פומלו

1

תחושה משונה עטפה אותה בזמן שהמתינה על הספסל ברחוב ויצמן; היא הציתה בה עוררות, ובה בעת נסכה עליה נמנום. כפות רגליה היו נפוחות מבצקות, וכל תזוזה קלה של בטנה שלחה אדוות של כאב דוקר עד הגפיים, ובכל זאת הרגישה שהיא ממשיכה להיעטף בשכבות הגנה רכות. העצים היו ירוקים מאוד, ובפרחים שנשתלו באיי התנועה גילתה צבעים שמעולם לא ראתה בעלי כותרת: טורקיז, תכלת ושחור, ואפילו חום עם כתמי זהב. ואף שעוצמת הצבעים גברה, נחלשה עוצמת הקול; צפירות המכוניות היו עמומות, ולא הפריעו לעיניה להינעץ בפרחים בחיוך קטן, אבל מלא פליאה. יופי צלול שרה על הכול — גם על הצפיפות ועל העשן ועל הצפירות.

היא הרימה את עיניה אל בניין בית החולים ובהתה בו בשפתיים רפויות. מאחורי הזכוכיות הכחולות רחשו חיים אחרים, והיא כבר לא הייתה שייכת אליהם. המחשבה הזאת הכבידה עליה יותר משהקֵלה. שמונת הימים שהייתה שם נדמו לה עכשיו כמו חודש לפחות, היה להם משקל גדול יותר מהימים שקדמו להם. "יושבת על הכורסה ומבקשת להשתחרר," נכתב בשולי מכתב השחרור. היא ניסתה לשחזר את התשוקה שחשה רק לפני שלוש שעות, לשוב ולהיות טיפה בודדה בזרם החיים. המיטה שלה, הספה, עץ הלימון, החתול — המילים האלה לא הצליחו להתלכד לתמונה ברורה; בזו אחר זו פרחו ונמוגו כמו בלונים שלא נקשרו להם חוטים לאחוז בהם.

מכונית קטנה, כחולה ומלוכלכת, נעצרה קרוב לשפת המדרכה. מאחורי ההגה ישב המוּתָר שלה. החולצה שלו הייתה אדומה מאוד ושפתיו היו קפוצות. כשיצאו מבית החולים ביקש ממנה להמתין על הספסל בזמן שיביא את המכונית שלה, שהחנה ברחוב צדדי. מאז ומתמיד נרתע מחניונים תת־קרקעיים מחשש שילך שם לאיבוד; מאז ומתמיד זה עורר בה בוז — מה כל כך קשה לצלם את המכונית ליד מספר השורה והקומה? — אבל עכשיו לא היה דבר חשוב יותר מאשר לשבת בקו התפר ולהתבונן על העולם לפני שנבלעה בו.

"יאללה, בואי כבר, לְמה את מחכה?" קרא לעברה. לאט־לאט התרוממה מהספסל והלכה אל המכונית שלה. חגורת הבטן האורתופדית הרחבה שרכסה מעל בגדי הכותנה השחורים והנוחים לחצה מאחור, וצמדן הזיפים שסגר אותה מלפנים רשרש בכל תנועה. היא התקשתה להאמין שחגורה חיצונית מגינה על תפרים פנימיים, אבל לא התווכחה עם ד"ר פלד, שהתריע כי אם לא תקפיד ללכת איתה במשך חודש וחצי, תקבל בֶּקע ותיאלץ לעבור עוד ניתוח. כשהתיישבה במכונית, פלטה אנחה.

הרדיו דלק. האזרח מעבר לקו גידף את הממשלה בקול מרוסק. "אין לנו הנהגה, רק שלטון!" חתם את דבריו בזעקה. השדרן סילק אותו בצעקות מהשידור, אף על פי שכבר אמר את כל מה שרצה. כשנהגה לבדה לא הקשיבה לתוכניות האלה, ודאי לא בקיץ הזה, שבו דיבור על מעללי השלטון הפך אותם למגוחכים; לרוב הם נשמעו כה מופרכים עד שנתקלו בחומה של אדישות. הצעקות הלכו והתגברו, אבל היא לא החליפה תחנה; בזמן שהייתה מאושפזת נהג המוּתר שלה מדי יום במכונית הזאת מביתה לבית החולים והשקיע מאמצים גדולים כל כך לסייע לה. כה מסור היה, עד שבאחד הלילות הראשונים, כשעוד הייתה בטיפול נמרץ וביקשה בדמעות מנה נוספת של מורפיום, אמרה לה אנה, האחות המסורה, "הכאב יעבור, אבל הבעל המקסים שלך יישאר. הנה, לי לא כואב, אבל אין לי בעל."

