מבעד לכאב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מבעד לכאב
מכר
אלפי
עותקים
מבעד לכאב
מכר
אלפי
עותקים

מבעד לכאב

4.8 כוכבים (179 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2539מקורי
ספר מודפס
98 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 28/06/2025

עוד על הספר

דברת אוהב עמי

דברת אוהב עמי, נשואה ואמא לארבעה, בוגרת תואר ראשון בספרות עברית ובפסיכולוגיה, חובבת מושבעת של ספרות רומנטית וארוטית מכל הסוגים, קיבלה את ההשראה לספר מההתמודדות האישית שלה עם וסטיבולודיניה.

תקציר

את הכאב הזה יותר מדי נשים מסתירות, והגיע הזמן לדבר עליו.

צופיה, צעירה ממשפחה דתית שמרנית, בטוחה שהיא פגומה. הכאב הזה, שהיא מסתירה, מביא להתפרקות נישואיה. היא מאמינה שלא תוכל להיות בת זוג ראויה ומאהבת מספקת ושאף פעם לא תביא לעולם ילדים משלה.
היא גוזרת על עצמה בדידות, ואז...
היא פוגשת את ארז, שיודע דבר או שניים על בדידות. הוא רגיל להשיג כל אישה שהוא רוצה, אבל דווקא צופיה לא משחקת את המשחק שלו.

האם הוא יצליח לחדור את הגנותיה ולגלות את הסודות שהיא מסתירה? האם הם יצליחו למצוא את המתנה שבאתגר?
 
"מבעד לכאב" הוא סיפור רומנטי, ארוטי ושובר מוסכמות שמציב את העונג הנשי בקדמת הבמה. זהו מסע מרגש של אישה שלומדת לגלות שגם היא ראויה לאהבה.

פרק ראשון

פרולוג

לפני שנה

אני פגומה.

לעולם לא אוכל להיות בת זוג, רעיה, אמא. נכשלתי בתפקיד הפשוט והטבעי ביותר שלי כאישה.

"מתי בעזרת השם את הולכת לטבול?" חנוך שואל בטון שקט וזהיר.

אני נושמת עמוק. הנה, תכף תגיע עוד מריבה. "אני לא מתכוונת לטבול," קולי בקושי נשמע.

זהו. אמרתי את זה.

"שוב?" הוא נושף אוויר בחדות ומביט בי בחוסר אמון.

המטבח הקטן סוגר עליי, המקום שחשבתי שיהיה קן האהבים שלנו כבר מזמן הפך לקן צפעים.

"ריבונו של עולם!" הוא אוחז בראשו. "תשמעי, אני מצטער על מה שקרה, זה לא היה בסדר. אבל את חייבת להבין, אני לא יכול להמשיך ככה, אני גבר, אני צריך... לפעמים גם אני מגיע לקצה."

עקצוצים של זעם עולים בי. הוא מגיע לקצה? ומה איתי? אני לא מוכנה להמשיך ככה. בייחוד לא אחרי מה שקרה.

"חיכיתי בסבלנות והשתדלתי להתחשב," הוא משלב את ידיו וממשיך לנאום, "אבל זה לא מתקדם לשום מקום. אנחנו זוג צעיר, זה לא נורמלי."

אני לא נורמלית. מקולקלת. בור של כאב נפער בתחתית הבטן שלי. אין שום אפשרות אחרת. דחיתי את זה כבר יותר מדי זמן. קולי רועד וגרוני חנוק מדמעות והמילים שבוערות בי כבר כמה שבועות סוף־סוף יוצאות, "אני חושבת שאנחנו צריכים להתגרש."

שתיקה.

אני לא מסוגלת להסתכל עליו. האם הוא מופתע? האם יתנגד?

"אני מבינה שאני לא יכולה להיות האישה שאתה צריך שאהיה."

האם יכולתי לעשות יותר? להשתדל יותר? אולי לא ניסיתי מספיק לתקן, אם לא בשביל עצמי, אז בשביל שנינו? אבל אני כל כך עייפה, והגיע הזמן שאעמוד על שלי.

"אני מצטערת. הלוואי שזה לא היה ככה," אני ממלמלת, מפנה את גופי אל השיש הנקי ממילא ומעבירה עליו שוב את הסמרטוט.

הוא עדיין לא אומר כלום. לא מוחה. לא מנסה לשכנע אותי. כשהוא שואף אוויר ונושף אותו החוצה בכבדות, אני מרימה את מבטי. עיניו נוצצות מדמעות. הוא משפשף את פניו בשתי ידיו.

לפתע הוא מזדקף וממקד בי את מבטו. "אני חושב שאת צודקת."

עצב, הקלה וייאוש מסתחררים בי. אם זה מה שרציתי, למה נדמה לי שהלב שלי קפא? ככה ייגמרו הנישואים שלנו? התכנונים? החלומות?

"לא נשאר לנו שום דבר במשותף, עדיף שניפרד עכשיו, לפני שיהיו לנו ילדים והפערים יהיו גדולים מדי."

אני מהנהנת. אין דרך לגשר על התהום שפעורה בינינו. אם ניפרד, הוא ימצא אישה שתתאים לו יותר, אישה לא פגומה.

ואני... הכאב בתחתית הבטן שלי מתחזק כשאני חושבת על המשמעות של הפרידה שלנו. מה יהיה איתי? ידיי הרועדות אוחזות בשיש והחולשה מושכת אותי מטה, לתחתית בור הייאוש.

מה יגידו עליי?

עלינו?

האם לנצח אהיה לבד?

לא ככה דמיינתי את העתיד שלי. לצד פחד שמאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליי מופיע זרם דק של הקלה. נמאס לי להיאבק. נמאס לי להרגיש אשמה.

1

צופיה

משמרת בבית הקפה "לנדאו" כבר הפכה לחלק משגרת הערב בחיים החדשים שלי. היום תהיה משמרת מתישה במיוחד, כי יעבדו בה מעט מדי מלצרים ואנשי צוות. גם הבריסטה מאחר. בלי בריסטה אין קפה, ובלי קפה יש לקוחות עצבניים.

אני נושכת את קצה העט, מחכה שהזוג המבוגר שיושב ליד השולחן הקטן בפינה יחליט איזה סלט להזמין. קול הדלת הנפתחת מושך את תשומת ליבי. לבית הקפה נכנס בחור צעיר וגבוה, במעיל עור שחור. הוא מחייך אליי ואל המלצרית השנייה ומניד בראשו לשלום, בזמן שהוא פוסע בביטחון לעבר עמדת הבריסטה. שם הוא מסיר את המעיל, רוחץ ידיים ומתחיל לתפעל את מכונת הקפה.

מי זה? עובד חדש? אני לא זוכרת שראי–

"אנחנו ניקח את סלט הבית, אבל בבקשה בלי בצל סגול, אגוזים, חסה ועגבניות, ושני הפוך נטול קפאין דל שומן בלי קצף בכוס זכוכית בבקשה."

לחיי מתחממות. לרגע אני מפסיקה לנשום. צאי מזה, צופיה. אני חוזרת לחייך אל הזוג המבוגר, רושמת את ההזמנה שלהם וניגשת להקליד אותה במחשב.

מבטי נמשך שוב אל הבחור המסתורי. שריריו ממלאים את הטי־שירט הלבנה שהוא לובש. שערו קצוץ בצדעיים וארוך יותר למעלה, מזדקר במרדנות לכיוונים שונים, רואים שהעביר בו את ידו שוב ושוב. עורו שזוף וידיו חזקות ומחוספסות. המראה שלו מרמז על כך שהוא רגיל לעבודה פיזית, בחוץ. הוא נראה כמעט לא שייך לבית הקפה המעודן. אני ניגשת אליו כדי לעדכן אותו בבקשות המיוחדות של הזוג ומשתדלת שלא להישיר אליו מבט. למה הנוכחות שלו מלחיצה אותי?

"היי, אני רואה שיש פה מלצרית חדשה," הוא אומר חלקות, "נעים מאוד, ארז." אני מרימה את מבטי, וכשעינינו נפגשות אני כמעט משתנקת. הוא מקרין משהו שמעורר בגוף שלי חום ותחושת סכנה בעת ובעונה אחת. שפתיו נמתחות לחיוך שובב והוא מושיט אליי את ידו ללחיצה.

גופי קופא ואני בוהה ביד שלו במשך כמה שניות. מה אני אמורה לעשות? אני לא רגילה ללחוץ ידיים של גברים, בטח לא של גברים כמוהו.

הוא מכחכח בגרונו. "ואת?"

אני לא יכולה להיות גסת רוח. "צופיה," ידי מושטת בהיסוס קדימה, פוגשת בידו החמה והחזקה, ודופק הלב שלי מאיץ. אני מושכת את ידי במהירות ומנגבת אותה בסינר שקשור למותניי, כאילו בכך אצליח לשכך את התחושות המוזרות שעורר בי המגע הקצר. "אני המלצרית היום," אני מחווה בידי לעבר החולצה השחורה עם סמל בית הקפה ולעבר הסינר. הוא מגחך, ולחיי שוב מתלהטות. הוא בטח חושב שאני סתומה.

"כמה זמן את עובדת פה?"

"שבועיים," עיניי חוזרות לפנקס. למה הוא מדבר איתי? שימשיך להכין משקאות!

"את נהנית לעבוד פה?"

"סליחה!" נשמעת קריאה מאחד השולחנות.

"אני צריכה ל..." אני מפנה את ראשי לכיוון השולחן שממנו קראו לי.

"בטח. לכי אליהם." מילותיו נשמעות כמעט כמו ציווי.

אני מהנהנת וצועדת לעבר הלקוחות בצעדים מבולבלים. תודה לאל. זה היה מביך. אני מביטה אחורה. ארז ממשיך להביט בי באותה הבעה משועשעת.

*

המשמרת הופכת עמוסה מרגע לרגע. אני ממשיכה להגיש ולפנות, לרשום הזמנות ולהוציא חשבון לסועדים. עוד ועוד לקוחות נכנסים, ואני לא מספיקה לנשום. למרות זאת, בכל פעם שאני חולפת על פניו אני חשה בפרפור הקטן בבטן ובסקרנות. תנועותיו בוטחות, מדויקות ויעילות. הידיים שלו חזקות וגבריות, וגם איכשהו יפות בצורה יוצאת דופן. הלוואי שיכולתי להביט בו מהצד בלי שיבחין בכך.

די, צופיה, תתרכזי! יש מלא עבודה. וחוץ מזה, הבחור הזה מחייך לכולן. והוא בכלל חילוני. פשוט תתרחקי מצרות.

כשהפעמון מצלצל ומודיע לי שעוד מנה מוכנה, אני מגלה שזו המנה השנואה עליי. לא שהיא לא טעימה, היא פשוט מוגשת בכלי כבד כל כך, עד שאני חייבת להיעזר באחד הבריסטות או הטבחים כדי להגיש אותה. אני סורקת את בית הקפה ונאנחת. עובד המטבח וספיר יצאו להפסקה, נשארנו רק ארז ואני.

אני ניגשת למגש בחשש ומסובבת את מפרק כף ידי הדואב מנשיאת המגשים במהלך המשמרת. יהיה בסדר. כשאני משחילה את ידי תחת המגש הכבד ומתחילה להרים אותו, מפרק כף היד שלי צווח במחאה. תתעלמי מהכאב. זה רק מגש. אני מיישרת את הרגליים בתנופה אחת ואז, ברגע אחד, מאבדת את שיווי המשקל.

אני מנסה ליישר את המגש, למנוע ממנו ליפול על הרצפה. עיניי נעצמות מרוב בעתה ואני ממתינה לקול ההתרסקות.

השם ירחם, הלך עליי.

אבל לא נשמע שום קול. אני פוקחת עיניים באיטיות. ארז אוחז במגש ביציבות, כאילו הוא נושא משא קליל. איך הוא הגיע כל כך מהר?

"את בטוחה שאת מסוגלת להרים משקל כזה?"

"האמת שלא. אני בדרך כלל מבקשת עזרה," חום מציף את לחיי. סומק בוגדני.

"לאן?" הוא שואל בקצרה.

"מה?"

"לאן לקחת את המגש? איזה שולחן?"

אני נאנחת בהקלה ומצביעה לעבר שולחן מספר שתים־עשרה. ארז ניגש לשולחן, מניח את הצלחת במיומנות, שולח לסועדים חיוך רחב ומאחל להם בתיאבון.

"תודה," קולי רועד כשהוא נעמד מולי.

"צופיה..." הדרך שבה הוא הוגה את השם שלי, שיש בה רמז קלוש למבטא, עושה לי משהו בגוף.

"כן?"

"אל תתביישי לבקש ממני עזרה בפעם הבאה." קולו רך, ואני נמסה.

"או־קיי," אני מהנהנת ולוחשת, "תודה."

*

"את נראית כמו מישהי שצריכה ליהנות ולהשתחרר," הוא אומר כשאני מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא הבר לידו, אחרי שפיניתי את השולחן האחרון להערב.

"האמת היא שהדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זו המיטה שלי."

"את צוחקת עליי? רק אחת־עשרה, הלילה עוד צעיר. יש ברחוב המקביל לפה מועדון ממש נחמד. בואי נלך לשתות משהו ולרקוד קצת. מה את אומרת?"

אני בוהה בו. ללכת עם בחור למועדון? לרקוד? לשתות? לדברים כאלה ממש אין מקום בחיים שלי.

הטבח מגיח מאחור וטופח לארז על כתפו. "אני יוצא, בוס."

"סגור. אחלה קצב היום, תודה." ארז מחזיר לו טפיחה גברית אופיינית, והטבח עוזב את המקום.

"בוס?"

"אברהם הוא אבא שלי," הוא מושך בכתפיו.

"אתה? הבן של ה... בעלים?" כפות ידיי מתחילות להזיע.

"כן. אני לאט־לאט נכנס פה לעניינים."

"חשבתי שאתה הבריסטה."

"לא. הוא הבריז היום, אז החלפתי אותו."

מה אם הוא יספר לאבא שלו שלא הצלחתי להרים את המגש? מה אם יאמר לו שהוא היה צריך לחפות עליי כי אני לא עומדת בעומס? אסור לי לאבד את העבודה הזו!

"הכול בסדר?" ארז זוקף גבה.

"כן בטח, פשוט הופתעתי," אני עונה מהר מדי.

"אין לך מה להילחץ. אני לא פה כדי לבחון את העובדים. וחוץ מזה, הרבה זמן לא ראיתי מלצרית חרוצה כמוך." אני נושפת אוויר באיטיות, והוא ממשיך, "אז מה את אומרת? שנסגור פה ונלך?"

"ל... למועדון?" איך אני מסרבת לבוס עכשיו?

"כן. זה מקום ממש יפה, אנרגיה טובה, את תאהבי אותו."

"אני מצטערת... אני... כלומר זה לא מתאים. אני לא הולכת למקומות כאלה. אני חייבת לרוץ."

הוא מצמצם את עיניו, ואני ממהרת לקחת את התיק שלי ופונה לצאת לכיוון תחנת האוטובוס.

"לילה טוב," אני ממלמלת במהירות ויוצאת לפני שהוא יתחיל לשאול שאלות.

*

"זהו? עכשיו את כבר בלי כיסוי ראש? מה השלב הבא? מכנסיים?" אמא שלי שואלת וממשיכה לקצוץ את הבצל בקצב. לסתה חשוקה ושפתיה קפוצות. אני עייפה מהמשמרת אתמול. רק רציתי לחטוף משהו לפני שאחזור ללמוד.

"אמא, כבר דיברנו על זה." בשנה האחרונה השתעשעתי לא פעם ברעיון להוריד את הכיסוי, אבל רק לאחרונה אזרתי אומץ לעשות את זה. "יש רבנים שמתירים ל–"

"נכון, במקום שבו יש סיכוי שתמצאי שידוך. אבל את מסרבת לצאת עם בחורים בכלל, אז אל תקשקשי לי שזה בסדר שאת מורידה את המטפחת." היא מקלפת את הגזר במהירות שיא וממשיכה לדבר בסערת רגשות, "את מתכוונת למצוא שידוך בבית הקפה שלך? או אולי בגן של יוספי כשאת אוספת אותו? כן, רחלי שוורץ העירה לי שהורדת את הכיסוי. את בכלל קולטת כמה מביך כל הסיפור הזה?"

