דואט החדרים 1 - חדר תשע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דואט החדרים 1 - חדר תשע
מכר
אלפי
עותקים
דואט החדרים 1 - חדר תשע
מכר
אלפי
עותקים

דואט החדרים 1 - חדר תשע

4.4 כוכבים (103 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2735מקורי
ספר מודפס
5978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

סבטלנה מאן

סבטלנה מאן כתבה עד כה שלושה ספרים- 'חדר תשע', 'חדר שתיים' ו'גדרות גן עדן'. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות: 'חלומות בהקיץ', 'צומת דרכים', 'יותר מסתם אגדות', 'סיפורי דרך' ו'רומנטיקה בניחוח ישראלי'.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

“אומרים שברגעים האחרונים לפני המוות אדם רואה את כל חייו חולפים לנגד עיניו. רגע לפני שאני חוצה את הגבול של כל מה שהאמנתי בו, אני חושבת על כל מה שעברתי עד שהגעתי לכאן. אולי גם זה סוג של מוות. אני יודעת שמהרגע שאיכנס, חלק מתוכי יאבד לתמיד.״  

גל רובין
כשהגעתי ל'די־אר' קיוויתי שמצאתי פתרון לכל בעיותיי, עד שנחשפתי לסודות שמסתתרים מאחורי הדלתות. האמנתי שהחומות שהצבתי סביב ליבי יגנו עליי, אבל למייק הייתה תוכנית אחרת. איתו מחכה לי כל מה שמעולם לא העזתי לחלום עליו, אך מעברה השני של הדלת לחדר תשע נמצא הסיכוי היחיד להציל את האחד שאני חבה לו את חיי.

זו בחירה בלתי אפשרית, אבל אולי זו הברירה היחידה שיש?  

מייק רוזנפלד
כשגל נכנסה לחדר הבקרה ידעתי שהיא לא מתאימה לכאן. היא הייתה תמימה וטהורה וב'די־אר' לא היה מקום לתמימות. אהבתי אותה, תמכתי בה, ניסיתי לעזור לה, אך דבר לא הכין אותי למה שאראה על גבי המסך.  

חדר תשע מאת סבטלנה מאן הוא רומן עכשווי עוצר נשימה על בחירות בלתי אפשריות ועל אומץ מטורף שיש בכוחו לבנות או לשבור את רוח האדם. זה הספר הראשון בדואט החדרים.    

סבטלנה מאן פרסמה בעבר סיפורים קצרים באנתולוגיות, ביניהן סיפורי דרך וחלומות בהקיץ, וכמה מסיפוריה זכו בתחרויות נושאות פרסים.  

אזהרה: הספר מכיל תיאורים קשים לקריאה, הכוללים אלימות ופגיעה מינית.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
05.09.2010
 
כל חיי האמנתי שהאהבה היא כוח החיים. אתה לימדת אותי שאהבה יכולה גם להרוס. אותי היא הרסה.
 
אתה הרסת אותי.
 
אני לא מסוגלת לחיות ככה יותר. אני שומעת אותך כל היום בתוך ראשי. אני מרגישה את מגע ידיך על גופי, נוגעות בי, חודרות לתוכי עמוק, עמוק כל־כך עד שהן אוחזות בלב שלי וסוחטות אותו עד טיפת הדם האחרונה.
 
רוקנת אותי מחיים. אני כמו רוח רפאים.
 
נגסת חלקים ממני. את העור שהיה פעם שלם ואת הלב שידע לאהוב.
 
אם נשאר בך רגש, סלח לי על שהלכתי לפני הזמן.
 
אני עוזבת את העולם הזה בידיעה שהייתה לי אהבה גדולה ועל אף הריקנות שאני מרגישה היום, אני יודעת שהאהבה הזאת תמשיך לחיות גם לאחר שאעלם.
 
 
כבר לא שלך,
 
נעמה
 
 
 
 
פרק 1
 
 
מיוזעת ומתנשפת אני נעצרת מול בניין משרדים גבוה, בודקת שוב את הכתובת שליאת נתנה לי ואז את המספר שמתנוסס על הבניין.
 
כאן יתנהל הריאיון? כשליאת סיפרה לי על הסודיות שנדרשת מהעובדים הייתי בטוחה שמדובר במשרד הביטחון, בשב"כ או במוסד. אני בספק אם לאחד הגופים האלה יש סניפים בבניין משרדים יוקרתי ברחוב יגאל אלון.
 
חלונות הזכוכית הכחולים מבהיקים תחת שמש הצהריים השקרנית של סוף נובמבר ובמקום לחשוף את המתרחש בתוך הבניין הם משקפים את בבואתי. לעזאזל עם הפקק הזה ועם התאונה שגרמה לו. לו הייתי מספיקה לקפוץ הביתה לפני הריאיון הייתי מתאפרת מעט, מסתירה את סימני העייפות מתחת לעיניי ואת הנמשים שמקנים לי מראה ילדותי. גם אודם לא היה מזיק כרגע לפניי החיוורות.
 
אני מנסה לקלוע את שערי הבלונדיני לצמה שתיראה מעט יותר מסודרת מהקוקו הפרוע, אך לשערי הסורר יש חיים משלו. מעיל ה'דובון' הצבאי, ממש כשמו, מקנה לגופי צורה של דוב והמכנסיים הצבאיים לא תורמים למראה המעודן.
 
אני מביטה בעצמי פעם נוספת ופולטת אנחת ייאוש.
 
לבטל את הריאיון?
 
לא, זה לא בא בחשבון. לדבריה של ליאת, הם לא ימתינו הרבה עד שימצאו לה מחליף והם תמיד מעדיפים גברים יוצאי יחידות עילית. היא אמרה שהעבודה דומה לתפקיד שלי, לפקח על הנעשה מעל גבי מסכים. אולי דווקא העובדה שהגעתי במדים ישירות מהבסיס תשחק לטובתי. גם אם לא, עליי לעשות כל מה שביכולתי כדי להשיג את העבודה הזאת. הסכומים שליאת סיפרה שהיא מרוויחה כאן יכולים להיות סולם היציאה מהבור שבו אני נמצאת.
 
שאון המכוניות מאחוריי מתמזג עם הרעש שמשתולל בראשי והצפירות הקולניות מנערות אותי. אין זמן לשקוע במחשבות. אני נושמת עמוק, מנסה להתמלא באומץ ובביטחון ונכנסת מבעד לדלתות המסתובבות.
 
נעליי הרטובות חורקות על רצפת השיש השחורה ומשאירות סימני רטיבות בדרכי למעליות, עדות נוספת לריצה שלי מתחנת האוטובוס ולשלוליות שמעליהן הייתי צריכה לדלג. אני מזנקת לתוך מעלית ריקה לפני שמישהו יזהה מי האחראי ללכלוך ולוחצת כמה פעמים על לחצן הקומה החמישית. רגע לפני שדלתות המעלית נסגרות, אצבעות גסות ועבות מנסות להפריד בין הדלתות ולפתוח אותן.
 
