כתיבה פיוטית

"נשבר אני, המצוות, עבודת השם, השמיים, כל הערגונות. כל המילים. מתרסק הפשר, נלחמים העיצורים. אני אופליה בנהר, העלמה והמוות לא נגמר, אני לילית בשלשלאות, שמע ישראל שעל המיטה. חיים שלמים התחנון והעבדות, ולא צחק מתוק בחלוני האלוהים. ולא. הביא. מבול."

ביצירה חידתית, אמיצה וסוחפת מתערבבים המציאות והבדיה, הפרוזה והשירה, השפל והנשגב, הכיעור והיופי. אחרי השמש מתחקה אחר עקבות של טראומה בתוך תודעה שבורה וחבולה, בלשון שאינה בוגדת בשברים, בקרעים ובחללים הפעורים, אלא נותנת להם ביטוי מוחשי בפרוזה שירית רבת יופי. במנהרות התודעה, שאין בהן מוקדם ומאוחר, מתנגשים היופי, הפנטזיה והפיוט עם אלימות וניצול. האם היו "המחוזות ההוזים" שירה או פשע?

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית, פרפורמרית, במאית תיאטרון ובמאית קליפים. מרצה לבימוי בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. ספרי השירה שלה ומסתבך לה בדרך לשמים וכל החזיונות בחושך ראו אור בהוצאת ספרי עיתון 77.

ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע הוא מציע לקורא מסע קסום אל עולם הפיוט הספרדי ושלוחותיו בצפון אפריקה במזרח ואף באשכנז ואל עולם מופלא של מנהגי קהילות ישראל: שירת הבקשות, זמירות שבת, שבת חתן, ברית מילה, ועוד. הדיון בכל פרשה משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכדי עיון וניתוח. לחלקם  זהו אף פרסום מדעי ראשון. כל פיוט זוכה לביאור מפורט ולהצגת מחברו. מפת הפיוטים והפייטנים פרושה על כל קהילות ישראל, כך שהקורא מתחבר אל קהילתו, מנהגיו ואל הניגונים ששתלו אביו ואמו. 

אפרים חזן, הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית, עוסק בחקר הפיוט ושירת הקודש בספרד, במיוחד בשירת רבי יהודה הלױ, ונחשב לראש המדברים בחקר השירה העברית בצפון אפריקה. בעל עיטור 'יקיר ירושלים' וחתן פרס בן־צבי למפעל חײם בחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תש"ף.

בשירים במֵי הנביעה מתרחש מפגש עדין, חשוף, עם הטבע החי, הצומח, האנושי. ההתבוננות בטבע כאן – מעֵבר להאנשה, דימוי או ראי – היא מגע אינטימי ובלתי אמצעי עם החיוּת שבו. מגע הנפש בנפש העולם, בַּשורש, במקור הנביעה. רגעים של הזדהרות. בקצות אצבעות רגישות, מוּחשות ונרשמות בשירים תמונות דקות ומפעימות, תשוקה והתפוררות ורקב ובקיעה.

תמונות מלאות השתאות, פליאה, סוד, קינה, אובדן. בין הפְּנים והבָּר, בחיק הפרא ובמרחב הביתי, חוויה שאין לה ממדים נפתחת. שיר ערש לַנפש שנשארת לבד. בתוך צער וקריעה, תהום, עולם מתהפך, חוזרת השירה והנפש אל ״החיה הנושאת אותי״, אל ״עצמי״ שהוא לא רק אנושי. נִמחצת לנבוט. מתמסרת לתנועה יסודית של חיים ומוות, כיליון וצמיחה, "לְחַסְדֵי הַיֹּפִי שֶׁאֵין בּוֹ חֶסֶד / רַק אֱמֶת / מֻשְׁלֶכֶת מִצַּמֶּרֶת / עֲרֻמָּה".

נעמה שקד, עורכת הספר.

במי הנביעה הוא מסע פיוטי המציע לקוראים הזדמנות לצלול לתוך שירה שבה המסתורין הופך למוכר, והעולם מופיע כזולת עצמי. אווירת השירים נעה בין חוויות חלומיות למסעות במרחבי הנפש, תוך ביטוי של מפגש מעורר תשוקה, יצירה, ומשמעות החיים. הספר שואב את הקוראים לתוך שפה דחוסה, מדויקת, וחושנית – כזו שמצליחה ללכוד את החוויה האנושית על כל גווניה.

