חטא מאורגן

אלמלא הגאווה המקוללת לא הייתי לוחצת עכשיו בכל הכוח על עט זולה בניסיון חסר סיכוי להציל את עצמי לפחות מאחד משבעת מדורי הגיהינום הזה. כמה צפוי שחטא היוהרה קדם לשאר, כל כך קלאסי. רק על החטא הזה אני מכה בטיפות הדיו האחרונות. המילים שאני כותבת עכשיו מעוותות כמו הנשמה שלי, ענקיות ובלתי קריאות, שרשרת מכוערת של סימנים חסרי פשר כמו החיים שלי.

דווקא עכשיו, כשאין בה טעם, הכתיבה קולחת. כשישבתי על כיסא אורתופדי נוח מול מסך גדול וריק לא עלה בדעתי להרפות מהניסיון לייצר מילים, לרגע לא חשבתי להודות על כל הדברים הקטנים. אני כל כך מתגעגעת אליהם: למחשב, לכיסא, לספה, לגינה הקטנה שלי, לחתול, למזגן, לפרטיות שקראתי לה בדידות.

ארור היום שבו קיבלתי באימייל את הקול הקורא לאנתולוגיה. "הפעם בחרנו בנושא מסעיר," נכתב שם בקלילות מטריפת דעת, "חטאים" – המילה הזאת הייתה גדולה מהשאר, ופניו של לוציפר נצמדו אליה, מחייכות להכעיס – "אתן ואתם מוזמנים לכתוב על החטא ועל המחטא, על שבעת החטאים המובילים למות הנפש, או על עבירות קלות בלבד. כל מה שבעיניכם חטא שאינו מחטיא את המטרה."

אין קל מזה, גיחכתי. הרי את הרומן האחרון שלי כתבתי בתוך שלושה חודשים וחצי, ובמשך שלוש שנים, עד השבעה באוקטובר, פרסמתי בכל שבוע טור מצחיק בעיתון. בהיתי בקול הקורא והנדתי את ראשי בזלזול בזמן שהבזיקו בי זיכרונות על חטאים שחטאתי בשנים האחרונות: העכברים שלכדתי במלכודת הדבק (והשלכתם מפרפרים ליד הפח בחוץ, אפילו לא בתוכו), הרומן החמצמץ עם הגבר הנשוי, כמה חודשים לפני שיצא לפנסיה ("לא יהיה זמן אחר," אמרתי לו, "אחר כך כבר ייפול לך, ושום ויאגרה לא תעזור"), השפלתו של האוטיסט ששחה בקביעות בבריכה עם אוזניות אוטמות רעש, ובכל זאת צעק על כולם שישתקו ("סתום את הפה אתה," הייתי צורחת עליו, "אם זה מפריע לך אל תבוא לבריכה!" – והוא אכן הפסיק להגיע). בחטאים שחטאתי כלפי עצמי לא נזכרתי אז, למרבה הכאב. אם הייתי נזכרת לפחות באחד מהם, לא הייתי כאן עכשיו.