נרדפת

פרולוג

אילהאן
2012, דירבורן, מישיגן

אני רצה בין הסמטאות, הכי מהר שאפשר, בורחת כל עוד נפשי בי, נמלטת בחסות החשכה בלי להביט לאחור. הפחד אוחז בי, וכל חלק מגופי החבול זועק מרוב כאב. דמעות שוטפות את עיניי ומקשות עליי לראות את הדרך. אות קלון מוטבע על מצחי. המשפחה שלי... הם לעולם לא יסלחו לי.
זה הסוף שלי.
גרוני היבש חנוק, שריריי שורפים וכפות רגליי בוערות ממאמץ אדיר. אני חולפת על פני חצרות הבתים הצפופים שלאורך הרחוב, מתרחקת מהשכונה וממשיכה לרוץ בשולי הכביש, לא עוצרת לרגע. בשארית כוחותיי אני מגיעה לצומת, מנופפת בזרועותיי נואשות ועוצרת מונית חולפת. ליבי הולם בחוזקה. אני מביטה לצדדים בחשש ונכנסת לתוכה בפנים מורכנות.
"לאן את צריכה?" הנהג בוחן אותי בחשדנות.
"לתחנת הרכבת. מהר, בבקשה..." אני מסתירה בכפות ידיי את פניי הפצועות.
כעבור כעשר דקות של נסיעה מורטת עצבים, אני יורדת מהמונית, נכנסת אל התחנה ופונה אל השירותים הציבוריים. אני נועלת אחריי את הדלת ומסדירה את נשימתי. במראה התלויה מולי אני רואה את עיניי הקרועות לרווחה. אני נוגעת בלחיי הנפוחות מכאב בתחושת חלחלה. אני מתעבת את הנערה הכנועה, החלשה והרדופה שהייתי כל חיי. הלוואי שיכולתי למחות את זכרה.
כשלא נותרת לי ברירה, אני מסירה את החיג'אב שחויבתי לעטות. שערי מתפזר בחופשיות על כתפיי והרגשת שחרור אדירה מפעמת בי. אך הזמן דוחק בי. אם אתפס אמצא את מותי. אני לא מתמהמהת, מוציאה מתיקי מספריים וגוזרת את שערי הארוך, גוזרת עוד ועוד. כשאני בוחנת את בבואתי, כמעט שאיני מזהה את הנערה שעומדת מולי. אני נראית שונה מבוגרת יותר.
אני פושטת את השמלה המסורתית המכסה את גופי מכף רגל ועד ראש, ולובשת במקומה מכנסי ג'ינס וקפוצ'ון. אני מנקה את שפתיי הפצועות משאריות הדם, מורחת כמות נדיבה של איפור על עורי החבול ומרכיבה משקפיים כהים. אני מעיפה מבט אחרון בזרה שבמראה.
"אילהאן אל-מכרי לא קיימת יותר," אני מכריזה בפני עצמי לפני שאני יוצאת אל הרציף. "הם לעולם לא ימצאו אותה, כי היא מתה. אני לא מי שהייתי. מרגע זה השם שלי הוא לינה. לינה דיאב."
אני משננת את זהותי החדשה, קוברת את סודותיי עמוק באדמה ועולה על הרכבת, משאירה את חיי הקודמים מאחור, נחושה להיעלם, להיות חופשייה.

פרק 1

לינה
2019, הארלם, ניו יורק

צלצול מחריש אוזניים מעיר אותי משנתי הטרופה. אני מותחת את שריריי ושולחת את ידי אל השידה בחיפוש אחר הטלפון המסתתר מתחת לערמת הספרים. קרני שמש חמות חודרות מבעד לשלבי התריס ומסנוורות את עיניי. אני משתיקה את השעון המעורר שממשיך לצלצל ללא הרף, ושולחת מבט חפוז בצג המהבהב.
השעה שמונה וארבעים ואני ממש מאחרת! שוב לא הצלחתי להתעורר בזמן ללימודים. אתמול, אחרי שתיזזתי בין השולחנות העמוסים של הדיינר עד שעת לילה מאוחרת, חזרתי לדירה והמשכתי ללמוד. נרדמתי רק לפנות בוקר.