אני אמורה לעזור לו, ללחוץ על לחצן פתיחת הדלתות, אבל אני קפואה במקומי. מבטי מרותק לקעקוע השחור שמקועקע מעל לשורש כף ידו השעירה. זה ציור של כלב, שסביב צווארו מלופף נחש ובגופו נעוצה סכין. הנחש מזכיר לי את סמל הרפואה, אבל יתר הקעקוע נראה ההיפך הגמור מכך.
 
זה רק קעקוע. זה לא אומר דבר על האיש שרוצה להיכנס לתוך המעלית. או שכן? בכל מקרה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעזור לו.
 
הדלתות נכנעות ואל המעלית נכנס גבר רחב ממדים. נעלי העור המחודדות שלו נוקשות על הרצפה. הן שחורות וכך גם מכנסיו האלגנטיים, כמו צל שחור שהתפשט אל תוך המעלית ומאיים לבלוע את האור.
 
"מה את עושה כאן?" קולו המופתע גורם לי להרים את ראשי.
 
אני מכירה אותו?
 
לא, פנים נוקשות כמו שלו לא הייתי שוכחת, גם לא קעקוע כזה. כמה שערות שיבה מסגירות שהוא לפחות בגיל של אבי, אין סיכוי שנתקלתי בו בעבר. אז למה הוא מביט בי ככה? אני רגילה למבטים מפשיטים, אבל המבט שלו שונה, יש בו משהו רכושני. אולי אפילו אכזרי?
 
זה בגלל הסימנים שהשארתי על הרצפה?
 
צורך עז להתגונן בוער בי. אני מהדקת את ידיי סביב גופי ואומרת בקול האסרטיבי ביותר שאני מצליחה לגייס, "הגעתי לריאיון עבודה."
 
"בקומה החמישית?" גבותיו הכהות מתקרבות זו לזו ועיניו השחורות נראות אפלות כתחתית של תהום.
 
אני משפילה את מבטי אל כפות ידיי שמתחילות לרעוד. אני שונאת את התגובה הלא רצונית הזאת, כבר חודשים שלא חוויתי אותה. מה יש בגבר הזה שמעורר אותה? אני קופצת את אגרופיי ומרפה אותם שוב ושוב. זה תמיד מרגיע את הרעד.
 
לא הפעם.
 
דלתות המעלית נפתחות. אני מזנקת מתוכה כמו צפרדע מסיר מבעבע היישר לתוך הלובי המסנוור. העיצוב יוקרתי אך מינימליסטי, או במילה אחת: לבן. מהטפטים שעל הקירות ועד הרצפה המבהיקה, אפילו המנורות המעוצבות שמשתלשלות מהתקרה, והחלונות הבלגיים הענקיים שמשקיפים על תל אביב – הכול בלבן מבהיק. רק ציור זכוכית אחד על קיר שלם שובר את הלובן המוגזם בכתמים צבעוניים זוהרים. אני מתקרבת אל הציור ובוחנת אותו. מקרוב נראה שאלה שתי דמויות שזורות זו בזו. בתחתית הציור מופיע סמל, שתי אותיות 'ח' משולבות זו בזו ומתחתיו צמד האותיות .DR
 
"סליחה? אפשר לעזור לך?" קול נשי מנתק אותי מהציור.
 
מאחורי דלפק שיש לבן ורחב בקצה השני של הלובי יושבת בחורה צעירה ועל פניה חיוך מזמין. שערה השחור גולש ברכות עד לשמלת הסטרפלס הצמודה שלה. אם קודם הרגשתי שאני לבושה בצורה לא מתאימה, עכשיו נראה לי כאילו הגעתי לחתונה בפיג'מה.
 
"אהם... באתי לריאיון." אני מתקרבת אליה.
 
"זה חלק ממשחק התפקידים? אם כן, אנחנו מעדיפים שתעשו את זה רק בחדר." היא מניפה לאחור את שערה כמו בפרסומת לשמפו. היא באמת נראית כמו הבחורה בפרסומת, יפה מדי.
 
"מה?"
 
"את לקוחה כאן?"
 
"לא. באתי לריאיון עבודה. אני גל רובין. יש לי פגישה עם רון בשעה שלוש." האסרטיביות חוזרת לקולי.
 
החיוך המזמין נעלם. היא מצרה את עיניה וסורקת אותי כאילו אני מסיגת גבול. "עם רון? את בטוחה?"
 
מבטים מתנשאים אף פעם לא הפחידו אותי, הם גרמו לי להילחם חזק יותר על מקומי. אני מתנערת מהקיפאון, זוקפת את הסנטר וניגשת אל הדלפק. "כן. תבדקי איתו אם את רוצה."
 
הפקידה לוחצת על כפתור כלשהו. "יש כאן ילדה בשם גל רובין שטוענת שהגיעה אליך לריאיון עבודה."
 
"תחתימי אותה על חוזה סודיות," קול עמוק בוקע מהרמקול, "ותבקשי ממנה להמתין כמה דקות. אני בטלפון עם לקוח."
 
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לצאת ולראות אותה קודם?"
 
"ליאת המליצה עליה. תני לה לחתום ואז אדבר איתה, אני באמצע שיחה." נימת קולו הלחוצה לא מבשרת טובות. אני מקווה שמצב הרוח שלו ישתפר בדקות הקרובות.
 
"אם זו אחת המתיחות של ליאת אני הולכת להרוג אותה, חתונה או לא," הפקידה ממלמלת לעצמה ושולפת מאחת המגירות חבילת ניירות שנראית יותר כמו ספר עב כרס. "מה היא סיפרה לך על המקום הזה?" היא מביטה בי בעיניה הירוקות ומטיחה את החבילה על הדלפק.
 
"כלום, רק אמרה שהעבודה דומה למה שאני עושה בצבא."
 
הפקידה פורצת בצחוק ומניחה עט על ערמת הנייר. "זה הסכם סודיות. את יכולה לקרוא אותו, מה שייקח בערך שנתיים, או לחתום עליו כמו שכולם עושים. חתימה וראשי תיבות של שמך בכל דף."
 
"את קראת אותו לפני שחתמת?"
 
היא שוב צוחקת ופונה לענות לטלפון, מתעלמת משאלתי.
 
אני מתבוננת בדפים הרבים. היא צודקת, הסיכוי שאוכל לקרוא את כולו תוך מספר דקות הוא אפסי. מצד שני, הריאיון לא יתחיל לפני שהחתימה שלי תתנוסס על כל אחד מהדפים. אני מנסה לקרוא מילה או שתיים בכל עמוד רק כדי להבין אם אני מסתבכת כאן במשהו שלא אוכל לצאת ממנו. נראה שבאמת מדובר בהסכם סודיות, או לפחות כך אני מבינה מהמילים המסובכות שרק עורך דין יכול לפרש.
 