היא לא תיקנה אותה; לא את המונח הארכאי "בעל", שהאקדמיה ללשון העברית הוציאה זה מכבר משימוש לטובת המילה "איש" על כל הטיותיה — ההחלטה התקבלה שנתיים לפני שהחלה לאייש את תפקיד הממונָה על פניות הציבור — ולא את עצם העובדה: סהר לא היה אישהּ אלא המוּתר שלה כבר עשרים שנה. היא נלחמה לא מעט על החלפת המונח "גרוש", ונאלצה לעגל למעלה את מספר האנשים שהמונח הזה הסב להם צער, אפילו השפלה, אך לא התפתתה לנקוב במונח החדש כדי להעמיד את האחות על טעותה. לפיכך התפרשה שתיקתה לנוכח דבריה של האחות כהסכמה.

כשיצאה מהמכונית לרחוב דם המכבים, התפוגגה בבת אחת התחושה שעטפה אותה על הספסל מול בית החולים. לאט־לאט ירדה במדרגות אל השביל. חריגות הבנייה בחלק השמאלי שלו, שכינתה "המכלאות", הטילו צל כבד על החלק הימני, החוקי שלו. סהר הלך לפניה, וממרחק כבר פתח את שער הבית. הרגליים הבצקתיות והצריבה בבטן האטו אותה והנכיחו ביתר שאת את השינויים שהתחוללו בהיעדרה — עץ התאנה של השכן צמח באופן ניכר, פרחי הפטוניה הצהובים של השכנה התייבשו, ובקדמת בית השכנים הצמוד לביתה הונח עציץ חדש ובו עץ אשוח קטן. הצל יהרוג אותו, הבזיקה בה מחשבה.

השער של בית השכנים נפתח. השכן יצא בבגדים קצרים ובכפכפי אצבע.

"אהלן," זרק בזמן שעשה את דרכו אל מחוץ לשביל.

"אני חוזרת מבית החולים," אמרה בלי שנשאלה.

"מה קרה?" כשנעצר זיהתה בפניו קוצר רוח, ובכל זאת לא התאמצה לקצר: "לפני שבוע היה לי כאב בטן מטורף, התקשרתי למוקד זימון תורים ושלחו לי אמבולנס. במיון זיהו נמק במעי הדק ותוך שעתיים הטיסו אותי לניתוח חירום. בנס ניצלתי מסטוֹמה. יכולתי להסתובב עם שקית קקי צמודה לגוף. בסך הכול כרתו מטר ושלושים. עכשיו אני צריכה להימנע ממאכלים עם סיבים תזונתיים — ירקות ופירות וקמחים מלאים."

"גדול," הפטיר. "ומה עם הגינה שלך? בטח התייבשה. יכולת להתקשר, הייתי משקה אותה."

"סהר גר פה בזמן הזה וטיפל בכל מה שצריך," משכה את המילים לאט ובנחת. "והוא ימשיך לגור פה עד שאתאושש," הוסיפה ברהבתנות.

"וואלה, לא הרגשתי, הבית היה שקט כמו קבר." הוא נעץ בה מבט ספקני לפני שהתחיל לצעוד במהירות לכיוון דרך משה דיין, "מצטער, ממהר. צריך לקחת את הילדה."

"האשוח שלך לא ישרוד," קראה אל גבו.

"אשוח?" עצר וזרק בה מבט תמה.

"העציץ החדש מחוץ לשער שלך. הוא ימות. אין לו מספיק שמש."

"הוא מפלסטיק," צעק מקצה השביל, ואז פנה ימינה ונעלם.