"מה זה עניינה בכלל? שתפסיק לדחוף את האף שלה לעניינים של אחרים."

"את לא חיה בוואקום. אבא שלך הוא איש חשוב בקהילה הזאת. מסתכלים עליו ומסתכלים על הילדים שלו. הבנות שלה מסתכלות עלייך ושואלות שאלות."

גם לי יש שאלות. שאלות קשות. לאמא שלי, לרבנים, למדריכת הכלות שלי ובעיקר לאלוהים. "אני מבטיחה לך שאם אלך לבית כנסת, או לכל אירוע של הקהילה, אשים מטפחת. בסדר? אבל אני לא מתכוונת ללכת ככה לעבודה. זה כמו אות קלון. אני כבר לא נשואה, ואני רוצה להשאיר את הסיפור הזה מאחוריי."

לרגע אני חושבת שאני רואה חמלה בפניה, או אולי עצב. העיניים שלה נוצצות מעט. אבל הרגע הזה נעלם כלעומת שבא כשהיא נושפת במורת רוח, "לא. זה לא בסדר. אני לא מרוצה מזה בכלל. הלוואי שהיית מוכנה לצאת להכיר בחורים ולהתחתן שוב. אני לא מבינה, טוב לך לבד?"

אני נושמת עמוק, "אמא, אני לא מסוגלת. בבקשה אל תלחצי עליי."

"עברה שנה. הגיע הזמן להמשיך הלאה."

אני שותקת. אין לי שום דרך להוריד אותה מהרעיון בלי לספר לה את האמת. אבל היא לא תבין. אף אחד לא מבין.

"אנחנו עוד נדבר על זה," היא קובעת ואז נאנחת, "ועכשיו תקשיבי, אני צריכה שתאספי את יוספי גם בשני ובשלישי בשבוע הבא, אני נוסעת לטיול שנתי עם התלמידות. אז תצטרכי גם להכין ארוחת ערב ולארגן את הקטנים לשינה."

אין מצב.

"אמא, אני לא יכולה. אני חייבת ללמוד בכל רגע פנוי! הפסיכומטרי בעוד חודש!"

"את בחורה חכמה, כמה את כבר צריכה ללמוד? תמיד היית מצטיינת בכיתה. אני בטוחה שתהיי בסדר. מקסימום תורידי קצת משמרות."

"להיות חכמה זה לא מספיק בשביל ללמוד רפואה. אני חייבת להשקיע וללמוד ברצינות. ולגבי המשמרות, אין סיכוי, אני חייבת את הכסף הזה."

"שוב פעם רפואה? אני מבינה שזה חלום שיש לך, וחלומות זה דבר נפלא, אבל את חייבת להיות מציאותית. רק יחידות סגולה יכולות ללמוד רפואה וגם לגדל משפחה. אני לא רוצה שתתאמצי ותתאכזבי סתם. אולי אם תתחתני עם בחור שיש לו הרבה כסף ושיוכל לאפשר ל–"

"טוב, בסדר!" אני לא יכולה להקשיב לזה יותר, "אני אדאג לתפארת וליוספי. אבל תבהירי להם שאני חייבת ללמוד ושלא אוכל לשחק איתם. הם יקשיבו לך."

"בסדר," היא משלבת את ידיה על חזה ונאנחת.

"אני הולכת ללמוד בחדר."

היא בטח מגלגלת עיניים מאחוריי, אבל לא אכפת לי. אנחנו כבר מזמן לא משדרות על אותו גל. אני לא מתכוונת להתחתן, לא עכשיו, לא בעוד שנה ולא בכלל.

2

ארז

"את רשימת המלאי מעדכנים בכל יום ראשון. זאת הרשימה של הספקים," אבא מושיט לי עוד ניירות. "אני לא מרוצה מהספק של הקפה, אולי כדאי שנחליף אותו. צריך להתקשר לבקש הצעת מחיר מעוד שניים־שלושה ספקים. אה, וגם התוקף של תעודת הכשרות עומד לפוג, צריך להתקשר לבקש שיחדשו לנו אותה..."

אבא ממשיך לדבר, אבל המילים שלו הופכות לרעש רקע לאור המופע שמתרחש מולי. בלונדינית גבוהה בוחנת אותי מרגע שנכנסה לבית הקפה. אני מחייך אליה. אוהבת את מה שאת רואה? היא חוזרת לדבר ולצחוק עם חברה שלה, אבל מדי פעם מגניבה אליי מבט ומלקקת את השפתיים העבות שלה שמרוחות באודם אדום. השפתיים האלו יהיו מושלמות סביב ה–

"ארז, אתה מקשיב לי בכלל?"

אני מנער את ראשי ודוחק הצידה את המחשבה שיוצרת לחץ במכנסיי.

"כן, כן, אני שומע. ספק חדש של קפה, חידוש תעודת כשרות."

הוא מצמצם את עיניו בחוסר אמון וממשיך לדבר. משעמם. איך אני אמור להתעסק בשטויות האלה כל הזמן?

"אני חושב שכדאי לשדרג את תעודת הכשרות למהדרין. הרבה לקוחות החליטו לא להיכנס כי הכשרות לא מספיקה להם."

"ככה זה כשהדוסים משתלטים על ירושלים. אנחנו צריכים לעמוד דום לדרישות שלהם," אני ממלמל ואז קופץ כשמגש מונח בחוזקה על המשטח לצידי. אני מסיט את המבט. זאת צופיה, המלצרית החדשה, ממהרת להעמיס עליו משקאות. מה הבעיה שלה?

הנייד שלי רוטט בכיס הג'ינס. אני שולף אותו במהירות, זה רודריגו.

"היי אחי."

"צ'ה, מה הולך? אתה מגיע למועדון? אתה לא מבין כמה כוסיות. צריך טייס משנה דחוף."

"וואללה, באת לי טוב. חצי שעה, אני מסיים פה עם אבא שלי ומגיע."

"תמסור לו ד"ש."

אני מנתק ומסתכל על אבא שלי. פניו אדומות.

"אתה מסיים איתי והולך לאן?"

אין פה תשובה נכונה. "חשבתי שאנחנו מסיימים כאן בקרוב..."

"טעית. אני צריך שתיקח פיקוד ותראה נוכחות. אני חייב לדעת שאם אני לא נמצא יש מי שמקבל אחריות ולא נעלם לבלות בכל הזדמנות. אני מנהל שלושה בתי קפה בעת ובעונה אחת ועוד אחד עומד להיפתח, אני לא יכול להיות נוכח פה כל הזמן. אתה מסוגל לעשות את זה?"

אני מסוגל. העניין הוא שאני ממש לא רוצה. אני מהנהן ושותק, זה לא הזמן לוויכוחים. אני חייב לסיים פה מהר, אולי עוד אספיק לעשות משהו הערב.

אבא עונה לשיחת טלפון, ואני ממהר לסמס לרודריגו שלא אצליח להגיע וניגש לשולחן של הבלונדינית. קוראים לה שירז. לא שזה משנה איך קוראים לה.

לפחות זה לא ישנה מחר בבוקר.

היא מציעה שאצטרף אליהן למועדון בהמשך הרחוב כשיסיימו לאכול. אני מעיף מבט באבא שלי ונאלץ לסרב בנימוס. לפני שהן יוצאות מבית הקפה, שירז באה להגיד לי שלום, נושקת ללחיי ודוחפת לידי פתק עם מספר הטלפון שלה. אני תוחב אותו לכיס הג'ינס שלי, הנה רעיון טוב להמשך הלילה.

כשאני מסתובב, מבטי שוב פוגש במבטה של צופיה. עיניה מצומצמות, שפתיה מכווצות. היא ממהרת להסיט את המבט וממשיכה לפנות את השולחן. אני מרשה לעצמי להמשיך לבחון אותה עכשיו, כשהיא לא מסתכלת. היא יפה, אין ספק. שיער חום חלק, עור בהיר, מעט נמשים הפזורים על אפה ועל לחייה, שפתיים אדומות ומלאות. הבחורה הזאת לא צריכה איפור. היא לובשת חולצה שגדולה עליה בכמה מידות עם הלוגו של בית הקפה, ורק הסינר הקשור סביב מותניה רומז על קימוריה. בניגוד לשאר המלצריות שלובשות טייץ או ג'ינס, היא לובשת חצאית באורך הברך. כשעיניי סורקות את גופה, הדמיון שלי משתולל. חבל שהחיוך שלי לא עובד עליה כמו על האחרות. מצד שני אני רואה את המבטים שלה, היא לא אדישה אליי.

אני פוסע לעברה, נחוש להוכיח לעצמי ולה שהיא מעוניינת בדיוק כמו כולן.

"ופרס העובדת החרוצה ביותר מגיע ל..." אני שולח אליה חיוך רחב, והפנים שלה מאדימות מיד. אני מת על זה. "את נראית טוב היום. עשית משהו בשיער?"

ידה נשלחת במהירות לשערה, והיא משפילה את עיניה. אבל אז היא נאנחת, מרימה את מבטה ומגלגלת עיניים. "זה מה שאתה אומר לכל הבנות?"

"אני מתכוון לזה." הפעם. השיער שלה באמת אסוף אחרת היום. אולי כי רואים טוב יותר את תווי פניה? סקסית בטירוף.

"אם ככה, תודה." והיא חוזרת לנקות את השולחן.

"כבר יצאת להפסקה? רוצה שאכין לך קפה?"

היא מסתכלת מעבר לכתפי ומתקשחת. "אני לא יכולה..." עיניה מתרחבות, "יש מלא לקוחות."

אני מסתכל אחורה ורואה רק את אבא שלי. בית הקפה בכלל לא עמוס, אבל היא ממהרת להמשיך לעבוד ואני מרגיש קצת כמו דביל. למה היא מתחמקת ממני?

*

אני עוקב במבטי אחרי צופיה לאורך כל המשמרת. היא נחמדה ללקוחות, מקפידה לחייך ולשאול אם הם צריכים משהו נוסף, אבל בכל פעם שהיא מביטה בי, החיוך שלה נמחק מיד. כשאחרון הלקוחות עוזב את המקום, היא סוף־סוף מתיישבת על כיסא הבר.

"רוצה קפה? שוקו?"

"שוקו. אני לא אירדם אם אשתה קפה עכשיו."

"אני די בטוח שלא כתוב בהגדרת התפקיד של מלצרית שאת צריכה להתיש את עצמך."

"אני בסך הכול רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. כבר ראיתי את אבא שלך מפטר עובדים."

אני לא מופתע. אבא שלי הוא בהחלט אדם שדורש מצוינות. "ירגיע אותך אם אבטיח לך שהעבודה שלך בטוחה?"

היא מחייכת חיוך קטן שעושה לי משהו בחזה.

"למה את לחוצה כל כך בעצם?" אני מגיש לה שוקו חם עם אקסטרה קצפת, "את חייבת כסף למלווה בשוק האפור או משהו? צריכה לקבל משלוח ממקסיקו ואין לך מזומן?"

פיה שוב נמתח לחיוך, היא אפילו צוחקת. הצליל המתוק הוא כמו תרועת ניצחון.

"לא. עדיין לא זכיתי להכיר את האנשים הלא נכונים כנראה. אני חוסכת כדי שאוכל להתחיל ללמוד."

"ההורים שלך לא עוזרים?"

"לא," פניה מתעננות והיא משפילה מבט.

בסדר. אסור לי לדבר על ההורים שלה אם אני רוצה שהיא תצחק.

צופיה ממלמלת משהו לפני שהיא שותה לגימה קטנה מהשוקו.

היא בירכה? בחיי, הבחורה הזאת נהיית מעניינת יותר ויותר בכל רגע. קצף נמרח על שפתה העליונה, ואני מביט מהופנט בלשונה היוצאת ללקק אותו. מה עוד היא יכולה לעשות עם הלשון הזאת שלה?

"טעים. תודה," היא מחייכת בביישנות, ואני מתנער מהטרנס.

הבחורה הזאת מוציאה אותי מאיזון.

"מה את רוצה ללמוד?"

"רפואה," היא ממלמלת, כאילו מפחדת לומר את זה בקול.

"וואו. בחורה שאפתנית."

"אתה מתכוון חיה בסרט," היא משפילה את מבטה.

"זה ממש לא מה שהתכוונתי." למה שהיא תחשוב ככה? "אם תהיי חרוצה כסטודנטית כמו שאת כמלצרית, אני בטוח שאת יכולה לעשות את זה."

היא מרימה את עיניה בהפתעה ומחייכת שוב. הפעם החיוך שלה רחב. "אני די בטוחה שאתה מגזים, אבל תודה. הייתי צריכה את זה."

"בשמחה, ואני לא אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם."

היא מרימה גבה ספקנית אבל צוחקת, "בסדר. אזכור את זה." קול הצחוק החמוד שלה מגיע ישר לחזה שלי. ולזין.

אני ממשיך לבהות בה בזמן שהיא מסיימת את השוקו. "בואי איתי לשתות משהו," אני אומר פתאום.

החיוך נמוג בבת אחת, ופניה מרצינות. "הרגע שתיתי משהו."

"לא כאן. בואי איתי לשתות משהו בבר. אני רוצה להמשיך לדבר איתך."

"אני לא יוצאת לשתות."

"למה לא? יש לך חבר קנאי או משהו כזה?"

היא מנידה בראשה לשלילה. "אני עסוקה, אין לי זמן לזה."

צופיה יורדת מכיסא הבר, מסירה את הסינר ממותניה בזריזות וממהרת לקחת את התיק שלה.

"אולי רק משקה אחד? את לא יכולה להמשיך לעבוד כמו מכונה בלי ליהנות לפעמים. אסור לכם לשתות?"

"תודה על ההצעה, אני אוותר."

היא מתקדמת לכיוון היציאה ואז מסתובבת לרגע ואומרת, "שוב תודה על השוקו, ועל העידוד." היא שולחת לעברי חיוך אחרון ויוצאת.

חיוך לא צפוי עולה על שפתיי.

מרענן.

הרבה זמן לא הייתי צריך לחזר ככה אחרי בחורה. היא אומנם לא נכנעת בקלות, אבל גם אני עקשן ויודע להתמיד.

בסופו של דבר היא תיכנע.

3

צופיה

"אנחנו צריכות לדבר," אמא שלי מתפרצת לחדר, "ואני צריכה שתהיי רגועה ושתקשיבי עד הסוף."

אוי לא. מה עכשיו?

"אני שומעת," אני נאנחת ומרימה את עיניי מספר הפסיכומטרי.

אמא שלי נושמת עמוק, "דיברתי עם רבקה. היא אמרה שיש לה בחור בשבילך."

כמובן. מצאו לי בחור. פשוט נהדר. "כבר אמרתי לך, א–"

"לא. חכי רגע. הוא אלמן. ויש לו ילדה. הוא בן אדם טוב, ושמעתי עליו הרבה דברים טובים."

"אני לא מוכנה להתחתן!" הדם עולה לי לראש והאוזניים שלי מצלצלות.

היא מתיישבת על המיטה שלי, הבעת פניה מלאת רחמים. "מתוקה, אני מבינה שזאת הייתה חוויה ממש לא נעימה. לא קל לעבור גירושים. זה בטח משאיר טראומה ופחדים וחששות. ברור לי שזה לא צעד קל. אבל את יודעת מה אומרים על טראומות? שכדאי לעלות מיד חזרה על הסוס. אל תפחדי מנישואים רק כי שלכם לא החזיקו מעמד."

המילים הרכות שלה מפתיעות אותי. אולי אני צריכה להגיד לה את האמת?