"אין לך מה לדאוג, זה הסכם סודיות סטנדרטי לחלוטין," קול גברי מקפיץ אותי. מאחוריי עומד גבר כבן שלושים, במכנסיים כחולים ובחולצה אלגנטית מכופתרת. הוא בוחן אותי במבטו ולא נראה מרוצה. מה קורה פה? מדובר בעבודת תצפיתנות או בחוזה דוגמנות? למה כל מי שפגשתי עד כה הסתכל עליי מוזר?
 
אני נלחמת ברצוני להשפיל מבט ומסתכלת היישר לתוך עיניו הכחולות.
 
הוא מפסיק ראשון את מלחמת המבטים ושולף מכיסו מכשיר נייד, לוחץ על המסך ומניח את המכשיר בינינו.
 
"הלו?" קול נשי בוקע מהרמקול.
 
"את צוחקת עליי?" הוא כמעט צועק, "מתיחה אחרונה לפני שאת עוזבת?"
 
"מה? רון, על מה אתה מדבר?" ליאת עונה בקול עצבני לא פחות משלו.
 
"על הילדה ששלחת אליי! איפה מצאת אותה?"
 
צחוקה של ליאת ממלא את החלל בינינו ואני רואה בעיני רוחי את תלתליה הכתומים מקפצים מצד לצד. "מצאתי אותה במילואים," היא ממשיכה לצחוק. "היא משתחררת בעוד שבועיים."
 
זו הייתה מתיחה?
 
הזעם מלהיט את לחיי. כעס מעורב בתחושת אכזבה ממלא את חלל בטני. המתיחה הייתה על חשבוני. הייתי צריכה לדעת שהסיפור הזה טוב מכדי להיות אמיתי. כמו מטומטמת האמנתי לבחורה שאני לא מכירה בכלל. מי מאמין לבחורה כזו? הזעיקו אותה למילואים כדי להחליף את המפקדת שלנו והדבר האחרון שהיא עשתה היה להתנהג כמו מפקדת – היא הסתובבה בבסיס בשיער פזור, את חולצת המדים היא לבשה כמו ז'קט מעצבים – כפתורים פתוחים ושרוולים מקופלים עד אמצע האמות – ורוב הזמן רק צחקה.
 
ממתי אני סומכת על אנשים בצורה עיוורת? ביטלתי משמרת בעבודה, הכנסתי את התיק שלי לשמירת חפצים בתחנה המרכזית ובזבזתי כסף שנזקקתי לו נואשות.
 
ליאת ממשיכה לדבר בשטף מהיר. "כבר הוכחתי לכם שאין כמו תצפיתניות לתפקיד הזה. חוץ מזה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות באשליה שאשאר לעבוד אצלכם אחרי החתונה אתה מוזמן, אבל אני לא מוכנה לדפוק את החברים שלי במשמרות כפולות. תתעורר, רון! אני עוזבת, ואתה קיבלת את המשימה הבלתי אפשרית למצוא לי מחליף. רק רציתי לעזור לך."
 
"לעזור? את באמת חושבת שהילדונת הזאת יכולה לעבוד אצלנו? היא תברח אחרי חמש דקות ואת מבזבזת לי זמן."
 
צריבת האכזבה בבטני מתפוגגת מעט כשאני מבינה שלא המראה שלי הוא הבעיה. הוא חושב שלא אצליח להתמודד עם התפקיד. מאז הייתי בת ארבע־עשרה לא בחלתי בשום עבודה; ניקיתי בתים וחדרי מדרגות, שטפתי כלים במסעדות ואפילו עבדתי בניקיון שירותים ציבוריים בקניון. שום דבר לא יכול להבריח אותי, במיוחד לא מקום עבודה שמשלם שכר כמו זה שליאת נקבה בו. אם זו לא מתיחה, העבודה הזאת יכולה להציל אותי. גם אם אעבוד בשתי משרות לאחר השחרור, לא אצליח להרוויח משכורת כזאת.
 
"תן לי הזדמנות," אני מתערבת בשיחה שלהם.
 
"מה היא סיפרה לך על המקום?" רון שואל בלי לנתק את השיחה.
 
"שום דבר. היא אמרה שזה מסווג."
 
"היא נראית בתולה," הוא אומר לליאת, מתעלם מהעובדה שאני עומדת מולו.
 
"לא חקרתי אותה על העבר המיני שלה." ליאת צוחקת שוב. "אתה הפסיכולוג בינינו. תסתדר."
 
ליאת מעברו השני של הקו משתתקת ורון חוזר להביט בי. "את בתולה?"
 
אני בולעת רוק ונלחמת בסומק שמאיים לצבוע את לחיי החיוורות. הוא נראה טוב, אפילו עם הזקן הצרפתי, אבל זה לא מקנה לו זכות לשאול אותי שאלות מהסוג הזה. אני מנסה בכל מאודי להפוך את המבוכה לכעס. "איך השאלה הזאת קשורה לעבודה?"
 
"אז צדקתי," הוא קובע, "את לא צריכה לחתום על הסכם הסודיות. אני מצטער על הזמן שבזבזת בגלל ליאת."
 
"אני לא בתולה, ואני מתחילה לחשוב שמדובר בעבודת זנות." אני מנסה להיות בוטה כמוהו כדי להסוות את העובדה שאני משקרת במצח נחושה.
 
הוא מחייך ומביט בי בדרך שונה מעט. הייתי צריכה להתאפר, להתלבש יפה ולנעול נעלי עקב. אולי אז הוא היה רואה מולו אישה מנוסה ובוגרת, מישהי שהתאימה לתפקיד שהתפנה ולא את הילדה הקטנה והמנומשת.
 
"כל מה שתצטרכי לעשות זה לשבת בחדר ולהסתכל על מסכים," הוא מסביר, "עם זאת, הדברים שתראי שם לא מתאימים לבעלי קיבה רגישה ובטח שלא לבתולה."
 
המילה נשמעת כמו קללה כשהיא יוצאת מפיו. חדרי עינויים אפלים עולים בדמיוני. אני מסלקת את התמונות מייד. מה למקום שנראה ככה ולחדרי עינויים? "קשה לזעזע אותי," אני משקרת שוב. אני מזועזעת מעצם היותי במקום הזה, מההסכם שעליו אני נדרשת לחתום ומהדיון שאנחנו מנהלים.
 
רון מעיף מבט בפקידה שנשענת על הדלפק ומקשיבה לכל מילה. "רויטל, מה את חושבת?"
 
שיט. נראה שהיא שנאה אותי מהרגע הראשון. עוד לא החלטתי אם העבודה הזאת היא חלום או סיוט, אבל כרגע הסיכויים שלי להתקבל אליה מתנדפים אל פתחי האוורור.
 
רויטל שוקלת את תשובתה במשך כמה רגעים. "אני חושבת שאם לא תמצא לליאת מחליף, המקום היחיד שבו אפגוש את החבר שלי יהיה בחדר הבקרה."
 
"את צודקת, למה אני שואל אותך בכלל?" רון מניד בראשו וחוזר להסתכל עליי. "טוב, תחתמי מהר ותיכנסי למשרד שלי." הוא מציץ בשעון שלו. "נשארה חצי שעה עד לפגישה הבאה שלי, אין לנו זמן לבזבז."
 
