מנגוסטין

פרולוג

השעה הייתה מאוחרת. נועלת אחריי את הדלת בזהירות, מתגנבת בשקט למכונית, נוסעת על אוטומט. רק הוא יכול לגרום לי לצאת מהמיטה באמצע הלילה עם פיג’מה ושיער רטוב. פותחת את הרדיו. מגבירה. שיעזור לי להישאר ערה במשך הנסיעה. פרסומות ועוד פרסומות ולא שומעת כלום מלבד קולו העבה מהדהד במוחי. ״צלצלי בפעמון כשתגיעי״. מגחכת לעצמי, אבל ממשיכה לנסוע. הוא עשה לי את זה, והוא ידע את זה...

יצאתי מהמקלחת ונעמדתי מול המראה הגדולה שמעל כיור חדר האמבטיה. אדים כיסו אותה. סירקתי את שערי הארוך. אפילו לייבש אותו לא היה לי כוח היום. הורדתי שאריות איפור מהבוקר ומרחתי כל קרם אפשרי על הפנים. בכל זאת, כשעוברים את גיל ארבעים חייבים לשמר את עור הפנים ככל שניתן, או לפחות לנסות. המוכרת בחנות הגדולה מכרה לי את כל השקרים האפשריים, ואני קניתי את קרם הלילה שהנחתי כעת מסביב לעיניים, שם צצו להם קמטוטים שהופיעו אחרי מסיבת ההפתעה שסער ערך עבורי בשנה שעברה. ביג פוֹרְטִי.

כל כך הרבה דברים השתנו מאז. זו לא הייתה רק חגיגת יום הולדת, זו הייתה ממש לידה מחדש. מג’ינס דהוי וגופייה הלבנה עברתי לחליפות מחויטות שמתאימות לעולם העסקים. יש כאן אישה שסוגרת עסקאות בסכומי עתק.

הנחתי את הקרם בעדינות רבה כמו שהמוכרת הנחמדה ביקשה. ״זה קרם עיניים במרקם רך, עם אלוורה ומלפפונים. בעזרתם ובעזרת הטכניקה המיוחדת יתהדק העור ונסגור את עניין הקמטים,״ היא הסבירה בקפידה. טוב שהגעתי אליה, כבר עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

כשסיימתי את הטקס הארוך לבשתי כותונת לילה קצרצרה ומתחתי את הכתפיות כלפי מעלה, שירימו את שדיי. בכל זאת, ארבע לידות שינו את גופי, ואני מברכת על כל שינוי באהבה. נכנסתי למיטה והתכרבלתי בשמיכה הלבנה שעליה פנטזתי כל היום. סער מחוץ לעיר וכל המטלות נפלו עליי — התרוצצתי ממקום למקום ומדבר לדבר — והנה סוף־סוף אני מתחת לשמיכה, נהנית ממגעה הקריר אחרי מקלחת במים רותחים. אנחה של אושר ורגיעה נמלטה מפי.

כיביתי את המנורה שעל השידה שבצד המיטה, סידרתי את שערי הרטוב על הכרית וסגרתי את עיניי. אטמתי כל דבר שיכול היה להפריע למנוחתי, החדר חשוך, הטלוויזיה כבויה והילדים בחדרים. הייתי מוכנה לסגור עוד יום שציפיתי לסיומו. את הנייד חיברתי למטען והנחתי על השידה, למקרה שסער יתקשר.

לא יודעת כמה זמן עבר אבל התעוררתי משינה עמוקה לרעש הודעות נכנסות מהנייד, רצף הודעות שלא פסק מלהגיע. בעין חצי עצומה קראתי אותן. לא היה לי חשק לענות עד שצלצול הטלפון נשמע בכל החדר ומהפחד שכל הבית השקט יתעורר החלטתי לענות.

״בייבי, איפה את? למה את לא עונה להודעות שלי? את אף פעם לא נרדמת בשעה כזו! איפה את?״ אדם שאל מעבר לקו.

״אני ישנה,״ לחשתי, בתקווה שיבין מקולי הצרוד, ״נדבר בבוקר.״

״בואי אליי, עכשיו,״ אמר בקול אנרגטי, מתעלם מהתשובה שלי.