היא אוחזת בזרוע שלי. "אני חושבת על טובתך. אנשים מדברים ומרכלים ומשערים למה התגרשתם. את צריכה להגיד תודה שאת עוד מקבלת הצעות, זה ממש לא מובן מאליו. ככל שעובר יותר זמן זה נראה כאילו משהו לא בסדר אצלך. אני גם רואה איך את מאבדת כיוון כשאת ככה בלי בעל. תאמיני לי שזה לטובה. תצאי איתו, תנסי להכיר אותו."

לעולם לא אוכל לספר לה את האמת.

"אמא, אני באמת לא מתכוונת להתחתן שוב. אמרתי לך. הריכולים של השכנים לא ישנו את זה, אני לא רוצה להתחתן."

"מה את מדברת שטויות?" היא מתפרצת, פניה אדומות מכעס, "הבת שלי לא תתחתן? למה? איזו סיבה יש לך לא לרצות להתחתן?"

היא מסתכלת עליי ולפתע עיניה מתרחבות באימה. "את חושבת שאת מהאלה? את נמשכת לנשים?"

"מה? לא!" אני מזדעקת. אבל כשאני חושבת על זה, אולי אם הייתי לסבית היה לי יותר קל בחיים.

"אז מה הבעיה?"

"ניסיתי נישואים והבנתי שזה לא בשבילי. אני רוצה להיות רופאה בעזרת השם. להציל חיים ולרפא אנשים. זה ימלא את החיים שלי מספיק. אני לא צריכה יותר מזה."

"כל אישה שואפת להתחתן, צופיה. 'לא טוב היות האדם לבדו'. אולי את צריכה לצאת ולהכיר בחור טוב כדי להבין את זה. מה אכפת לך? אני אגיד לה שתיתן לו את המספר שלך. את לא חייבת לפגוש אותו, קודם תדברו ו–"

"שלא תעזי!"

היא נרתעת לאחור, ואני מבינה שעברתי את הגבול. "אני מצטערת. אני צריכה עוד קצת זמן. אולי את צודקת ואני ארצה את זה יותר בהמשך, אבל אני לא מוכנה לזה עדיין. בבקשה תתאזרי בסבלנות עוד קצת."

"אני מוותרת לך הפעם, אבל אני לא אדחה עוד בחורים טובים שמוכנים לצאת איתך."

אני מהנהנת, שמחה שהצלחתי להתחמק שוב בעור שיניי ולהרוויח עוד קצת זמן. עם מעט סייעתא דשמיא, זו תהיה ההצעה האחרונה שאקבל.

הדבר הבא שמפריע לי ללמוד הוא צלצול הודעה ממספר לא מזוהה.

היי, זה ארז מבית הקפה. אני מבין שמועדונים וברים פחות הקטע שלך, אבל אני בטוח שארוחת ערב את אוכלת. מה את אומרת על הערב, במסעדה החדשה במתחם התחנה?

אני בוהה בהודעה במשך כמה דקות, מנסה לארגן את המחשבות. מעולם לא התחילו איתי. חנוך לא היה צריך לחזר אחריי, המטרה של השיחות ושל המפגשים בינינו הייתה ברורה. כשאני חושבת על זה, עוד לפני שדיברנו כבר ידעתי על כל ה"מעלות" שלו. החיזור של ארז מחמיא לי, אבל לא רלוונטי. שום דבר לא יכול לקרות בינינו בכל מקרה. אבל הבחור פשוט לא מבין את המסר. למה הוא מתעניין בי כל כך? אני סתם בחורה.

מה היה קורה אם הייתי אומרת לאמא שלי שמצאתי בחור שאני מוכנה לצאת איתו, אבל הוא חילוני? צחוק מתפרץ מתוכי. היא הייתה מתעלפת.

אין סיכוי שאצליח לחזור ללמוד עכשיו. קירות בית ילדותי סוגרים עליי. אני חייבת לעבור לגור בדירה משלי. כל עוד אני גרה כאן, הם ימשיכו להתערב לי בחיים. אני צריכה אוויר. אני צריכה לחשוב. אני צריכה לצאת מפה.

*

ספיר פותחת את הדלת בגופייה שחורה ובמכנסיים קצרצרים בצבע תכלת. כמה נוח לה עם הגוף שלה. היא בוחנת את הבעת פניי ואוספת אותי אליה לחיבוק. השיער המתולתל והשופע שלה, שצבעו חום אדמדם, מדגדג את פניי.

"מה קורה? לא נשמעת טוב בטלפון."

"סליחה שאני נופלת עליכן ככה בערב. פשוט אמא שלי ואני רבנו. הייתי צריכה להתרחק מהבית."

"את תמיד יכולה לבוא לפה," היא מהדקת את החיבוק מעט ואז מרפה ומובילה אותי אל ספת הסלון.

"היי, מה נשמע?" בר מגיחה מהמטבח, לבושה גם היא בשורטס ובגופייה, שערה השחור והחלק מושלם ומבריק כמו תמיד. השיער הזה הוא הדבר הראשון שהבחנתי בו בפעם הראשונה שראיתי אותה, כשישבתי בשולחן מאחוריה במכינה לשיפור ציוני הבגרות. "כיף שבאת. בדיוק תכנַנו לראות סרט." היא מניחה קערת פופקורן עמוסה על השולחן ומצביעה על המסך שבו מתנוסס דף הבית של נטפליקס.

"אולי תעזרי לנו להכריע," ספיר מגחכת, "בר רוצה אקשן ואני רוצה משהו רומנטי סקסי כזה."

רומנטי? סקסי? פחות בתפריט שלי.

"אם ככה, אני מכריעה אקשן," אני מחייכת במבוכה.

"את תמימה מדי אם את שואלת אותי. לא יזיק לך לראות קצת פורנו רך."

עיניי נפערות כשהקדימון הארוטי והבוטה של הסרט שספיר רוצה לראות רץ על המסך. היא צוחקת.

"ספיר, תפסיקי, את מביכה אותה! לא רואים אצלם דברים כאלה."

"זה לא שהיא בתולה, היא הייתה נשואה שנתיים." למרות שאת בר הכרתי קודם, ספיר ואני הפכנו קרובות במיוחד מאז שסידרה לי את העבודה בבית הקפה.

"נו, אז מה? יש הבדל בין לעשות בחושך לבין לראות אנשים בטלוויזיה."

הן ממשיכות להתווכח, אבל אני כבר לא שומעת דבר מלבד את קצב פעימות ליבי. הפנים שלי מסמיקות. בטוח.

בבית הוריי מעולם לא הייתה טלוויזיה. עבורנו סרטים נחשבים תועבה, בייחוד אלו שאינם צנועים, גם אם יש בהם נשיקות בלבד. אבל מאז שהתחלתי בחיים החדשים שלי ראיתי גם סרטים עם סצנות בחדר המיטות. זה לא היה דומה בשום צורה למה שאני חוויתי. למה משקרים ככה לאנשים? יחסי אישות הם דבר כואב, לא נוח, מלוכלך.

"אני לא מבינה איך יש לך עוד חשק לראות סקס כשאת עושה אותו שבע פעמים בשבוע, כל פעם עם בחור אחר," בר חורצת לה לשון.

"את סתם מגזימה. אבל כן, אני אוהבת סקס. מה רע בזה?" היא מושכת בכתפיה.

"גם אני. ההבדל הוא שאני לא רואה את עצמי מתפשטת מול מישהו שהרגע פגשתי."

אני בוהה בהן בהלם. הן מדברות בשפה אחרת על משהו שאני לא מכירה. או שאולי אני מעדיפה להעמיד פנים שהנושא הזה לא מוכר לי בשום צורה, חוויה שלא חוויתי ושלעולם לא אחווה. ככה המחשבה לא מכאיבה.

"דווקא זה נחמד כשלא מכירים. את לא צריכה לחשוש ממה שהוא יחשוב עלייך, ממילא לא תפגשי אותו שוב. וחוץ מזה אני לא מבינה איך את לא משתעממת מסקס עם אותו בחור כבר שש שנים."

צל חולף בעיניה של בר ונעלם מיד. אולי, כמוני, גם היא רואה בקיום יחסי מין משהו שמוערך יתר על המידה?

"את בסדר, צוּפ?" ספיר שואלת אותי פתאום. "סליחה, בטח אין לך מצב רוח לפטפוטים שלנו בכלל."

נכון שהנושא מביך ונוגע בפצעים הכי כואבים שלי, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת נשים מדברות על זה בחופשיות ובפתיחות כאלה, קוראות לדברים בשמם ולא במילים גבוהות ומעורפלות. זה מרענן.

"האמת שאני דווקא שמחה על הסחת הדעת."

"אגב, אם כבר מדברים על סקס, מה דעתך על ארז החתיך?" היא מחייכת בשובבות.

בר מרימה אליי גבה שואלת.

מה דעתי?

שהוא מעורר בגוף שלי תחושות שמבהילות אותי. שהקרבה אליו ערערה אותי לגמרי. שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.

"ארז? הוא בסדר, אני מניחה," אני מעמידה פני אדישה.

"בסדר?" היא מגחכת, "הוא בעשירון העליון של חתיכי העולם, לא יכול להיות שלא שמת לב.""או־קיי, אני מודה שהוא חתיך."

"ידעתי! ראיתי איך את מגניבה אליו מבטים."

"רגע, רגע, רגע, על מי מדובר?" בר עוצרת את השיחה שלנו.

"הבן החתיך של הבוס שלנו," ספיר אומרת בו־בזמן שאני אומרת, "סתם בחור בעבודה."

ספיר מגלגלת עיניים. "נשמה, הגיע הזמן לחזור לשוק. אולי תתחילי איתו בפעם הבאה שתיפגשו? את כוסית־על. ראיתי איך הוא מסתכל עלייך. קצת פלירטוט, כמה נגיעות אקראיות והוא על הברכיים."

אין סיכוי.

אבל הן לא יבינו, אז אני לא מנסה להתווכח.

"ספיר! הבחורה דתייה. וארז לא. זאת לא הדרך שבה הן מכירות בחורים."

"את רוצה להתחתן שוב בשידוך?" ספיר שואלת ברכות.

"ממש לא! אני לא רוצה שידוך וגם לא רוצה את ארז. אם הייתי רוצה, כל מה..."

שתיהן מביטות בי בציפייה. אני יכולה לספר להן. אפשר לבטוח בהן.

"אם הייתי רוצה, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להסכים. הוא הציע לי לצאת איתו."

"מה? ברצינות?" הן קוראות בהתרגשות, "מתי?"

"האמת היא שהוא הציע פעמיים כבר. וגם שלח לי הודעות."

"דייי! מה הוא כתב?" ספיר חוטפת את הנייד שלי.

דוקטור צופיה, מה אני צריך לעשות כדי שתסכימי לצאת איתי?

היא מקריאה בקול עבה את ההודעה שארז שלח לי אחרי שלא הגבתי להודעה הראשונה.

שתיהן צווחות עד שהתקרה כמעט עפה ממקומה.

"וואו, אני בשוק! הוא ממש רוצה אותך." בר מתלהבת ומוחאת כפיים.

"למה לעזאזל לא ענית?" ספיר מצמצמת את עיניה.

"כי אני לא מעוניינת."

ההתלהבות דועכת, והן מסתכלות עליי כאילו אני חייזר מהחלל.

"בגלל שהוא חילוני?" בר מקמטת את מצחה.

"גם אנחנו חילוניות, ואין לה בעיה לבלות איתנו," ספיר יורה.

"זה לא אותו הדבר, בזוגיות זה הרבה יותר משמעותי."

אני מתה על איך שהן מתווכחות עליי לידי.

ספיר נועצת בי מבט. "זה שתצאי איתו לא אומר שאת צריכה להתחתן איתו, או אפילו לשכב איתו, אם את לא רוצה. את יכולה סתם להירגע ולבלות."

אולי היא צודקת, כשמדובר בבחור אחר. "משום מה קשה לי להאמין שארז מעוניין בקשר לא מיני עם בחורה," אני מגלגלת עיניים, "ראיתי איך הוא מפלרטט עם כל אחת שהוא פוגש."

"את צודקת שהוא רגיל שבחורות נופלות לרגליו, אבל זה לא אומר שאת חייבת. הוא גם מצחיק ומקסים. מקסימום, אם זה יתחיל ללכת לכיוון שלא תרגישי בו נוח, תחתכי. למרות שאם תשאלי אותי, אין שום דבר רע בקצת אקשן עם החתיך האלוהי הזה."

"אני לא כמוך, אני לא מסוגלת להיכנס מהר למערכות יחסים... פיזיות."

"רוצה לשמוע מה אני חושבת?" ספיר כמובן לא מחכה לתשובה, "את כבר לא נשואה, את בחורה צעירה וכל החיים לפנייך, וזה בדיוק הזמן שלך ליהנות, להתנסות ולחוות. והכי חשוב, אין לך בתולים לשמור לחתונה. זה מושלם! אף אחד לא יֵדע איפה ועם מי השתוללת." החיוך השובב שלה נמתח על שפתיה.

השם ירחם. הבחורה הזו משוגעת. אני צוחקת ומכסה את עיניי בשתי ידיים.

"קחי את הזמן שאת צריכה, אבל יום אחד את עוד תספרי לנו דברים עסיסיים. בינתיים ניאלץ לצפות ב־'365 ימים'." היא שולחת את ידה אל השלט ושלושתנו מתגלגלות מצחוק.

*

השעה כבר כמעט חצות כשאני יוצאת מהדירה של ספיר ובר. אני עדיין לא מוכנה להגיע הביתה ולכן אני הולכת ברגל, כדי שיהיה לי עוד זמן לחשוב. בחורות בנות גילי, שמקיימות יחסי מין בתדירות גבוהה שלא במסגרת נישואים. שאוהבות את זה ונהנות מזה. זה לא סרט או סדרה, זו המציאות.

אני כנראה ממש פגומה. טעות טבע. פשלה של הבורא.

רק שלהבדיל ממוגבלויות אחרות, את ה"מוגבלות" שלי לא רואים. וגרוע מכך, לא מבינים.

מה אם הייתי נותנת לארז הזדמנות? רואה איך הוא נראה מתחת לחולצה, נוגעת בו, חוקרת את החום בתחתית הבטן, את הצמרמורות, את מה שהמגע שלו עשה לי כשלחץ לי את היד בידידותיות...? מעניין איך ארגיש כשייגע בי במקומות אחרים.

אני נאנחת. זה לא באמת הולך לקרות. לא אוכל לשכב עם מישהו שוב. אבל אולי אצליח לחקור קרבה עם מישהו שלא מכיר אותי, עם מישהו שלא יראה אותי שוב. בלי לחץ וציפיות, ואף אחד לא יֵדע.

אולי בחיים בעולם אחר היה שווה לנסות. אבל לא בחיים האלה.

המחשבות מסיחות את דעתי מהדרך. אני מגיעה לגן סאקר ומבינה שעשיתי טעות. אסור היה לי ללכת ברגל. באור יום ההליכה בפארק סבירה, אבל בשעה כזו נראה כאילו כוחות אפלים עולים מתחת לפני הקרקע. אני מחישה את צעדיי, חוצה את הפארק החשוך כדי לעבור את האזור המפחיד כמה שיותר מהר.

לפתע נדמה שצללים זזים מאחוריי.

אני מקשיבה בדריכות לקולות הצעדים המסתנכרנים עם קצב הצעידה שלי. שני גברים הולכים מאחוריי. אולי אפילו יותר. הלב שלי הולם בחוזקה כשהמהירות שלי מתגברת.

"היי חמודה, לאן את הולכת?" קול בס נשמע מאחוריי. אני לא מסתובבת, רק מגבירה את קצב צעדיי.

"בואי לבלות איתנו קצת," מצטרף קול נוסף.

לא, לא, לא. אני חייבת לברוח.

"חמודההה."

אולי הם תחת השפעה של איזשהו חומר? הלב שלי דופק.

טיפשה! טיפשה!

"אל תתביישי, אני יודע איזה שובבות אתן הדתיות. מתלבשות צנוע אבל נמרות במיטה." צחוק מרושע.