הוא משאיר אותי לבד מול הפקידה וערמת הדפים. אני חותמת במהירות, לא טורחת לקרוא אפילו את הכותרות הבולטות.

סבטלנה מאן

סבטלנה מאן כתבה עד כה שלושה ספרים- 'חדר תשע', 'חדר שתיים' ו'גדרות גן עדן'. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות: 'חלומות בהקיץ', 'צומת דרכים', 'יותר מסתם אגדות', 'סיפורי דרך' ו'רומנטיקה בניחוח ישראלי'.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
103 דירוגים
68 דירוגים
18 דירוגים
10 דירוגים
2 דירוגים
5 דירוגים
22/5/2022

אמ;לק - מושלם מכל בחינה. לביקורת המלאה (אזהרת ספויילרים): הספר הזה מזעזע, אין ספק. הספר הוציא אותי מאזור הנוחות שלי דיי בקלות. זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. הגיבורה (כך אביה מכנה אותה) עוברת שינוי עצום מתחילת הספר ועד סופו. היא עומדת בהתלבטות אדירה של מה לבחור, האהבה לאיש שיצר אותה או האהבה לאיש שהופך אותה למה שהיא עכשיו?? (אני לא אגלה את ההחלטה שלה) ועם זאת, זה קשה. יש תיאורים קשים ואכזריים, מסוג הדברים שאנשים לא יקראו בלי אהבה לז'אנר. הגיבורה שלנו לא נימפומנית כמו בהרבה מהספרים מהסוג הזה, אבל היא נותנת לנו גישה למחשבות ולתחושות המיניות שלה בכל רגע נתון. מבחינתי זה ספר מדהים, סיימתי אותו תוך 4 שעות, ישר רצה לקנות את השני

2
10/2/2025

וואוווווו אי אפשר להניח מהיד כתוב בצורה טובה,המון עליות מורדות ומתח

15/10/2024

הספר פשוט מושלםםם הוא מושך ומעניין הוא אפל וכל מה שבא לי עכשיו זה לקרוא את הבא בתוררר😍😍😍

10/8/2024

ואו. איזה ספר. קשוח ומהמם.

3/8/2024

מרתק סוחף. ספר שאי אפשר לעזוב לרגע.

29/6/2024

אמאלה ספר מטורף לא יכולתי להפסיק לקרואאא

25/6/2024

הכתיבה של סבטלנה מעולה וסוחפת ברמה שאי אפשר לשחרר את הידיים מהספר, אבל כן צריך לקחת בחשבון שזה ספר לא קל ומלא בטריגרים בעיקר מעולם הBDSM. ראיתי פה ביקורות שבנות הזדעזעו ונטשו את הספר בגלל התוכן שלו, אז קחו בחשבון אם אתם מתלבטים אם לקרוא או לא כי אם אתם לא מחובבי הזאנר כנראה שזה לא יחליק לכם בגרון. מעבר לדמויות הראשיות שהיו מאוד סוחפות ומעניינות, גם הדמויות המשניות מוסיפות עניין לספר והייתי שמחה אולי לקבל עליהם גם ספר בהמשך. ספר מאוד מעניין שמשאיר אותך עם מחשבות גם הרבה אחרי שאתה מסיים לקרוא אותו, ממשיכה כמובן לספר השני.

20/5/2024

וואוווו ספר מרגש, סוחף, מעולה!

28/11/2023

לא מתאים לכל אחד, המון טריגרים אבל הכתיבה פשוט מדהימה

15/9/2023

ספר קשה לעיכול, אבל מרתק. ממליצה בחום

16/1/2023

ספר חזק ביותר, מפתיע וומרגש כל רגע מחדש. שונה ממה שקראתי עד עכשיו. שווה קריאה .

23/11/2022

וואו מטורף ממש. תכנים מורכבים. אבל אני נהניתי.

30/4/2022

אמאלההההה מושלםםםםם ממשיכה לספר הבא 😍

22/3/2022

חזק מותח לא לבעלי קיבה חלשה

5/11/2021

מרתק. מיד ממשיכה לספר השני..

30/10/2021

מעולה רק שהבוף …… ללא סוף עפה להמשיך את הספר השני

17/10/2021

כבר מזמן לא רותקתי ככה לספר. סיימתי את זה ומיד המשכתי לחדר 2… מומלץ בחום

21/9/2021

וואו!!! חזק סוחף וקשוח!!!

18/9/2021

מעולה!

17/7/2021

וואוו איזה סיפור הזוי. לא יכולתי להניח את הספר. ממשיכה מיד לחלק השני.

29/5/2021

מדהים סוחף מומלץ ביותר

25/5/2021

נוקב,מזעזע את אמות הסיפים ויחד עם זאת מרגש ונוגע ללב. השעה כעת שש בבוקר ולא יכולתי להניח את הספר מהיד עד שסיימתי לקרוא מצפה להתחיל עם הספר השני שמונח כעת על השידה ליד מיטתי

21/5/2021

בהחלט ממשיכה לספר הבא, התאהבתי בדמויות

8/3/2021

ספר חזק

20/2/2021

מרתק,מפתיע,מסקרן עד הרגע האחרון.וואו

18/2/2021

עוצר נשימה

6/2/2021

ספר מטלטל, הקרבה מול אהבה, עוברת מייד לספר השני...

19/11/2020

וואוווו... אחד הטובים 👌 ממשיכה מיד לחלק הבא

7/11/2020

מרתק, נהנתי מהקריאה. סבטה רוקמת את העלילה באופן מרתק

3/11/2020

עלילה מדהימה ומרגשת. עם המון תובנות. מומלץ בחום.

31/10/2020

אחד הספרים הכי טובים שקראתי! ספר מרתק ולא צפוי בכלל וגם קשה ממש! חייבת לעבור לספר השני!

29/10/2020

וואו! ספר ממש סוחף תודה והתרגשתי לקרוא את התודות שלך בסוף .מחמם את הלב כל המסביב הזה של שאר הסופרות :)

20/10/2020

וואו. ספר קשה, אך עם זאת כתוב יפה וקולח. רצה לקרוא את ההמשך

13/10/2020

וואוווו, לא יכולתי להתנתק , ממשיכה ישר לספר השני . מומלץ ביותר

13/10/2020

וואו ....אין מילים לתאר איזה ספר שונה, מיוחד, מטלטל ויפה. כתיבה חדה, עלילה שמפתחת, טוויסטים, פשוט רוצו לקרוא!!!

12/10/2020

דואט מהמם! לא יכולתי להפסיק לקרוא. סיפור לא קל אך נהנתי מכל רגע

9/10/2020

אני בטרוף, ספר מעולה

30/9/2020

מעולה !!!! סיימתי תוך יממה מחכה להתחיל את הספר השני

27/9/2020

ספר מדהים ומרתק, קשה מאד להניח אותו.