לפני שנפנתה לשער ביתה ניגשה אל האשוח הקטן, ונגעה בזהירות במחטים הצפופות. התחושה הייתה טבעית מאוד. זה לא ייתכן, הלְמה בה מחשבה, אבל כששלחה את ידה לגשש שם בשנית, חשה כאילו צבת ענקים לפתה את כל כולה, מהקודקוד עד הבהונות, וידה נותרה תלויה באוויר. מייד נבהלה שמדובר בעקיצת חרק ארסי כלשהו, אבל ללפיתה לא נלוותה תחושת צריבה; היא חוללה רק עצב זך, צער משתק, ראשוני וטהור, שהיה בכוחו לכסות על הבהלה.

"איפה את?" סהר צעק מהבית. "דינה, דינה!" קולו הלך והתחזק עד שהתייצב מולה. "מה את עושה כאן?" למשמע קולו נשמטה ידה בבת אחת, אבל עיניה סירבו להתנתק מן האשוח החי גם בשניות שבהן הזדהם העצב וקיבל את טעמו המריר והמוכר. במבט מודאג פתח את שער העץ, שבו היה חקוק שם המשפחה של שניהם. "מה קרה לך? מה נתקעת שם?"

השמש הבְהירה את תלתליו האפורים, שנראו כמעט בלונדיניים, אבל באור היום נראו עיניו הכחולות כהות יותר, כמעט שחורות. למותניו חגר סינר עם דינוזאורים ירוקים יורקי אש כחולה. היא קנתה לו אותו לפני כמה שנים, באחד מימי ההולדת שלו, אבל הוא השאיר אותו אצלה. אצלו בקושי בישל, וניזון בעיקר מלחם, גבינות, ביצים וירקות. בניגוד אליה, התמזל מזלו להזדקן יפה, רטנה בליבה; אף שהיה מבוגר ממנה בשנתיים נראה צעיר ממנה בהרבה, נערי ממש.

"אתה כבר מבשל?" שאלה בתימהון.

"יש לי ברירה? מה תאכלי? לחם עם ריבה כמו בַּבית חולים? חשוב שתאכלי בריא."

"תודה," אמרה ברכּות, "כל כך תודה. לא רק על זה — על הכול." הוא המהם משהו ושב בזריזות אל הבית, והיא החלה ללכת אל עבר דלת הכניסה. העציצים על גג המחסן נראו במצב טוב, אבל השביל המרוצף עד הדלת היה מטונף מעלים ומלימונים רקובים שנשרו מן העץ. על האדמה למרגלות העץ הייתה כמות הלימונים המעופשים גדולה יותר. זבובונים זעירים חגו סביב הפירות הירקרקים והרכים. כאב חד הלם בה כשעצרה להתכופף ולהרים את אחד מהם מהשביל. היא גנחה.

"נו, מה יהיה?" שוב הגיח מלפנים.

"הלימונים," נקבה, ולפתע פתאום לא הייתה מילה בודדה ממנה. "הלימונים," אמרה שוב, והעצב המוּכר העצים והצהיב והחמיץ כל כך, עד שלא הצליחה לומר את המילה בפעם השלישית.

"זה לא חשוב עכשיו," רעם. "תיכנסי כבר!" בזריזות אסף שלושה לימונים מהשביל והשליך אותם לאדמה. "זה דשן טבעי," אמר. היא נחרדה, אבל לא ניסתה לומר דבר. כשתתחזק קצת תנקה את החצר, כמו שהייתה עושה בכל בוקר לפני האשפוז.

הבית נראה גדול בהרבה מכפי שזכרה, עמוס בערב רב של חפצים ופריטים — עציצים וסוסי עץ קטנים ופמוטים בכל מיני צורות וגדלים וספרים וציורים שציירה נויה בכל שנותיה בבית הספר לאמנות. כל הדברים ניצבו במקומם — המחשב על השולחן; השטיחים, הספה והספרייה על הרצפה; המנורות על השידות — אבל נראו כמו תפאורה בבית בובות, מלאכותיים ומאולצים. התחשק לה לקחת שקית אשפה, למלא אותה ולהשליך לפח.