״אני ישנה, אדם.״

״בואי אליי עכשיו, אני מת לראות אותך! התגעגעתי אלייך ולריח הממכר שלך. צאי עכשיו! שלושים דקות ואת אצלי. זה ישתלם לך, מבטיח,״ הוא המשיך. כבר למדתי להכיר אותו — כשהוא רוצה משהו, הוא לא מוותר בקלות. זה היה אחד מהרגעים האלו. תחושת הבטן שלי אותתה לי שיהיה קשה מאוד לשכנע אותו לוותר.

״אין סיכוי, אפילו הקטן ביותר, שאני יוצאת היום מהבית. אני גמורה מעייפות מהיום העמוס שעבר עליי ואני בפיג’מה. אתקשר אליך בבוקר, מבטיחה,״ השבתי, וכמעט טרקתי את הטלפון וזרקתי אותו לצד השני של החדר, אך אדם המשיך לדבר. הוא לא נכנע ולא התייאש.

״צלצלי בפעמון כשתגיעי,״ הוא ענה וסגר בעצמו.

״אני לא באה. נדבר בבוקר, לילה טוב,״ כתבתי בהודעה.

״בפעמון צלצלי כשתהיי למטה,״ הוא ענה בחזרה.

ניסיתי להתקשר, אך הוא לא ענה. השיחה עברה מייד לתא הקולי. התיישבתי במיטה כשרגליי מוצלבות, מנסה את מזלי שוב ושוב, אך דבר לא קרה. כעת הייתי ערה לחלוטין, וכל איבריי התעוררו איתי. הראש החל לחשוב, מחשבות טסות בו מקצה לקצה. מלחמה התקיימה ביני לבינו, ביני לבין עצמי, יודעת מראש שאני הולכת להיות מובסת בקרב הזה. המוח אמר, ״כבי את האור, כבי את הנייד, חזרי מייד למצב מאוזן ולכי לישון.״ רק שאז השתלט עליי השד הזה שלחש לי, ״קומי, לכי אליו, הוא מחכה לך, הוא רוצה אותך עכשיו!״

הרגשתי כובד על כתפיי. מצד אחד עומד מלאך שמנסה להכניס בי היגיון, שפיות ושכל ישר, ומהצד השני שטן רשע שלוחץ לי על איזה כפתור, מותח בי קפיץ, מכוון אליי כלי ירייה כאילו הייתי איזו מטרה שצריך לנטרל. ואני מנסה בכל הכוח להעיף את השטן הזה מכתפי, אך הוא מסרב ללכת. עושה לי בכוונה, דווקא! אני מחפשת את המלאך המרגיע והמנחם, אך דמותו העמומה מתרחקת ממני יותר ויותר.

״אוף איתו!״ אמרתי בקול רם, לא יודעת אם התכוונתי לאדם או לשטן הקטן שלא מרפה ממני.

יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. לקחתי שאיפה ארוכה, אך גם זה לא הרגיע אותי. הרגל קפצה לי בעצבנות ללא הפסקה.

״הוא חייב לענות לי הפעם,״ אמרתי לעצמי וחייגתי שוב.

דממה מעבר לקו השני. הוא החליט להטריף אותי הלילה. אני כבר רואה שהולך להיות לי לילה לבן, בין אם אכנס לאוטו ואסע לפגוש אותו ובין אם אשאר ערה ואתהה מה היה קורה אם הייתי הולכת.

נשענתי על מעקה המרפסת המשקיפה אל הבריכה שבחצר, מדמיינת את המפגש בינינו. עכשיו יכולתי לשמוע רק את האיברים מדברים אליי, את הנשימה הכבדה והלב הדופק. מה יקרה אם ניפגש...?

1

תשע בערב. לא רציתי שהזמן יעבור, רציתי שהוא ייעצר ודווקא היום השעון כאילו החליט לעשות לי בכוונה. רגע, שנייה, לאן אתה ממהר? הלוואי יכולתי לעצור אותך, לשבור לך איזה מחוג או שניים. הסתכלתי בו שוב, אך הדקות המשיכו לטוס. במצב אחר הייתי זורקת אותו על השידה, רק שהיום לא נותרה לי ברירה והייתי חייבת להביט בו שוב ושוב כדי לא לפספס את הטיסה.