26/9/2020

ספר במינונים נכוניםbdsmלייט, לא כואב מידי ולא מותח מידי, העלילה נבנית בעדינות שכבה על גבי שכבה ובלי לי להרגיש נשאבים לספר.. רצה להמשיך בחדר 2

26/9/2020

מומלץ

22/9/2020

וואו 🔥וואו 🔥וואו 🔥 בהחלט דואט השנה שלי❗ מטלטל, סוחף ומומלץץץ ביותר ❗ קישור לרכישה 👇 https://www.e-vrit.co.il/Product/18917/ . . . . טוב... אולי בכל זאת כמה מילים❓🤔🤔🤔 👇👇👇👇👇 "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת א', ט') אני סוחבת את הסקירה הזאת כבר יותר משבוע... עברתי את הניקיונות, עברתי את הבישולים, עברתי ימי הולדת ויום נישואין עברנו את ראש השנה, ועדיין לא מוצאת את המילים כדי לתאר את הדואט הזה... אז זאת הולכת להיות סקירה מבולגנת, בדיוק כמו שהיא יושבת לי בראש... 👇👇👇👇👇 🏊 דבר ראשון, כשפתחתי את הספר הראשון לא ידעתי מה נמצא לפניי. אני לא קוראת תקצירים ופשוט קפצתי למים. ⁦🌪️⁩ דבר שני, קראתי את הפרק הראשון והשני והייתי ככה 🤔🤔🤔 למה❓ סופסוף קונספט שונה❗ משהו חדש שעדיין לא קראתי עליו, מעטפת חדשה שמוסיפה ריגוש שמדגדג בבטן, סקרנות ששואבת אותך אל תוך סיפור שלכאורה קראת בעבר, אבל ממש לא! אריזת מתנה מהפנטת שמרתקת אותך כבר מהפרק הראשון וגורמת לך להסתחרר עמוק אל תוך מערבולת של רגשות ויצרים. ⁦⛓️⁩ דבר שלישי, העלילה משלבת בתוכה כל כך הרבה אם זה סיפור אהבה, פן פסיכולוגי מטורף, מתח וכאב, תשוקה ויצרים, עבר והווה, רמזים, ניואנסים, מסרים ועוד... והכי חשוב זה שהכל נשזר לחבל אחד ארוך וחזק ללא קרעים. 🔭 דבר רביעי, הדמויות הראשיות נבנו בהדרגה ובצורה מעולה. הסיפור נכתב בגוף ראשון מפי שתיהן ובהחלט יש שקיפות מלאה לרגשותיהן... 🍗 דבר חמישי, ישנו ריבוי בדמויות משנה וזהו פאנץ' שמאוד חשוב לי בעלילה וכמו שאני אוהבת לכנות זאת - 'כמות הבשר' שבעלילה. ובדואט הזה הכמות כמו גם האיכות של ה - 🥩🥩🥩🥩🥩 פשוט - Well done ❗ לכל אחת מן הדמויות יש את המקום שלה, הצבע שלה, הייחודיות שלה, הרמיזות שבה והתפקיד התפור עליה והן בנויות בצורה מושלמת. 📚 דבר שישי, כמות הקללות שקיללתי כמעט כל אחת מהדמויות יכולה ליצור אינציקלופדיית קללות שלמה❗ 🤬 דבר שביעי, מרוב שהתעצבנתי, קיללתי, כאבתי, שמחתי, קיללתי שוב, נשמתי בהקלה, רציתי לפוצץ מישהו או לזרוק את הטלפון, נשמתי שוב ואז ירדה לי אבן מהלב ואז שוב חטפתי עצבים - הבנתם את הכוונה - הסיפור הזה לא יוצא לי מהראש❗ 💐 דבר שמיני, זהו דואט ביכורים. אם לא הייתי יודעת על זה לא הייתי מנחשת את זה בכלל❗ לא הכרתי את סבטלנה מקבוצות הפייסבוק ולא הכרתי את הכתיבה שלה לפני כן וההרגשה היתה כמו שקראתי ספר של סופרת ותיקה שכותבת שנים. 📢 דבר תשיעי, שאפו ענק❗ לקישור לרכישה תגללו בחזרה למעלההה❗ 🐑 דבר עשירי, את הסקירות של אתם יכולים למצוא גם בבלוג שלי 'הכבשה השחורה - בלוג על הכל ומה שמעבר' 👇👇 https://www.facebook.com/הכבשה-השחורה-בלוג-על-הכל-ומה-שמעבר-274116393171879/ וגם 'ברומנטיקה בעברית' 👇👇 https://www.facebook.com/RomanticEvrit/

17/9/2020

ספר מהמםם מומלץ מומלץ מומלץ

13/9/2020

מושלםם

12/9/2020

מעולה ממשיכה לחלק השני ⁦❣️⁩

12/9/2020

דואט עוצמתי וחזק שנגע לי בכל חלק מליבי ממליצה בחום לוהט ❤

11/9/2020

ספר מותח יפה ממשיכה לספר השני. ספר מומלץ מאוד 🤩🤩🤩🤩💥💥💥💥💥

22/4/2024

הספר טוב אבל ציפיתי ליותר, עצבן אותי שמושכים יותר מידי את נושא הבתולין הרגיש קצת בוורלי הילס 90210, וגם המון קטעים מופרכים מידי ולא עפתי על גל, אבל דמויות המשנה סוחפות והעלילה מסביב מרתקת אז כן שווה קריאה וגם אמשיך לספר הבא... אגב, הספר לא לוהט ואין ממש קטעי סקס למי שמחפשת את הסגנון...

26/12/2023

מעצבן אבל מעניין

30/3/2022

אהבתי

21/1/2022

הספר כתוב היטב. אבל משהו בעלילה לא הגיוני ולא הסתדר לי. יש כמה תאורים קשים, לא לבעלי לב חלש. אם מדלגים עליהם אז עובר, לחובבי הז'אנר

25/5/2021

הזוי מוזר אבל מסקרן לקרוא מה קורה לדמויות

8/3/2021

דיי מפתיע שהספר מוצלח לסופרת מתחילה. שאפו...עוברת לחלק השני

2/3/2021

לאמיצים בעלי קיבה חזקה.... עלילה מעניינת שסוחפת מהעמוד הראשון, אך לקראת הסוף יש תיאורים קשים מאוד, גם למי שפחות מתרגש, הפעם זה היה סף שנחצה... מודה שקצת דילגתי כדי לא לחלום סיוט בלילה.

18/10/2020

ספר מהממם ממליצה בחום

9/10/2020

ספר מקסים!רומן נוגע ללב..