אני מעיפה מעליי את השמיכה, מזנקת מהמיטה החמה ומתארגנת בזריזות לקראת היום הארוך שמצפה לי. כמו בכל בוקר, לפני שהיום מתחיל, אני רוחצת את גופי, מכסה את שערי במטפחת, פורסת על רצפת החדר שטיח מלבני וכורעת על ברכיי, הרגל ישן שנשאר לי מהבית. אני פותחת את ידיי בתפילה ומבקשת מאלוהים שימחל לי על חטאיי וינחה אותי בדרך הנכונה.
אני דוחפת את חולצת הטריקו הלבנה אל תוך מכנסי הג'ינס הגבוהים שחובקים את מותניי, ואוספת את שערי הארוך לפקעת מרושלת. אני מושחת את ריסיי במסקרה ומדגישה את עיניי הירוקות בקו שחור, זורקת תפוח אדום לתיק המלא בספרים, נוהרת אל קומת הכניסה ועולה על אופניי. אני מדוושת בקלילות, יוצאת ממזרח הארלם, שכונה הידועה לשמצה. דירת השותפים הקטנה שאני שוכרת שם קצת מרוחקת מאזור האוניברסיטה, אך השכירות הזולה משתלמת לעומת הדיור במעונות הסטודנטים הצפופים. יש לי שתי שותפות אמריקאיות, אליס ורוז, בחורות סקרניות ואנרגטיות שאינן יודעות דבר על חיי האישיים. אני שומרת בקנאות על פרטיותי, חייבת תמיד להיזהר.
אני משתלבת בתנועה הסואנת, מזגזגת בכביש בין כלי הרכב הנוסעים צפונה, וכעבור כרבע שעה מגיעה לשערי המכללה העירונית של אוניברסיטת ניו יורק, שבה אני לומדת בשלוש השנים האחרונות. אני אוזקת את האופניים ופונה אל בניין הקמפוס, צועדת במהירות במסדרון הארוך עד לאולם ההרצאות המרכזי.
בשעה תשע וחצי אני פותחת את הדלתות הסגורות בהתנשפות קצרה ונכנסת פנימה בשקט, אך עיטוש טורדני שתוקף אותי דווקא עכשיו, מכריז בקול חזק מדי על נוכחותי. פרופסור טיילור מסב אליי את פניו הקרות וממקד בי את מבטו הקשה כפלדה. הוא עומד בקדמת הבמה בגב מתוח ולא נראה מרוצה מהאיחור שלי.
"היי," אני מכחכחת בגרוני בחינניות מאומצת.
"מיס דיאב," הוא נוקב בשמי בטון חד ותקיף.
"פרופסור טיילור," אני משיבה בקול מהוסס כשעיני הקרח הכחולות שלו ננעצות היישר בתוך עיניי.
"את מאחרת," הוא מציץ בשעונו בסבר פנים חמור. "שוב," ומשלב את זרועותיו על חזהו בעמידה נוקשה. עיניהם הסקרניות של כל הנוכחים מופנות אליי כעת.
"אני מתנצלת," אני משפילה את פניי אל הרצפה כמו גנב שנתפס בשעת מעשה.
מייקל טיילור הוא פרופסור בכיר ומהולל מהסגל האקדמי של האוניברסיטה. הופעתו החיצונית מרשימה ביותר, הוא גבר חתיך, שופע ביטחון וכריזמה. אין פלא שכל הסטודנטיות מעריצות אותו. הוא רק בן שלושים ושלוש וכבר עומד בראש החוג למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון ונחשב לעילוי. הוא אומנם חכם ואינטלקטואל מבריק, אך הוא גם הטיפוס הכי מעצבן ולא נעים שיצא לי לפגוש בחיים.
"ההתנצלות שלך לא מספיקה," הוא מקשה את עורפו ביהירות. "אם את מעוניינת להמשיך ללמוד אצלי, כדאי מאוד שתגיעי בתחילת השיעורים ולא לקראת סופם. האם זה ברור?"
אני עומדת במקום ושותקת.
"האם זה ברור?" הוא חוזר על שאלתו במבט מוכיח.
"כן פרופסור טיילור, זה ברור," אני מיישרת את גבי ומשיבה בראש מורם ובפנים חמוצות.