כשאחד מהם נוגע בכתפי ומנסה לעצור אותי, אני מתחילה לרוץ באמוק.

הם רצים אחריי.

אני לא רוצה לגמור ככה, להיאנס באמצע הלילה על ידי שיכורים או מסוממים. אני מפשילה מעט את חצאית הג'ינס הצמודה שלי ומתחילה לרוץ כאילו חיי תלויים בכך. אחד מהם תופס לי את היד ואני כמעט מועדת. צחנת זיעה ואלכוהול עולה באפי. אני מתקדמת מהר ככל שאני יכולה, מושכת את ידי ומנסה להשתחרר.

"הצילו!" אני צורחת כשהאחיזה שלו מתהדקת. אף אחד לא נמצא בסביבה. הוא מנסה לתפוס אותי במותן ולמשוך אותי אליו, אני משתוללת, בועטת, צורחת. אחת הבעיטות האקראיות שלי סוף־סוף פוגעת במטרה.

"בת זונה!" התוקף מרפה את האחיזה ואני חוזרת לרוץ בטירוף. אני מתקרבת לאורות הכביש הראשי. הם עוד לא השיגו אותי. תודה לאל שהם לקחו משהו, זה כנראה מאט אותם. אני מביטה לאחור. הם עדיין שם. אני מוסיפה לרוץ, משקיעה את כל הכוחות שלי עד שהריאות שלי בוערות בכאב ורגליי מאיימות לקרוס.

אסור לי לעצור.

דברת אוהב עמי

דברת אוהב עמי, נשואה ואמא לארבעה, בוגרת תואר ראשון בספרות עברית ובפסיכולוגיה, חובבת מושבעת של ספרות רומנטית וארוטית מכל הסוגים, קיבלה את ההשראה לספר מההתמודדות האישית שלה עם וסטיבולודיניה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
179 דירוגים
152 דירוגים
22 דירוגים
4 דירוגים
0 דירוגים
1 דירוגים
11/12/2024

ואווווו איזה ספררר!! קראתי אותו בשש שעות לא הצלחתי להוריד מהידיים. פשוט ואוו!! תודה על השיח הכל-כך חשוב הזה!!

1
24/12/2023

ווואווו סיימתי בארבע שעות , מושלםםםם!!

1
11/5/2023

הספר נגע בנימי נפשי, מרגש, כואב, סקסי, ראוי, בדיוק כמו המסר שהוא מעביר. מביא לקדמת הבמה סוגיות חשובות כל כך על מין, עונג, קשר והקשבה זוגית

1
2/6/2025

אהבתי מאוד, ההתמודדות לא קלה של הגיבורה. יש נושאים כל כך חשובים שלא מדברים עליהם ושמחתי שיש ספר שנותן לזה מקום .

28/5/2025

ספר יפהפה💝מומלץ לכל אישה, לקרוא אותו. כתוב בשפה יפה 😍. ❤️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️

22/5/2025

ספר הנוגע בנקודה מאוד חשובה לנו הנשים, לא יכולתי לעזוב אותו מהרגע שהתחלתי לקרוא, ממליצה בחום ובאהבה

12/5/2025

ספר מקסים!! קראתי ברצף! נושא כל כך חשוב שנמצא בתוך סיפור סוחף ודמויות שקל כל כך לאהוב

19/3/2025

קריאה נעימה וזורמת, הצגה של כמה מהנושאים הכואבים ביותר בצורה נוחה לעיכול. מקווה לקרוא בהמשך גם על החברות של צופיה

30/1/2025

ספר מרגש וחשוב!

25/1/2025

ספר וואאוווווו ❤️ נושא כ"כ חשוב❣️ כתיבה מדהימה סוחפת וזורמת צופיה וארז נפלאים! ארז הוא כל מה שאישה צריכה 🩷 ולצופיה מגיע את הטוב ביותר כולה טוהר ולב ענקי ממליצה מכל ה 🩷

5/1/2025

וואו! ספר מיוחד, סוחף, מעניין ומדבר על נושא כל כך חשוב ולא מדובר! מדהים! אחד הטובים והחשובים שקראתי.

29/12/2024

ספר סוחף לעולמות מרתקים, קראתי בנשימה עצורה

21/11/2024

ספר. מרגש מאוד כייף לקרוא אותו התחברתי מאוד לדמויות בספר ממליצה לקרוא 👌

7/11/2024

ספר מהמם😍

1/11/2024

וואו איזה ספר מרגש, כתוב בצורה מדהימה ורגישה על נושא שבדרך כלל לא מדברים עליו אהסתי מאוד את הדמות של צופיה אישה חזקה שפועלת לפי האמונות שלה וארז כל כך מושלם ומכיל.

25/10/2024

מיוחד ושונה

19/10/2024

מרגש, מרתק וסוחף ❤️

10/10/2024

אחד הספרים הכי יפים שיצא לי לקרוא לאחרונה. מספרת סיפור שהחברה כלל לא מודעת אליו.

18/9/2024

וואו הספר הזה פשוט ריגש אותי וגילה לי עולם אחר. ראשית הוא שונה מהעלילה הרגילה של רומן אירוטי וזה מה שמייחד אותו. דבר שני פשוט התאהבתי בדמויות הראשיות ארז וצופיה ברגישות שלהם ביכולת שלהם לראות את האחר לפני שהם רואים את עצמם. ושלישית הכתיבה הקולחת היפה בקיצור רוצו לקרוא!!

11/8/2024

הספר נפלא רגיש זורם והיה קשה להתנתק תודה

5/8/2024

שלמות של ספר!! כל כך סוחף ומרגש. נוגע בנושא לא מדובר כלל והלוואי שיעזור לנשים. איזה גבר שבגברים ארז כמה אהבה ללא תנאי. וצופיה איך אני אוהבת דמויות כאלה של נשים חזקות חכמות, רגישות ואווו ספר נהדר אם היה יותר מ5 כוכבים הייתי נותנת באהבה . דוברת מחכה כבר לספר הבא.

24/7/2024

מושלם

19/7/2024

אחד הספקים הטובים שקראתי לאחרונה כתוב בצורה קולחת לא עזבתי את הספר עד סופו ו.. הנושא חשוב מאוד להעלות למודעות

23/4/2024

אהבתי מאוד את הספר, הדמויות היו מורכבות ומסקרנות, ההתמודדות עם המחלה שלמזלי לא שמעתי עליה, מאוד חשובה בעיני ונעשתה בצורה עדינה ויפה. היו שם הרבה סצנות ארוטיות שנהניתי לקרוא, זה היה מדהים, למדתי והשכלתי, תודה רבה!

8/4/2024

כתוב יפה , עלילה מציאותית הדמויות הראשיות חזקות ורגישות ספר טוב!

19/3/2024

רכשתי את הספר לפני 7 שעות!!! ואוו אחד גדול אין מילים לתאר רוצו לקנות

19/1/2024

ספר טוב, מעניין וסוחף

9/12/2023

מקסיםםםם

30/11/2023

מדהים

15/11/2023

ספר מדהים נושא ככ חשוב לכתוב עליו אהבתי מאוד כתיבה יפה

14/11/2023

סיפור רגיש ועוצמתי גם יחד, מדבר על נושא שלא מדברים עליו בדרך כלל עם כל הפתיחות שיש היום בנושאים רבים, על זה עדיין לא מדברים, כל כך נהניתי לקרוא את הספר ולא הצלחתי להפסיק עד לסיומו, מקסים

14/11/2023

כתוב ברגש. ספר מקסים

11/11/2023

מומלץ. קראתי בפחות מ 24 שעות. תענוג

9/11/2023

ספר מדהים וסוחף ובקלות אפשר להזדהות עם החוויות והסיטואציות... החברה היחידה ששיתפתי אותה מלבד בן הזוג שלי קנתה לי את הספר, הכל מלמעלה! זה מטורף, סוף סוף אני מרגישה שאני לא לבד... תודה רבה!!!

6/11/2023

הספר הזה קסום מכל כך הרבה סיבות! ראשית הוא ספר שאי אפשר להניח מהיד! הוא זורם וכל הזמן רוצים לדעת מה הלאה... הסיפור הוא ממקום אמיתי ונוגע ויוצר מודעות וזה כל כך חשוב!!!

31/10/2023

ספר רומנטי ארוטי חשוב שמספר על התמודדות עם כאב בזמן יחסי מין. כל כך חשוב להעלות את המודעות שיש הרבה נשים שסובלות מהבעיה. סיימתי לקרא אותו ביום אחד, מומלץ, מומלץ, מומלץ......

21/10/2023

דברת יקרה הספר ממש מדהים בשרונה שנפגשנו שאלת עם קראתי כבר ואמרתי שעדיין לו ושיש לי אותו דיגיטלי אתמול התחלתי אותו והיום סיימתי אותו לא יכולתי לעצור ספר שלמות הנושא כל כך מעניין הדת החילוניות ולמזג בין העולמות פשוט מושלם אהבתי מאוד מחכה לעוד יצירות ממך תודה על ספר מושלם

20/10/2023

וואו, קראתי את הספר בלילה אחד בנשימה עצורה. הכתיבה של דברת נהדרת וזורמת. מצאתי את עצמי מזדהה עם צופיה, נזכרת ברגעים

5/10/2023

ספר מדהים וחשוב הלוואי שנשים שסובלות ואלו הסובבים אותן ייחשפו ויבינו שיש דרך ושהיא לא פחות טובה משאר הדרכים.

29/9/2023

לא מסוג הספרים שאני קוראת לקח לי הרבה זמן ״לאזור אומץ״ ולקרוא אותו לא מתחרטת לשנייה, ספר מדהים!

29/8/2023

ספר חובה...כל כך מרגש

24/8/2023

אחד הספרים המיוחדים שקראתי לאחרונה. נושא כל כך חשוב שמובא ברגישות ועדינות מלווים ברומנטיקה אינסופית ודמויות מעצימות, לצד כתיבה מרגשת ויחד עם זאת מאוד קלילה וזורמת. יש שם הכל, חברות נשית ללא תנאים, התמודדות אישית, פערים בחברה ובזוגיות, התבגרות והתפתחות אישית ואהבה ללא גבולות עם דמות גברית אולטימטיבית שלגמרי עושה בית ספר לכל הדמויות הגבריות ומעלה את הרף בפער! ממליצה בחום, קריאת חובה בעיניי, תהנו!! ולך דברת, תודה על הספר הזה והלוואי שיגיע לכמה שיותר נשים וגברים כאחד🙏

28/7/2023

מקסים, קולח ואמיתי

27/7/2023

ספר מרגש מקסים מאוד נהנתי

16/7/2023

ספר מרגש שעוסק בנושא כל כך חשוב שאין עליו בכלל מודעות!

16/6/2023

וואוו איזה ספר, חובה לכל אישה (וגבר) לקרוא אותו. מאחלת לך שתדעי הרבה אושר ואהבה ❤️

15/6/2023

תודה רבה על כמה שעות נפלאות של קריאה (לא יכולתי להניח אותו לרגע). מעריכה את זה שאפשרת לי לקרוא ספר שאני יכולה להתחבר אליו ולהרגיש שאני לא לבד בהתמודדות עם הנושא. ‏‎תודה 🙏🏻

5/6/2023

מצוין!

31/5/2023

ספר מעולה! נושא רגיש וחשוב, הרבה נשים מתהלכות וחוות את העולם עם הרגשה של "אני פגומה" פיזית, ריגשית, שיכלית.. מכל מיני סיבות. העול הזה ותחושת הקטנות קשה מנשוא ומייצרת עולם מעוות ומציאות מעוותת. כתיבה כיפית וזורמת, דמויות עמוקות ועם אינטיליגנציה העלילה טובה. בקיצור מומלץ לקריאה.

28/5/2023

ספר מדהים! אשר לצד סיפור אהבה קסום גם מטפל ברגישות בבעיה לא מוכרת או לא מדוברת/מושתקת/ לא זוכה ליח"צ של לא מעט נשים שסובלות ממנה בצורה כזו או אחרת...מי שרוצה להתאהב...ממליצה בחום

25/5/2023

ספר מרגש וייחודי! לדעתי, ספר שהוא חובה לכל אישה!

14/5/2023

ווואו. סיימתי אותו ביום. תערובת של נושאים ממש חשובים ולא מדוברים מספיק מטובלים בכתיבה סקסית ,מלאת הומור ומרתקת. למרות הנושאים ספר קליל יחסית לשאוב ביום אחד.

14/5/2023

פחות התחברתי

13/5/2023

ואו ואו ואו איזה ספר מעולה- העלילה מרתקת, הנושא מועבר בצורה מופלאה וגם מי שלא חוותה את ההרגשה הזו יכולה להזדהות, הכתיבה פשוט גאונית- סופרת בחסד עליון! התרגשתי כל כך ופעמיים דמעתי. התיאור של הבעיה שקיימת, המסר האופטימי והתחשבות המתוארת של בן הזוג היא פשוט מרגשת. מה שמאוד נגע לליבי זה שמעבר להעלאת המודעות לבעיה המתוארת, הסופרת מעלה למודעות איך באמת מערכת יחסים זוגית צריכה להיות. סופר מרגש! אני חושבת שזה הספר הכי טוב שקראתי

12/5/2023

סיימתי את הספר ביום ספר מקסים מקסים מקסים!

11/5/2023

הספר שלך נתן לי המון נקודות למחשבה. לפעמים גם אני חווה כאבים ביחסי מין, לא כמו שתיארת אבל עדיין. האפשרות שמשהו שם יכול להיות לא תקין למרות שרופאים אומרים שהכל בסדר לא עלתה על דעתי . תודה על הספר, תודה על הכנות. אמליץ בחום על הספר לכל מי שאוכל

4/5/2023

ספר מרתק, סוחף, מרגש ואמיתי. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה.

28/4/2023

ספר מדהים ! סיפור אהבה יפהפה שנוגע בנושא ככ חשוב ולא מדובר מספיק מומלץ ממש,

24/4/2023

הגעתי לספר במקרה, משהו בתגובות גרם לי לפתוח את הפרק הראשון שזמין כאן לקריאה ונסחפתי וואו איזה ספר, חשוב, כתוב נהדר ונוגע בנושאים שלא כותבים עליהם. העובדה שזה ספר ביכורים מדהימה בעיני. ברור לי שאני אחכה בקוצר רוח לעוד ספר שלה, בתקווה שלא מדובר במשהו חד פעמי.

4/4/2023

ספר עם מסר חשוב מאד!!! כתוב בצורה נפלאה. הסיפור יוצא הדופן מעביר את סיפורן של כל כך הרבה נשים. נהניתי מכל שניה. תודה רבה

15/3/2023

מרגש וכתוב היטב, אהבתי😍

10/3/2023

ספר יפיפה, חשף אותי לבעיה של נשים, למחלה שלא הכרתי

7/3/2023

ממליצה! הספר הזה חזק וחשוב מאד. יש כאן רומן רומנטי ואירוטי, אבל יש כאן גם סיפור של התמודדות נשית מול יחסי מין הנתקלים בקושי. המיניות הנשית היא מיסתורית, מעורבבת עם המון דעות קדומות, פחדים, מעצורים. הספר הזה נותן לגיטימציה לקושי, למעצורים, לפחדים הקשורים למין. נותן לגיטימציה למין בצורות אחרות, להתנסויות. יש כאן דגש על התקשורת בין בני הזוג. מקווה שמשהו מהספר יישאר אצלי כערוץ קצת יותר פתוח ומאפשר. מודה לסופרת על כתיבה אמיצה בנושא משמעותי כל כך, בעלילה מקלילה שכיף לקרוא!

16/2/2023

ספר מושלם מלא רגש ואהבה . וואו קראתי בנשימה אחת . שאפו

9/2/2023

ואוו האמת שאין לי מילים. להגיד על הספר מושלם זה לא מספיק, הסיפור נכנס לי ממש ללב ונגע בי כל כך.