20/9/2020

אהבתי אבל דיי קשוח לא לבעלי לב חלש הרבה תיאורים קשים למדי

8/1/2023

ספר נחמד קראתי יותר טובים

2/12/2021

סביר

27/9/2020

וואו, אני לא יודעת איך להתחיל מבחינת כתיבה 5 כוכבים, מבחינת התוכן , מי שאוהבת ספרות עם bdsm קשוח מאוד תתלהב , אני פחות יש לספר כל כך הרבה בילדאפים, השתוקקתי לקרוא אותו, אבל זה ספר מאוד לא קל לקריאה השאיר אותי עם כאב בטן ותחושות מאוד לא נעימות דילגתי על קטעים כי פשוט לא יכולתי לקרוא הכתיבה יפיפיה , הדמויות מלאות, אבל שוב, אף פעם לא יצאתי עם תחשה כזאת מספר, הספר עדין יושב וכבד אני חושבת שצריכה להיות הערה לספר בנוגע לתוכן שלו מקווה שהספרים הבאים של הסופרת לא יהיו בתחום ואם כן זה יהיה הרבה יותר עדין כי שוב, מבחינת הכתיבה - רמה מאוד גבוה

24/9/2020

אהבתי ממש את הקטע של הספר אבל משהו בעלילה היה לי קצת מפוספס

30/12/2024

אתחיל ואומר שהכתיבה של סבטלנה טובה מאוד וקולחת. נתתי ציון כזה נמוך נטו כי הספר בעיני קשה מידי ומאוד לא התחברתי לתוכנו. התיאורים פשוט מזעזעים וחשוב מאוד להגיד את זה. דילגתי על החלק האחרון, והאמת? אני ממש מצטערת שקראתי אפילו את השיחה שקדמה לו(שמתגלה לגל את האמת על אמה). מי שאין לה בעיה עם תיאורים קשים, הכתיבה באמת טובה, אבל בעיני הספר יותר ממוגזם ומשאיר טעם מאוד מאוד מר לאחר קריאתו, מה שבעיני מפספס את חווית הקריאה. אני ממש לא ממליצה.

6/8/2022

האמת, חבל שהדמות של גל יפה עם נמשים אך לא מבחינה בין טוב ורע חסרת תבונת לב מאכזב

3/8/2021

מאכזב.. הספר נבנה לאט.. ואז הסוף... מ א כ ז ב!!!

22/4/2021

מחריד. לא יודעת למה מישהו היה רוצה לחוות האלימות הזו לא רומנטי ודי חולני

1/2/2021

האמת שזה היה ספר זוועה! בטח לא תפרסמו את התגובה הזו אך ממהרת להשליך את זה לפח. הסיפור והתיאורים בו מאוד לא עדינים וגרמו לבחילה לאורך כל הספר. לא ממליצה בכלל!

22/9/2020

מזעזע

21/9/2020

נטשתי באמצע.

דואט החדרים 1 - חדר תשע סבטלנה מאן
פרולוג
 
 
05.09.2010
 
כל חיי האמנתי שהאהבה היא כוח החיים. אתה לימדת אותי שאהבה יכולה גם להרוס. אותי היא הרסה.
 
אתה הרסת אותי.
 
אני לא מסוגלת לחיות ככה יותר. אני שומעת אותך כל היום בתוך ראשי. אני מרגישה את מגע ידיך על גופי, נוגעות בי, חודרות לתוכי עמוק, עמוק כל־כך עד שהן אוחזות בלב שלי וסוחטות אותו עד טיפת הדם האחרונה.
 
רוקנת אותי מחיים. אני כמו רוח רפאים.
 
נגסת חלקים ממני. את העור שהיה פעם שלם ואת הלב שידע לאהוב.
 
אם נשאר בך רגש, סלח לי על שהלכתי לפני הזמן.
 
אני עוזבת את העולם הזה בידיעה שהייתה לי אהבה גדולה ועל אף הריקנות שאני מרגישה היום, אני יודעת שהאהבה הזאת תמשיך לחיות גם לאחר שאעלם.
 
 
כבר לא שלך,
 
נעמה
 
 
 
 
פרק 1
 
 
מיוזעת ומתנשפת אני נעצרת מול בניין משרדים גבוה, בודקת שוב את הכתובת שליאת נתנה לי ואז את המספר שמתנוסס על הבניין.
 
כאן יתנהל הריאיון? כשליאת סיפרה לי על הסודיות שנדרשת מהעובדים הייתי בטוחה שמדובר במשרד הביטחון, בשב"כ או במוסד. אני בספק אם לאחד הגופים האלה יש סניפים בבניין משרדים יוקרתי ברחוב יגאל אלון.
 
חלונות הזכוכית הכחולים מבהיקים תחת שמש הצהריים השקרנית של סוף נובמבר ובמקום לחשוף את המתרחש בתוך הבניין הם משקפים את בבואתי. לעזאזל עם הפקק הזה ועם התאונה שגרמה לו. לו הייתי מספיקה לקפוץ הביתה לפני הריאיון הייתי מתאפרת מעט, מסתירה את סימני העייפות מתחת לעיניי ואת הנמשים שמקנים לי מראה ילדותי. גם אודם לא היה מזיק כרגע לפניי החיוורות.
 
אני מנסה לקלוע את שערי הבלונדיני לצמה שתיראה מעט יותר מסודרת מהקוקו הפרוע, אך לשערי הסורר יש חיים משלו. מעיל ה'דובון' הצבאי, ממש כשמו, מקנה לגופי צורה של דוב והמכנסיים הצבאיים לא תורמים למראה המעודן.
 
אני מביטה בעצמי פעם נוספת ופולטת אנחת ייאוש.
 
לבטל את הריאיון?
 
לא, זה לא בא בחשבון. לדבריה של ליאת, הם לא ימתינו הרבה עד שימצאו לה מחליף והם תמיד מעדיפים גברים יוצאי יחידות עילית. היא אמרה שהעבודה דומה לתפקיד שלי, לפקח על הנעשה מעל גבי מסכים. אולי דווקא העובדה שהגעתי במדים ישירות מהבסיס תשחק לטובתי. גם אם לא, עליי לעשות כל מה שביכולתי כדי להשיג את העבודה הזאת. הסכומים שליאת סיפרה שהיא מרוויחה כאן יכולים להיות סולם היציאה מהבור שבו אני נמצאת.
 
שאון המכוניות מאחוריי מתמזג עם הרעש שמשתולל בראשי והצפירות הקולניות מנערות אותי. אין זמן לשקוע במחשבות. אני נושמת עמוק, מנסה להתמלא באומץ ובביטחון ונכנסת מבעד לדלתות המסתובבות.
 
נעליי הרטובות חורקות על רצפת השיש השחורה ומשאירות סימני רטיבות בדרכי למעליות, עדות נוספת לריצה שלי מתחנת האוטובוס ולשלוליות שמעליהן הייתי צריכה לדלג. אני מזנקת לתוך מעלית ריקה לפני שמישהו יזהה מי האחראי ללכלוך ולוחצת כמה פעמים על לחצן הקומה החמישית. רגע לפני שדלתות המעלית נסגרות, אצבעות גסות ועבות מנסות להפריד בין הדלתות ולפתוח אותן.
 
אני אמורה לעזור לו, ללחוץ על לחצן פתיחת הדלתות, אבל אני קפואה במקומי. מבטי מרותק לקעקוע השחור שמקועקע מעל לשורש כף ידו השעירה. זה ציור של כלב, שסביב צווארו מלופף נחש ובגופו נעוצה סכין. הנחש מזכיר לי את סמל הרפואה, אבל יתר הקעקוע נראה ההיפך הגמור מכך.
 
