני הילדים הוא טען שהוא רוצה אותה לעצמו, לא בבריונות, בהחנפה, בנעים. אחרי הילדים הוא פשוט טען שהיא אמא, ואמא לא צריכה לבלות ולהשאיר את ילדיה לבד בבית. היא לא ראתה בכך בריונות, רק חינוך, דרך חיים, שאולי היא לא מסכימה לה, אבל היא כל כך אהבה לטפל בילדים שלא יחסה לכך חשיבות במשך שנים.

אז היא קנתה מצלמה משומשת יומיים לפני, עם עדשה אחת, בסיסית. הסדנה הוגדרה כ״צילום למתחילים עם דגש על ראייה אישית״, מה שזה לא אומר. במפגש הראשון, כשהיא ישבה בכיסא העץ וקשקשה באצבעות על המחברת, היא הרגישה פתאום דרוכה, ערנית. משהו בה התעורר, כאילו הגוף שלה זיהה לראשונה מזה הרבה זמן שהוא לא רק אמצעי תחבורה ממקום למקום. לא רק אמצעי לסיפוק צרכים של אחרים.

המדריך, נדב, היה בדיוק מה שהיא לא חשבה לעולם שיעניין אותה. כשעלו בה לפעמים מחשבות על אותו נעלם שאולי חסר לה, נדב היה גבוה מדי, בטוח בעצמו מדי, עם חולצות פשתן פתוחות מדי. לא הטעם שלה. בכלל. אבל כשהוא דיבר על אור, על קומפוזיציה, על ״לתפוס רגע שנראה רגיל ולהפוך אותו לשיר״, משהו בתוכה רעד. המילים נגעו בה. לא ממנו, מהרעיון. מהיכולת שלה לראות מחדש.

נדב גם ראה אותה. זה היה החלק המבלבל. לא באופן מטריד, לא באופן שניסה. פשוט, שם. העיניים שלו עצרו עליה קצת יותר זמן כשעבר בין המשתתפים. הוא העיר לה הערות מדויקות. מחמיא, אבל לא מתאמץ. היא לא פלרטטה. היא נשבעה לעצמה על זה. היא לא עשתה כלום. אבל כשהוא דיבר איתה, היא הרגישה… פתוחה. נושמת אחרת.

בדרך חזרה הביתה, עם המצלמה על הברכיים, היא ניסתה להסביר לעצמה מה קרה. אולי זה פשוט ההתרגשות מללמוד משהו חדש. אולי העובדה שמישהו ראה בה משהו מעבר לאמא, אשתו של עמוס, עורכת הדין שנאבקת לשרוד. אולי זו הייתה היא שפשוט שכחה את עצמה בדרך. אבל באותו לילה, כשהתקלחה בשקט, המים שטפו ממנה לא רק את היום, אלא גם תחושה דקה, חדשה, לא מוכרת. משהו זז. שוב. והיא הרגישה את זה גם בגוף.

בשבת הם נסעו להוריו של עמוס, שגרו בבאר שבע, הם השתדלו להגיע לביקור לפחות אחת לשבועיים, בזה הסתכם הקשר המשפחתי בינה לבינם. הם נכנסו, הכול היה נקי מדי. לבן מדי. השולחן נפרש כסוג של תפאורה, מפה מגוהצת, כלי פורצלן דקים, כיסאות מרופדים. צלחות מסודרות בקפידה, אבל בלי ריח. לא היה שום דבר שבאמת פיתה את החושים, רק תחושת סדר והקפדה. ענת קרוב לעמוס, בין מאיה הקטנה לנועם בנה הבכור, והרגישה זרה. גם בפעם המאה, היא אורחת. כל שבת. כל פעם מחדש.