"את יכולה להיכנס עכשיו, אבל קחי בחשבון שזו תהיה הפעם האחרונה שאהיה מוכן לסבול שוב הפרעה מהסוג הזה," הוא מלווה אותי במבטיו כשאני סורקת את השורות האחרונות בתקווה למצוא מקום ישיבה מרוחק ממנו ככל האפשר.
רף הדרישות שהוא מציב בקורס גבוה מאוד, ונראה שלעולם לא אוכל לרצות אותו. הוא מקפיד על נוכחות מלאה בכל שיעוריו ואף מאיים בפגיעה בציון למאחרים. ניכר בו שאינו מחבב אותי במיוחד, אין לי ספק שלא תהיה לו שום בעיה להשאיר אותי מחוץ לאולם, או להעיף אותי מהקורס. בשום שלב בחיי לא חיפשתי קיצורי דרך והתמודדתי עם גרועים ממנו. זהו הסמסטר האחרון שלי, ואני חייבת לעבור את הקורס בהצלחה כדי להשלים את לימודיי האקדמיים.
"טוב, אז איפה היינו..." הוא מכווץ את גבותיו העבות ומעסה את מצחו, ממשיך לדבר ובו זמנית לעקוב אחרי כל צעד שלי. לרוע מזלי, אני מוצאת כיסא פנוי דווקא בשורה הראשונה, בדיוק מולו, מתיישבת בלית ברירה ומוציאה את הספרים. אני פותחת את הספר ומעלעלת בדפים בזמן שהפרופסור השחצן נשען על שולחנו ומביט בי, בוחן אותי בגבה מורמת.
"עמוד מאה שמונים ותשע, עקרונות הדמוקרטיה, פסקה שלישית," הוא מפנה את תשומת ליבי לנושא הנלמד.
אני מרימה את פניי המובכות ומבטינו מצטלבים למשך שבריר שנייה. הוא מתחיל להרצות בשטף, ואני מנסה להקשיב לו ולהישאר צלולה ומרוכזת, אבל בקושי מצליחה לקלוט משהו מדבריו. לאחר זמן קצר, אני מכסה את פי בהיסח הדעת ומפהקת בתשישות, משעינה את הלחי על כף ידי המונחת על השולחן, רוכנת קדימה ושוקעת במחשבות מפוזרות על היום העמוס שמחכה לי. אני נלחמת בעייפות הגוברת, ממצמצת בעיניי שוב ושוב, מתאמצת להחזיקן פקוחות רק עוד קצת ---
"מיס דיאב!"
השקט הרגעי שעטף אותי מתפוגג מיד כשקולו הרם של הפרופסור מהדהד ברחבי האולם ומעיר אותי משנתי.
"תרצי שאביא לך כרית נוחה ואולי גם שמיכה?!"
"אהה... מה?" אני מזנקת ממקומי בבהלה ופוקחת את עיניי בבלבול כשהוא פוסע לעברי במבט נוזף.
"בוקר טוב ליפהפייה הנרדמת," הוא עומד בסמוך אליי. קולות צחקוק נשמעים מאחוריי. "נחמד מצידך שהחלטת להתעורר משנת היופי שלך ולהצטרף אלינו," אצבעותיו הארוכות מקישות על שולחני ומבטו הקודר מופנה אליי. "מילא להגיע לשיעורים שלי באיחור, אבל להירדם באמצע? זה כבר זלזול שעובר כל גבול."
"זה קרה בטעות... אני כל כך מצטערת," אני מזדקפת בכיסאי, לא מסוגלת להביט בו מרוב בושה, "אני מרגישה נורא. זה לא מתאים לי..." אני לא מצליחה להשלים את המשפט בלי לגמגם. מתחילת הקורס נדמה שאני נמצאת על הכוונת שלו. איך יכולתי להתרשל כך?
"מיס דיאב, אם הנושא שאני מדבר עליו משעמם אותך, את מוזמנת ברגע זה לקום ולעזוב את האולם," הוא מצביע עם הסנטר על הדלת. "אני לא מחזיק אותך בכוח," הגוון הבהיר של עיניו הכחולות מעמיק ומתכהה.
"פרופסור טיילור, אני כן מעוניינת ללמוד, והנושא של השיעור מעניין אותי מאוד," אני מניחה את ידי על צווארי, נבוכה עד עמקי נשמתי מהמבטים של כולם ובעיקר שלו.