אסף ואני היינו שקועים בחיבוק בזמן שהבטתי בשעון, ואז התנתקתי ממנו והרמתי את מבטי, מסתכלת על הרחוב הקטן הזה. בניינים רבי קומות מסודרים בקפידה בשורה ארוכה. זו רמת גן, וזו השכונה שגדלתי בה כל חיי. פה ביליתי את שנותיי הראשונות. הכרתי את שמות הרחובות בעל פה — ראשיים, סואנים ורועשים — את תחנות האוטובוס שהובילו אותי ממקום למקום, לעבודה, לבתים של חברים ובעיקר לים. קו 61 היה החבר הכי טוב שלי אז.

ברגע אחד עברתי מהבית לאוטובוס, לבושה בבגד־ים ומעליו ג’ינס דהוי, קצרצר וישן ששירת אותי למשך כל חודשי הקיץ החמים והנעימים, עם תיק בצבע חום בהיר זרוק באלכסון על כתפיי הרזות והשזופות שנחשפות מבעד לגופייה הלבנה והקבועה שלי. תמיד היה לי ספר בתיק. בדרך כלל איזה סיפור אהבה קיטשי כזה שהיה מהפנט אותי לכמה שעות טובות ומשכיח ממני את המחשבות שהתרוצצו לי בראש במשך היום. בתיק הייתה תמיד גם מגבת גדולה, חלק בלתי נפרד מהמסעות לים, ושעליה הייתי נמרחת שעות, מגדירה אזור משלי על החול החם והזהוב, רק שלי. אף אחד לא יכול להסיג כאן גבול.

בדרכי לים הייתי קונה בקיוסק שמול תחנת האוטובוס את חבילת הסיגריות הקבועה שלי. המוכר כבר הכיר אותי והיה שולף מהמדף חבילה אחת של ״מלבורו לייט״, חבילת מסטיקים צהובה של ״עלמה״ ובקבוק מים גדול. הייתי דוחפת את הכול לתיק וחוזרת לתחנה, כדי שלא אפספס את ההסעה, כדי שלא אפספס רגע מיותר בים. אהבתי את המקום הזה והייתי מחוברת אליו בדיוק כמו שהייתי מחוברת לאסף.

על החול הייתי מוציאה בקבוק של שמן שיזוף שעליו לא נכתב שום מספר שמסמן איזושהי הגנה. הרי באתי עם מטרה ואני פה כדי להגשים אותה. כן, אהבתי את עורי השחום והשזוף, ולא משנה כמה אמרו לי שאצטער על זה בעוד כמה שנים. אני חיה עכשיו, ברגע הזה, נהנית מקרני השמש שמחממות את גופי ואת נפשי. לא אכפת לי מכמה גרגירי חול שיידבקו בי.

עכשיו נשענתי בחצי ישיבה חצי עמידה על הספסל שבכניסה לבניין שלי, והחיבוק של אסף עטף את כולי כאילו התחברנו לגוף אחד. הוא היה גבוה ממני ורזה, לבוש תמיד באותו הג’ינס בצבע כחול משופשף עם קרעים באזור הברכיים וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים שחשפו שערות בהירות על זרועו. הוא הרים את ראשי מחזהו והדביק לי נשיקה ארוכה על השפתיים. אחזתי בצווארו ונישקתי את שפתיו העבות בחזרה. הלשונות שלנו התגלגלו בתאווה ובמשיכה מטורפת. משכתי בשערו הארוך, שמתבהר אפילו יותר בחודשי הקיץ החמים, והסתכלתי לתוך עיניו החומות והגדולות, שחדרו וננעצו ישר בליבי.

הייתי מטורפת עליו. הרגשתי את זה בבטן המתהפכת. היא כאבה, מלאה בפרפרים קטנטנים שהחליטו לעשות מסיבה שם למטה ולשגע אותי, מזכירים לי את הנשיקה הראשונה שלנו לפני שלוש שנים.

