חנות הניסים של זא

פתח דבר

בסמטת סוזה ראגו שנקראה פעם סמטת הפרחים, בלב עיירת האוקיינוס ששמה קמיניה, ניצב בית אבן דו–קומתי שאריחיו צהוב ותכלת ודיוקנו של הקדוש עם הטלה, סאן ג'ואו, משובץ מעל הכניסה. הוא המגן של הבית ושל דיירו היחיד. בימים בהם חייתה כאן סבתו של הדייר עליו אספר כאן, ליחכו מי שפך נהר המיניו האדיר את אחורי הבתים ויכול היה סבו להטיל חכה מן החצר, ולהעלות בקרס דג למפראה מפרפר.עתה יוצאים מן הבית ומסתעפים קשרים, פתילים וחוטים לכל חלקיה של קמיניה. נמשכים אל כיכר המזרקה, אל המצודה, אל הכנסייה העתיקה, אל הרחוב עם המסעדה של האיש הקטן, וגם אל הסמטאות מרוצפות האבן שגולשות אל השפך.

נדמה כאילו הכול מתחיל וגם נגמר בבית האבן הקטן שבחזיתו נערמים חפצים וספרים ישנים ודלתו הכפולה פתוחה לכול. לכאן נאספים קמינאיים ואף זרים כמוני, שהגיעו מארצות אקזוטיות. גברים ונשים, ילדים וזקנים, באים והולכים, נשארים לשוחח או נכנסים אל קומת הקרקע, מפלסים דרכם בלי מצ'טה, בג'ונגל החפצים שנערמים בחדרים שהולכים ומאפילים ככל שיעמיק המחפש אל לבה של מערת התוהו ובוהו.

לא רק בני אדם נעצרים ברחוב סוזה ראגו, גם כלבים וחתולים ופה ושם יונים וגם שחפים ותוכי ירוק מזדמן. מחטטים בסדקי המרצפות, מציצים, מייללים או נובחים כשבעליהם עומדים לדבר, או מתיישבים על המדרכה או על אדן חלון או על כיסא שבעל הבית מוציא.

לפעמים פותח האלמן סניור אלפונסו, את דלתו ומצטרף להמולה או שפאביו וז'ואן באים מחנות מאניה דיגיטל שלהם. סוכן הביטוח הקירח מגיח מקיטונו, ובעלת חנות הפרחים ששערה צבעוני כסחורתה מצטרפת. באים גם הרופא הספרדי הדברן וגם קלאודיה היפה שברחה עם ילדיה מן האי מדירה בגלל המגפה.

נדמה שגם הבית השכן, שתוכו עלה פעם בלהבות, אך קליפתו המפויחת נותרה איתנה, משתוחח וכורה אוזן לשיחות. מכוניות מתעכבות כדי לאפשר לנהגיהן לדבר, האמן פאיס מביא חפצים שאין לו צורך בהם. אישה תולה על ידית הדלת שקית עם עצמות דגים לחתולים והדייג מנואל מגיע על אופניו להחליף דוושה. נדמה כאילו אין רגע שקט.

"אתה הוא נסיך קמיניה," אני אומר, משתאה, לבעל חנות הכאוס אחרי פגישותינו הראשונות. במחברת שאני נושא כמנהגי, הוא רושם עבורי בכתיבה תמה jose paulo marques da costa fel gueiras da silva שמו המלא, כרכבת משא ארוכה אל מול ההברה היחידה של כינויו: Ze. זא. לא נסיך של האריסטוקרטיה העתיקה, לא אציל רשמי או ראש עיר או סגנו, אלא רק זא, אזרח קמיניה דור שלישי או יותר, המכהן, ללא מינוי רשמי, כארכיבר הזיכרון העיירתי, האיש שמעניק לאנשים סביבו פירוש משלו לזהותם, יוצר קשרים ומתיר סיבוכים, מעיין שופע של חפצי יום–יום נשכחים, חנות הכולבו של העבר ומחסן הממוריאה הקמינאי, בעל משכן של תנורים ישנים שעדיין מחממים היטב ומנורות שיצאו מן האופנה ומפיצות אור רך, וגם בעליהם של פתילי טלפונים שנעלמו מן המלאי, מכסי סירים אבודים ומקלות הליכה של מי שההליכה קשה עליו, מגפי מתים וכובעי מהגרים ושמלות חג של ילדות שהן כבר שוכנות עפר.

