דלת פתוחה

פרק ראשון

האוטובוס עוצר ואני ממהרת לרדת ממנו, ממלמלת תודה חרישית לנהג ומוסיפה חיוך. מקווה בליבי שלא יבחין ששילמתי על נסיעה של חצי שעה ונסעתי איתו כמעט שלוש שעות וחצי. הוא לא מבחין בדבר, מחייך מבעד לשפמו ומאחל לי "יום יפה חמודה." הוא נחמד, אבל אני מרגישה צמרמורת של גועל בגבי ואת העיניים שלו מלטפות את ישבני. אני מבינה שלצערי השרוואל הלבן שלי כנראה קצת יותר שקוף ממה שהיה נראה לי במראה הבוקר, ושהנהג זוכה כרגע לתצוגה שעושה לו מצב רוח יותר מדי טוב. בכל מקרה, לא משנה, ממילא, זה לא שהיה לי משהו אחר ללבוש.  

הצפירות של המכוניות בכביש המהיר מקדמות את פניי ואני מנסה להימלט מרסיסי המים שמתיזים עליי גלגליהן. נעלי האולסטאר הקרועות שלי שוקעות לרגע בשלולית ואני מנסה להתחמק ממנה לפני שיירטבו לי הגרביים. בכל זאת למרות הגשם שירד הלילה השמיים עכשיו כחולים ובהירים וקרני שמש מפזזות בהם, הלב שלי דופק בקצב, אנרגיה של התרגשות מפעמת בי יחד עם ריקודן. אמצע ספטמבר עכשיו ונראה שהקיץ מתקשה לפנות את מקומו לסתיו, נותן לי עוד רגע של חמימות עד שאקפא לגמרי בבגדי הלא מתאימים לעונה. אני מסדרת על עצמי את הרצועה האלכסונית של התרמיל השחור שלי, שכל רכושי הדל בעולם מצטופף בו: ארנק עם מעט כסף מזומן, פנקס צ'קים, הטלפון והמטען, קצת בגדים אהובים מקופלים קטן קטן, שני ספרי כיס צנועים שיכולתי לסחוב איתי ומחברת הכתיבה הפשוטה שלי, שהדפים כבר מתחילים לחמוק ממנה ועוד מעט אאלץ להחליפה באחת חדשה וטובה ממנה.

אני עוברת בזריזות את מעברי החציה אל תחנת האוטובוס הפנימית שתיקח אותי אל לב העיר, אל הדירה החדשה ואל החיים החדשים שלי. עוצרת תחת גג התחנה ובוהה לרגע במספרים של קווי האוטובוס הרשומים עליה ומביטה אל אלו החולפים על פניי בבהילות, מוודאת שזו התחנה הנכונה וזו אכן היא.

האוטובוס עוצר בחריקה ואני ממהרת לזנק לתוכו ולשלם. הנהג מחייב אותי במחיר של נוער ולמרות שכבר חלף יום הולדתי השמונה עשרה בערך לפני שנתיים, אינני מתקנת אותו. אני צריכה להסתדר עם מה שיש עד שאמצא עבודה ולא בטוחה לכמה זמן זה יספיק לי. ובכל זאת למרות הדאגה והחרדה שמפעפעות בי כמו בועות לחץ קטנות, אני מרגישה גם תחושה נעימה שמחממת אותי מבפנים: אני כאן! לבדי! עשיתי את זה!