"אני שמח לשמוע שהנושא מעניין אותך," הוא בוחן את פניי המאדימות מקרוב. "יש לך דרך מוזרה להראות את זה."
תחושת עלבון ממלאת אותי. אני נושפת בעצבנות ובוחרת במכוון להתעלם ממנו. הוא מסדר את משקפיו על גשר אפו, כל כך יהיר ומרוכז בעצמו.
"העניין הוא שהייתי צריכה לעבוד עד מאוחר והייתי ממש עייפה ולא שמתי לב שנרדמתי. אני מבטיחה לך שזה לא יקרה שוב," אני משתדלת לא להישמע נואשת.
"ההסברים והתירוצים האלו לא מעניינים אף אחד," הוא מחמיר ואומר בפנים אטומות. "אם הלימודים חשובים לך ואת לא רוצה להיכשל בקורס, כדאי מאוד שתתחילי להתעורר ולגלות אחריות אישית. קחי את עצמך בידיים ותפגיני יותר רצינות," הוא פוסק בהפניית אצבע מתרה וגורם לי להשתתק.
הטון הביקורתי שמלווה את קולו מכעיס אותי. נמאס לי מזה! אני שואפת אוויר באיפוק רב ופוקדת על עצמי לשתוק, שלא אגיד חלילה משהו שאתחרט עליו. אני בטוחה שלרדת עליי בפני כולם רק מחזק לו את הביטחון ומעלה את האגו הנפוח שלו לשמיים. אלוהים, כמה אני שונאת אותו! מי הוא בכלל?! אני סופרת את הדקות עד לסיום השיעור, מתעודדת מהמחשבה המנחמת שבעוד שלושה שבועות הסמסטר יסתיים ופרופסור טיילור המעצבן והבלתי נסבל יצא לי מהחיים אחת ולתמיד.
"טוב, זה הכול, סיימנו להיום," הוא מכריז בסוף השיעור. "אל תשכחו להגיש את מטלת הגמר שהתבקשתם לכתוב. אני מצפה לקבל אותה לתיבת המייל שלי לא יאוחר מעוד יומיים. עבודות שיוגשו אחרי מועד זה ייפסלו. המשוב שתקבלו יהווה תנאי הכרחי לסיום הקורס ויהיה חלק חשוב מהציון הסופי, אז אל תאכזבו אותי. אני רוצה לראות עבודות טובות ומנומקות," מבטו התובעני שוב ממוקד בי. "אתם משוחררים."
אני מתרוממת מהכיסא ופולטת אנחת רווחה, סוגרת את הספר בגלגול עיניים כשהאולם מתרוקן במהירות, אוספת את הציוד מהשולחן ופונה ללכת לשיעור הבא שמתקיים בעוד מספר דקות בבניין הסמוך. אני מחזיקה את הספרים קרוב לחזי ומתחמקת בהפגנתיות ממבטיו המשתהים.
טרודה ועייפה אני פוסעת במסדרון בפיזור נפש, מקווה שבין משמרות העבודה הלחוצות אמצא כמה שעות פנויות לסיים את החלק האחרון בכתיבת המטלה. אני מפלסת את דרכי בין הסטודנטים הנוהרים במדרגות, אפילו לא טורחת להסתכל קדימה, מאיצה את צעדיי ביציאה הראשית מהבניין, ובלי לשים לב מתנגשת עם הפנים ישר לתוך חזה רחב ומוצק כמו קיר של מישהו שחוסם את דרכי.
לפני שאני מספיקה להבין מה קורה סביבי, זרועות שריריות מקיפות אותי, כולאות אותי ביניהן ומייצבות אותי על רגליי באחיזה יציבה. ניחוח רענן וטוב של בושם גברי חודר אל אפי, מסחרר אותי בניגוד מוחלט לרצוני. אני מניחה את ידיי על חזהו ודוחפת אותו ממני. הוא יורד על ברכיו בזמן שאני מתכופפת לאסוף מהרצפה את הספרים שנפלו מידיי.
"תני לי, אני אעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה, אני מסתדרת," אני רוטנת בעצבנות.
במקום להניח לי וללכת לדרכו, הוא עוזר לי להרים את הספרים ואחר כך נעמד מולי, רם ונישא. עיניים בהירות בגוון תכלת מהפנט, צלולות כים, מסתכלות עליי מלמעלה כשאני מרימה את פניי.
