"בובל'ה, קחי עוד מסטיק גם למחר. ולא לבכות, מה כבר ילדה בגיל שלך יכולה לעבור..."
"תודה," אני עונה. הצעדים שלי כבדים בדרך לדלת הקרובה לנהג. אני מסתובבת אליו, הוא חובש כובע בצבע שחור. "אתה יודע, אני לא רק בת שש, אני גם בגיל של אנשים שיש להם על מה לבכות."

זהו סיפור אמיתי המתמקד בילדה המחפשת זהות ושייכות. בין השורות שזורים סיפוריהם של הורי הילדה והמסגרות שבהן שהתה כאשר גרה מחוץ לביתה. כולם משפיעים זה על זה ביחסי גומלין הדוקים ובלתי ניתנים להפרדה. הספר כתוב בלשונה של ילדה קטנה, המגוללת את סיפור ילדותה והתבגרותה ללא אב בתמונת החיים, עם אם פגועת נפש המתקשה לנהל אורח חיים מלא. בקריאה יש להניח את המחקרים ואת הפסיכולוגיה בצד, על מנת להבין לעומק את עולמה של אותה ילדה המבקשת לשרוד ולהיות שייכת. האחריות הקולקטיבית שלנו כקוראים היא לפעול ליצירת תחושת שייכות וזהות למי שלא קיבל זאת באופן טבעי בבית הוריו, באמצעות יצירת קולקטיב המחובר בקשר בלתי תלוי עם מי שזוכה לעורף משפחתי, זה המחולל העיקרי בצמצום פערים ומהותי ביצירת בסיס לקיום כיחיד וכחברה דרך סובלנות ושייכות שכל אחד מאיתנו זקוק לו. כך ניתן לבסס חברה בריאה ויציבה.

״אני נפעמת. סיפור חיים כזה המסופר באופן כזה – לא קראתי, אלא רק ב׳משחק הכסאות׳ של חני לביא. בלי שתשימו לב, חני חודרת לכם ללב וגורמת לכם לדמוע, להתרגש, להבין ולרצות לחבק את הילדה הזו, גיבורת הספר, שהיא הסופרת עצמה. חני, לדעתי, הינה תגלית ספרותית אדירה. בדרך רכה ועוקפת, בשפה עשירה, בשפת ילדים ובשפת השכל והלב, חני יודעת לספר סיפור עמוק וקשה, שאי אפשר להשאר אדישים לאחר קריאתו. אני ממליצה בחום רב על הספר, שלדעתי צריך להיות ספר חובה לאנשי טיפול, והראוי להיות חלק מכמה ג'אנרים ספרותיים: דוקו, עיון, פסיכולוגיה, רומן, מסע, מתח ואפילו אנטולוגיית סיפורים קצרים״.
- מיכל דליות