אבל יותר מהעומס, שגרם לעיניה למצמץ, השתוממה לגלות שהבית אינו ישר כפי שזכרה, אלא מפותל. חדרה של נויה ניצב מעבר לעיקול, שהיה התפר בין הסלון למטבח, וחדרה שלה ממש נחבא מאחורי המקלחת. היא צנחה על ספת הקטיפה הירוקה והביטה בלי משים ימינה, אל עבר החצר האחורית. ליבה החסיר שלוש פעימות — היא זכרה שמהספה אפשר לראות את כל החצר מבעד לדלתות הזכוכית, אבל עכשיו ראתה רק את שוליה הבלתי מטופחים: כמה עציצים יבשים על הדֵק הדהוי, מנגל חלוד ומזרקה קטנה וחרבה, שהמשאבה שלה התקלקלה בקיץ שעבר. בבת אחת כלו כוחותיה. גל של חום נגס בבשרה, פיה היה יבש. רק אז שמה לב שמאוורר התקרה הסתובב מעליה ושהמזגן כבוי. היא שלחה את ידה כדי לקחת את השלט של המזגן, אבל נמלכה בדעתה.

"את צריכה משהו?" שאל כשהבחין במבטה התקוע.

"את הסיגריות מהתיק."

היא בהתה נכחה בזמן שעישנה — הטלוויזיה הייתה מושתקת על ערוץ 45 ושידרה משחק טניס אירופי. במכונית הוא אוהב לשמוע צעקות, ובבית — טלוויזיה מושתקת ששידרה משחקים מרדימים של סנוקר או טניס, חשבה בזעף. אבל היא לא תעביר ערוץ, החליטה מייד; כך תביע את הכרת הטובה שלה. ריח חמצמץ של זיעה עלה באפה. היא רחרחה את כריות הנוי ומצאה שהצחנה עלתה מהכרית הצהובה. בטח נרדם כאן בלילות במקום בחדר של נויה, כמו שהציעה לו. ללא מילים חילצה את הכרית מהציפית שלה, והשליכה אותה ארצה.

"איפה מרקו?" שאלה לפתע. בבית החולים התגעגעה כל כך לחתול שלה, וביקשה מסהר שישלח לה תמונות וסרטונים שלו. במיטת בית החולים הקליטה את עצמה מלהגת וממתיקה לו מילים חסרות משמעות אך מוכרות לו, גוּלוּלוּלִי ומוּמִילוּ ובּוּבִּיבּוּ, וכשנויה חזרה מהבסיס והגיעה לבקר אותה ביום שישי, ביקשה שתשמיע לו את ההקלטה. "הוא נבהל," אמרה לה נויה בטלפון. "ואולי הוא בעצם מתגעגע," הוסיפה כששתיקתה העגומה של אמה חרכה את הקו. איך יכול להיות שכאן נזכרה בו רק עכשיו?

"טוב שנזכרת בו באמת." סהר נעץ בה מבט חמור.

"איפה הוא?" שבה ושאלה בבהלה. "מה קרה לו?"

"שום דבר לא קרה לו. הוא פשוט הפך לחתול רגיל. יוצא, חוזר, מטייל. אצלי הוא לא זלל שקית סמים ביום כמו אצלך, אצלי שקית אחת של סמים הספיקה לכל הימים של האשפוז."

"נשאר בה משהו?" שאלה בחרדה.

"בדיוק הבוקר נגמרה."

"כלומר הספיקה לשמונה ימים?" רצינות תהומית ניבטה מעיניה.

"כן. היה כאן נס."

"אז איך הוא יגיע?" קולה עלה והפך דקיק, כמעט היסטרי. "הרי הייתי מרשרשת לו בשקית, ואז הוא היה קופץ מהגדר הביתה."

"אני לא רשרשתי לו, ובכל זאת הוא הגיע בכל פעם שהיה רעב," פתח בשמץ של התרסה, שהתרככה מייד, "עוד מעט הוא יבוא, מה את דואגת. אחר כך אני אצא לקנות את הזריקות לדילול דם שאמרו לך להזריק, ובדרך אקנה לו כמה שקיות."