״את עדיין עושה את הסדנה הזו?״ שאלה חמותה, קולה רגוע מדי. רגוע כמו מים קרים על עור צורב. ״כן,״ ענת ענתה, ״זה ממש מעשיר אותי.״ הייתה שתיקה קצרה, ואחריה חיוך קטן, מלא משמעות. ״אה… טוב, כל אחד והתחביבים שלו.״ לא היה שם לעג גלוי. רק צל ציני שהסתובב בחדר. עמוס לא אמר מילה.

״רציתם ללכת לגן אחר כך, נכון?״ ניסתה ענת להסיט את השיחה, פונה לילדים. נועם מיד קפץ, ״כן, ליד החניון! את אמרת!״ מאיה נדלקה גם היא, עיניה מבריקות. אבל אז, כמו אצבע שננעצת בבלון, נשמעה הערה שקטה אך חדה: ״הם צריכים להבין שאי אפשר לרצות כל דבר. עד שאתם כבר באים לפה תשבו איתנו. ״היא לא הסתכלה על ענת כשהיא אמרה את זה, אבל זה היה מופנה אליה. ״הילדים דווקא ישמחו אם סבא וסבתא ייקחו אותם לשחק״ ענת השיבה, ברור היה לה שזה יענה בשתיקה. הילדים השתתקו. נועם התכווץ. עמוס סיים ללעוס. שתק.

ושם, בתוך השתיקה הזאת, הבזיק בה זיכרון. שולחן אחר. בית קטנטן, בבניין ישן בבת ים, הקירות טחובים, הכיסאות לא תואמים. אבל ריח, ריח של חמין, של ביצים חומות, של קוסקוס מהקופסה והמרק הכי פשוט וטעים בעולם. סבתא שלה עמדה ליד הכיריים, מזיעה אבל מחייכת. כל בני דודיה, הנכדים, התרוצצו, צרחו, רבו על הטחינה. לא היה מקום לכולם, לא היה כסף, לא היה שקט אבל היה חום. והאור, או ליתר דיוק, החושך ששרר בבית בסוף השבת. עד הרגע שסבתא מכריזה שיצאו שלושה כוכבים וניתן להדליק את האור. הווילון הכהה, הפמוטים שכבר כבו, ואנשים מחכים יחד, צפופים, לאור שיחזור וידליק את הכול מחדש. היא זכרה את עצמה שם, ילדה יחפה, עם צלחת מלאה מדי, ותחושה שהיא שייכת. שהיא חלק ממשהו. וכאן, היא בין אנשים שקרובים אל בעלה בדם, אבל קרים כמו רצפת השיש של הסלון. 

בערב אחר, במקום אחר, עם מצלמה ביד, ענת שוב הייתה בסדנה. היא לא ידעה להסביר מה בדיוק השתנה, אבל כל שיעור גרם לה להרגיש עוד שכבה מתקלפת. היא הסתובבה ברחוב, מחפשת צללים, תנועה, קירות סדוקים, רגעים שאחרים לא שמים לב אליהם. וכשהיא מצאה אותם, משהו בה נרגע.

נדב עבר שוב ביניהם, עוצר ליד כל משתתף לכמה שניות. הוא ידע לזוז בלי להעיק, אבל הנוכחות שלו תמיד הורגשה. אולי זה היה בביטחון השקט שבו דיבר, אולי בקצב האיטי והמכוון שבו נע. כשהוא התקרב אליה, ענת הרגישה איך הכתפיים שלה מתקשות קלות. היא לא הרגישה ככה הרבה זמן. לא לחוצה. לא נבוכה. משהו אחר, משהו חד, מפתיע, שמטשטש את הגבולות הרגילים.

