בין השמשות - זהר

א

"זהר שגיב!" הדהד קול בחדר הכניסה הקטן שהוביל אל הכלא העמוק.

השם שלה נשמע רציני מאוד כשיצא מהפה של ראש לגיון מלאכי הכלא העמוק. המפקד, צדקיאל, שירת בתפקיד כבר כמעט מאתיים שנה. הוא היה ותיק על האדמה, בן לשושלת מלאכי מיכאל, והקרבות, הניצחונות המרשימים וההישגים שלו נכתבו בספרי המלאכים.

היא הייתה אמורה להרגיש בת מזל שבחר בה ללגיון שלו וחשב שהיא ראויה לשרת בכלא העמוק תחת פיקודו. ודאי לאחר שנים רבות כל כך שבהן לא נבחר שום מלאך לתפקיד.

אבל במקום זאת התסכול התגבר ככל שהתקרבה לכלא.

זה לא הלגיון שקיוותה להיות בו.

היא חלמה להיות בלגיון הרוקחים, ולשם כך הקדישה שעות רבות של לימוד בחאן המלאכים. הייתה לה מזוודה שבה שמרה את האוצרות שאספה בזמנה הפנוי, קמעות שיצרה אחרי שעות של עבודה בחאן, צמחים טרופיים שאספה במסעותיה, פריטים שרכשה בביקורים בשוק הפשפשים ואבקות שיצרה בניסויים שערכה בחאן, ובערבים החופשיים המעטים שהיו לה תכננה כיצד ייראו חייה.

היא הקדישה מאמצים כדי להפוך לרוקחת הטובה ביותר כי זה היה הייעוד שלה, הכישרון הגבריאלי שלה. היא ידעה את זה מאז הייתה בת שלוש, כשכל היום ניסתה לערבב חומרים בבית, להכין שיקויים ממיצים ומחומרים מנצנצים שמצאה בבית, לבדוק מה קורה כשמערבבים חומרים במטבח או בארגז היצירה שלה.

ככל שגדלה גילו כולם כמה היא טובה. לא פעם ולא פעמיים שמעה שהיא משהו מיוחד, אז למה הם ויתרו עליה? למה הם לא בחרו בה?

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא," אמרה את התפילה הקבועה בכניסה לכלא.

"אמן," ענה לה צדקיאל.

היא הרגישה שקבלת הפנים שהעניק לה לא הייתה יותר ממילוי חובה לא נעימה מבחינתו. עיני השקד שלו רפרפו עליה לשנייה כדי לוודא שזו היא, ואז הוא הסתובב ללא היסוס, ניגש אל דלת הברזל הכבדה ופתח אותה בקול שקשוק מפתחות. צירי המתכת ענו בחריקה צורמת. הוא יצר בידו כדור אנרגייה לבנה בקלות מרהיבה, והאור היפהפה שטף את פניו ואת שערו השחור הקצוץ. צדקיאל נעל את הדלת מאחוריהם, עקף אותה והאיר את דרכם במורד המדרגות.

החשכה הלכה וסגרה עליה, ולא הייתה לה ברירה אלא ללכת אחריו. המדרגות היו לחות, כאילו כל העולם סביבה נשטף זיעה קרה. היא חששה שתחליק על המפקד, ושהמזוודות שבידיה לא יאפשרו לה לעצור את הנפילה.

מקומות סגורים עשו לה רע, היא העדיפה את השמיים הפתוחים. לא טבעי לרדת עמוק לתוך האדמה, חשבה לעצמה. לב האדמה נועד לשדים, לא למלאכים. ובטח שלא לה.

אבל היא תצטרך להתרגל לכך. היא תשרת בלגיון הכלא העמוק עוד שנים ארוכות, וגם לאחר מכן תגיע מדי פעם כדי לתרום את חלקה.

תמיד התגוררו בכלא עשרים מלאכים בשירות פעיל. כל מלאך חדש שנכנס ללגיון החליף מלאך שיצא לשירות מחוץ לכלא. המלאך שיצא היה חלק מהלגיון והתייצב למשמרות אבל לא גר בכלא, ולפיכך התפקיד שלו היה פחות תובעני.

אבל לא כל שנה נכנס מלאך חדש לתפקיד.

מלאכים לא נולדים כל שנה, והם מתחלקים בין הלגיונות. הפעם האחרונה שבה נכנס מלאך לכלא העמוק הייתה לפני שלושים ושמונה שנים, והמלאך שיצא כשהגיעה התגורר בכלא יותר ממאה וחמישים שנים. מפקד הכלא לא אהב לבחור מלאכים חדשים ללגיון שלו.

היא הרגישה צורך עז לדפוק את הראש בקירות האבן הירושלמית שסביבה.

לא הייתה לה בעיה לרקוח מאתיים שנה. אבל להיות תקועה מתחת לאדמה?

למה? היא הרימה עיניים לשמיים וראתה רק תקרה לחה.

מה יקרה אם תשכח את צבעם של השמיים, את אורה של השמש?

היא שמעה שוב את קול הקרקוש. המפקד, שהחזיק בידיו את המפתחות לכל מה שנשאר מאחור, פתח עוד דלת שהובילה אותה עמוק לכלא וסגרה את העולם מאחוריה.

***

"אני לא מבינה מה עשיתי לא נכון!" היא התרגזה על אחותה בטלפון בזמן שדחסה אל תיק הגב החום שלה את מעט החפצים שהחזיקה בחאן בירושלים — כמה ספרים, בגדים, תמונה שלה עם ארבעת המלאכים הצעירים שהיו איתה בחאן והיו קרובים אליה ממש כמו משפחה.