היא ניסתה להתרומם מהספה בתנועה מהירה מדי ופלטה צעקה. הכאב פילח את קרביה. היה לה חם והיא הרגישה מזוהמת. בבית החולים רחצה אותה בימים הראשונים אישה מבוגרת, כוח עזר. בכיסא גלגלים עם חור עגול במקום של הישבן הייתה מגלגלת אותה מהמיטה למקלחת, ושם הייתה מותירה אותה לבד כדי שתסיר את שני החלוקים שנתנו לה שם — הראשון נרכס מלפנים, השני מאחור — וכשהייתה עירומה הייתה האישה הזרה נכנסת, שוטפת ומסבנת, ולא שוכחת להתיז מים מלמטה, מבעד לחור. זה היה נעים מאוד. ביומיים האחרונים התעקשה האישה להסיע אותה אל המקלחת ולא יותר. "את השאר תעשי לבד," פקדה עליה, "בקרוב תחזרי הביתה ואת צריכה להתרגל." זה לא היה קשה להתקלח לבד בישיבה — על הסיכות הנעוצות לאורך בטנה התיזה מים בלי להסתכל — אבל היא נזכרה בגעגוע ברגעים שבהם רחצה אותה האישה הזרה כמו הייתה תינוקת חסרת ישע.

הבוקר לא התקלחה. היא לא רצתה לכלות את כוחותיה, וחמור מזה — להחמיץ את ביקור הרופאים. רק החליפה את בגדיה לבגדי טריקו נוחים שביקשה מסהר שיביא לה מהבית, ומשחה את שפתיה בשפתון שביקשה מנויה שתביא לה בשבת. "אני מרגישה מצוין, היציאות בסדר גמור," הצהירה בפני ד"ר פלד. ועכשיו היא כאן. תקועה על הספה. המחשבה להתקלח באמבטיה הבעיתה אותה. כדי להיכנס אליה תצטרך לדלג על אדן החרסינה שתחם אותה, לעמוד בזמן שהיא שוטפת את עצמה, ובתום המקלחת לדלג שוב. כל מה שרצתה עכשיו זה להסיר את חגורת הבטן, את החזייה ואת הבגדים, ולשכב במיטה הגדולה שלה. הלילה בקושי הצליחה להירדם; שכנתה לחדר נחרה, והאור העז מדלפק האחיות סנוור אותה. עכשיו נזכרה למה רצתה כל כך לשוב הביתה.

השלפוחית שלה לחצה; סהר הושיט לה יד כשניסתה להתרומם. לפני ששלחה אליו את ידה הימנית, חטפה השמאלית את הציפית מהרצפה, כמו בלי משים. אז הטילה על סהר את כל כובד משקלה ונעמדה, והחלה לפסוע אט־אט לשירותים. לפני שנכנסה לחדרון פנתה לחדר האמבטיה הסמוך וזרקה את הציפית לסל הכביסה, שהיה מלא למחצה בבגדיו של סהר — מכנסי דייגים עם חוט קשירה מלפנים וחולצות טריקו פשוטות. אז פנתה לשירותים, ושם השליכה את חגורת הבטן על הרצפה בטרם הפשילה את מכנסיה. כשהתיישבה חשה מייד במגע נוקשה, צר ולח. משהו לא היה תקין. כשהבינה שהמושב מורם והיא יושבת על האסלה העירומה, כבר השתחרר ממנה זרזיף דל, אף על פי שהרגישה שבטנה הכילה הרבה יותר.

רק אחרי שהורידה את הידית של מכל ההדחה, הניחה בעדינות את המושב על האסלה. אז ניגשה אל המראה העגולה ובהתה בה בזמן שרחצה את ידיה. פניה היו חיוורות, שפתיה מבוקעות, ומשערה היבש והדהוי בצבצו שורשים לבנים. שתי שערות שחורות הפציעו בסנטרה השמנוני, ומתחתיו נתלה עור רפוי. רק שמונה ימים — ואיזה חורבן. ממדי האסון היו כה בולטים, עד שפלטה צחקוק יבש. היא צבטה את הסרח העודף; עכשיו, כשגילתה שהיא מסוגלת לעמוד על רגליה כמה ימים לאחר ניתוח מציל חיים, מתיחה קטנה באזור הזה תהיה דבר של מה בכך. היא תברר בהקדם מהן העלויות, ובינתיים תקבע תורים בהולים לקוסמטיקאית ולספר. לפני שניגבה את ידיה ומתחה את חגורת הבטן מאחור, תרה בעיניה אחר המַלְקֶטֶת, כדי לתלוש את שתי שערות המכשפה שצמחו פרא על סנטרה.