הוא התכופף אל המסך של המצלמה שלה. ״הקומפוזיציה הזו… שקטה, אבל יש בה טוויסט,״ הוא אמר. ואז הסתובב אליה, בחצי חיוך. ״את מצלמת כמו מישהי שמסתכלת על העולם מבחוץ.״ היא לא ענתה. רק הנהנה קצת, כמו ילדה שנתפסה עם מחברת פתוחה באמצע השיעור הלא נכון. המילים נתקעו לה בגרון. היא לא ידעה מה אמורים להגיד בתגובה לדברים כאלה. ״זו מחמאה,״ הוא הוסיף, אולי מזהה את השתיקה שלה. היא חייכה חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. זה לא היה פלירטוט, לא שלה, ולא שלו. אבל כשהוא הסתכל בה שוב, למשך שנייה ארוכה מדי, היא הרגישה כאילו משהו בתוכה מתמקד. והיא אהבה את זה, היא פחדה מזה והיא נמשכה לזה, היא לא באמת ידעה להפריד. היא לא הייתה אחת מהנשים האלה שיודעות לשחק. לדבר. להחליף שורות שנונות בשפת גוף פתוחה. היא תמיד הייתה זו שבצד. זו שמרגישה יותר ממה שהיא יודעת להגיד. וכשהוא הלך הלאה, היא נשארה עם הלב הפועם מהר מדי, והמחשבה המטרידה, היא לא אמרה כמעט כלום. אבל אולי הוא שמע אותה בכל זאת.

היא סגרה את דלת הבית מאחוריה בקליק שקט, זהיר, כאילו היא לא רצתה להפריע. רק רגע לפני כן עוד עמדה ברחוב, עם הלב פתוח לרווחה מהערב בסדנה. בראש עוד הדהדו צללים שצילמה, מילות עידוד שקטות של נדב, וההרגשה הזאת, המוזרה, הנעימה, שהיא חיה. אבל כל זה התאדה תוך שניות.

כשהיא נכנסה, הבית קיבל את פניה כמו סערה עייפה. טלוויזיה פתוחה על ערוץ רועש מדי, נועם רץ במעגלים, יחף, עם כוס שוקו חצי נשפכת, מאיה עם שיער פרוע וצעקות. העיניים שלה מיד סרקו את הסלון: צעצועים, כריות על הרצפה, צלחות חצי ריקות על השולחן, ואף סימן לעמוס. ״אמא!!״ מאיה רצה אליה, אוחזת בשולי המעיל. ״נועם קרע לי את הספר!!״ ״היא לקחה לי קודם!״ הוא הגיח מהצד, הפנים שלו חצי מתגרות, חצי על סף בכי. היא נאנחה. ״איפה אבא?״ ״בסלון,״ ענתה מאיה, כבר בוכה. ״הוא אמר שזה בסדר, שהוא עסוק.״ היא התקדמה אל הסלון. עמוס ישב שם, הטלוויזיה מהבהבת מולו, הטלפון ביד. הוא אפילו לא טרח להשתיק את הרעש. רק הרים עיניים כששמע את הצעדים שלה. ״אה, חזרת?״ הוא מלמל לעברה. ״הילדים עוד לא ישנים,״ היא אמרה, בקול שלא הצליחה לקבע: לא כועס, לא רך. רק עייף. ״הם רצו לחכות לך,״ עמוס ענה, בקול שקט מדי, כמעט מתגונן.

היא הסתכלה עליו, באמת הסתכלה, וראתה מול עיניה לא בן זוג, אלא מישהו שוויתר. על הילדים, על הבית, עליה. הוא לא היה רע. לא היה אכזר. אבל הוא גם לא היה שם. לא באמת. ״הם התקלחו?״ שאלה. ״לא… הם לא רצו.״ הוא אפילו לא נשמע מתנצל. רצף של דקירות עדינות עברו בה. לא חדות. לא דרמטיות. כמו מחטים קטנות, כאלה שצוברות נזק לאט. היא הובילה את הילדים לחדרים. רחצה פנים קטנות. ייבשה שיער. הרגיעה. נועם שכב קרוב מדי, נאחז בשרוול שלה כמו תזכורת למה שעוד נותר מהאהבה האמיתית בחיים האלה. מאיה נרדמה תוך כדי שיחה. היא שיחקה בשיער שלה. אותה תנועה שוב ושוב. כמו ללטף את עצמה.