הוא היה היחיד שהסיג גבול במתחם המגבת שלי, היחיד שהצליח ומעולם לא עזב. זו אני שעמדתי לעזוב כעת. זו אני שהמזוודה הארוזה שלה שבקושי נסגרת, חיכתה כעת ליד דלת הכניסה של דירה מספר 9 ברחוב קטן ברמת גן. שנינו ידענו שתכף אעלה למכונית הסוברו הלבנה ואעשה את דרכי לשדה התעופה, אעלה לטיסה לאמריקה, ללוס אנג’לס הרחוקה הגדולה והלא מוכרת. זו אני שלא השאירו לה הרבה ברירות. קנו עבורי כרטיס טיסה אל הלא נודע. רק סיימתי צבא, ילדה בת עשרים שלא יודעת בכלל מה היא רוצה, מבולבלת. המבט החודר של אסף סימן לי שלא נתראה שוב.

הידיים שלי הרפו מהצוואר הארוך והנעים שלו, יורדות אט־אט עד לאמצע הגב שלו, שהיה הגב שלי, המשענת, העוגן. קירבתי אותו חזק אליי, מתקרבת ללחיו המחוספסת מזיפים קטנים וקוצניים ומסניפה אותו. ריח של שאריות בושם נותרו מהבוקר, ריח מוכר. זה בעצם הריח שלי. תפסתי בעלות עליו ולא בא לי שאף אחרת תריח אותו ותתמכר אליו כמוני.

״את צריכה לעלות,״ הוא לחש לי בשקט באוזן. הייתי מודעת לזה, אבל לא הייתי מוכנה. אף אחד לא באמת הכין אותי לרגע הזה.

״לא,״ הפצרתי בו, ״לא רוצה, יש לי עוד כמה דקות.״

הוא הזיז אותי ממנו ונעמד מולי עם גופו. הרמתי את ראשי וכעת עמדנו אחד מול השנייה, שותקים. זו הייתה השתיקה הכי רועשת שהרגשתי בחיי.

״יאללה, מאמי, את מאחרת, תודיעי לי כשתנחתי, שלא אדאג״.

הידיים שלנו נפרדו לאט, והתחלתי לצעוד לכיוון שער הכניסה לבניין בצעדים איטיים ובראש שמוט. לחצתי על כפתור המעלית לקומה השנייה, שם חיכתה לי המזוודה ובתוכה עשרים שנים מחיי. 

* 

״הדקו את חגורות הבטיחות ויישרו את גב המושב, אנחנו מתכוננים לנחיתה!״ עד שכבר נרדמתי, מרוחה על החלון העגול, נשמע קולו של הטייס ברקע והעיר אותי משנתי. התמתחתי בכיסא, מנסה ליישר כל איבר בגוף שהתעוות בשינה הארוכה הזאת. דרך החלון ראיתי עיר משורטטת שרחובותיה מסודרים לאורכה ולרוחבה כמו סרגל והשמיים בה צבועים בכחול בהיר, שעם הדקות שחלפו הולך ומתכהה. אורות בקעו ממנורות הרחוב והבתים הגדולים וסנוורו את עיניי שגם ככה נפקחו רק עכשיו, בוחנות את העתיד החדש שלי. להפתעתי, לא הרגשתי כלום, רק את הבטן שלא הפסיקה להתהפך מאתמול ואת החור בלב, את הרִיק. ריק לי, חסר לי, מוזר לי. לא נעים לי. לא התרגשתי, לא כעסתי ולא פחדתי. סתם הייתי עצובה. 

* 

לא התראינו כמה שנים. את שנות השירות שלי עשיתי כמעט כמו חיילת בודדה. שתי אחיותיי הבוגרות ממני כבר עשו את דרכן לאמריקה. הן התמקמו בה, התחתנו, ואפילו הפכו לאימהות לילדים קטנים ומקסימים שרק עכשיו אכיר מקרוב ולא דרך תמונות וסרטי וידיאו.

״ברוכה הבאה, וֶואלְקָם טוּ אֵל־אֵיי!״ הן בירכו אותי וקפצו עליי בהתרגשות גדולה. התחבקנו שלושתנו, ואז כל אחת הרימה תיק מהרצפה והתחלנו ללכת לכיוון מכונית גדולה ושחורה שחנתה מחוץ לכניסה לשדה התעופה, מוקפת בסדרנים ופקחים שסימנו לאחותי להזיז את הרכב מייד. גררתי את המזוודה כשאני מנסה בכל כוחי לגרור גם את עצמי, נשרכת אחריהן, כולי תקווה שאחייך ואשמח בקרוב לפחות כמוהן.