השמש שכמו הפציעה היום למעני מחממת אותי והמוזיקה שמתנגנת מהרדיו משמחת לי את האוזניים במקצב מוכר וקליל וטוב לי, למרות שאין מקום לשבת. אני תופסת את אחד מעמודי האוטובוס ומנסה להתאזן, מתנדנדת עם כל תנועה וסיבוב שלו. ממש כמו הרפתקנית שמפליגה בים בין הגלים באחד מספרי הפנטזיה האהובים עליי. למרות שעכשיו תחילת שנות האלפיים והסיכוי שבאמת אשוט בספינת פיראטים בים רחוק אלפי שנות אור ממני, הקלילות של היציאה למסע ממלאת אותי. אני יוצאת להרפתקה שלי. מישהו דוחף אותי מאחורה ואני מרגישה את עצמי נופלת ולשבריר שנייה רצפת האוטובוס המטונפת קרובה אליי יותר מדי וכשאני כמעט מתנגשת בה יד חזקה תופסת אותי. "את בסדר?" הוא שואל בעודו עוזר לי להתייצב חזרה על רגליי, משאיר את ידו על כתפי כאילו כדי לוודא שלא אפול שוב. לא ראיתי מי דחף אותי אבל אני מרגישה את כולי מכווצת ומפוחדת כשהזיכרונות המוכרים עולים. אולי בגלל זה אני לא מצליחה לענות תשובה ראויה חוץ מלהנהן בראשי, אבל אז העיניים המדהימות נכנסות לשדה הראייה שלי ופתאום אין לי יותר בראש שום דבר אחר. הן חומות חמות עם קצת זהב נוצץ בתוכן ובעליהן מביט בי בדאגה אמיתית. "כמעט נמרחת פה לגמרי על הרצפה, הכול טוב אצלך?" הקול שלו עמוק רך ומלטף ופתאום כשהוא שואל אני מבינה שלא, ממש לא הכול טוב אצלי. דמעה אחת נמלטת לי מהעין ואני מסיטה את פניי, מתחבאת בשערי רוצה רק לברוח ממנו. "הכול טוב." אני פולטת וממהרת להסתתר ממנו ומפנה אליו את גבי, שרק לא יראה את הדמעות שמתחילות לרדת. מתי בפעם האחרונה מישהו בכלל שאל אותי אם הכול אצלי בסדר? זה כל כך דפוק שהשאלה הקטנה הזו מפרקת אותי ככה. "טוב, אז תודה רבה שתפסת אותי..." הוא אומר בציניות ומתרחק ממני. אני לא מספיקה להסתובב ולעצור אותו, כי הדלתות של האוטובוס נפתחות והוא נעלם תוך רגע. אני רק מרגישה שארית קלה של חמימות במקום שבו היד שלו תפסה אותי, ופתאום קולטת שלאורך הדקה האחרונה היא לא משה מכתפי, כאילו היה זה מקומה הטבעי. ורק עכשיו אחרי שהפניתי לו את גבי והוא ירד מהאוטובוס ונעלם על המדרכה בין עשרות האנשים, הבנתי שעזב אותי. אני מביטה בשרוול המקומט של חולצתי, מיישרת אותו ונושמת עמוק. מנסה במבטי לעקוב אחרי התחנות החולפות כדי לא לפספס את הירידה.

הבחור שמעביר לי את המפתחות לדירה מחכה לי, ואני לא רוצה לפספס אותו. אני בולעת את הדמעות. מנסה להרגיש שוב איזושהי יציבות בתוך התנודות של האוטובוס ומזנקת במהירות ממקומי כשאני רואה את התחנה. העיר עמוסה היום באנשים וקשה לי למצוא מקום ללכת על המדרכה, מכל עבר חולפים האנשים. ואני שעדיין לא מאמינה לגמרי שאני כאן מנסה להתמצא. יש לי סחרחורת קלה וגם עייפות שמלווה אותי מהבוקר. אני ממהרת אל השדרה המוצלת ואל המסעדה שקבענו להיפגש בה.

זאת מסעדה טבעונית קטנה המסתתרת תחת עצי הפיקוס וכשאני נכנסת אליה אני לא בטוחה אל מי לגשת, רק שוחחנו בטלפון ואני לא יודעת איך הבחור הזה נראה. אני עומדת מול הדלפק וריחות מפתים מעוררים אותי, לא אכלתי ארוחת בוקר ועכשיו כבר זמן לארוחת צוהריים, אבל המחירים גורמים לי להירתע. אם אני אוכל כאן אסיים בארוחה אחת חצי מהכסף שלי לתזונה לכל השבוע. אני חייבת להיות מתוכננת כדי שלא אגווע כאן ברעב עד שאמצא עבודה. את שכר הדירה שילמתי כבר לחודשיים מראש ככה שלפחות מקום לשים בו את הראש יהיה לי. אני עומדת ומחכה עד שהתור של האנשים המצטופפים מול דלפק ההזמנה הולך ומתרוקן ורק אני נשארת. אני ניגשת ושואלת בקול שקט: "היי, יונתן אולי כאן?", הבחור שניצב שם נועץ בי מבט משועמם "מה יונתן? הוא טס לפני יומיים!" אני מרגישה קפיצה קטנה של חרדה בתוך הלב שלי. "מה טס? קבעתי איתו כאן, הוא מעביר לי את המפתח לדירה שלו." אני אומרת ושוב מרגישה את הדמעות מלטפות את הזווית של העיניים שלי כבר בפעם השנייה היום. איך אני אשרוד כאן אם כבר ביום הראשון אני כל הזמן בוכה? הבחור מאחורי הדלפק קולט את סערת הרגשות שלי ובאיזושהי אכפתיות מפתיעה מציע לי כוס מים קרים ומושיב אותי לחכות על הספה שבפינה "חכי רגע אני אבדוק, אולי מישהו במטבח יודע משהו." הוא נוטש את דלפק העץ ונכנס מאחורה אל המטבח אני שומעת אותו צועק: "יונתן השאיר כאן איזה מפתח? יש כאן ילדה אחת שמחפשת אותו." אני שומעת מלמולים ומתפללת בלב שהם ימצאו אותו. אני מנסה להתקשר ליונתן אבל המספר כנראה מנותק כי אני כל הזמן מגיעה לתא הקולי וכל כך מתעצבנת. אחרי כמה דקות הוא חוזר אליי עם מפתח קטן. "הוא היה במטבח, בתוך הקופסה של המטבעות הקטנים, קרוע היונתן הזה שהוא השאיר אותו ככה. במזל הצלחנו למצוא אותו." הבחור הזה מחייך אליי ואני אומרת "תודה רבה על העזרה." וממהרת לקום. אני חייבת לעוף מכאן וגם נבוכה מאוד מהמצוקה שלי.