חוץ מהתיק ארזה גם שתי מזוודות. באחת הניחה את הפטפון שרכשה ואת הכיסוי המיוחד שאחסן שמונה תקליטים, ובאחרת את הקמעות והשיקויים שאספה בקפדנות לאורך השנים, והיו בחלקם יוצאי דופן ובחלקם נפוצים אך הכרחיים.

כל חייה בתיק ושתי מזוודות.

"לא עשית שום דבר לא נכון," ניסתה תבל להרגיע אותה. כשאחותה סיימה את שירות הקבע שלה בלגיון המשלחות, היא התמקמה באנגלייה עם נאל, המלאך שאהבה. זהר ממש רצתה להיות כבר בנקודה הזאת בחיים שלה. להיות רגועה אחרי שמילאה את חובותיה, לחיות עם מישהו שמבין אותה, שמקבל אותה כפי שהיא ותמיד עומד לצידה. אבל הייתה לה עוד דרך ארוכה. "את אולי לא מרגישה ככה כרגע, אבל להכול יש סיבה. את תמצאי את עצמך, אני בטוחה," ניחמה אותה.

זהר תיארה לעצמה שתבל צודקת, אבל היא לא מצאה את הסיבה. "באמת, תיב… מה לי ולכלא? מה אני אעשה שם? אנקה תאים של שדים? אשמור במשמרות אין־סופיות?" אמרה בתסכול.

"את תכירי מלאכים חדשים עם הרבה ניסיון, תלמדי על החיים האמיתיים מחוץ לחאן. אני בטוחה שיהיו לך המון שעות להמשיך להתמקצע בשיקויים. זה לגיון מעולה להשתייך אליו."

"אוף. אולי תפסיקי לשכנע אותי ופשוט תסבלי יחד איתי?" המזוודה לא נסגרה וזהר התיישבה עליה וטמנה את ראשה בין ידיה.

"זוזו, את לא תהיי לבד. חברה שלי נחל היא סגנית בלגיון של הכלא. כבר סיפרתי לה שאת אחותי והיא תעזור לך להיקלט שם יפה. היא תדאג לך. היא אחת החברות הטובות שהיו לי בימי החאן ומתוקה אמיתית."

זהר רטנה שוב. לא היה לה חשק לדבר ולא היה לה רצון להתעודד.

שום דבר שאחותה תגיד לא ישפר את הרגשתה. זהר התכוננה לתפקיד מסוים כל חייה כי האמינה שזה הייעוד שלה, ואז חטפה סטירה בפרצוף. תבל לעולם לא תבין את זה. אף פעם לא אמרו לה, "טעית, זה לא התפקיד שלך, לא לכך נועדת, אולי חלמת על זה אבל לא כל החלומות מתגשמים, יש דברים חשובים יותר מחלומות, כמו לשרת למשל, ואנחנו נקבע מה הייעוד שלך."

"היי, אל תהיי כזאת," התעקשה אחותה. "יהיה טוב."

***

הוא הוביל אותה לאורך מסדרונות מוארים באור לבן בוהק וקר ולבסוף נעצר מול חדר בעל דלתות לבנות. "זה יהיה החדר שלך. תתארגני ועוד מעט מישהו יבוא לקחת אותך כדי לפגוש את הצוות." הוא נעלם במסדרון והיא פתחה את הדלת למגורים שיהיו הבית שלה בעשרות השנים הקרובות.

בחאן הן ישנו במיטות קומתיים עשויות ברזל, ואילו כעת הביטה במיטת יחיד שמתחתיה ארגז חום ולצידה שידה וארון לבן גבוה. ההבדל העיקרי בין החדר החדש לחדר הקודם היה שבחאן היו חלונות שהשקיפו על הרי ירושלים וכאן לא הייתה אפילו תמונה על הקיר, ובטח שלא חלון. לפחות יהיה לה חדר משלה.

היא הניחה מזוודה אחת על הרצפה ואת האחרת השכיבה על השידה ופתחה את הפטפון.

אצבעותיה נגעו במתכת הקשה. היא הייתה חלקה ונעימה כנגד אצבעותיה. זהר בילתה שעות רבות בהאזנה והסתכלות על המוזיקה. יכולות הגבריאל שלה אפשרו לה לראות את כל גווני המוזיקה היוצאים מתוך הפטפון וצובעים את העולם. אם היה לה זמן הייתה בוחרת עכשיו במוזיקה בגוונים של כתום, בורדו, זהב, ירוק כהה וכחול עמוק ואין־סופי. המנגינות האלו דיברו לנשמתה.

אצבעותיה עקצצו מהרצון לשלוף תקליט ולמלא את החדר בקולות ובצבעים, אבל לא ידעה מה יקרה אם המוזיקה תגיע לאוזני האסירים או למלאכים האחרים, לא ידעה אם מותר להכניס מוזיקה למקום הזה.

טוב, היא תהיה חייבת לגרום לזה לקרות. היא ויתרה על השמיים, אבל בלי מוזיקה היא לא תוכל לשרוד.

"זהר," קרא קול מאחוריה והיא הסתובבה בהפתעה. היא הייתה מרוכזת כל כך במחשבותיה ולא שמעה שהדלת נפתחה.

"שלום." זהר חייכה למלאכית מיכאל ששערה הארוך שחור כמו הלילה ועיניה חומות כמו גזע עץ האלון.

"סוף־סוף הגעת." המלאכית ניגשה אליה והושיטה לה את ידה. "נחלאל," היא הציגה את עצמה. "אבל את יכולה לקרוא לי נחל, אני מכירה את אחותך, התחנכנו יחד בחאן הירושלמי."

"נעים להכיר אותך." זהר סקרה את סגנית מפקד הכלא. היא הייתה הרבה יותר ותיקה ממנה, אבל בזכות הקשר בינה לבין אחותה היא נראתה פחות מאיימת ממפקד הכלא האגדי.