סליחות

עליתי לאוטובוס בתחושה חגיגית ומוזרה, כאילו אני תייר בארץ לא מוכרת, כאילו לא יצאתי לפני דקות ספורות מבית הוריי הקשישים בגבול בת ים בדרכי חזרה לדירתי הריקה בצפון העיר.

כבר מזמן אי אפשר לעלות על אוטובוס בספונטניות. צריך רב-קו, ואותו צריך לרכוש באחת מתחנות השירות בעיר. את שלי רכשתי לפני מספר חודשים ברחוב אבן גבירול, והטמנתי אותו בארנק, יודע שיבוא יום בו אעלה על אוטובוס פולט אדי דיזל, שייקח אותי ברחובות הערב העמוסים, ייקח אותי הלאה.

בזווית עיני ראיתי מחלון האוטובוס את הדירה עם המרפסת הסגורה, זו שבקומה השנייה, העץ המפותל בגינה עמוס בפרחים סגולים, מלחך את קירותיה. זו יכלה להיות הדירה שלי. בעלת הבית המבוגרת הזמינה חמישה שוכרים פוטנציאליים לראות את הדירה בעת ובעונה אחת, עיניה נוצצות בחמדנות, יודעת שנילחם זה בזה באכזריות, נעלה את המחיר, נשלם חצי שנה מראש, נציע כסף מזומן.