7/2/2023

הספר הזה כאילו נכתב עלי. תודה לך דברת שדיברת את מה שלא כולם יודעים. תודה שאת מעלה את הנושא הזה למודעות. ספר שכל אישה ובמיוחד גבר צריך לקרוא ולהבין ולהפנים. תודה לך ❤️

4/2/2023

מהמם, קראתי תוך כמה שעות.

17/1/2023

ספר מקסים ומרגש, מעבר לנושא הסופר חשוב שעולה מתוכו, דברת הצליחה במילותיה לשזור עלילה נוגעת ומרגשת לאין שיעור, היכולת שלה לתאר רגשות כל כך עמוקים בצורה מדויקת להפליא יוצאת מגדר הרגיל. התאהבתי עד עמקי נשמתי בצופיה, היא גיבורת על אמיתית ואין ספק שהספר הזה ישאר איתי זמן רב

5/1/2023

ספר מדהים! אחרי המון זמן שהרגשתי לבד בתופעה הזו חקרתי והגעתי גם לספר שלך שהיה מרגש ומדוייק מאוד. תודה לך

26/12/2022

מעולה,חובה,כמה רגש לא יכולתי להוריד מהיד מומלץ

17/12/2022

מושלם!!! דברת את ממש גיבורה!! מעריצה מאוד את הדרך שעברת ואת האומץ לשתף ולכתוב בצורה מרהיבה וכמעט טיפולית לכלל הקוראים. יישר כוח ומחכה לספרים נוספים שלך את מלאכית ופיה קסומה🧚🏻‍♂️

3/12/2022

ספר מהמםםם כייפי וחשוב

24/11/2022

ספר מיוחד ונוגע. החל מהעובדה שהכותבת מגיעה מהמגזר עליו היא כותבת ובכך משחררת את הקורא מסטריאוטיפים קלישאתיים, וכלה בכתיבה המרעננת שעוסקת בנושא חשוב ככ בלי להפוך את הספר דידקטי ומעייף אלא קליל ורומנטי.

15/11/2022

ספר מקסים ומרגש, מדבר על נושא חשוב שלי באופן אישי היה חדש ומעולם לא שמעתי עליו. מחזקת את כל אותן הנשים שחוות את זה ומאחלת לכולן הצלחה. ממליצה מאוד לקרוא את הספר.

6/11/2022

שם במרכז בעיה שנפוצה יותר ממה שחושבים

3/11/2022

מקסים, רגיש, מעביר את המסר בצורה ייחודית.

30/10/2022

ספר מקסים, מרגש וסוחף על נושא חשוב מאין כמוהו שכמעט ולא מדובר. נשים רבות חוות כאב בקיום יחסים והסופרת בינהן ומהכאב וההתמודדות האישית שלה נולד הספר. סיפור אהבה ותשוקה מקסימים! ממליצה בחום!

28/10/2022

ספר מהמם. מלא ברגישות , עדינות ורגש יחד עם חושניות וארוטיקה מהממת. ממליצה מאוד.

27/10/2022

ספר מעניין מאד מבחינת הנושא שבו הוא עוסק. למדתי דרכו הרבה. רומן מאד יפה כלשעצמו. מומלץ

25/10/2022

וואוו, איזה ספר. סוף סוף נוגע במשהו אמיתי, מהחיים.. סער מושלם וצופיה כל כך עדינה ושברירית אבל גם חזקה... חובה לקריאה גם לנשים וגם לגברים.. תקראו ולא תתחרטו! מחכה לעוד ספרים של הסופרת.

17/10/2022

ספר מקסים!!!!!

27/9/2022

ספר מקסים ונוגע ללב, מעלה נושא חשוב שלא מדובר מספיק בצורה עדינה ובכתיבה קולחת.

24/9/2022

בתור מי שסובלת מכאבים כאלו, נהנתי מכל רגע. בכיתי עם צופיה כשכאבה ושמחתי בשמחתה. היה מעניין ומהנה לקרוא ספר שקל לי להזדהות איתו, לא הצלחתי להניח את הספר עד שסיימתי. החשיבות של כתיבה ופרסום ספר כזה - בלתי ניתנת לתיאור, העלאת המודעות, מתן תחושת ההזדהות והתחושה שאת לא לבד. תודה!

31/8/2022

נהנתי מאוד מהקריאה, ספר שמעודד מאוד לפתיחות בן בני זוג, כול הכבוד.

28/8/2022

מרתק

26/8/2022

כל כך שמחה לקרוא ספר רומנטי (ועוד כזה עם הגבלת גיל) עם תחושה כל כך חזקה של חיבור. גם כי הוא נכתב בעברית והדיאלוגים טבעיים כל כך, אבל בעיקר בגלל ההתמודדות של הגיבורה הראשית. כמה שהייתי צריכה ספר בדיוק כזה! אין מספיק מילים כדי לתאר את המתנה שהספר הזה העניק לי. מומלץ בחום לכל מי שמזדהה עם הגיבורה, וגם למי שלא.

17/8/2022

ספר כנה אמיתי מרגש ושובר פרות קדושות לא קשור לדת רק להיותנו נשים וכמה חשוב לדבר מיניות נשיות

6/8/2022

ספר מהמם אהבתי את הסיפור שלהם תודה שכתבת לנו סיפור עוצמתי ומלא בכאב על נושא כל כך כאוב להרבה נשים. היתה לי חוויה לקרוא את המילים שלך . תודה רבה ♥️

30/7/2022

מאז שפגשתי את עצמי מול מין חוויתי כאבים ותיסכול בעיקר מבני זוג שלא הבינו. עברתי עם זה מסע די בודד וטוב שנכתב ספר כזה שמתייחס לנושא באופן הזה. העלילה סוחפת והמסרים חשובים. בדידות במקום הזה היא התמודדות בפני עצמה ולספר חשיבות עליונה במובן הזה. תודה!

23/7/2022

מקסים

11/7/2022

ספר מרגש מאוד, כתוב נפלא ויפיפיה. תודה דברת שאת נותנת לנו קול.

9/7/2022

ספר סוחף , מעניין, מרגש. פתת לפני עולמות שלא הכרתי. בכיתי, צחקתי, התרגשתי ושמחתי יחד עם הדמויות. שווה ביותר

2/7/2022

רגיש, ראוי, שונה מהנוסח אך במובן הטוב של המילה.

1/7/2022

נהנתי מאד לקרוא את הספר... ספר שמציף בעיה ופתרון ..מדהים

27/6/2022

ואוו ספר מקסים וחשוב💯 מעלה סוגיה שלא הייתי מודעת לה בכלל, בעדינות ורגישות אין קץ. כול הכבוד לך❤ הדמויות עדינות עם הרבה עומק ויופי😍 בקיצור ממליצה בחום🔥🔥🔥

25/6/2022

ספר מקסים שעוסק בנושא מעניין וחשוב. נהניתי מסיפור האהבה של ארז וצופיה. מחכה לספר הבא של דברת.

22/6/2022

אהבתי מאוד את הסיפור ואת הדמויות, היה עומק בכתיבה, ועלילה שמתקדמת עם מסר חבוי לנשים שזה נוגע להן בפן האישי אנטימי.

13/6/2022

דברת יקרה, תודה רבה לך על ספר מרתק ביותר עם עלילה סוחפת ומסר חשוב מאין כמותו. חוויתי דרך מילותייך את עוצמת הכאב הפיזי והנפשי ואת הסבל וכן את הרגשות הסוערים, את האהבה והאושר של הגיבורים. יישר כוח על ספר סוחף אך גם מחזק, שמעצים נשים רבות ומאפשר להן להרגיש שהן ראויות ונשיות, וכמו כן נותן תקווה וכלים להתמודדות הקשה שעומדת בפני נשים רבות, שעד עתה הרגישו שהן פגומות וחריגות. מומלץ בחום גם למי שלא סובלת מאותה בעיה! הספר נותן כוח לכל הנשים להתמודדויות שונות בחיים. ספר חובה לכל אישה!

11/6/2022

מטלטל בעוצמתו. רומנטי חזק

11/6/2022

נושא חשוב ביותר והביצוע מעולה!! לא הצלחתי לעצור עד שסיימתי (לא קרה לי כבר הרבה זמן שלא איבדתי עניין באמצע ספר). הדמויות מורכבות ואמינות והדיאלוגים טובים, בהרבה ספרים ישראלים זה יוצא מטופש ולא אמין ופה זה עבד. שאפו לדברת אוהב עמי ותמשיכי לכתוב!

10/6/2022

נהנתי והמסר מאוד חשוב, תודה

9/6/2022

ענק ענק ענק סיפור אהבה סוחף מטלטל כטוב בצורה קולחת אין רגע אחד משעמם . ממליץ בחום. ספר ביקורים לסופרת ענקית.

5/6/2022

אחלה ספר!!! סופסוף הרגשתי שמדברים על אחד הנושאים שמעסיקים אותי - פחד וכאב בחדירה. זה מדהים ממש, יש כל כך הרבה ספרים על מיניות וספרים אירוטיים, ודי בכולם האישה נהנית מחדירה ואין לה שום בעיה, וזה די סתר את החוויה שלי. זה אחלה ספר, הזדהיתי גם עם אספקטים אחרים בו - למשל הרקע השמרני שממנו באה צופיה פוגש את העולם החילוני ובכל זאת היא רוצה להמשיך להאמין ולקיים מצוות, בדרכה. האמת שזה ספר די פורץ גבול גם מהבחינה הזו, של מערכת יחסים בין דתיים לחילונים, שהרבה אנשים כולל אני לא חושבים שזה אפשרי. מחכה לספר ההמשך על היחסים בין ספיר לשרגא - זה צריך להיות מעניין... ומעניין אם אפשרי. ולמרות שהספר לפעמים קצת דרמטי ומרגיש אגדת סינדרלה, הוא ספר מאוד טוב!

5/6/2022

סיפור מרגש אף פעם לא שמעתי על בעיה כזאת, היה מעניין לקרוא על הרגישות של ארז וכיף לראות שאפשר לגשר על פערים זה לא פשוט אבל ניתן להגשים.

4/6/2022

ספר יפה. מעניין מהרגע שהתחלתי לקרוא היה קשה להפסיק..

4/6/2022

סוחף מרתק וכיף גדול

3/6/2022

הכריכה לא משקפת אמאלה איזה ספר חשוב ומקסים ומיוחד קראתי אותו בכמה שעות ואני ממש שמח שלא וויתרתי, ספר חובה

2/6/2022

כתוב אינטיליגנטי ורגיש, אמנם הרבה מדי תאורי סקס אבל בגלל ההתיחסות והשוני זה צלח ולא שעמם. ממש ספר מתוק

1/6/2022

ספר מקסים וחשוב.

1/6/2022

מקסים מקסים!!! נהנתי כל כך לקרוא את הספר. מעלה נושא כל כך חשוב שלא מדובר בכלל. בעיקר לא בזאנר הזה תודה לסופרת על זה!

31/5/2022

הספר מושלם!!! הנושא כלכך חשוב שרוב נשים מתביישות בו ... כלכך חשובה המודעות לדבר. הספר גם מלמד ונותן לראות מנקודת מבט אחרת על מיניות בריאה. כלכך ממליצה לקרוא!! דברת את אלופה!!!

31/5/2022

ספר מהמם!! הכתיבה, הדמויות, הנושא הרגישהכל פשוט מופלא! והיה לי לילה לבן בזכותו

28/5/2022

אם היה ציון של 10 הספר הזה היה מקבל. מעולה, כל כך נוגע ללב והכי חשוב מציאותי

28/5/2022

כתוב מעניין וברגישות רבה. מאפשר לך להזדהות עם הדמויות ומסען. אהבתי וגמעתי אותו במהירות.

27/5/2022

אימאלה איזה סיפור התלבטתי אם לקנות ואני כל כך שמחה שקראתי אותו! מסר כל כך חשוב והכתיבה סחפה אותי

26/5/2022

ספר מרגש וסוחף, סיימתי תוך פחות מיממה.

26/5/2022

ווואווו ספר ככ חשוב

26/5/2022

אני בדרך כלל לא נותנת 5 כוכבים אבל הספר הזה חייב להקרא ע"י נשים וגברים כאחד. המסקנה העיקרית לא להתבייש ולא להתייאש.

26/5/2022

ספר נפלא , לא יכולתי להניח עד שסיימתי , מומלץ מאוד

26/5/2022

ספר נפלא. בכיתי צחקתי וחוותי עם הגיבורה חוויה מיוחדת. כתיבה נהדרת ואמיתית

26/5/2022

ספר מעולה. נהניתי מכל רגע.

25/5/2022

מהמם וסוחף

25/5/2022

וואו אהבתי מאוד מאוד, סיימתי תוך יומיים. הדמויות מדהימות וכל כך פשוט להתחבר אליהן ולכאבן. ומטרת הספר כל כך חשובה. אני לא הכרתי את התופעה ושמחה לדעת שיש לה פתרון ויש דרכים מעניינות להתמודד. מעבר לזה זה נתן גם לחיי האישות שלי ראיה אחרת ומעניינת. תודה לך את מדהימה ❤️

11/2/2025

ספר טוב, לא רע. כן היו דברים לא אמינים בספר הכתיבה לא רעה בכלל, אבל מעט בוסרית.

8/2/2025

ספר מקסים נוגע ללב, מדבר על נושא מאוד חשוב! עם זאת היו פעמים שהרגשתי שקצת "נמרח" אך למרות זאת, מומלץ

1/2/2025

מדבר על נושא חשוב בצורה רגישה ויפה

4/2/2024

ספר מקסים. כתוב מעולה. אמין

28/8/2023

ספר קליל , מעניין, שנוגע מעט בעולם הדתי, חיבור בין דתיה לחילוני והקשיים בעיקבות הקשר. אין עומק, הכל מסתדר מאוד מהר, קצת פיספוס לדעתי.

21/8/2023

נושא חשוב ביותר . נגמר קצת מידי הפי אנד, אבל מפרגנת:)

27/7/2023

חביב

3/7/2023

סיפור מקסים וחשוב מאוד.

26/4/2023

סך הכל אהבתי את הספר וסיימתי אותו תוך יומיים. קצת לא התחברתי לאופי של הגיבורה, היא בוכה המון, כמעט כל הספר. היה חסר לי גם יותר דיאלוגים בינהם, למה הם התאהבו בעצם? מלבד המשיכה הראשונית. הם כל כך שונים ולא הרגשתי את החיבור בינהם.

8/3/2023

מרתק מאוד, פותח חלון לנושא שלא מדברים עליו. קראתי את הספר בשקיקה ולא יכולתי להניח אותו עד לדף האחרון. מקווה שבאמת כל הבנות הסובלות ימצאו מזור וגם בני זוג כאלו.

4/1/2023

ארז מקסים.. הלוואי על כולנו כזה גבר מושלם. הסיפור מעט מאולץ משהו שם לא ככ טבעי לא זרם לי

25/6/2022

רשום יפה מאוד ומעלה משהו חשוב, רק חלקי האירוטיקה שבו חסרים

20/6/2022

חיכיתי להזדמנות שאוכל לקרוא את הספר וכשיצא לי סוף סוף אני חייבת לציין שאהבתי מאוד! כמובן שהנושא חשוב, אך מעבר לזה חווית הקריאה היתה נעימה מאוד. הדמויות, העלילה... חבל שהוא נגמר כ"כ מהר.

17/6/2022

נושא חשוב מאוד, למדתי הרבה. הסיפור מעניין, חלק מהתיאורים שחוקים, עדיין נהניתי

31/5/2022

בגדול… ספר מעניין. עוסק בנושא סופר סופר חשוב. לא בטוחה על כך לגבי האמינות. הדברים התגלגלו מהר מידי. ובכל זאת היה לי מעניין לערוב אחר סיפורם של ארז וצופיה. שורה תחתונה: כדאי. מעניין…

29/5/2022

איזה נושא חשוב! חובת קריאה לכל אישה :) תודה לסופרת המוכשרת שמביאה סיפור וחושפת פה דברים שקרובים אליה. ממש לא ברור מאליו! אני רק מקווה שיותר ויותר נשים מהמגזר ידעו שיש למי לפנות..