הכול כאן נראה ענק, הרחובות רחבים ונקיים להפליא ולאורכם עצים גבוהים במרווחים כמעט שווים. בניגוד לישראל הצפופה ומלאת החיים, כאן הכול היה משורטט, כאילו צייר לקח דף ועיפרון וצייר לעצמו עיר. מכוניות נסעו בשקט אחת אחרי השנייה. כאן לא היו צפצופים של נהגים עצבניים או מוזיקה שבקעה מתוך המכוניות ונהגים שמחים רקדו לצליליה, לא היו אפילו הולכי רגל על המדרכות או אימהות שגלגלו עגלות. לא היו בתי קפה עמוסים בצעירים מצחקקים שלוגמים מבקבוקי בירה בסיום יום עבודה מפרך.

תוך כדי נסיעה הבחנתי בדלתות גבוהות מעוטרות במזוזות גדולות והבנתי שאנחנו בשכונה של יהודים. זה חימם את ליבי. לרגע הרגשתי פחות זרה. משהו קירב אותי הביתה, לארץ שלי, לעיר, לשכונה, לבניין, לדירה מספר 9. הרגשתי שהלב יוצא ממקומו ונכנס שוב, והפנים שלו כאילו הופיעו מולי, העיניים הגדולות והחומות שלו כאילו הביטו בי.

נשענתי לאחור במושב האחורי באוטו, סגרתי את עיניי ודמיינתי שהוא כאן לצידי, זרוע אחת מחבקת את כתפי וכף ידו הגדולה מלטפת את ירכי למעלה ולמטה בתנועה מרגיעה, מנחמת. ניסיתי לזכור את הריח שלו, מפחדת שיתנדף מהזיכרון שלי. תהיתי מה הוא עושה עכשיו. הוא נפגש עם מישהו או סתם זרוק במיטה ומביט בתמונות המרצדות בטלוויזיה וברקע מוזיקת רוק בווליום חזק? כך היינו שוכבים שעות במיטה שלו, מכורבלים בין השמיכות, מדברים עד השעות הקטנות של הלילה, ולפני שעולה האור נרדמים זה לצד זו. לא רציתי לפקוח את העיניים, לא רציתי להתעורר מהחלום, לא רציתי לצאת מהאוטו ולא רציתי את אמריקה הזאת!

*

הבית דמם כאילו שמו אותו על מצב ״מְיוּט״, ובשקט־בשקט יצאתי מהמיטה שאחותי הציעה לי בקפידה עם מצעים חדשים — לבנים עם פרחים קטנים בצבע חרדל — נעלתי את הכפכפים האפורות שהבאתי איתי ובשקט פתחתי את דלת ההזזה שחיברה בין הבית לבין החצר. גֶ’ט לֶג. לא עצמתי עין כמעט כל הלילה. התהפכתי מצד לצד, ניסיתי את כל התנוחות האפשריות. עם כרית, בלי כרית, הורדתי את השמיכה מעליי והנחתי אותה על ראשי, אך כלום לא עזר.

התיישבתי בפינת הישיבה והנחתי רגליים על השולחן. הבטתי מעלה, אל השמיים השחורים שמהם בצבצו אלפי כוכבים. נאנחתי והדלקתי סיגריה. ברשת כולם העלו תמונות שמחות ומאושרות מכל מיני חלקים של העולם, ופה, בלילה הראשון שלי באמריקה, חושך בלב ובחוץ. חשבתי על הכול ועל כלום.

בבוקר אחותי מצאה אותי ישנה באותה תנוחה שבה התיישבתי. מגע ידה על כתפי העיר אותי בבהלה ולרגע לא הבנתי איפה אני.

״קומי, מאמי,״ אמרה בקולה הרך והמתחשב ועזרה לי ללכת לחדר האמבטיה.

נתתי למים החמים לזרום מעליי, לשטוף את גופי, לנקות את נשמתי. מים חמימים התערבבו עם דמעות שזלגו מעיניי. התיישבתי על רצפת האמבטיה, מחבקת את רגליי לתוכי, משעינה את ראשי לאחור ונותנת לזרם המים לזרום.