זה רק קעקוע. זה לא אומר דבר על האיש שרוצה להיכנס לתוך המעלית. או שכן? בכל מקרה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעזור לו.
 
הדלתות נכנעות ואל המעלית נכנס גבר רחב ממדים. נעלי העור המחודדות שלו נוקשות על הרצפה. הן שחורות וכך גם מכנסיו האלגנטיים, כמו צל שחור שהתפשט אל תוך המעלית ומאיים לבלוע את האור.
 
"מה את עושה כאן?" קולו המופתע גורם לי להרים את ראשי.
 
אני מכירה אותו?
 
לא, פנים נוקשות כמו שלו לא הייתי שוכחת, גם לא קעקוע כזה. כמה שערות שיבה מסגירות שהוא לפחות בגיל של אבי, אין סיכוי שנתקלתי בו בעבר. אז למה הוא מביט בי ככה? אני רגילה למבטים מפשיטים, אבל המבט שלו שונה, יש בו משהו רכושני. אולי אפילו אכזרי?
 
זה בגלל הסימנים שהשארתי על הרצפה?
 
צורך עז להתגונן בוער בי. אני מהדקת את ידיי סביב גופי ואומרת בקול האסרטיבי ביותר שאני מצליחה לגייס, "הגעתי לריאיון עבודה."
 
"בקומה החמישית?" גבותיו הכהות מתקרבות זו לזו ועיניו השחורות נראות אפלות כתחתית של תהום.
 
אני משפילה את מבטי אל כפות ידיי שמתחילות לרעוד. אני שונאת את התגובה הלא רצונית הזאת, כבר חודשים שלא חוויתי אותה. מה יש בגבר הזה שמעורר אותה? אני קופצת את אגרופיי ומרפה אותם שוב ושוב. זה תמיד מרגיע את הרעד.
 
לא הפעם.
 
דלתות המעלית נפתחות. אני מזנקת מתוכה כמו צפרדע מסיר מבעבע היישר לתוך הלובי המסנוור. העיצוב יוקרתי אך מינימליסטי, או במילה אחת: לבן. מהטפטים שעל הקירות ועד הרצפה המבהיקה, אפילו המנורות המעוצבות שמשתלשלות מהתקרה, והחלונות הבלגיים הענקיים שמשקיפים על תל אביב – הכול בלבן מבהיק. רק ציור זכוכית אחד על קיר שלם שובר את הלובן המוגזם בכתמים צבעוניים זוהרים. אני מתקרבת אל הציור ובוחנת אותו. מקרוב נראה שאלה שתי דמויות שזורות זו בזו. בתחתית הציור מופיע סמל, שתי אותיות 'ח' משולבות זו בזו ומתחתיו צמד האותיות .DR
 
"סליחה? אפשר לעזור לך?" קול נשי מנתק אותי מהציור.
 
מאחורי דלפק שיש לבן ורחב בקצה השני של הלובי יושבת בחורה צעירה ועל פניה חיוך מזמין. שערה השחור גולש ברכות עד לשמלת הסטרפלס הצמודה שלה. אם קודם הרגשתי שאני לבושה בצורה לא מתאימה, עכשיו נראה לי כאילו הגעתי לחתונה בפיג'מה.
 
"אהם... באתי לריאיון." אני מתקרבת אליה.
 
"זה חלק ממשחק התפקידים? אם כן, אנחנו מעדיפים שתעשו את זה רק בחדר." היא מניפה לאחור את שערה כמו בפרסומת לשמפו. היא באמת נראית כמו הבחורה בפרסומת, יפה מדי.
 
"מה?"
 
"את לקוחה כאן?"
 
"לא. באתי לריאיון עבודה. אני גל רובין. יש לי פגישה עם רון בשעה שלוש." האסרטיביות חוזרת לקולי.
 
החיוך המזמין נעלם. היא מצרה את עיניה וסורקת אותי כאילו אני מסיגת גבול. "עם רון? את בטוחה?"
 
מבטים מתנשאים אף פעם לא הפחידו אותי, הם גרמו לי להילחם חזק יותר על מקומי. אני מתנערת מהקיפאון, זוקפת את הסנטר וניגשת אל הדלפק. "כן. תבדקי איתו אם את רוצה."
 
הפקידה לוחצת על כפתור כלשהו. "יש כאן ילדה בשם גל רובין שטוענת שהגיעה אליך לריאיון עבודה."
 
"תחתימי אותה על חוזה סודיות," קול עמוק בוקע מהרמקול, "ותבקשי ממנה להמתין כמה דקות. אני בטלפון עם לקוח."
 
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לצאת ולראות אותה קודם?"
 
"ליאת המליצה עליה. תני לה לחתום ואז אדבר איתה, אני באמצע שיחה." נימת קולו הלחוצה לא מבשרת טובות. אני מקווה שמצב הרוח שלו ישתפר בדקות הקרובות.
 
"אם זו אחת המתיחות של ליאת אני הולכת להרוג אותה, חתונה או לא," הפקידה ממלמלת לעצמה ושולפת מאחת המגירות חבילת ניירות שנראית יותר כמו ספר עב כרס. "מה היא סיפרה לך על המקום הזה?" היא מביטה בי בעיניה הירוקות ומטיחה את החבילה על הדלפק.
 
"כלום, רק אמרה שהעבודה דומה למה שאני עושה בצבא."
 
הפקידה פורצת בצחוק ומניחה עט על ערמת הנייר. "זה הסכם סודיות. את יכולה לקרוא אותו, מה שייקח בערך שנתיים, או לחתום עליו כמו שכולם עושים. חתימה וראשי תיבות של שמך בכל דף."
 
"את קראת אותו לפני שחתמת?"
 
היא שוב צוחקת ופונה לענות לטלפון, מתעלמת משאלתי.
 
אני מתבוננת בדפים הרבים. היא צודקת, הסיכוי שאוכל לקרוא את כולו תוך מספר דקות הוא אפסי. מצד שני, הריאיון לא יתחיל לפני שהחתימה שלי תתנוסס על כל אחד מהדפים. אני מנסה לקרוא מילה או שתיים בכל עמוד רק כדי להבין אם אני מסתבכת כאן במשהו שלא אוכל לצאת ממנו. נראה שבאמת מדובר בהסכם סודיות, או לפחות כך אני מבינה מהמילים המסובכות שרק עורך דין יכול לפרש.
 
"אין לך מה לדאוג, זה הסכם סודיות סטנדרטי לחלוטין," קול גברי מקפיץ אותי. מאחוריי עומד גבר כבן שלושים, במכנסיים כחולים ובחולצה אלגנטית מכופתרת. הוא בוחן אותי במבטו ולא נראה מרוצה. מה קורה פה? מדובר בעבודת תצפיתנות או בחוזה דוגמנות? למה כל מי שפגשתי עד כה הסתכל עליי מוזר?
 