26/5/2022

נושא חשוב.

13/12/2023

לדעתי היה מושלם מידי. כל הדמויות, חוץ מהגרוש, מושלמות ומבינות הכל. זה היה קצת לא אמין בעיניי הנושא עצמו חשוב.

28/5/2022

נחמד

מבעד לכאב דברת אוהב עמי

פרולוג

לפני שנה

אני פגומה.

לעולם לא אוכל להיות בת זוג, רעיה, אמא. נכשלתי בתפקיד הפשוט והטבעי ביותר שלי כאישה.

"מתי בעזרת השם את הולכת לטבול?" חנוך שואל בטון שקט וזהיר.

אני נושמת עמוק. הנה, תכף תגיע עוד מריבה. "אני לא מתכוונת לטבול," קולי בקושי נשמע.

זהו. אמרתי את זה.

"שוב?" הוא נושף אוויר בחדות ומביט בי בחוסר אמון.

המטבח הקטן סוגר עליי, המקום שחשבתי שיהיה קן האהבים שלנו כבר מזמן הפך לקן צפעים.

"ריבונו של עולם!" הוא אוחז בראשו. "תשמעי, אני מצטער על מה שקרה, זה לא היה בסדר. אבל את חייבת להבין, אני לא יכול להמשיך ככה, אני גבר, אני צריך... לפעמים גם אני מגיע לקצה."

עקצוצים של זעם עולים בי. הוא מגיע לקצה? ומה איתי? אני לא מוכנה להמשיך ככה. בייחוד לא אחרי מה שקרה.

"חיכיתי בסבלנות והשתדלתי להתחשב," הוא משלב את ידיו וממשיך לנאום, "אבל זה לא מתקדם לשום מקום. אנחנו זוג צעיר, זה לא נורמלי."

אני לא נורמלית. מקולקלת. בור של כאב נפער בתחתית הבטן שלי. אין שום אפשרות אחרת. דחיתי את זה כבר יותר מדי זמן. קולי רועד וגרוני חנוק מדמעות והמילים שבוערות בי כבר כמה שבועות סוף־סוף יוצאות, "אני חושבת שאנחנו צריכים להתגרש."

שתיקה.

אני לא מסוגלת להסתכל עליו. האם הוא מופתע? האם יתנגד?

"אני מבינה שאני לא יכולה להיות האישה שאתה צריך שאהיה."

האם יכולתי לעשות יותר? להשתדל יותר? אולי לא ניסיתי מספיק לתקן, אם לא בשביל עצמי, אז בשביל שנינו? אבל אני כל כך עייפה, והגיע הזמן שאעמוד על שלי.

"אני מצטערת. הלוואי שזה לא היה ככה," אני ממלמלת, מפנה את גופי אל השיש הנקי ממילא ומעבירה עליו שוב את הסמרטוט.

הוא עדיין לא אומר כלום. לא מוחה. לא מנסה לשכנע אותי. כשהוא שואף אוויר ונושף אותו החוצה בכבדות, אני מרימה את מבטי. עיניו נוצצות מדמעות. הוא משפשף את פניו בשתי ידיו.

לפתע הוא מזדקף וממקד בי את מבטו. "אני חושב שאת צודקת."

עצב, הקלה וייאוש מסתחררים בי. אם זה מה שרציתי, למה נדמה לי שהלב שלי קפא? ככה ייגמרו הנישואים שלנו? התכנונים? החלומות?

"לא נשאר לנו שום דבר במשותף, עדיף שניפרד עכשיו, לפני שיהיו לנו ילדים והפערים יהיו גדולים מדי."

אני מהנהנת. אין דרך לגשר על התהום שפעורה בינינו. אם ניפרד, הוא ימצא אישה שתתאים לו יותר, אישה לא פגומה.

ואני... הכאב בתחתית הבטן שלי מתחזק כשאני חושבת על המשמעות של הפרידה שלנו. מה יהיה איתי? ידיי הרועדות אוחזות בשיש והחולשה מושכת אותי מטה, לתחתית בור הייאוש.

מה יגידו עליי?

עלינו?

האם לנצח אהיה לבד?

לא ככה דמיינתי את העתיד שלי. לצד פחד שמאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליי מופיע זרם דק של הקלה. נמאס לי להיאבק. נמאס לי להרגיש אשמה.

1

צופיה

משמרת בבית הקפה "לנדאו" כבר הפכה לחלק משגרת הערב בחיים החדשים שלי. היום תהיה משמרת מתישה במיוחד, כי יעבדו בה מעט מדי מלצרים ואנשי צוות. גם הבריסטה מאחר. בלי בריסטה אין קפה, ובלי קפה יש לקוחות עצבניים.

אני נושכת את קצה העט, מחכה שהזוג המבוגר שיושב ליד השולחן הקטן בפינה יחליט איזה סלט להזמין. קול הדלת הנפתחת מושך את תשומת ליבי. לבית הקפה נכנס בחור צעיר וגבוה, במעיל עור שחור. הוא מחייך אליי ואל המלצרית השנייה ומניד בראשו לשלום, בזמן שהוא פוסע בביטחון לעבר עמדת הבריסטה. שם הוא מסיר את המעיל, רוחץ ידיים ומתחיל לתפעל את מכונת הקפה.

מי זה? עובד חדש? אני לא זוכרת שראי–

"אנחנו ניקח את סלט הבית, אבל בבקשה בלי בצל סגול, אגוזים, חסה ועגבניות, ושני הפוך נטול קפאין דל שומן בלי קצף בכוס זכוכית בבקשה."

לחיי מתחממות. לרגע אני מפסיקה לנשום. צאי מזה, צופיה. אני חוזרת לחייך אל הזוג המבוגר, רושמת את ההזמנה שלהם וניגשת להקליד אותה במחשב.

מבטי נמשך שוב אל הבחור המסתורי. שריריו ממלאים את הטי־שירט הלבנה שהוא לובש. שערו קצוץ בצדעיים וארוך יותר למעלה, מזדקר במרדנות לכיוונים שונים, רואים שהעביר בו את ידו שוב ושוב. עורו שזוף וידיו חזקות ומחוספסות. המראה שלו מרמז על כך שהוא רגיל לעבודה פיזית, בחוץ. הוא נראה כמעט לא שייך לבית הקפה המעודן. אני ניגשת אליו כדי לעדכן אותו בבקשות המיוחדות של הזוג ומשתדלת שלא להישיר אליו מבט. למה הנוכחות שלו מלחיצה אותי?

"היי, אני רואה שיש פה מלצרית חדשה," הוא אומר חלקות, "נעים מאוד, ארז." אני מרימה את מבטי, וכשעינינו נפגשות אני כמעט משתנקת. הוא מקרין משהו שמעורר בגוף שלי חום ותחושת סכנה בעת ובעונה אחת. שפתיו נמתחות לחיוך שובב והוא מושיט אליי את ידו ללחיצה.

גופי קופא ואני בוהה ביד שלו במשך כמה שניות. מה אני אמורה לעשות? אני לא רגילה ללחוץ ידיים של גברים, בטח לא של גברים כמוהו.

הוא מכחכח בגרונו. "ואת?"

אני לא יכולה להיות גסת רוח. "צופיה," ידי מושטת בהיסוס קדימה, פוגשת בידו החמה והחזקה, ודופק הלב שלי מאיץ. אני מושכת את ידי במהירות ומנגבת אותה בסינר שקשור למותניי, כאילו בכך אצליח לשכך את התחושות המוזרות שעורר בי המגע הקצר. "אני המלצרית היום," אני מחווה בידי לעבר החולצה השחורה עם סמל בית הקפה ולעבר הסינר. הוא מגחך, ולחיי שוב מתלהטות. הוא בטח חושב שאני סתומה.

"כמה זמן את עובדת פה?"

"שבועיים," עיניי חוזרות לפנקס. למה הוא מדבר איתי? שימשיך להכין משקאות!

"את נהנית לעבוד פה?"

"סליחה!" נשמעת קריאה מאחד השולחנות.

"אני צריכה ל..." אני מפנה את ראשי לכיוון השולחן שממנו קראו לי.

"בטח. לכי אליהם." מילותיו נשמעות כמעט כמו ציווי.

אני מהנהנת וצועדת לעבר הלקוחות בצעדים מבולבלים. תודה לאל. זה היה מביך. אני מביטה אחורה. ארז ממשיך להביט בי באותה הבעה משועשעת.

*

המשמרת הופכת עמוסה מרגע לרגע. אני ממשיכה להגיש ולפנות, לרשום הזמנות ולהוציא חשבון לסועדים. עוד ועוד לקוחות נכנסים, ואני לא מספיקה לנשום. למרות זאת, בכל פעם שאני חולפת על פניו אני חשה בפרפור הקטן בבטן ובסקרנות. תנועותיו בוטחות, מדויקות ויעילות. הידיים שלו חזקות וגבריות, וגם איכשהו יפות בצורה יוצאת דופן. הלוואי שיכולתי להביט בו מהצד בלי שיבחין בכך.

די, צופיה, תתרכזי! יש מלא עבודה. וחוץ מזה, הבחור הזה מחייך לכולן. והוא בכלל חילוני. פשוט תתרחקי מצרות.

כשהפעמון מצלצל ומודיע לי שעוד מנה מוכנה, אני מגלה שזו המנה השנואה עליי. לא שהיא לא טעימה, היא פשוט מוגשת בכלי כבד כל כך, עד שאני חייבת להיעזר באחד הבריסטות או הטבחים כדי להגיש אותה. אני סורקת את בית הקפה ונאנחת. עובד המטבח וספיר יצאו להפסקה, נשארנו רק ארז ואני.

אני ניגשת למגש בחשש ומסובבת את מפרק כף ידי הדואב מנשיאת המגשים במהלך המשמרת. יהיה בסדר. כשאני משחילה את ידי תחת המגש הכבד ומתחילה להרים אותו, מפרק כף היד שלי צווח במחאה. תתעלמי מהכאב. זה רק מגש. אני מיישרת את הרגליים בתנופה אחת ואז, ברגע אחד, מאבדת את שיווי המשקל.

אני מנסה ליישר את המגש, למנוע ממנו ליפול על הרצפה. עיניי נעצמות מרוב בעתה ואני ממתינה לקול ההתרסקות.

השם ירחם, הלך עליי.

אבל לא נשמע שום קול. אני פוקחת עיניים באיטיות. ארז אוחז במגש ביציבות, כאילו הוא נושא משא קליל. איך הוא הגיע כל כך מהר?

"את בטוחה שאת מסוגלת להרים משקל כזה?"

"האמת שלא. אני בדרך כלל מבקשת עזרה," חום מציף את לחיי. סומק בוגדני.

"לאן?" הוא שואל בקצרה.

"מה?"

"לאן לקחת את המגש? איזה שולחן?"

אני נאנחת בהקלה ומצביעה לעבר שולחן מספר שתים־עשרה. ארז ניגש לשולחן, מניח את הצלחת במיומנות, שולח לסועדים חיוך רחב ומאחל להם בתיאבון.

"תודה," קולי רועד כשהוא נעמד מולי.

"צופיה..." הדרך שבה הוא הוגה את השם שלי, שיש בה רמז קלוש למבטא, עושה לי משהו בגוף.

"כן?"

"אל תתביישי לבקש ממני עזרה בפעם הבאה." קולו רך, ואני נמסה.

"או־קיי," אני מהנהנת ולוחשת, "תודה."

*

"את נראית כמו מישהי שצריכה ליהנות ולהשתחרר," הוא אומר כשאני מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא הבר לידו, אחרי שפיניתי את השולחן האחרון להערב.

"האמת היא שהדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זו המיטה שלי."

"את צוחקת עליי? רק אחת־עשרה, הלילה עוד צעיר. יש ברחוב המקביל לפה מועדון ממש נחמד. בואי נלך לשתות משהו ולרקוד קצת. מה את אומרת?"

אני בוהה בו. ללכת עם בחור למועדון? לרקוד? לשתות? לדברים כאלה ממש אין מקום בחיים שלי.

הטבח מגיח מאחור וטופח לארז על כתפו. "אני יוצא, בוס."

"סגור. אחלה קצב היום, תודה." ארז מחזיר לו טפיחה גברית אופיינית, והטבח עוזב את המקום.

"בוס?"

"אברהם הוא אבא שלי," הוא מושך בכתפיו.

"אתה? הבן של ה... בעלים?" כפות ידיי מתחילות להזיע.

"כן. אני לאט־לאט נכנס פה לעניינים."

"חשבתי שאתה הבריסטה."

"לא. הוא הבריז היום, אז החלפתי אותו."

מה אם הוא יספר לאבא שלו שלא הצלחתי להרים את המגש? מה אם יאמר לו שהוא היה צריך לחפות עליי כי אני לא עומדת בעומס? אסור לי לאבד את העבודה הזו!

"הכול בסדר?" ארז זוקף גבה.

"כן בטח, פשוט הופתעתי," אני עונה מהר מדי.

"אין לך מה להילחץ. אני לא פה כדי לבחון את העובדים. וחוץ מזה, הרבה זמן לא ראיתי מלצרית חרוצה כמוך." אני נושפת אוויר באיטיות, והוא ממשיך, "אז מה את אומרת? שנסגור פה ונלך?"

"ל... למועדון?" איך אני מסרבת לבוס עכשיו?

"כן. זה מקום ממש יפה, אנרגיה טובה, את תאהבי אותו."

"אני מצטערת... אני... כלומר זה לא מתאים. אני לא הולכת למקומות כאלה. אני חייבת לרוץ."

הוא מצמצם את עיניו, ואני ממהרת לקחת את התיק שלי ופונה לצאת לכיוון תחנת האוטובוס.

"לילה טוב," אני ממלמלת במהירות ויוצאת לפני שהוא יתחיל לשאול שאלות.

*

"זהו? עכשיו את כבר בלי כיסוי ראש? מה השלב הבא? מכנסיים?" אמא שלי שואלת וממשיכה לקצוץ את הבצל בקצב. לסתה חשוקה ושפתיה קפוצות. אני עייפה מהמשמרת אתמול. רק רציתי לחטוף משהו לפני שאחזור ללמוד.

"אמא, כבר דיברנו על זה." בשנה האחרונה השתעשעתי לא פעם ברעיון להוריד את הכיסוי, אבל רק לאחרונה אזרתי אומץ לעשות את זה. "יש רבנים שמתירים ל–"

"נכון, במקום שבו יש סיכוי שתמצאי שידוך. אבל את מסרבת לצאת עם בחורים בכלל, אז אל תקשקשי לי שזה בסדר שאת מורידה את המטפחת." היא מקלפת את הגזר במהירות שיא וממשיכה לדבר בסערת רגשות, "את מתכוונת למצוא שידוך בבית הקפה שלך? או אולי בגן של יוספי כשאת אוספת אותו? כן, רחלי שוורץ העירה לי שהורדת את הכיסוי. את בכלל קולטת כמה מביך כל הסיפור הזה?"

"מה זה עניינה בכלל? שתפסיק לדחוף את האף שלה לעניינים של אחרים."

"את לא חיה בוואקום. אבא שלך הוא איש חשוב בקהילה הזאת. מסתכלים עליו ומסתכלים על הילדים שלו. הבנות שלה מסתכלות עלייך ושואלות שאלות."

גם לי יש שאלות. שאלות קשות. לאמא שלי, לרבנים, למדריכת הכלות שלי ובעיקר לאלוהים. "אני מבטיחה לך שאם אלך לבית כנסת, או לכל אירוע של הקהילה, אשים מטפחת. בסדר? אבל אני לא מתכוונת ללכת ככה לעבודה. זה כמו אות קלון. אני כבר לא נשואה, ואני רוצה להשאיר את הסיפור הזה מאחוריי."

לרגע אני חושבת שאני רואה חמלה בפניה, או אולי עצב. העיניים שלה נוצצות מעט. אבל הרגע הזה נעלם כלעומת שבא כשהיא נושפת במורת רוח, "לא. זה לא בסדר. אני לא מרוצה מזה בכלל. הלוואי שהיית מוכנה לצאת להכיר בחורים ולהתחתן שוב. אני לא מבינה, טוב לך לבד?"

