איש שמן, המום מחום הקיץ המוקדם, רבץ בעיניים עצומות על הספסל. המדרכה שמתחת לרגליו היתה מזוהמת באריזות של ממתקים, בקבוקונים זולים של משקה חריף ומשולש פיצה אכול-למחצה שהעכברושים הרבים שפשטו על ברודווי מיד כשהתחילה המגפה עדיין לא גילו וטרפו – אבל מעל ראשו, כמו הלה של חלום, נמתחה חופת הפרחים היפהפיה של שיח ורדים ורוד-דהה שפרח בגינה הציבורית הקטנה שהפרידה בין שני המסלולים של השדרה. ראשו הקרח של האיש הישן היה שמוט הצדה, עורו השחום מנוקד באגלים עגולים של זיעה, המסכה הכחולה היתה משוכה מתחת לסנטרו ונחרות חורקניות נפלטו מפיו – נשמעות בבירור בשקט המשונה שאפף את השדרה הריקה שבימים אחרים היתה סואנת ורועשת. איש מבוגר, חבוש במסיכה רפואית כפולת-רצועות ובכפפות מנתחים כחולות חלף במהירות על פני האיש הישן, עוקף אותו בזהירות וממהר להמלט אל העבר השני של הרחוב, כלב התחש קצר-הרגליים שלו מדדה אחריו בבהילות.
לא רק ברודווי היה נטוש. כל הרחובות הניו יורקיים היו ריקים כמעט-לגמרי, פרט לרכב הצלה בודד שדהר מדי פעם במורד הרחוב, מתעלם מהרמזורים המיותמים שהמשיכו להחליף צבעים באדישות מכנית למרות שהתנועה שהם אמורים היו לווסת נעלמה. גם הולכי הרגל התמעטו באופן מבהיל. הבודדים שיצאו לרחוב השתדלו להמנע מכל מגע עם הזולת, ונמנעו אפילו מלהצליב מבטים – כאילו חששו שהנגיף המסתורי שהלך אימים על העולם עובר גם בקשר עין. המצב הסיוטי הזה נמשך כבר יותר מחודשיים. הבהלה הגיעה לשיאה בעשרים למארס. אחרי כמה ימים של ציפיה מורטת עצבים, הודיעו רשויות הבריאות רשמית שהמגפה הגיעה לניו יורק ואסרו על התקהלויות ציבוריות ועל כל התכנסות במקומות בילוי ושעשועים. מי שיכול היה להמלט מהעיר עשה זאת בחפזון – דוחס מזוודות, ילדים וכלבים אל מכוניות עמוסות לעייפה ומצפין, מעריב או מדרים אל האזורים הכפריים שבהם אפשר היה עדיין לטייל באוויר החופשי בלי מסכה ולהמנע מאי הנעימות של נסיעה משותפת ברכבת או במעלית. מי נשאר בכל זאת בעיר המתרוקנת? אלה שלא היה להם לאן לברוח, אלה שלא נותר להם מה להפסיד.