אוי לא. אני פוערת את פי וכמעט נחנקת. רק זה חסר לי עכשיו.
"פרופסור טיילור... אה... זה אתה..."
"מיס דיאב," הוא לוכד את עיניי המופתעות שנייה לפני שאני משפילה אותן.
אני נדה בראשי בחוסר אמון על עצמי. איך זה שמכל האנשים בקמפוס הייתי חייבת להתנגש דווקא בו?
"שימי לב לאן את הולכת."
"מיהרתי ולא ראיתי אותך מגיע..." אני ממלמלת במבוכה בזמן שהוא נותר מולי מאופק וקר כקרח. גופו החסון המתנשא לגובה של מטר תשעים לפחות, כתפיו הרחבות, פניו הנאות, שערו הכהה המסודר בקפידה, ובגדיו האלגנטיים משווים לו מראה ייצוגי ומכובד.
"הספרים שלך," הוא מגיש לי את הספרים שהרים, וסוקר אותי במבט זחוח.
"תודה," אני מהדקת את שפתיי ובוהה בו למשך מספר רגעים. מבטו החודר מעורר בי תחושת אי נוחות מוזרה בבטן.
"כדאי שתקפידי להסתכל למעלה בפעם הבאה שאת ממהרת," הוא מחליק את כף ידו לאורך לסתו המרובעת בהתרברבות יהירה.
"אני אשתדל לזכור," אני מהנהנת לעברו בחיוך מאולץ, מתרחקת וממשיכה בדרכי, אך בתוכי אני רותחת: למי הוא חושב את עצמו?
אני שוכחת ממנו ועוברת משיעור לשיעור עד שיום הלימודים הארוך מסתיים. אני עושה את דרכי לאמריקן בורגר, הדיינר שבו אני ממלצרת, ממהרת להספיק למשמרת שתכף תתחיל. כשאני מגיעה לעבודה אני משאירה את אופניי אזוקים למתקן הקבוע שעל השדרה.
בחור צעיר ודי תימהוני יוצא מפתח החנות הסמוכה, ולרגע נדמה לי כי הוא פוסע לכיווני. אני מייד נדרכת. הוא מתקרב ונעצר מטרים ספורים ממני, מסתכל עליי מלמטה למעלה באופן חריג שמעורר את חשדותיי. אני נזהרת שלא להישיר לעברו מבט, וממשיכה בשלי כאילו דבר לא קרה, אבל הפחד הקיומי שפועם בתוכי סוער וגועש. אני מביטה לצדדים בחשש, עוקבת אחריו עד שהוא מסתובב וחוצה את הכביש.
תניחי לזה, אני מנערת את ראשי באנחה קצרה, את מישהי אחרת היום. את במקום טוב. החיים הקודמים שלך אינם קיימים. אף אחד לעולם לא ימצא אותך כאן. אף אחד לא יפגע בך עוד. אני מנסה לקיים שגרה רגילה אך אני חיה בצל איום מתמיד, מפקפקת בכל אדם זר שרק מסתכל עליי. זה לא בסדר להתנהל כך, לחיות בחרדה ובכוננות מתמדת. זה כבר מוגזם. אני חייבת לחדול מהמחשבות הללו לפני שאשתגע.
רק אחרי שהבחור ההוא מתרחק מהשדרה אני נרגעת, נושמת בהקלה, מרפה ממחשבותיי ונכנסת לדיינר. אני לובשת את מדי העבודה, קושרת את הסינר למותניי ומיד ניגשת לשרת את הלקוחות שהתיישבו לשולחן. השעות חולפות כהרף עין. יש לי כל כך הרבה התחייבויות ומשימות, ומעט מאוד זמן לבצע את כולן.
כשאני מסיימת לעבוד אני חוזרת לדירתי ומתיישבת לכתוב את מטלת הגמר הסופית. חלומות אינם מתגשמים אם לא נלחמים עליהם, אני מזכירה לעצמי בקול נחרץ. לא אתן לפרופסור טיילור השחצן והמתנשא את הסיפוק להכשיל אותי בקורס האחרון שנותר לי בדרך לסיום התואר. אגיש את המטלה הזאת ויהי מה. אני מקלידה את התשובות במרץ רב אל תוך השעות הקטנות של הלילה עד שהעייפות המצטברת מכריעה אותי.