ביוטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביוטי

ביוטי

3.7 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

ראובן נמדר

ראובן (רובי) נַמדָר (באנגלית: Reuven Namdar; נולד ב-31 במאי 1964) הוא סופר ומתרגם עברי. חתן פרס "ספר הבכורים" של משרד התרבות והספורט לשנת 2000 ופרס ספיר לשנת 2014. מתגורר בניו יורק ומלמד יהדות וספרות עברית. 

התחיל לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים שחלקם נאסף בקובץ "חביב" (1998) שיצא לאור בהוצאת פראג וזכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לאותה שנה. כתב היד של הספר "חביב" זכה גם בפרס מפעלות ירושלים לספרות יפה (1998). במקביל התחיל לתרגם ולפרסם מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית, ובעיקר משל המשוררים עומר ח'יאם, חאפז וג'לאל א-דין רומי.

בשנת 2000 עבר להתגורר בניו יורק ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית. מלמד ספרות עברית ויהודית במסגרות אקדמיות שונות ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA המסונף ל-14th Street Y בלואר איסט סייד של מנהטן.

בשנת 2010 חבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות". בשנת 2013 יצא לאור הרומן "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן, 2013, עורך: ד"ר חיים וייס). הספר זיכה את נמדר בפרס ספיר לשנת 2014. בשנת 2018 הוא תורגם לאנגלית בידי הילל הלקין. באותה שנה תורגם גם לצרפתית והיה מועמד לפרס הצרפתי היוקרתי "פרמייר רומן".  

מספריו
חביב (נובלה וחמשה ספורים), הוצאת פראג, 1998. זוכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000.
הבית אשר נחרב (רומן) כנרת זמורה ביתן 2013. זוכה בפרס ספיר לשנת 2014.
דגים גדולים: סיפורים עבריים־אמריקאיים, כנרת, זמורה, דביר, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2xb2avyx

נושאים

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

המגפה הפכה את ניו יורק לעיר רפאים. הרחובות שוממים, מי שיכול היה להמלט מהעיר כבר עזב. רק העניים, הדחויים ואנשי-השוליים נשארו מאחור - לכודים בתוך בועה תוססת של יצרים ותאוות.

באחד מפרוייקטי הדיור למעוטי־היכולת, בדירה קטנה ומחניקה הרשומה על שם סבתו, גבר צעיר צעיר וחסון המכונה בּיוּטִי מתכונן לקראת המפגש הרומנטי הראשון של חייו. לבו גואה מהתרגשות, אבל גם מאשמה - סוד נורא מסתתר מאחורי המסכה המכסה את פניו. 

פרק ראשון

איש שמן, המום מחום הקיץ המוקדם, רבץ בעיניים עצומות על הספסל. המדרכה שמתחת לרגליו היתה מזוהמת באריזות של ממתקים, בקבוקונים זולים של משקה חריף ומשולש פיצה אכול-למחצה שהעכברושים הרבים שפשטו על ברודווי מיד כשהתחילה המגפה עדיין לא גילו וטרפו – אבל מעל ראשו, כמו הלה של חלום, נמתחה חופת הפרחים היפהפיה של שיח ורדים ורוד-דהה שפרח בגינה הציבורית הקטנה שהפרידה בין שני המסלולים של השדרה. ראשו הקרח של האיש הישן היה שמוט הצדה, עורו השחום מנוקד באגלים עגולים של זיעה, המסכה הכחולה היתה משוכה מתחת לסנטרו ונחרות חורקניות נפלטו מפיו – נשמעות בבירור בשקט המשונה שאפף את השדרה הריקה שבימים אחרים היתה סואנת ורועשת. איש מבוגר, חבוש במסיכה רפואית כפולת-רצועות ובכפפות מנתחים כחולות חלף במהירות על פני האיש הישן, עוקף אותו בזהירות וממהר להמלט אל העבר השני של הרחוב, כלב התחש קצר-הרגליים שלו מדדה אחריו בבהילות.