והבית, החנות והרחוב הצר, מתקיימים בנחת בלב העיירה הפורטוגלית הזו שעל שפת המצולה הירוקה של האוקיינוס. עיירה עתיקה שיש הרואים בה אחות חורגת לקרטחנה דל אינדיאס הקולומביאנית, רק בלי מבול שנמשך שבועות כמו אצל גבריאל גרסיה מארקס, ובלי מזג האוויר הטרופי. אבל כמו אצל מארקס, זו עיירה עם חומה ומצודה עתיקה ושפך נהר אל האוקיינוס וסמטאות צרות של חיים שחלפו והותירו בין הבתים הנמוכים גם עץ אראוקריה עצום כגורד שחקים שעמד איתן בכל הסערות ובתמורות הזמן, צפה במתרחש למרגלותיו, ועתה הוא מעניק בצמרתו מקלט לאלף ציפורים, ולפי האמונה גם ללא מעט רוחות. כך כבר מאה שנים ויותר מאז ניטע בימי הרפובליקה שסילקה את המלוכה.

1

לפני שנים, בעת שכתבתי את ספרי הראשון על מחוז אלטו מיניו וכבר גרתי בכפר קנדמיל, באתי לעיירה קמיניה כדי לראיין את זקן הכפר שלי ששהה שם. התלווה אליי מתורגמן, הסטודנט פדרו, בנה של קריסטינה הנוטריונית. האדון דנטאש, שהתקרב אז לשנתו המאה, היה ישיש שברירי מאוד למראה, רווק מושבע בעל אדמות ונכסים, שהתגורר רוב חייו בבית אחיו בקנדמיל. באותה העת כבר עקר מפאת תאונת דרכים וחולשה כללית לבית המחסה הנוצרי לזקנים שברחוב הפרחים לשעבר.

הוא שכב על כורסה נפתחת בחדר המנוחה הכללי, עטוף שמיכה ביום חמים, ואנו רכנו סמוך לאוזנו, וחקרנו אותו על העבר. אני שאלתי, פדרו תרגם וצעק לאפרכסת אוזנו, ודנטאש השיב בלחש צרוד של חולשה, מתאר בפרטי פרטים את חיי הכפר וגם את עלילת חיי הבית שרכשתי אז מיורשי הישישה המנוחה מריליה פרנקו.

בחדרי בית האבות רחבי הידיים, המצוחצחים עד ברק, עמד ריח כיליון ותחושה של בור צלמוות מבושם, וכשנחלצנו משם אל הרחוב, נשמתי לרווחה כמי שנמלט מדמות גורלו. כמשב רוח מחייה, ראיתי במרחק כמה צעדים משם, אישה צעירה ויפה שישבה על ספסל מול דלתו הפתוחה לרווחה של בית מעוטר באריחים כחולים וצהובים.

רדוף מראה הדועכים, הצצתי פנימה וגיליתי מערת אוצר. בין ערמות מתנדנדות של חפצים, תחת מנורות תקרה צבעוניות ואלף אביזרים, עמד גבר גבה קומה שחייך מתוך זקנו הסבוך מתחת לאף גדול וסימן לי בתנועת יד: בוא, היכנס. נדמה לי כי שיחתנו הראשונה נפתחה בדיון בדרכי המלחמה ב"בישו דה מדירה", תולעי העץ ואויבות ההיסטוריה שמכלות בפורטוגל כל חפץ ישן עשוי עץ. ארון, משקוף או רהיט ועד רצפות עץ ואותן קורות עבות של גוף הבתים.

בעל החנות הציע להמטיר עליהם חומר הדברה חריף, וכשאמרתי: "דה הולוקוסט אוף דה בישו" פרצו האישה הצעירה והגבר בצחוק עז וידעתי כי הם יהיו לחבריי. הומור פועל בין זרים כמו איתות סודי בין בונים חופשיים. כך הכרתי את רוזלי המתוקה ואת זא פאולו בעל חנות החפצים השבורים, ובבת אחת עברתי מן הזקנים נטולי הרכוש שהמתינו לסופם אל הבית של זא, שבו נחו חפציהם וחפצי מנוחים אחרים, ממתינים לאדוניהם החדשים, כמין נס תחייה שאינה חלה על בני אדם.