אחרי דקות ארוכות נשמעה דפיקה בדלת. ״הכול בסדר, ליהי? את צריכה ממני משהו?״

נעמדתי בחזרה. התעשתי. לקחתי נשימה ארוכה ונשיפה עוד יותר ארוכה, ובקול שקט עניתי שאני כבר יוצאת.

סט פיג’מה חדש חיכה לי במרכז המיטה. ״היא ממש משתדלת,״ חשבתי לעצמי. ״לא מגיעה לה הנחיתה המדכאת הזאת שהפלתי על הבית שלה. יש לה שלוש בנות קטנות וחמודות שחיכו לדודה מישראל שתשחק איתן, שתנדנד אותן בנדנדות שבגינה, שתכין להן את כל המאכלים הכי לא בריאים שאימא שלהן אף פעם לא מרשה להן לאכול, שתצייר איתן, תבנה איתן מגדלים גבוהים מקוביות עץ ותרכיב איתן פזלים.״

לבשתי את הפיג’מה, סירקתי את שערי הרטוב ויצאתי לסלון. קבלת פנים כזאת מזמן לא קיבלתי. שלושתן עטפו אותי בחיבוק חזק ותמים, משכו לי במכנסיים כדי שאשחק איתן. התיישבתי על הרצפה ודגדגתי כל אחת בתורה. הצחוק המתגלגל שנשמע בחדר הדביק גם אותי, ושכבנו כולנו על השטיח העגול ולא הפסקנו לצחוק. ובעודי שוכבת, מחובקת באהבה, הבטתי על התקרה הגבוהה והרגשתי רפויה ומשוחררת.

את השעות הקרובות העברתי על הספה שבחצר, מדליקה סיגריה אחרי סיגריה, שותה כוס קפה ועוד אחת, מביטה בקטנות שמתרוצצות בדשא הירוק ומסתכלת בשעון, מעבירה את הזמן, מחכה שייגמר עוד יום. לפתע נשמעה שרשרת של הודעות נכנסות בטלפון, שהיה בטעינה על השיש שבמטבח. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. הייתה לי תחושה שההודעות הן מאסף. קמתי בבת אחת, נתקלת בספה בדרכי למטבח, ובידיים רועדות נטלתי את הטלפון.

שיחה אחת שלא נענתה ושלוש עשרה הודעות.

״מאמי, מה קורה?״

״נחת בשלום?״

״לא שמעתי ממך!״

״אני דואג. תעני לי, שאדע שאת בסדר.״

״תחזרי אליי.״

״מאמי?״

״מאמי!״

בזמן שקראתי את ההודעות, הטלפון צלצל. שוב הבטן כאבה לי, פעימות הלב על מאה. הסתכלתי על הצג. ״בייבי״. לא ידעתי מה לעשות. קפואה עמדתי במטבח, בוהה במכשיר. מלחמת עולם פרצה כרגע ביני ובין עצמי. לענות או לא לענות? עד שהכרזתי על המנצח במלחמה, הצלצול פסק.

התיישבתי בפינת האוכל העגולה שבמטבח, מביטה במבט מבולבל בטלפון. תוך כמה דקות זה נחת עליי. קמתי מהשולחן בבת אחת, החזרתי את המכשיר למטען ויצאתי למרפסת. זה נגמר! לראשונה שהבנתי את מה שאסף כבר הבין מזמן. הדלקתי סיגריה, והמחשבות נקטעו כשליאת התיישבה לידי והפצירה בי, ״את מעשנת המון.״

התחלתי לעשן בצבא ומאז לא הפסקתי. ״אני אוהבת את זה,״ השבתי. ״זה מרגיע אותי.״

הדבר האחרון שהייתי צריכה כרגע זה עוד משפטים שחוזרים על עצמם ונשמעים כמו תקליט שבור מגרונה של אימי. כיביתי את הסיגריה במאפרה שהכינו במיוחד בשבילי ושהתמלאה במהירות בלי ששמתי לב.

״אני רוצה שתיקחי אותי לחנות למכשירי כתיבה מחר,״ ביקשתי ממנה.