לא רק ברודווי היה נטוש. כל הרחובות הניו יורקיים היו ריקים כמעט-לגמרי, פרט לרכב הצלה בודד שדהר מדי פעם במורד הרחוב, מתעלם מהרמזורים המיותמים שהמשיכו להחליף צבעים באדישות מכנית למרות שהתנועה שהם אמורים היו לווסת נעלמה. גם הולכי הרגל התמעטו באופן מבהיל. הבודדים שיצאו לרחוב השתדלו להמנע מכל מגע עם הזולת, ונמנעו אפילו מלהצליב מבטים – כאילו חששו שהנגיף המסתורי שהלך אימים על העולם עובר גם בקשר עין. המצב הסיוטי הזה נמשך כבר יותר מחודשיים. הבהלה הגיעה לשיאה בעשרים למארס. אחרי כמה ימים של ציפיה מורטת עצבים, הודיעו רשויות הבריאות רשמית שהמגפה הגיעה לניו יורק ואסרו על התקהלויות ציבוריות ועל כל התכנסות במקומות בילוי ושעשועים. מי שיכול היה להמלט מהעיר עשה זאת בחפזון – דוחס מזוודות, ילדים וכלבים אל מכוניות עמוסות לעייפה ומצפין, מעריב או מדרים אל האזורים הכפריים שבהם אפשר היה עדיין לטייל באוויר החופשי בלי מסכה ולהמנע מאי הנעימות של נסיעה משותפת ברכבת או במעלית. מי נשאר בכל זאת בעיר המתרוקנת? אלה שלא היה להם לאן לברוח, אלה שלא נותר להם מה להפסיד.  

ראובן נמדר

ראובן (רובי) נַמדָר (באנגלית: Reuven Namdar; נולד ב-31 במאי 1964) הוא סופר ומתרגם עברי. חתן פרס "ספר הבכורים" של משרד התרבות והספורט לשנת 2000 ופרס ספיר לשנת 2014. מתגורר בניו יורק ומלמד יהדות וספרות עברית. 

התחיל לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים שחלקם נאסף בקובץ "חביב" (1998) שיצא לאור בהוצאת פראג וזכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לאותה שנה. כתב היד של הספר "חביב" זכה גם בפרס מפעלות ירושלים לספרות יפה (1998). במקביל התחיל לתרגם ולפרסם מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית, ובעיקר משל המשוררים עומר ח'יאם, חאפז וג'לאל א-דין רומי.

בשנת 2000 עבר להתגורר בניו יורק ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית. מלמד ספרות עברית ויהודית במסגרות אקדמיות שונות ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA המסונף ל-14th Street Y בלואר איסט סייד של מנהטן.

בשנת 2010 חבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות". בשנת 2013 יצא לאור הרומן "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן, 2013, עורך: ד"ר חיים וייס). הספר זיכה את נמדר בפרס ספיר לשנת 2014. בשנת 2018 הוא תורגם לאנגלית בידי הילל הלקין. באותה שנה תורגם גם לצרפתית והיה מועמד לפרס הצרפתי היוקרתי "פרמייר רומן".  

מספריו
חביב (נובלה וחמשה ספורים), הוצאת פראג, 1998. זוכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000.
הבית אשר נחרב (רומן) כנרת זמורה ביתן 2013. זוכה בפרס ספיר לשנת 2014.
דגים גדולים: סיפורים עבריים־אמריקאיים, כנרת, זמורה, דביר, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2xb2avyx

עוד על הספר

נושאים

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
6 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
8/10/2024

תאור נוגע ללב ומדויק של ניו יורק, בתקופה יחודית ומשונה. סיפור קטן ותמים

16/11/2024

כתוב טוב ומצחיק אבל קצת צפוי וטיפה קיטש. נחמד שמשהו כותב על משהו שמתרחש בזמן הסגרים של הקורונה, משומה התקופה הזאת נעלמה קצת מהספרות והטלוויזיה