"רגע, את הולכת? בואי תשבי תאכלי משהו את נראית חיוורת." הוא מציע ומחייך אליי חיוך חם. הוא נראה לי בערך בגילי, אולי קצת מבוגר יותר ויש לו עגיל בגבה. "סורי אני חייבת לעוף, אבל תודה!" אני אומרת וכבר מפנה לו את הגב, כשאני אוחזת את המפתח הקטן בידי וממהרת משם. מתרחקת ככל יכולתי, מפחדת שעוד קצת תקשורת תגרום לי לבכות שוב ונחושה בדעתי להגיע כבר אל הדירה הקטנה ששכרתי. מתה כבר להתכרבל בה ולמצוא לעצמי בדידות ושקט.

אני חולפת ברחובות, נזהרת לא להידרס על ידי ים האנשים הצועדים על המדרכות. תמיד זה ככה כאן? עמוס כל־כך? כולם נראים לי צעירים ושמחים, כאילו שאין להם דאגות כמו לי ואני יודעת שזה בטח רק הדמיון שלי, הרי לכולם יש דאגות ובעיות בחיים, לא? אני עוברת דרך השדרה ומגיעה אל כיכר קטנה ויפיפייה, מלאת עצים גבוהי קומה ומוקפת בבתי קפה, ביניהם שוכנת חנות ספרים משומשים קטנה שנקראת "הכובען המשוגע." אני מתה להיכנס לשם ולפשפש בין המדפים, אבל התיק כבד לי על הגב ואני חייבת למהר, להגיע לדירה ולראות באיזה מצב יונתן הנעלם השאיר לי אותה ולהתחיל לנקות, לסדר ולהתארגן. וגם למצוא מכולת סבירה כדי לקנות לי קצת אוכל. אני מורעבת. אבל יותר מרעב לאוכל אני מרגישה את הרעב שלי לספרים שחוצב לי בבטן, במיוחד כשאני חולפת ליד החנות הקטנה שמוזיקת ג'אז בוקעת ממנה.

אני לא יכולה שלא לעצור לרגע בפתח החנות רק כדי להריח את הספרים הישנים, שתמיד נראה שמלאים בעולמות קטנים, ואולי להעביר יד על הדפים הצהבהבים שלהם. הכול בחנות הזאת עשוי מעץ ישן נושן ואני מציצה עוד פנימה ורואה גם כמה שולחנות שאנשים יושבים לידם, שותים קפה וקוראים ספרים. יש בפינה בר קפה קטן עם מכונה ותצוגה עם כמה מאפים ביתיים ומאחורה רמז למרפסת. המוזיקה, הספרים, העיצוב, ריח הקפה, כמו קוראים לי להיכנס פנימה. מפתים אותי ואני נמשכת כמו בחבלי קסם. זה מקום מושלם בשבילי, בו אוכל לקרוא ולכתוב, כמובן, רק אם אי־פעם תהייה לי עבודה וקצת כסף להתפנק בכוס קפה.

אבא שלי לימד אותי אף פעם לא להוציא כסף על שום־דבר שאני לא חייבת. בעיקר לא במצב כזה, בהתחלה שלי בעיר חדשה כשאין לי עדיין עבודה.

כאילו בלי ששמתי לב, אני כבר בפנים מפשפשת בין הספרים, נמשכת לספר שירה ישן שאני אוהבת ומייד מזהה גם סדרת ספרי פנטזיה שקראתי כשהייתי ילדה, נמשכת לדפדף בין הדפים שבניהם מסתתרים חברים ותיקים. לא יכולתי להביא לכאן את כל הספרים שלי איתי באוטובוס והגעגוע אליהם עולה אצלי מייד חזק ובוטח. פעם אני אוכל להרשות לעצמי להקים בביתי ספרייה ענקית ובה יהיה כל ספר שארצה.

כשאני מרימה את ראשי שלט קטן הניצב מעל מכונת הקפה תופס את תשומת ליבי, עליו רשום בגיר צבעוני: "דרושים עובדים יצרתיים ואוהבי ספרים!" השלט הזה לרגע מהבהב מול עיניי ואני צריכה לבדוק שהוא אכן ניצב שם, כמענה לתפילותיי. אני ניגשת אל הבר הקטן ברגליים מעט רועדות. ניצבת שם בחורה כבת שלושים לערך עם שיער חום, מתולתל שמח ושופע. יש לה גם משקפיים אדומים עגולים ושיקיים, היא מחייכת לכל עבר בעודה מלהטטת בין מזיגת קפה להגשתו לשולחנות. אני ממתינה לרגע שתתפנה והיא רואה אותי ומחייכת, "כבר איתך מותק!" כשהיא חוזרת אני מעיזה לשאול ומקווה שלא שומעים את הרעד בקולי, "זה בקשר לשלט, עדיין רלוונטי?"

המשך הפרק בספר המלא