פרולוג
הייתי שם, בדליקה, בין העצים, בחדר הנטוש, הכול נכתב בעת ההתרחשות עצמה ולא יכול היה להיכתב בכל זמן אחר. כמו לבוא ליער מפוחם כעבור זמן ולנסות לתאר את הלהבות. אני המספר החרוך, אני העד מראשית היות היער ואף קודם לכן, בעת שבה טרם ידעתי על אודות נטע, זולת בחלומי. כי את הפגישה הראשונה שלנו, חמש שנים טרם הפרידה, הקדים חלום: שכבתי על משטח אספלט בלב קבוצת זרים ואישה באה ושכבה לצדי, מניחה את ראשה בחיקי. עוד אנו מתענגים על השלווה והנה קם זמר קְטן קומה ממרבצו והזמין את הנחה בחיקי. היא הלכה לגמד ואני נרעדתי מכעס.
כעבור שבוע תיארתי את החלום לפסיכולוג שלי. הוא איש דק וקשוב וכשאני מספר לו חלום, הוא שמח כילד שזכה בצעצוע וכותב אותו מיד במחברת שממנה יצטט בבוא היום להזכיר לי. ואני אאזין לפעמים לחלומי כמי ששומע חלומו של זר. כי החלומות מפליגים מאיתנו עם בוקר כסירות קלות שהותר החבל והן נסחפות מן החוף אל המים העמוקים של השכחה.
המטפל שאל: איך תקרא לנערה בחלום?
נעמה, אמרתי בשל הנעימות, או כי ילדי נקראים ענת ונעם.
כעבור שבועיים הגיבה בת של אופֶה לפוסט שהעליתי על ישיבה בבתי קפה. היא כתבה לי על הקונדיטוריה של אביה ואיך היתה מלווה אותו בילדותה במסעות משלוחי עוגות ירושלמיים. ילדונת עגולת פנים, נחה מאחור לצד תבניות העץ של המאפים, בוזקת סוכר דק ושומשום. כך הופיעו בחיי לראשונה נטע וגם אביה טוב הלב יוסף, בן למשפחת קונדיטורים בודפשטית שהמשיכה פה בעיסוקי התנור. לולא האופה, אולי לא היה נוצר הקשר ביני ובין בתו והוא נכח באהבתנו מראשיתה ועד קצו ואחר כך קִצה. תחילה כאדם חי, טוב וחם ואחר כרוח רפאים טורדת מנוחה.
בעת ההיא שבה כתבה לי, נפרדה נטע מאהוב מבוגר אחרי כמה שנים, ואילו אני גרתי לבדי בחדר הסטודיו שלי אחרי שנפרדתי מאשתי, אם ילדי. הייתי אחרי פרשת אהבים ששיסעה את נישואי ואחרי שיבה לביתי ועקירה מחודשת ממנו. אחרי תלאות, טלטלות ועונג, קבעתי את מושבי בסטודיו הכתיבה בן החדר האחד, שבחלונו עץ פיקוס גדול, כמעוני החדש.
נטע כתבה: ״ראיתי אותך ברחוב ולא העזתי לגשת״. קבענו בבית קפה, אך כל אחד מאיתנו המתין בבית קפה אחר באחת מאותן התחלות שיכולות להיות גם סוף. התעקשנו ונפגשנו שוב ומאותו רגע נגרפנו בכוח הרצון העיקש שלה, במהירות עצומה, אל הזוגיות הטובה והארוכה מכל האהבות שלי. נטע כבר ידעה. אני טרם. היא נראתה לי צעירה מדי, כבת חדשה. בן חמישים וחמש הייתי והיא חגגה עשרים ושלוש, אבל היתה מזן הבוגרים טרם זמנם. נבונה ממני. הקשבתי ולא נגעתי.
המטפל אמר לי: ״זו נעמה מהחלום שלך,״ ועקב בעונג של פסיכולוג הרואה ברכה בעמלו אחרי חמש שנות אהבתנו. הוא דיבר על התפתחות האנימה שלי מדמות אמי, ילדת הבית החרדי המרוחקת רגשית, דרך אחותי ובתי מחמל לבי, ועד נסיכת הרגש, נטע, אהובתי.
״אתה יודע, מאז שהכרתי אותך אני מרגישה שהעולם מתהדק סביבי״, כתבה לי. ״לא כמו חבל תלייה, לא בלחיצה מאיימת. לא - כאילו העולם כולו מצטופף ורוכן לכיווני ואומר, 'תראי אותי! תראי! יש לי המון מה להציע.' מאז שאתה קיים בי - אני רואה, לא כמו הפתיים של המטיפים האוונגליסטים שקמים מכיסא הגלגלים, משליכים את המקל ומתחילים לראות - לא, אלא כמו אור של בוקר שמסתנן דרך החריצים של התריסים ומבהיר לאט את השחור״.
במשך חמש השנים הבאות שבהן חיינו באושר, יחד, אך בשתי דירות, נפרדנו מאביה הטוב ובקצן נפרדנו זה מזה. בזמן ההוא, לבדי, הבאתי את אמי לחדרי הריק מאהובתי למען תגווע לצדי ולא בחדר זקנים שריחו מוות ואקונומיקה. ונפרדתי ממנה. זה הזמן שבו החל להיכתב ממואר זה. בתוך הכאב ובתחילת האביב, כשהתרחקתי אל אוקספורד והתחלתי לסכמו במחשב, מתופף כאב על המקלדת ונמשך עד פתח החורף שבו הופיעה בחיי נור.
זהו יומן הפרידה על ארבע עונותיה.