מאותו יום שבתי ובאתי אל הבית הכחול צהוב ואל קמיניה, ובמהירות שבה מתלקחת לפעמים התאהבות בין גבר לאישה, הפך זא פאולו מזר גמור לחבר קרוב ואף לפרשן האלטו מיניו שלי.

"מי האיש הזה?" אני חוקר את זא כאשר ניגש אלינו גבר שקולו החרוך בוקע ממכשיר המותקן בגרונו ופניו החטובות כפני אצטקי, מתארות את קשי חייו במקום הגרון הפגוע. "אה, זה evo" מחייך זא, ואני יודע כי אחרי החיוך יגיע סיפור חיים עמוס תלאות. או, כאשר אני שואל על אישה זקנה שנגררת אחרי כלבלב צרחן ונעצרת להציץ בפסלוני החרסינה בחנות, מתקדרות פניו ואני מקשיב לסיפור עצוב על ילדה יפהפייה ששרה בכנסייה ונקראה רועת הצאן הקטנה, פשטורה, ולימים נישאה לדייג ששרד את הים אך אבד במחלה.

ומי זו, העגומה למראה?

אה, זו רוזה, אשתו של דייג שטבע בים ואחריו טבע גם בנם.

וזה שעומד פה בשקט בצד? אה. זה גדל בכלא המקומי שהיה במצודה, כי אבי אביו היה שומר האסירים.

וזו החומקת כצל לאורך הקיר? זו האומללה פליסידד שמשמעו אושר, שהתגוררה כסינדרלה עם אחיותיה המרושעות ונחלצה בנס ושבה לחיים כשברחה לבית אביה הטוב.

וזה הכפוף שגורר עצמו? הו, זה היה שוטר חזק ואכזר בימים של מבריחי הנהר.

וזה הדייג שיש לו שני בנים עצלנים ששותים את חייו ואישה שמנסה לשמור מפניהם על רכושם הדל.

ומי הבחור הגוץ שראשו הגדול צומח מכתפיו, שמדווש מבוקר עד ערב על אופניו כאילו היה יצור שרגליו גלגלים? אה. מחייך זא. "זה הבל. הבל כמו האח של קין. שם נפוץ פה. אביו היה מנקה רחובות וכילדים סחבנו לו את המטאטא והוא היה רודף אחרינו וצורח. הוא רווק, זולל מתוקים ושתיין לבבי, מחלק עיתונים עם שחר ומשמש בהלוויות כנושא הצלב, המפנה את הדרך לתהלוכת האבלים הפוסעים אל הבור. 'שנהרוג מישהו כדי שתרוויח קצת?' אנו צוחקים איתו כשאין הלוויות."

והגבר פרוע הזקן שכתובות קעקע דוהות על עור זרועו? "הו, זה זא מורטה, שמשמעו מוות. הקומוניסט האחרון בקמיניה. היה מלח בצי ומרקסיסט נלהב ועדיין שש לכל קרב פוליטי".

והאיש שפניו יפות ושערו סבוך כמגדל, שהולך ומתנדנד מצד לצד ופיו שופע קללות? "או. ממנו תזהר," מרצין זא. "הוא ישב בכלא על ניסיון להצית את אשתו". אך גם המצית שקט בעוברו ליד בית זא.

ו"זה גבר שפעם היה עשיר ועתה נשאר לו רכוש מועט ושני ילדים עלוקות ששואבים את המעט שנותר".

"עלוקות?" אני תוהה כי זא ממעט לשפוט או לבקר את האדם הפשוט, ויש בדבריו תמיד רק עצב על החמצה או חיוך על תעלול של הזמן.

"עלוקות," הוא מתעקש. "עלוקות".

כך נעצרים ליד חנותו נואשים וגם ברי מזל, עומדים לשוחח או לחיפוש חפץ נחוץ, להצצה ולמנוסה ממרוץ היממה שאינה מספיקה לכול, או להפוגה בבטלת יום שאינו נגמר. הנואשים נשארים לפטפט או לסייע בהוצאת חוטי נחושת מממיר חשמלי ישן כי כל עתותיהם בידם, ואילו המצליחים מדברים ואצים לדרכם.