בחדר השינה, עמוס כבר שכב חצי רדום. היא התקלחה בשקט, נזהרת לא להרעיש, כאילו היא אורחת בבית של מישהו אחר. במטבח, כשהכול סוף סוף שקט, היא הרתיחה מים, הקומקום רעד קלות, אדים דקים עלו מעלה, כמו התכווצות של מחשבות שלא נאמרו. עמוס נכנס למטבח, יחף, עייף, עיניו אדומות. "איך היה?" השאלה הזו — ריקה כמו ספל ריק. היא רצתה, באמת רצתה, לספר לו. על איך מישהו ראה אותה, לא כאמא, לא כבת זוג, אלא כמשהו שלם. על איך לרגע אחד, מול המצלמה, הרגישה כאילו היא לא מתקנת ולא מוותרת ולא נעלמת אלא פשוט קיימת. אבל היא רק אמרה: ״בסדר. אותו דבר.״ והוא הנהן. בלי לשאול עוד, בלי לגעת. והיא הביטה בכוסה. לא קפה. לא תה. רק מים חמים. ריקים מטעם. כמו השיחה הזאת. כמו הקשר הזה. והיא הרגישה, בעוצמה שכמעט הפחידה אותה, שהיא יותר לבד עכשיו, מאי פעם קודם.

עברו חודשיים מאז הסדנא הסתיימה, משהו בענת התעורר, המצלמה הכניסה בה חיים חדשים, פתאום היא הפכה להיות הצלמת בטיול, במסיבה, כולם חיכו לתמונות שלה. פירגנו לה. אבל העולם הצר שבו חיה לא אפשר לה לחיות את האהבה החדשה שלה למצלמה והיא מצאה את עצמה חוזרת בוקר בוקר למשרד לעבודה מלאת הבירוקרטיה שהיא כל כך לא אהבה.

השעון במשרד הראה 10:42. שקט היה תלוי באוויר כמו אבק, לא שקט נעים, אלא כזה של תחילתו של יום שבו לא קורה הרבה. הטלפון לא צלצל. לקוחות לא הגיעו. השותפה שאיתה פתחה את המשרד הודיעה שהיא תאחר. היא ניסתה לעבור על החומר בתיק של רונית כהן, אבל המילים לא הסתדרו לה בראש. היא שתתה לגימות קטנות של קפה פושר, עיניה נודדות לחלון, לצמרות רחוקות של עצים, לרגעים שאיש לא שם לב אליהם.

ואז, הבזיק אור ירוק קטן, בתחתית המסך. הודעה אישית ברשת החברתית. היא לא ציפתה לזה. הודעה מנדב: ״בוקר טוב צלמת. מה שלומך? חסרים לי הרגעים מהסדנה…״ היא הביטה במסך. הלב שלה דילג פעימה קטנה, לא דרמטית, אלא כזו שמקיצה תחושה ישנה. ענת: ״בוקר טוב! בהחלט הייתה חוויה מיוחדת (:״ היא כתבה. כשהיא שלחה את הסמיילי היססה לרגע. זה לא היה הסגנון שלה.

נדב ענה כמעט מיד. "התגעגעתי" הוא כתב. ישיר, פשוט, קטן. היא נשענה לאחור. זה היה גבולי. אולי אפילו יותר מזה. אבל במקום להירתע, היא חייכה לעצמה.

״תודה. לא חשבתי שתזכור.״ היא ענתה בצניעות אמיתית 

״יש דברים שלא שוכחים.״ ענה נדב

היא קראה שוב את המשפט הזה, ולא ענתה מיד. זה היה הרגע שבו מישהי אחרת אולי הייתה אומרת ״אני נשואה״, או ״אל תכתוב לי ככה״. אבל ענת לא כתבה את זה. היא גם לא עודדה אותו. לא שלחה סמיילי מהסוג המחייך מדי. אבל היא נשארה. והיא לא סגרה את הצ'אט.