פעולת התלישה עוררה בה שאט נפש, בניגוד גמור לנחת שעוררה בה המילה מַלְקֶטֶת, שהייתה אחד ההישגים המזהירים שלה. רק שישה־עשר אנשים קָבלו על היעדר חלופה עברית למילה פינצטה, והיא בראה עוד 256, רק כדי שמועצת החכמים תמצא לה חלופה בהקדם. במחשבה שנייה בראה רק 255, שכן היא הייתה אחת מאותם אנשים. "הצליל של המילה פינצטה," כתבה אז בשם עצמה, "מתכתי, אפילו רפואי, ובה בשעה עולה ממנו קונוטציה ילדותית. זוהי כפילות בלתי נסבלת, וזאת לנוכח משמעותו של הכלי הזה, שהוא אומנם קטן, אך חשיבותו אינה מוטלת בספק." בתוך שלושה חודשים המציאה עוד 255 נימוקים, שכתבו אנשים בגילים שונים, וכשכבר אזלו כל הנימוקים האפשריים למציאת חלופה דחופה, שתלה בפי קוסמטיקאית מחולון את הסיבה האמיתית לכך שהמילה הלועזית הציקה לה כל כך. "אמי הייתה אישה שנפשה מסוכסכת," פתחה את מכתבה של הקוסמטיקאית. "היא הייתה ניצולת שואה, וסבלה מהתקפי זעם. הרבה פעמים הייתה מטיחה בי בילדותי, שגם אם יחפשו בפינצטה לא ימצאו בי אפילו מעלה אחת. זה גרם לכך שהמילה הזאת מצמררת אותי ונקשרת לכאב גדול בהרבה מן הכאב שנגרם בזמן תלישת שערה. אדגיש שהדבר גורם לי לעוגמת נפש תכופה, שכן מדובר עבורי בכלי עבודה יום־יומי."

מרוב ששקעה בהרהורים שכחה לחפש את המלקטת באחת המגירות, ויצאה פזורת דעת מהחדרון. גופה דאב והשתוקק לשבת, רגליה כבר בקושי נשאו אותה. ריח תבשיל עלה באפה ועורר בה תיאבון עז. היא נאנחה חרש בזמן שפסעה אל עבר הספה, ורק כשנחתה עליה בכבדות הבחינה בצלחת המהבילה. משמאלה ניצבה הצלחת שלו. כבר שנים לא אכלה רק איתו, הבזיקה בה מחשבה. אם היו אוכלים יחד הייתה נויה איתם.

"חזה עוף בתרד עם אורז לבן," סהר הכריז בחגיגיות. "אם תרצי, יש עוד."

"מדהים, תודה," השיבה בהתפעלות. "ממש תודה. לא רק על זה, בכלל. מה הייתי עושה בלעדיך?"

הוא חייך. "בכיף."

"אם לך היה קורה משהו כזה, גם אני הייתי מתגייסת," אמרה בפה מלא. האוכל היה טעים להפליא. זאת הייתה הארוחה האמיתית היחידה שאכלה מזה כשבועיים. שמונה ימים בקושי אכלה בבית החולים, וכך גם בשבוע שקדם לאשפוז, שבו חשה רע יותר מיום ליום ובקושי יצאה מן המיטה.

"אני יודע," אמר. רק אז שמה לב לכוס הגבוהה שניצבה מימין לצלחת שלה. המשקה היה צונן ואדום, אבל שקית תה צפה בו.

"מה זה?" שאלה בפליאה.

"קניתי את זה היום בבוקר," השיב כלאחר יד. "זאת חליטת פירות עם סטיביה. בדף מהבית חולים כתוב שמשקאות מוגזים ודיאט לא טובים לך, ומים את הרי שונאת ואין סיכוי שתשתי."

"אין מילים," אמרה ולגמה. "מתוק ונפלא!" בטלוויזיה ניתר הכדור בחרישיות על מגרש החֵמר מצד אחד של הרשת לצידה השני.

"אפשר להעביר לנטפליקס?" שאלה בהיסוס.

"בטח, תרגישי בבית," צחקק ואסף את הצלחות. בתוך רגע פתח את הברז והתחיל לשטוף את הכלים. עדיין לא הספיקה להחליף ערוץ כשיללה מוכרת פילחה את האוויר.

"מרקו!" זעקה.

החתול הביט בה בעיניים רעות.