אני נלחמת ברצוני להשפיל מבט ומסתכלת היישר לתוך עיניו הכחולות.
 
הוא מפסיק ראשון את מלחמת המבטים ושולף מכיסו מכשיר נייד, לוחץ על המסך ומניח את המכשיר בינינו.
 
"הלו?" קול נשי בוקע מהרמקול.
 
"את צוחקת עליי?" הוא כמעט צועק, "מתיחה אחרונה לפני שאת עוזבת?"
 
"מה? רון, על מה אתה מדבר?" ליאת עונה בקול עצבני לא פחות משלו.
 
"על הילדה ששלחת אליי! איפה מצאת אותה?"
 
צחוקה של ליאת ממלא את החלל בינינו ואני רואה בעיני רוחי את תלתליה הכתומים מקפצים מצד לצד. "מצאתי אותה במילואים," היא ממשיכה לצחוק. "היא משתחררת בעוד שבועיים."
 
זו הייתה מתיחה?
 
הזעם מלהיט את לחיי. כעס מעורב בתחושת אכזבה ממלא את חלל בטני. המתיחה הייתה על חשבוני. הייתי צריכה לדעת שהסיפור הזה טוב מכדי להיות אמיתי. כמו מטומטמת האמנתי לבחורה שאני לא מכירה בכלל. מי מאמין לבחורה כזו? הזעיקו אותה למילואים כדי להחליף את המפקדת שלנו והדבר האחרון שהיא עשתה היה להתנהג כמו מפקדת – היא הסתובבה בבסיס בשיער פזור, את חולצת המדים היא לבשה כמו ז'קט מעצבים – כפתורים פתוחים ושרוולים מקופלים עד אמצע האמות – ורוב הזמן רק צחקה.
 
ממתי אני סומכת על אנשים בצורה עיוורת? ביטלתי משמרת בעבודה, הכנסתי את התיק שלי לשמירת חפצים בתחנה המרכזית ובזבזתי כסף שנזקקתי לו נואשות.
 
ליאת ממשיכה לדבר בשטף מהיר. "כבר הוכחתי לכם שאין כמו תצפיתניות לתפקיד הזה. חוץ מזה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות באשליה שאשאר לעבוד אצלכם אחרי החתונה אתה מוזמן, אבל אני לא מוכנה לדפוק את החברים שלי במשמרות כפולות. תתעורר, רון! אני עוזבת, ואתה קיבלת את המשימה הבלתי אפשרית למצוא לי מחליף. רק רציתי לעזור לך."
 
"לעזור? את באמת חושבת שהילדונת הזאת יכולה לעבוד אצלנו? היא תברח אחרי חמש דקות ואת מבזבזת לי זמן."
 
צריבת האכזבה בבטני מתפוגגת מעט כשאני מבינה שלא המראה שלי הוא הבעיה. הוא חושב שלא אצליח להתמודד עם התפקיד. מאז הייתי בת ארבע־עשרה לא בחלתי בשום עבודה; ניקיתי בתים וחדרי מדרגות, שטפתי כלים במסעדות ואפילו עבדתי בניקיון שירותים ציבוריים בקניון. שום דבר לא יכול להבריח אותי, במיוחד לא מקום עבודה שמשלם שכר כמו זה שליאת נקבה בו. אם זו לא מתיחה, העבודה הזאת יכולה להציל אותי. גם אם אעבוד בשתי משרות לאחר השחרור, לא אצליח להרוויח משכורת כזאת.
 
"תן לי הזדמנות," אני מתערבת בשיחה שלהם.
 
"מה היא סיפרה לך על המקום?" רון שואל בלי לנתק את השיחה.
 
"שום דבר. היא אמרה שזה מסווג."
 
"היא נראית בתולה," הוא אומר לליאת, מתעלם מהעובדה שאני עומדת מולו.
 
"לא חקרתי אותה על העבר המיני שלה." ליאת צוחקת שוב. "אתה הפסיכולוג בינינו. תסתדר."
 
ליאת מעברו השני של הקו משתתקת ורון חוזר להביט בי. "את בתולה?"
 
אני בולעת רוק ונלחמת בסומק שמאיים לצבוע את לחיי החיוורות. הוא נראה טוב, אפילו עם הזקן הצרפתי, אבל זה לא מקנה לו זכות לשאול אותי שאלות מהסוג הזה. אני מנסה בכל מאודי להפוך את המבוכה לכעס. "איך השאלה הזאת קשורה לעבודה?"
 
"אז צדקתי," הוא קובע, "את לא צריכה לחתום על הסכם הסודיות. אני מצטער על הזמן שבזבזת בגלל ליאת."
 
"אני לא בתולה, ואני מתחילה לחשוב שמדובר בעבודת זנות." אני מנסה להיות בוטה כמוהו כדי להסוות את העובדה שאני משקרת במצח נחושה.
 
הוא מחייך ומביט בי בדרך שונה מעט. הייתי צריכה להתאפר, להתלבש יפה ולנעול נעלי עקב. אולי אז הוא היה רואה מולו אישה מנוסה ובוגרת, מישהי שהתאימה לתפקיד שהתפנה ולא את הילדה הקטנה והמנומשת.
 
"כל מה שתצטרכי לעשות זה לשבת בחדר ולהסתכל על מסכים," הוא מסביר, "עם זאת, הדברים שתראי שם לא מתאימים לבעלי קיבה רגישה ובטח שלא לבתולה."
 
המילה נשמעת כמו קללה כשהיא יוצאת מפיו. חדרי עינויים אפלים עולים בדמיוני. אני מסלקת את התמונות מייד. מה למקום שנראה ככה ולחדרי עינויים? "קשה לזעזע אותי," אני משקרת שוב. אני מזועזעת מעצם היותי במקום הזה, מההסכם שעליו אני נדרשת לחתום ומהדיון שאנחנו מנהלים.
 
רון מעיף מבט בפקידה שנשענת על הדלפק ומקשיבה לכל מילה. "רויטל, מה את חושבת?"
 
שיט. נראה שהיא שנאה אותי מהרגע הראשון. עוד לא החלטתי אם העבודה הזאת היא חלום או סיוט, אבל כרגע הסיכויים שלי להתקבל אליה מתנדפים אל פתחי האוורור.
 
רויטל שוקלת את תשובתה במשך כמה רגעים. "אני חושבת שאם לא תמצא לליאת מחליף, המקום היחיד שבו אפגוש את החבר שלי יהיה בחדר הבקרה."
 
"את צודקת, למה אני שואל אותך בכלל?" רון מניד בראשו וחוזר להסתכל עליי. "טוב, תחתמי מהר ותיכנסי למשרד שלי." הוא מציץ בשעון שלו. "נשארה חצי שעה עד לפגישה הבאה שלי, אין לנו זמן לבזבז."
 
הוא משאיר אותי לבד מול הפקידה וערמת הדפים. אני חותמת במהירות, לא טורחת לקרוא אפילו את הכותרות הבולטות.

המלצות נוספות