13/10/2024

כתוב נהדר אבל אכן קצת צפוי

12/10/2024

**הביקורת כוללת ספויילר** סיפור טוב. אני מעריכה מאוד את הסופר וקוראת לו רבות. אודה כי הרגשתי שהסופר החזיר אותנו, הקוראים, אחורה אל "עידן הקורונה" כמו נחסרו מהעולם העכשווי מלחמות. אני מבינה שהיה צורך ב "תפאורה" כדי "להצדיק" את הסיפור אבל החזרה הזאת לתקופה ההיא היה בה כדי להטריד מעט. ולגבי העלילה- 1. הסוף היה צפוי מהבחינה הזו שלנערה היה מה להסתיר גם, אולם לא ציפיתי שיהיה זה מום דומה במידה רבה לזה של "ביוטי". 2. הסופר מרבה "לעזור" לקורא שלא לצורך. לדוגמה: בעמ' 6 (בספירה לאחור, בצד השמאלי התחתון של המסך) "תראה את זאתי, תראה איזו חתיכה היא! הוא הראה לג'ואל את המסך". הרי הקורא יודע שאנחל מראה לג'ואל בנות באפליקציית היכרות. לשם מה המשפט השני? דוגמה נוספת: בעמ' 5 (בספירה לאחור, בצד השמאלי התחתון של המסך) "ושג'וסנטה -זה היה שמה של הנערה שאנחל בחר עבורו- נמצאת בדרכה אליו ברגעים אלה ממש". גם כאן ניתן להבין בנקל שהשם החדש שצץ הוא שמה של הנערה בלי "המשפט המסייע". עוד עניין ששמתי לב אליו הוא החזרה על שמות במשפטים עוקבים במקום להשתמש בכינויי גוף. לדוגמה: בעמ' 11 (בספירה לאחור, בצד השמאלי התחתון של המסך) "מי שהכיר את ג'ואל מגיל צעיר התרגל למום המחריד שהשחית את פניו היפים של ג'ואל והפסיק לראות אותו". האם הפעם השנייה בה נמסר השם באמת נחוצה? הסיפור טוב. אמשיך לקרוא את רובי נמדר. האמת, למענו רכשתי את הסדרה כולה כשאין בכוונתי לקרוא דבר מלבד הסיפור הזה. תודה.

8/10/2024

צפוי לחלוטין.

ביוטי ראובן נמדר

איש שמן, המום מחום הקיץ המוקדם, רבץ בעיניים עצומות על הספסל. המדרכה שמתחת לרגליו היתה מזוהמת באריזות של ממתקים, בקבוקונים זולים של משקה חריף ומשולש פיצה אכול-למחצה שהעכברושים הרבים שפשטו על ברודווי מיד כשהתחילה המגפה עדיין לא גילו וטרפו – אבל מעל ראשו, כמו הלה של חלום, נמתחה חופת הפרחים היפהפיה של שיח ורדים ורוד-דהה שפרח בגינה הציבורית הקטנה שהפרידה בין שני המסלולים של השדרה. ראשו הקרח של האיש הישן היה שמוט הצדה, עורו השחום מנוקד באגלים עגולים של זיעה, המסכה הכחולה היתה משוכה מתחת לסנטרו ונחרות חורקניות נפלטו מפיו – נשמעות בבירור בשקט המשונה שאפף את השדרה הריקה שבימים אחרים היתה סואנת ורועשת. איש מבוגר, חבוש במסיכה רפואית כפולת-רצועות ובכפפות מנתחים כחולות חלף במהירות על פני האיש הישן, עוקף אותו בזהירות וממהר להמלט אל העבר השני של הרחוב, כלב התחש קצר-הרגליים שלו מדדה אחריו בבהילות.

לא רק ברודווי היה נטוש. כל הרחובות הניו יורקיים היו ריקים כמעט-לגמרי, פרט לרכב הצלה בודד שדהר מדי פעם במורד הרחוב, מתעלם מהרמזורים המיותמים שהמשיכו להחליף צבעים באדישות מכנית למרות שהתנועה שהם אמורים היו לווסת נעלמה. גם הולכי הרגל התמעטו באופן מבהיל. הבודדים שיצאו לרחוב השתדלו להמנע מכל מגע עם הזולת, ונמנעו אפילו מלהצליב מבטים – כאילו חששו שהנגיף המסתורי שהלך אימים על העולם עובר גם בקשר עין. המצב הסיוטי הזה נמשך כבר יותר מחודשיים. הבהלה הגיעה לשיאה בעשרים למארס. אחרי כמה ימים של ציפיה מורטת עצבים, הודיעו רשויות הבריאות רשמית שהמגפה הגיעה לניו יורק ואסרו על התקהלויות ציבוריות ועל כל התכנסות במקומות בילוי ושעשועים. מי שיכול היה להמלט מהעיר עשה זאת בחפזון – דוחס מזוודות, ילדים וכלבים אל מכוניות עמוסות לעייפה ומצפין, מעריב או מדרים אל האזורים הכפריים שבהם אפשר היה עדיין לטייל באוויר החופשי בלי מסכה ולהמנע מאי הנעימות של נסיעה משותפת ברכבת או במעלית. מי נשאר בכל זאת בעיר המתרוקנת? אלה שלא היה להם לאן לברוח, אלה שלא נותר להם מה להפסיד.  

המלצות נוספות