"בוא הנה, מתוקי, אהבת חיי," התחננה אליו.

החתול שמר על מרחק בטוח. כתמיו הלבנים נראו דביקים והוא נראה רזה יותר משזכרה.

"בוא אליי, מרקו, התגעגעתי אליך כל כך," אמרה חלושות. החתול התקרב לסהר והתחכך ברגלו.

"לך, לך אל אמא," שידל אותו. החתול הביט בה בחשדנות, ואז הלך לאיטו אל צלחת האוכל שלו. כשסיים חצה את הסלון ונעלם מעבר לגדר.

"איזה מניאק," סיננה בעלבון.

"ייקח לו זמן עד שהוא יחזור להיות חתול שמן ומסומם," אמר סהר ביובש חף משמץ של קנטרנות.

היא סקרה את המוּתר שלה במבט משתומם. הוא נראה כל כך חי. לפני האשפוז, כשהיה מגיע לביקורים, היה נרדם במהירות על הספה. מעולם לא הצליחה להשלים עם הנרפות שלו. החיים חלפו מעליו, וכל שאיפותיו הסתכמו ברצון שהיום כבר יסתיים. בעשרים השנים האחרונות, מאז שהתירו זה את זה, המצב הלך והחמיר. כבר לא עבד, וחי בסגפנות מחסכונות בדירה זערורית באשקלון, שהורישה לו סבתו לפני שנים. עכשיו הילך בבית בזריזות, מילא קופסאות פלסטיק במזון והכניס אותן למקרר, ובדרך רוקן את המאפרות וניגב את ארונות המטבח.

"אל תדאגי," חזר ואמר. "לפחות הוא הראה לך את עצמו. זאת התחלה."

"אני לא דואגת," התנערה. "נזכרתי במשהו אחר."

הוא תלה בה מבט שואל.

"חשבתי על מרגרט מִיד," אמרה, וכשלא נצפתה תנודה בעיניו, המשיכה, "היא הייתה אנתרופולוגית אמריקאית. יום אחד שאלה אותה תלמידה שלה מה היא רואה כסימן ראשון לציוויליזציה בתרבות עתיקה. התלמידה ציפתה לתשובה כמו כתב או כלי חקלאי, אבל היא ענתה לה שהסימן הראשון הוא עצם ירך שנשברה ואז נרפאה. היא הסבירה שבעולם החי, אם שברת את הרגל שלך, אתה מת. במצב הזה אתה לא יכול לברוח מסכנה או להשיג מזון. עצם ירך שבורה שהחלימה היא עדות לכך שמישהו התאמץ כדי להישאר עם מי שנפל, קשר את המקום הפגוע, וטיפל באדם עד שהחלים ועמד על הרגליים. בקיצור, עזרה למישהו אחר בתקופה קשה היא המקום שבו מתחילה הציוויליזציה."

"אני לא מסכים," אמר בקדרות. "אני חושב שסימן הציוויליזציה הראשון היה נבּוּט. ברגע שהאדם היה יכול לגרש פולשים מהמערה שלו או להילחם בחיות באיזה כלי שיצר — התחילה התרבות."

"כלומר, לפני שהאדם טיפל ברגל שבורה של אדם אחר, הוא שבר אותה," סיכמה. "אתה יודע מה, יש בזה משהו."

הערב החל לרדת, ועץ הפלפלון דמוי־האלה שבחצר האחורית נראה ממקום מושבה כמו סבך אפל ורוחש. בחוץ יילל תינוק, אופנוע הותנע. השכן מלמעלה צעק לאשתו שתביא לו את המפתחות, ושני כלבים נבחו זה על זה בזמן שבעליהם היסו אותם. היא כרתה אוזן לקולות — אחרי שמונה ימים שבהם שלטו במרחב צלילי מוניטור וגניחות, היה בקולות האלה משהו חי ושמח, נורמלי. היא גלגלה את המילים בלשון נקבה, אך לא הפיקה קול כששפתיה שרטטו אותן — חיה ושמחה, נורמלית. כך הרגישה בדיוק, ממש עכשיו. זאת הייתה תחושה חדשה ומפתיעה, כמוה לא הרגישה שנים, והיא הניחה לה לפשוט בה, כמו הייתה יוד בבדיקת סי־טי.