אני נושמת עמוק, "אמא, אני לא מסוגלת. בבקשה אל תלחצי עליי."

"עברה שנה. הגיע הזמן להמשיך הלאה."

אני שותקת. אין לי שום דרך להוריד אותה מהרעיון בלי לספר לה את האמת. אבל היא לא תבין. אף אחד לא מבין.

"אנחנו עוד נדבר על זה," היא קובעת ואז נאנחת, "ועכשיו תקשיבי, אני צריכה שתאספי את יוספי גם בשני ובשלישי בשבוע הבא, אני נוסעת לטיול שנתי עם התלמידות. אז תצטרכי גם להכין ארוחת ערב ולארגן את הקטנים לשינה."

אין מצב.

"אמא, אני לא יכולה. אני חייבת ללמוד בכל רגע פנוי! הפסיכומטרי בעוד חודש!"

"את בחורה חכמה, כמה את כבר צריכה ללמוד? תמיד היית מצטיינת בכיתה. אני בטוחה שתהיי בסדר. מקסימום תורידי קצת משמרות."

"להיות חכמה זה לא מספיק בשביל ללמוד רפואה. אני חייבת להשקיע וללמוד ברצינות. ולגבי המשמרות, אין סיכוי, אני חייבת את הכסף הזה."

"שוב פעם רפואה? אני מבינה שזה חלום שיש לך, וחלומות זה דבר נפלא, אבל את חייבת להיות מציאותית. רק יחידות סגולה יכולות ללמוד רפואה וגם לגדל משפחה. אני לא רוצה שתתאמצי ותתאכזבי סתם. אולי אם תתחתני עם בחור שיש לו הרבה כסף ושיוכל לאפשר ל–"

"טוב, בסדר!" אני לא יכולה להקשיב לזה יותר, "אני אדאג לתפארת וליוספי. אבל תבהירי להם שאני חייבת ללמוד ושלא אוכל לשחק איתם. הם יקשיבו לך."

"בסדר," היא משלבת את ידיה על חזה ונאנחת.

"אני הולכת ללמוד בחדר."

היא בטח מגלגלת עיניים מאחוריי, אבל לא אכפת לי. אנחנו כבר מזמן לא משדרות על אותו גל. אני לא מתכוונת להתחתן, לא עכשיו, לא בעוד שנה ולא בכלל.

2

ארז

"את רשימת המלאי מעדכנים בכל יום ראשון. זאת הרשימה של הספקים," אבא מושיט לי עוד ניירות. "אני לא מרוצה מהספק של הקפה, אולי כדאי שנחליף אותו. צריך להתקשר לבקש הצעת מחיר מעוד שניים־שלושה ספקים. אה, וגם התוקף של תעודת הכשרות עומד לפוג, צריך להתקשר לבקש שיחדשו לנו אותה..."

אבא ממשיך לדבר, אבל המילים שלו הופכות לרעש רקע לאור המופע שמתרחש מולי. בלונדינית גבוהה בוחנת אותי מרגע שנכנסה לבית הקפה. אני מחייך אליה. אוהבת את מה שאת רואה? היא חוזרת לדבר ולצחוק עם חברה שלה, אבל מדי פעם מגניבה אליי מבט ומלקקת את השפתיים העבות שלה שמרוחות באודם אדום. השפתיים האלו יהיו מושלמות סביב ה–

"ארז, אתה מקשיב לי בכלל?"

אני מנער את ראשי ודוחק הצידה את המחשבה שיוצרת לחץ במכנסיי.

"כן, כן, אני שומע. ספק חדש של קפה, חידוש תעודת כשרות."

הוא מצמצם את עיניו בחוסר אמון וממשיך לדבר. משעמם. איך אני אמור להתעסק בשטויות האלה כל הזמן?

"אני חושב שכדאי לשדרג את תעודת הכשרות למהדרין. הרבה לקוחות החליטו לא להיכנס כי הכשרות לא מספיקה להם."

"ככה זה כשהדוסים משתלטים על ירושלים. אנחנו צריכים לעמוד דום לדרישות שלהם," אני ממלמל ואז קופץ כשמגש מונח בחוזקה על המשטח לצידי. אני מסיט את המבט. זאת צופיה, המלצרית החדשה, ממהרת להעמיס עליו משקאות. מה הבעיה שלה?

הנייד שלי רוטט בכיס הג'ינס. אני שולף אותו במהירות, זה רודריגו.

"היי אחי."

"צ'ה, מה הולך? אתה מגיע למועדון? אתה לא מבין כמה כוסיות. צריך טייס משנה דחוף."

"וואללה, באת לי טוב. חצי שעה, אני מסיים פה עם אבא שלי ומגיע."

"תמסור לו ד"ש."

אני מנתק ומסתכל על אבא שלי. פניו אדומות.

"אתה מסיים איתי והולך לאן?"

אין פה תשובה נכונה. "חשבתי שאנחנו מסיימים כאן בקרוב..."

"טעית. אני צריך שתיקח פיקוד ותראה נוכחות. אני חייב לדעת שאם אני לא נמצא יש מי שמקבל אחריות ולא נעלם לבלות בכל הזדמנות. אני מנהל שלושה בתי קפה בעת ובעונה אחת ועוד אחד עומד להיפתח, אני לא יכול להיות נוכח פה כל הזמן. אתה מסוגל לעשות את זה?"

אני מסוגל. העניין הוא שאני ממש לא רוצה. אני מהנהן ושותק, זה לא הזמן לוויכוחים. אני חייב לסיים פה מהר, אולי עוד אספיק לעשות משהו הערב.

אבא עונה לשיחת טלפון, ואני ממהר לסמס לרודריגו שלא אצליח להגיע וניגש לשולחן של הבלונדינית. קוראים לה שירז. לא שזה משנה איך קוראים לה.

לפחות זה לא ישנה מחר בבוקר.

היא מציעה שאצטרף אליהן למועדון בהמשך הרחוב כשיסיימו לאכול. אני מעיף מבט באבא שלי ונאלץ לסרב בנימוס. לפני שהן יוצאות מבית הקפה, שירז באה להגיד לי שלום, נושקת ללחיי ודוחפת לידי פתק עם מספר הטלפון שלה. אני תוחב אותו לכיס הג'ינס שלי, הנה רעיון טוב להמשך הלילה.

כשאני מסתובב, מבטי שוב פוגש במבטה של צופיה. עיניה מצומצמות, שפתיה מכווצות. היא ממהרת להסיט את המבט וממשיכה לפנות את השולחן. אני מרשה לעצמי להמשיך לבחון אותה עכשיו, כשהיא לא מסתכלת. היא יפה, אין ספק. שיער חום חלק, עור בהיר, מעט נמשים הפזורים על אפה ועל לחייה, שפתיים אדומות ומלאות. הבחורה הזאת לא צריכה איפור. היא לובשת חולצה שגדולה עליה בכמה מידות עם הלוגו של בית הקפה, ורק הסינר הקשור סביב מותניה רומז על קימוריה. בניגוד לשאר המלצריות שלובשות טייץ או ג'ינס, היא לובשת חצאית באורך הברך. כשעיניי סורקות את גופה, הדמיון שלי משתולל. חבל שהחיוך שלי לא עובד עליה כמו על האחרות. מצד שני אני רואה את המבטים שלה, היא לא אדישה אליי.

אני פוסע לעברה, נחוש להוכיח לעצמי ולה שהיא מעוניינת בדיוק כמו כולן.

"ופרס העובדת החרוצה ביותר מגיע ל..." אני שולח אליה חיוך רחב, והפנים שלה מאדימות מיד. אני מת על זה. "את נראית טוב היום. עשית משהו בשיער?"

ידה נשלחת במהירות לשערה, והיא משפילה את עיניה. אבל אז היא נאנחת, מרימה את מבטה ומגלגלת עיניים. "זה מה שאתה אומר לכל הבנות?"

"אני מתכוון לזה." הפעם. השיער שלה באמת אסוף אחרת היום. אולי כי רואים טוב יותר את תווי פניה? סקסית בטירוף.

"אם ככה, תודה." והיא חוזרת לנקות את השולחן.

"כבר יצאת להפסקה? רוצה שאכין לך קפה?"

היא מסתכלת מעבר לכתפי ומתקשחת. "אני לא יכולה..." עיניה מתרחבות, "יש מלא לקוחות."

אני מסתכל אחורה ורואה רק את אבא שלי. בית הקפה בכלל לא עמוס, אבל היא ממהרת להמשיך לעבוד ואני מרגיש קצת כמו דביל. למה היא מתחמקת ממני?

*

אני עוקב במבטי אחרי צופיה לאורך כל המשמרת. היא נחמדה ללקוחות, מקפידה לחייך ולשאול אם הם צריכים משהו נוסף, אבל בכל פעם שהיא מביטה בי, החיוך שלה נמחק מיד. כשאחרון הלקוחות עוזב את המקום, היא סוף־סוף מתיישבת על כיסא הבר.

"רוצה קפה? שוקו?"

"שוקו. אני לא אירדם אם אשתה קפה עכשיו."

"אני די בטוח שלא כתוב בהגדרת התפקיד של מלצרית שאת צריכה להתיש את עצמך."

"אני בסך הכול רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. כבר ראיתי את אבא שלך מפטר עובדים."

אני לא מופתע. אבא שלי הוא בהחלט אדם שדורש מצוינות. "ירגיע אותך אם אבטיח לך שהעבודה שלך בטוחה?"

היא מחייכת חיוך קטן שעושה לי משהו בחזה.

"למה את לחוצה כל כך בעצם?" אני מגיש לה שוקו חם עם אקסטרה קצפת, "את חייבת כסף למלווה בשוק האפור או משהו? צריכה לקבל משלוח ממקסיקו ואין לך מזומן?"

פיה שוב נמתח לחיוך, היא אפילו צוחקת. הצליל המתוק הוא כמו תרועת ניצחון.

"לא. עדיין לא זכיתי להכיר את האנשים הלא נכונים כנראה. אני חוסכת כדי שאוכל להתחיל ללמוד."

"ההורים שלך לא עוזרים?"

"לא," פניה מתעננות והיא משפילה מבט.

בסדר. אסור לי לדבר על ההורים שלה אם אני רוצה שהיא תצחק.

צופיה ממלמלת משהו לפני שהיא שותה לגימה קטנה מהשוקו.

היא בירכה? בחיי, הבחורה הזאת נהיית מעניינת יותר ויותר בכל רגע. קצף נמרח על שפתה העליונה, ואני מביט מהופנט בלשונה היוצאת ללקק אותו. מה עוד היא יכולה לעשות עם הלשון הזאת שלה?

"טעים. תודה," היא מחייכת בביישנות, ואני מתנער מהטרנס.

הבחורה הזאת מוציאה אותי מאיזון.

"מה את רוצה ללמוד?"

"רפואה," היא ממלמלת, כאילו מפחדת לומר את זה בקול.

"וואו. בחורה שאפתנית."

"אתה מתכוון חיה בסרט," היא משפילה את מבטה.

"זה ממש לא מה שהתכוונתי." למה שהיא תחשוב ככה? "אם תהיי חרוצה כסטודנטית כמו שאת כמלצרית, אני בטוח שאת יכולה לעשות את זה."

היא מרימה את עיניה בהפתעה ומחייכת שוב. הפעם החיוך שלה רחב. "אני די בטוחה שאתה מגזים, אבל תודה. הייתי צריכה את זה."

"בשמחה, ואני לא אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם."

היא מרימה גבה ספקנית אבל צוחקת, "בסדר. אזכור את זה." קול הצחוק החמוד שלה מגיע ישר לחזה שלי. ולזין.

אני ממשיך לבהות בה בזמן שהיא מסיימת את השוקו. "בואי איתי לשתות משהו," אני אומר פתאום.

החיוך נמוג בבת אחת, ופניה מרצינות. "הרגע שתיתי משהו."

"לא כאן. בואי איתי לשתות משהו בבר. אני רוצה להמשיך לדבר איתך."

"אני לא יוצאת לשתות."

"למה לא? יש לך חבר קנאי או משהו כזה?"

היא מנידה בראשה לשלילה. "אני עסוקה, אין לי זמן לזה."

צופיה יורדת מכיסא הבר, מסירה את הסינר ממותניה בזריזות וממהרת לקחת את התיק שלה.

"אולי רק משקה אחד? את לא יכולה להמשיך לעבוד כמו מכונה בלי ליהנות לפעמים. אסור לכם לשתות?"

"תודה על ההצעה, אני אוותר."

היא מתקדמת לכיוון היציאה ואז מסתובבת לרגע ואומרת, "שוב תודה על השוקו, ועל העידוד." היא שולחת לעברי חיוך אחרון ויוצאת.

חיוך לא צפוי עולה על שפתיי.

מרענן.

הרבה זמן לא הייתי צריך לחזר ככה אחרי בחורה. היא אומנם לא נכנעת בקלות, אבל גם אני עקשן ויודע להתמיד.

בסופו של דבר היא תיכנע.

3

צופיה

"אנחנו צריכות לדבר," אמא שלי מתפרצת לחדר, "ואני צריכה שתהיי רגועה ושתקשיבי עד הסוף."

אוי לא. מה עכשיו?

"אני שומעת," אני נאנחת ומרימה את עיניי מספר הפסיכומטרי.

אמא שלי נושמת עמוק, "דיברתי עם רבקה. היא אמרה שיש לה בחור בשבילך."

כמובן. מצאו לי בחור. פשוט נהדר. "כבר אמרתי לך, א–"

"לא. חכי רגע. הוא אלמן. ויש לו ילדה. הוא בן אדם טוב, ושמעתי עליו הרבה דברים טובים."

"אני לא מוכנה להתחתן!" הדם עולה לי לראש והאוזניים שלי מצלצלות.

היא מתיישבת על המיטה שלי, הבעת פניה מלאת רחמים. "מתוקה, אני מבינה שזאת הייתה חוויה ממש לא נעימה. לא קל לעבור גירושים. זה בטח משאיר טראומה ופחדים וחששות. ברור לי שזה לא צעד קל. אבל את יודעת מה אומרים על טראומות? שכדאי לעלות מיד חזרה על הסוס. אל תפחדי מנישואים רק כי שלכם לא החזיקו מעמד."

המילים הרכות שלה מפתיעות אותי. אולי אני צריכה להגיד לה את האמת?

היא אוחזת בזרוע שלי. "אני חושבת על טובתך. אנשים מדברים ומרכלים ומשערים למה התגרשתם. את צריכה להגיד תודה שאת עוד מקבלת הצעות, זה ממש לא מובן מאליו. ככל שעובר יותר זמן זה נראה כאילו משהו לא בסדר אצלך. אני גם רואה איך את מאבדת כיוון כשאת ככה בלי בעל. תאמיני לי שזה לטובה. תצאי איתו, תנסי להכיר אותו."

לעולם לא אוכל לספר לה את האמת.

"אמא, אני באמת לא מתכוונת להתחתן שוב. אמרתי לך. הריכולים של השכנים לא ישנו את זה, אני לא רוצה להתחתן."

"מה את מדברת שטויות?" היא מתפרצת, פניה אדומות מכעס, "הבת שלי לא תתחתן? למה? איזו סיבה יש לך לא לרצות להתחתן?"

היא מסתכלת עליי ולפתע עיניה מתרחבות באימה. "את חושבת שאת מהאלה? את נמשכת לנשים?"

"מה? לא!" אני מזדעקת. אבל כשאני חושבת על זה, אולי אם הייתי לסבית היה לי יותר קל בחיים.

"אז מה הבעיה?"

"ניסיתי נישואים והבנתי שזה לא בשבילי. אני רוצה להיות רופאה בעזרת השם. להציל חיים ולרפא אנשים. זה ימלא את החיים שלי מספיק. אני לא צריכה יותר מזה."