הנה למשל צמד עורכי הדין, אדון אלברטו מרטינס שהתאהב לפני כשלושים שנים בגברת פטימה סוסה, עזב את ביתו למען יופייה ומאז הם ביחד. מטופחים ונאים כמו הגיעו ישר מירח הדבש, נינוחים, יד ביד גם אחרי כל שנות האהבה. "למצוא את פטימה היה נס," אומר הפרקליט ואספן הספרים הנדירים מרטינס, ושוקע בשיחה עם הדייג שלבו וגופו רצוצים משנות עמל מפרך, וחיי הנישואים שלו חורצים תלם, כעגלה שצירה שבור.

ומי המשפחה המתוקה שבפתח החנות? אני שואל. האב רך המראה שמרעיף אהבה על בתו, עד שאני נזכר בבתי ובזמן שהייתה בת גילה של הילדה הפורטוגלית, ואנשים שהביטו בה, אמרו מייד: זו ילדה שאביה אוהב אותה. כמו ירח זעיר מקרינים הילדים את אורה של אהבת אב או אם.

אה, צוחק זא כמו נפעם בעצמו מול מראה נדיר של אושר משפחתי. "זה חברי טוני ופיליפה אשתו ובתם היחידה ריטה. הם הכירו בדיסקוטק כשפיליפה הייתה בת עשרים וטוני בן ארבעים ומייד אמרה: הוא יהיה בעלי".

"לא, לא," מתקנת פיליפה. "הייתי מלצרית בבית קפה בפורטו וטוני בא כל בוקר לשתות קפה. יום אחד אמר מילה ולמחרת כלום. ופעם החלפנו כמה מילים".

"יום אחד פיליפה אמרה לי שהיא לומדת אגרוף להגנה בשכונה הקשוחה בה נולדה," אומר טוני, "אמרתי לה: בואי לשפת הים אחרי העבודה. נתאבק קצת. הלכנו לשפך אחרי המשמרת והתחלנו להתאגרף".

"מי ניצח?" אני תוהה.

"גמרנו בנוק אאוט על החול," אומר טוני. "מאז אנחנו ביחד".

צועד לצד זא בדרך למסעדה של פאולה וטוני או לקפה ריביירה או לחנות הטבק וההגרלות, שב זא ונעצר לשיחה בכל רגע, כמו מועמד לפרזידנסי שחייב ללחוץ ידיים ולחבק תינוקות. אבל אין הוא קנדידטו אלא אשקוטר, מאזין סבלן לכל סיפור, טענה או זיכרון. נשים מבוגרות מתרפקות על כתפו: זא, זא. שופכות לב שאין אדם שיקשיב לו זולתו וזא הוא פאדרה בסנדלים עם גרביים וזקן עבות. בלי תא וידוי. הרחוב הוא הכנסייה שלו.

וכמאמר לוקאס: "כִּי כָּל–הַשֹּׁאֵל יְקַבֵּל וְהַדֹּרֵשׁ יִמְצָא וְהַדֹּפֵק יִפָּתַח–לוֹ". כל הנכנס לחנותו של זא פאולו, מקבל את המעט שיבקש, חינם או בתשלום זעום, ולא אחת נדמה לי זא כדמות מן הברית החדשה: סוכן של מחילה שמאמץ אל לבו גם את האישה החוטאת, גם את המהגרת הברזילאית שאין לה כלום ומקבלת מיטה לילדה ואת הדייג האביון שזא הרכיב לו אופניים מהירים מחלקים ישנים.

כולם נאספים כמו אל הרשת הפרושה ברחוב הפרחים לשעבר, דגים טובים ויצורי ים לא אכילים באותה מכמורת. וגם האוקיינוס שהטיל אימה על דייגים וספנים, שקרקעיתו היא משכנן האחרון של סירות דייגים וספינות עבדים, כלי מלחמה ומטעני זהב, גם האוקיינוס נוכח בסמטה בלב קמיניה, עם השחפים, ריח המלח ושאון התנפצות נישא ובא מעבר לחורשות האורנים שעל החוף.