״אין בעיה, מאמי. נצא בבוקר לאן שאת צריכה. מה את רוצה לקנות?״ היא שאלה בשקט, חוששת כנראה מהתגובה האימפולסיבית שלי.

״מחברת, אני צריכה מחברת,״ אמרתי. גם ככה לא היה לי עם מי לדבר ולמי להתלונן. המחברת תהיה החברה הכי טובה שלי. היא לא תענה, לא תשפוט ולא תבקר, רק תהיה שם כדי שאוכל לפרוק לתוכה את הרגשות והתחושות שלי, את הפחדים ואפילו את רגעי השמחה. מחר ארכוש את החברה החדשה שלי.

בבוקר מילאתי מים בקומקום והוצאתי שתי כוסות זכוכית מהארון. ליאת כנראה שמעה אותי, כי היא הופיעה מולי בשיער פרוע, עם שאריות של מייק אפ מליל אמש וחלוק מבד נעים שעשה רושם שממש לא בא לה להיפרד ממנו עדיין.

״הם פותחים בתשע, מאמי. נתארגן ונצא,״ אמרה.

הכנתי לנו קפה, נטלתי את הכוס שלי וחזרתי לחדר. שלפתי ג’ינס מהמזוודה שעדיין לא פרקתי לגמרי, אולי במחשבה שגם לא אצטרך לפרוק, שהכול כאן רק חלום, אפיזודה זמנית ושתכף אחזור הביתה. לבשתי את הג’ינס. הוא הפך רחב עליי בכמה מידות. הבטן נעשתה שטוחה ועצמות החלו להיראות באזורה. לא הפתיע אותי שהשלתי כמה קילוגרמים ממשקלי. כבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום לפה. לא היה לי תיאבון. גוש גדול היה תקוע בגרוני, לא מצליח לצאת החוצה או להישאר בפנים, תקוע בין העולמות, כמוני. בין שתי מדינות, בין שמיים לארץ. בסוף אנחת, ידעתי, רק לא ידעתי כמה זמן זה ייקח. לבשתי את הגופייה הלבנה שלי ונעלתי את נעלי הסניקרס הלבנות. נעמדתי מול המראה. נראיתי עייפה. מרחתי על פניי קצת מייק אפ, הבלטתי את הריסים השחורות והארוכות שהזנחתי לאחרונה, קישטתי את שפתיי בליפגלוס ורוד ובהיר כדי לשמח את עצמי קצת והצטרפתי לליאת.

״יהיה בסדר, אני מבטיחה לך. תקשיבי לי, זה רק עניין של זמן. יהיה לך טוב פה. נמצא לך עבודה ותכירי חברים חדשים. יהיה לך כיף,״ היא ניסתה להרגיע אותי במבטה הרך והמנחם. היא תמיד הייתה כזאת, רק שהפעם לא רציתי את העזרה, את המבט המנחם ובטח שלא את המבט המרחם.

הושטתי את ידי והגברתי את המוזיקה באוטו, אבל ליאת הנמיכה חזרה. ״תסתכלי אליי. יהיה בסדר, מילה שלי!״

אחרי נסיעה של למעלה מעשרים דקות נכנסנו לסופר מרקט ענק של מוצרים משרדיים, כלי כתיבה ומה לא. מדפים מפוצצים בקלסרים ומחברות בכל הגדלים ובכל מיני צבעים, עובדים בתלבושת אחידה עם שמם הפרטי תפור על חולצתם בירכו אותנו בברכת ״בוקר טוב״ מלאת אנרגיה ובחיוך מרוח ומלא אושר כאילו זכו בזכות שנפלה לחיקם שבחרנו לרכוש דווקא אצלם.

בסוף זה קרה. בחרתי בה. שלפתי אותה מהמדף. היא נראתה לי סקסית כזאת, בצבע אדום, עבה, עם דפים לבנים וריקים שחיכו רק לי. לקחתי אותה לקופה הראשית, שילמתי ויצאתי כשהיא ארוזה בשקית מהודרת עם שם החנות מודפס עליה. לא ידעתי למה הרגע הזה גרם לי לאושר כה גדול. אולי כי כעת הרגשתי פחות בודדה, הרגשתי שיש מישהי לצידי.