״איך הולך עם הצילומים שלך?״ היא שאלה, מסיטה בעדינות את השיח, אבל לא מכחישה אותו.

הוא ענה בפירוט. בשמחה. ובכל שורה הייתה רמיזה. משהו במילים שלו תמיד גלש קצת מעבר. והיא, ישבה במשרד שלה, לבדה, עם קפה שהתקרר, והרגישה כאילו משהו שנרדם בה מתעורר באיטיות. ההודעות שלו הגיעו בקצב נעים, לא חונק. והיא, פשוט נשארה שם.

בחדשות ברקע, עוד דיווח: עימותים בלוד, השלכת אבנים בוואדי ערה. היא לא הדליקה קול, רק הביטה בכותרות.

״קיבלתי הודעה ממערכת העיתון, תיכף אני יוצא לצלם בלב הסיפור. עזה שוב בוערת.״ הוא כתב פתאום, כאילו היה איתה באותו החדר, צופה באותו המסך. ההודעה שלו הגיעה עם צילום מהדרך, שוטרים, מחסומים, שמיים מתוחים באבק.

״זה לא מפחיד?״ היא שאלה.

״מפחיד, כן. אבל גם מרגש. יש בזה משהו חי. חשוף.״ הוא כתב, והוסיף: ״זה או זה או הבית… ובבית לפעמים הרבה יותר מסוכן חחח״

המשפט הזה עצר אותה, משהו בכנות שבו, בחולשה הלא מבוישת. ״כל כך גרוע?״ היא שאלה. לא בטוחה אם זו הזמנה לשיחה אישית או סתם קלות דעת ופתיחות שהיא לא מכירה.

״לא תמיד. אבל היא לא רואה אותי כבר שנים. אני סוג של רעש רקע. או שותף כלכלי.״

ענת הרגישה את החזה מתכווץ. לא מרחמים, מהזדהות. לרגע רצתה לכתוב: ״גם אני.״ אבל לא העזה.

״במיוחד כשיש לך עוד מה לתת. כשיש בך חיים ואף אחד לא רואה.״ נדב המשיך בלי לחכות לתגובה שלה. היא הביטה בעצמה משתקפת בזכוכית החלון במשרדה. האם היא נראית כמו מישהי שיש בה חיים? האם מישהו ראה בה משהו כזה בשנים האחרונות?

״אני מבינה אותך.״ שלחה לבסוף. פשוט. בלי דרמה.

״תמיד הרגשתי את זה אצלך.״ הוא ענה. ״אפילו בלי שדיברת. את לא מדברת הרבה, נכון?״

״לא" ענתה בקצרה

 הוא השתהה רגע. ואז: ״משהו בשקט שלך מאוד מדויק. נראה שיש מאחוריו מישהי שיש לה הרבה מה לומר.״

היא חייכה, חיוך שלא פגש אף אחד. היא לא ענתה מיד. המילים לא זרמו לה בקלות אף פעם. אבל בפעם הראשונה מזה זמן, היא רצתה שיכירו אותה.

הצ'אט נמשך. לא שעות, ימים. בהתחלה רק בבקרים, אחר כך גם בערבים. לפעמים הוא שלח תמונות, של רחוב שקט באמצע סערה, של גדר שרופה, של ילד עם עיניים בוערות. תמונות שהיא ראתה אחר כך בעיתון, עם הקרדיט לנדב ממש מתחת. היא כתבה לו חזרה, רק הגיבה, ברשמיות מאופקת ועם זאת בהמון רגישות, עניין, הכלה ועידוד להמשיך. והוא ענה, תמיד בדיוק באותה הנימה. הוא התעניין בה, בחייה, הם דיברו המון על התמונות שהיא מצלמת בהזדמנויות השונות בארועים שונים.

״ואיך את מצלמת כשאת לבד?״ הוא שאל

״אני לא. קשה לי להניע בלי סיבה.״ היא ענתה

״את הסיבה.״ הוא כתב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*