"כל אישה שואפת להתחתן, צופיה. 'לא טוב היות האדם לבדו'. אולי את צריכה לצאת ולהכיר בחור טוב כדי להבין את זה. מה אכפת לך? אני אגיד לה שתיתן לו את המספר שלך. את לא חייבת לפגוש אותו, קודם תדברו ו–"

"שלא תעזי!"

היא נרתעת לאחור, ואני מבינה שעברתי את הגבול. "אני מצטערת. אני צריכה עוד קצת זמן. אולי את צודקת ואני ארצה את זה יותר בהמשך, אבל אני לא מוכנה לזה עדיין. בבקשה תתאזרי בסבלנות עוד קצת."

"אני מוותרת לך הפעם, אבל אני לא אדחה עוד בחורים טובים שמוכנים לצאת איתך."

אני מהנהנת, שמחה שהצלחתי להתחמק שוב בעור שיניי ולהרוויח עוד קצת זמן. עם מעט סייעתא דשמיא, זו תהיה ההצעה האחרונה שאקבל.

הדבר הבא שמפריע לי ללמוד הוא צלצול הודעה ממספר לא מזוהה.

היי, זה ארז מבית הקפה. אני מבין שמועדונים וברים פחות הקטע שלך, אבל אני בטוח שארוחת ערב את אוכלת. מה את אומרת על הערב, במסעדה החדשה במתחם התחנה?

אני בוהה בהודעה במשך כמה דקות, מנסה לארגן את המחשבות. מעולם לא התחילו איתי. חנוך לא היה צריך לחזר אחריי, המטרה של השיחות ושל המפגשים בינינו הייתה ברורה. כשאני חושבת על זה, עוד לפני שדיברנו כבר ידעתי על כל ה"מעלות" שלו. החיזור של ארז מחמיא לי, אבל לא רלוונטי. שום דבר לא יכול לקרות בינינו בכל מקרה. אבל הבחור פשוט לא מבין את המסר. למה הוא מתעניין בי כל כך? אני סתם בחורה.

מה היה קורה אם הייתי אומרת לאמא שלי שמצאתי בחור שאני מוכנה לצאת איתו, אבל הוא חילוני? צחוק מתפרץ מתוכי. היא הייתה מתעלפת.

אין סיכוי שאצליח לחזור ללמוד עכשיו. קירות בית ילדותי סוגרים עליי. אני חייבת לעבור לגור בדירה משלי. כל עוד אני גרה כאן, הם ימשיכו להתערב לי בחיים. אני צריכה אוויר. אני צריכה לחשוב. אני צריכה לצאת מפה.

*

ספיר פותחת את הדלת בגופייה שחורה ובמכנסיים קצרצרים בצבע תכלת. כמה נוח לה עם הגוף שלה. היא בוחנת את הבעת פניי ואוספת אותי אליה לחיבוק. השיער המתולתל והשופע שלה, שצבעו חום אדמדם, מדגדג את פניי.

"מה קורה? לא נשמעת טוב בטלפון."

"סליחה שאני נופלת עליכן ככה בערב. פשוט אמא שלי ואני רבנו. הייתי צריכה להתרחק מהבית."

"את תמיד יכולה לבוא לפה," היא מהדקת את החיבוק מעט ואז מרפה ומובילה אותי אל ספת הסלון.

"היי, מה נשמע?" בר מגיחה מהמטבח, לבושה גם היא בשורטס ובגופייה, שערה השחור והחלק מושלם ומבריק כמו תמיד. השיער הזה הוא הדבר הראשון שהבחנתי בו בפעם הראשונה שראיתי אותה, כשישבתי בשולחן מאחוריה במכינה לשיפור ציוני הבגרות. "כיף שבאת. בדיוק תכנַנו לראות סרט." היא מניחה קערת פופקורן עמוסה על השולחן ומצביעה על המסך שבו מתנוסס דף הבית של נטפליקס.

"אולי תעזרי לנו להכריע," ספיר מגחכת, "בר רוצה אקשן ואני רוצה משהו רומנטי סקסי כזה."

רומנטי? סקסי? פחות בתפריט שלי.

"אם ככה, אני מכריעה אקשן," אני מחייכת במבוכה.

"את תמימה מדי אם את שואלת אותי. לא יזיק לך לראות קצת פורנו רך."

עיניי נפערות כשהקדימון הארוטי והבוטה של הסרט שספיר רוצה לראות רץ על המסך. היא צוחקת.

"ספיר, תפסיקי, את מביכה אותה! לא רואים אצלם דברים כאלה."

"זה לא שהיא בתולה, היא הייתה נשואה שנתיים." למרות שאת בר הכרתי קודם, ספיר ואני הפכנו קרובות במיוחד מאז שסידרה לי את העבודה בבית הקפה.

"נו, אז מה? יש הבדל בין לעשות בחושך לבין לראות אנשים בטלוויזיה."

הן ממשיכות להתווכח, אבל אני כבר לא שומעת דבר מלבד את קצב פעימות ליבי. הפנים שלי מסמיקות. בטוח.

בבית הוריי מעולם לא הייתה טלוויזיה. עבורנו סרטים נחשבים תועבה, בייחוד אלו שאינם צנועים, גם אם יש בהם נשיקות בלבד. אבל מאז שהתחלתי בחיים החדשים שלי ראיתי גם סרטים עם סצנות בחדר המיטות. זה לא היה דומה בשום צורה למה שאני חוויתי. למה משקרים ככה לאנשים? יחסי אישות הם דבר כואב, לא נוח, מלוכלך.

"אני לא מבינה איך יש לך עוד חשק לראות סקס כשאת עושה אותו שבע פעמים בשבוע, כל פעם עם בחור אחר," בר חורצת לה לשון.

"את סתם מגזימה. אבל כן, אני אוהבת סקס. מה רע בזה?" היא מושכת בכתפיה.

"גם אני. ההבדל הוא שאני לא רואה את עצמי מתפשטת מול מישהו שהרגע פגשתי."

אני בוהה בהן בהלם. הן מדברות בשפה אחרת על משהו שאני לא מכירה. או שאולי אני מעדיפה להעמיד פנים שהנושא הזה לא מוכר לי בשום צורה, חוויה שלא חוויתי ושלעולם לא אחווה. ככה המחשבה לא מכאיבה.

"דווקא זה נחמד כשלא מכירים. את לא צריכה לחשוש ממה שהוא יחשוב עלייך, ממילא לא תפגשי אותו שוב. וחוץ מזה אני לא מבינה איך את לא משתעממת מסקס עם אותו בחור כבר שש שנים."

צל חולף בעיניה של בר ונעלם מיד. אולי, כמוני, גם היא רואה בקיום יחסי מין משהו שמוערך יתר על המידה?

"את בסדר, צוּפ?" ספיר שואלת אותי פתאום. "סליחה, בטח אין לך מצב רוח לפטפוטים שלנו בכלל."

נכון שהנושא מביך ונוגע בפצעים הכי כואבים שלי, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת נשים מדברות על זה בחופשיות ובפתיחות כאלה, קוראות לדברים בשמם ולא במילים גבוהות ומעורפלות. זה מרענן.

"האמת שאני דווקא שמחה על הסחת הדעת."

"אגב, אם כבר מדברים על סקס, מה דעתך על ארז החתיך?" היא מחייכת בשובבות.

בר מרימה אליי גבה שואלת.

מה דעתי?

שהוא מעורר בגוף שלי תחושות שמבהילות אותי. שהקרבה אליו ערערה אותי לגמרי. שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.

"ארז? הוא בסדר, אני מניחה," אני מעמידה פני אדישה.

"בסדר?" היא מגחכת, "הוא בעשירון העליון של חתיכי העולם, לא יכול להיות שלא שמת לב.""או־קיי, אני מודה שהוא חתיך."

"ידעתי! ראיתי איך את מגניבה אליו מבטים."

"רגע, רגע, רגע, על מי מדובר?" בר עוצרת את השיחה שלנו.

"הבן החתיך של הבוס שלנו," ספיר אומרת בו־בזמן שאני אומרת, "סתם בחור בעבודה."

ספיר מגלגלת עיניים. "נשמה, הגיע הזמן לחזור לשוק. אולי תתחילי איתו בפעם הבאה שתיפגשו? את כוסית־על. ראיתי איך הוא מסתכל עלייך. קצת פלירטוט, כמה נגיעות אקראיות והוא על הברכיים."

אין סיכוי.

אבל הן לא יבינו, אז אני לא מנסה להתווכח.

"ספיר! הבחורה דתייה. וארז לא. זאת לא הדרך שבה הן מכירות בחורים."

"את רוצה להתחתן שוב בשידוך?" ספיר שואלת ברכות.

"ממש לא! אני לא רוצה שידוך וגם לא רוצה את ארז. אם הייתי רוצה, כל מה..."

שתיהן מביטות בי בציפייה. אני יכולה לספר להן. אפשר לבטוח בהן.

"אם הייתי רוצה, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להסכים. הוא הציע לי לצאת איתו."

"מה? ברצינות?" הן קוראות בהתרגשות, "מתי?"

"האמת היא שהוא הציע פעמיים כבר. וגם שלח לי הודעות."

"דייי! מה הוא כתב?" ספיר חוטפת את הנייד שלי.

דוקטור צופיה, מה אני צריך לעשות כדי שתסכימי לצאת איתי?

היא מקריאה בקול עבה את ההודעה שארז שלח לי אחרי שלא הגבתי להודעה הראשונה.

שתיהן צווחות עד שהתקרה כמעט עפה ממקומה.

"וואו, אני בשוק! הוא ממש רוצה אותך." בר מתלהבת ומוחאת כפיים.

"למה לעזאזל לא ענית?" ספיר מצמצמת את עיניה.

"כי אני לא מעוניינת."

ההתלהבות דועכת, והן מסתכלות עליי כאילו אני חייזר מהחלל.

"בגלל שהוא חילוני?" בר מקמטת את מצחה.

"גם אנחנו חילוניות, ואין לה בעיה לבלות איתנו," ספיר יורה.

"זה לא אותו הדבר, בזוגיות זה הרבה יותר משמעותי."

אני מתה על איך שהן מתווכחות עליי לידי.

ספיר נועצת בי מבט. "זה שתצאי איתו לא אומר שאת צריכה להתחתן איתו, או אפילו לשכב איתו, אם את לא רוצה. את יכולה סתם להירגע ולבלות."

אולי היא צודקת, כשמדובר בבחור אחר. "משום מה קשה לי להאמין שארז מעוניין בקשר לא מיני עם בחורה," אני מגלגלת עיניים, "ראיתי איך הוא מפלרטט עם כל אחת שהוא פוגש."

"את צודקת שהוא רגיל שבחורות נופלות לרגליו, אבל זה לא אומר שאת חייבת. הוא גם מצחיק ומקסים. מקסימום, אם זה יתחיל ללכת לכיוון שלא תרגישי בו נוח, תחתכי. למרות שאם תשאלי אותי, אין שום דבר רע בקצת אקשן עם החתיך האלוהי הזה."

"אני לא כמוך, אני לא מסוגלת להיכנס מהר למערכות יחסים... פיזיות."

"רוצה לשמוע מה אני חושבת?" ספיר כמובן לא מחכה לתשובה, "את כבר לא נשואה, את בחורה צעירה וכל החיים לפנייך, וזה בדיוק הזמן שלך ליהנות, להתנסות ולחוות. והכי חשוב, אין לך בתולים לשמור לחתונה. זה מושלם! אף אחד לא יֵדע איפה ועם מי השתוללת." החיוך השובב שלה נמתח על שפתיה.

השם ירחם. הבחורה הזו משוגעת. אני צוחקת ומכסה את עיניי בשתי ידיים.

"קחי את הזמן שאת צריכה, אבל יום אחד את עוד תספרי לנו דברים עסיסיים. בינתיים ניאלץ לצפות ב־'365 ימים'." היא שולחת את ידה אל השלט ושלושתנו מתגלגלות מצחוק.

*

השעה כבר כמעט חצות כשאני יוצאת מהדירה של ספיר ובר. אני עדיין לא מוכנה להגיע הביתה ולכן אני הולכת ברגל, כדי שיהיה לי עוד זמן לחשוב. בחורות בנות גילי, שמקיימות יחסי מין בתדירות גבוהה שלא במסגרת נישואים. שאוהבות את זה ונהנות מזה. זה לא סרט או סדרה, זו המציאות.

אני כנראה ממש פגומה. טעות טבע. פשלה של הבורא.

רק שלהבדיל ממוגבלויות אחרות, את ה"מוגבלות" שלי לא רואים. וגרוע מכך, לא מבינים.

מה אם הייתי נותנת לארז הזדמנות? רואה איך הוא נראה מתחת לחולצה, נוגעת בו, חוקרת את החום בתחתית הבטן, את הצמרמורות, את מה שהמגע שלו עשה לי כשלחץ לי את היד בידידותיות...? מעניין איך ארגיש כשייגע בי במקומות אחרים.

אני נאנחת. זה לא באמת הולך לקרות. לא אוכל לשכב עם מישהו שוב. אבל אולי אצליח לחקור קרבה עם מישהו שלא מכיר אותי, עם מישהו שלא יראה אותי שוב. בלי לחץ וציפיות, ואף אחד לא יֵדע.

אולי בחיים בעולם אחר היה שווה לנסות. אבל לא בחיים האלה.

המחשבות מסיחות את דעתי מהדרך. אני מגיעה לגן סאקר ומבינה שעשיתי טעות. אסור היה לי ללכת ברגל. באור יום ההליכה בפארק סבירה, אבל בשעה כזו נראה כאילו כוחות אפלים עולים מתחת לפני הקרקע. אני מחישה את צעדיי, חוצה את הפארק החשוך כדי לעבור את האזור המפחיד כמה שיותר מהר.

לפתע נדמה שצללים זזים מאחוריי.

אני מקשיבה בדריכות לקולות הצעדים המסתנכרנים עם קצב הצעידה שלי. שני גברים הולכים מאחוריי. אולי אפילו יותר. הלב שלי הולם בחוזקה כשהמהירות שלי מתגברת.

"היי חמודה, לאן את הולכת?" קול בס נשמע מאחוריי. אני לא מסתובבת, רק מגבירה את קצב צעדיי.

"בואי לבלות איתנו קצת," מצטרף קול נוסף.

לא, לא, לא. אני חייבת לברוח.

"חמודההה."

אולי הם תחת השפעה של איזשהו חומר? הלב שלי דופק.

טיפשה! טיפשה!

"אל תתביישי, אני יודע איזה שובבות אתן הדתיות. מתלבשות צנוע אבל נמרות במיטה." צחוק מרושע.

כשאחד מהם נוגע בכתפי ומנסה לעצור אותי, אני מתחילה לרוץ באמוק.

הם רצים אחריי.

אני לא רוצה לגמור ככה, להיאנס באמצע הלילה על ידי שיכורים או מסוממים. אני מפשילה מעט את חצאית הג'ינס הצמודה שלי ומתחילה לרוץ כאילו חיי תלויים בכך. אחד מהם תופס לי את היד ואני כמעט מועדת. צחנת זיעה ואלכוהול עולה באפי. אני מתקדמת מהר ככל שאני יכולה, מושכת את ידי ומנסה להשתחרר.

"הצילו!" אני צורחת כשהאחיזה שלו מתהדקת. אף אחד לא נמצא בסביבה. הוא מנסה לתפוס אותי במותן ולמשוך אותי אליו, אני משתוללת, בועטת, צורחת. אחת הבעיטות האקראיות שלי סוף־סוף פוגעת במטרה.

"בת זונה!" התוקף מרפה את האחיזה ואני חוזרת לרוץ בטירוף. אני מתקרבת לאורות הכביש הראשי. הם עוד לא השיגו אותי. תודה לאל שהם לקחו משהו, זה כנראה מאט אותם. אני מביטה לאחור. הם עדיין שם. אני מוסיפה לרוץ, משקיעה את כל הכוחות שלי עד שהריאות שלי בוערות בכאב ורגליי מאיימות לקרוס.

אסור לי לעצור.