הספר מתכתב עם השירה האותנטית והקלאסית, אך עוטף אותה בעדכנות רלוונטית. התהליך שבן דוד מתארת כ"פנייה אל העולם מתוך עומק המעמקים" בא לידי ביטוי באווירה החלומית והאסתטיקה המוקפדת של שיריה.

צפנת בן־דוד, כותבת שירה ופרוזה, ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה. חיה בתמרת שבעמק יזרעאל. פרסמה את ספר השירים לגבעות פני אם ואת ספר הסיפורים הקצרים בין אורות לשכחה. במֵי הנביעה הוא ספרה השלישי.

אגם "אל-אסד" הוא פרויקט אדיר ממדים שיזם חאפז אל־אסד והאמין שבכך תהיה סוריה לפורייה ומשגשגת. לצורך זה נבנָה סכר ענק והוצפו שטחים נרחבים סביב נהר פרת. כפרים שלמים נעלמו ואוצרות ארכיאולוגיים רבים אבדו. 

מחמוד, משורר סורי קשיש וגלמוד, חי לבדו בבקתה על שפת אגם "אל־אסד". יום-יום הוא שט בסירת עץ על האגם וצולל במימיו, כמו כדי להציל את זיכרונותיו ששקעו בו עם הכפר שבו חי, ושהוצף. הוא פונה בגעגועים אל אשתו האהובה ונזכר בעבודתו כמורה ללשון, במשפחה שהקים, בשלוש שנות המאסר שריצה בצעירותו תחת שלטונו של חאפז אל־אסד. הוא מספר על חייו הפרטיים, ובה בעת מספר על סוריה. כמשורר, דבריו נמסרים באופן לירי נוגע ללב, אולם לא נעלמת מהם ביקורת קשה על אסד האב ועל אסד הבן, על הנתק שלהם מעמם, ועל האלימות הקשה והדיקטטורה שהשיתו על ארצם. כעת, בסוף ימיו, הוא אומר: "אני, מַחְמוּד אלמאשי, כבר לא מייחל לשום דבר."

אנטוּאן ווֹטֶרס, סופר ומשורר בלגי יליד 1981, פרסם תשעה רומנים ושלושה ספרי שירה. על ספרו מחמוד או ההצפה זכה, בין השאר, בפרס מרגריט דיראס. בין שורות הספר מובא ציטוט מ"אותו הים" של עמוס עוז, הכתוב, כמו ספרו של ווטרס, כפרוזה שירית.

גן האושר הוא נובלה פואטית הנעה בסגנונה הרגיש בין שירה לפרוזה ומספרת בפיוטיות את סיפוריהם הקשים מנשוא של דרי "גן האושר" – נערים ונערות שנפלטו מביתם והפכו לדרי רחוב שעוסקים בזנות ובהישרדות יום יומית.

אל תוך הקטעים נשזרו בעדינות סיפורי חייהם של כל אחת מהדמויות, והנסיבות שבעטיין הגיעו אל הגן. מתוך התופת והמציאות הבלתי אפשרית שבה חיים גיבורי הספר, מצטיירים גם סיפורי החברות, האהבה והאחווה שנרקמים בגן, כנגד כל הסיכויים.

ד"ר איציק וורגפט הוא פסיכיאטר לילדים ונוער, ניהל שנים ארוכות מחלקת אשפוז לנוער. זהו ספרו השני.

דומה שמאז 7 לאוקטובר רועדים כל החיים רעד ממין חדש ומתנדנדים כמו על שפת תהום.

ככל שקולות המלחמה גוברים, גם לב העם היושב בציון ניעור בקרבו להתמודד עמוקות עם אתגריו הקיומיים. לא רק עמדותינו הפוליטיות מיטלטלות. לא רק מחשבות נוקבות בנו על אודות זהותנו, מולדתנו ומקומנו בעולם האדם. עכשיו זו כבר הנשמה עצמה השרויה פתאום במבחן ונדרשת לתמורות מפליגות.

קיים מישור חיים כמוס, שנותר פעור בקרבנו, עיוור וחסר מילים, זה מישור האמונה באלהינו ואלהי אבותינו. שאלות האמונה הקשות לוחשות כגחלים מאחורי הכול. שאלות הפשר, הטעם והמשמעות, מרחפות שוב כרוח בראשית בין אדם לבין עצמו ובין אדם לחברו.

אסופת ונתנה תוקף ערוכה אשכולות-אשכולות סביב כמה מהנושאים המרכזיים של ארבעת חגי תשרי – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה – נושאים המושכים ומובילים בעקבותיהם דברי מדרש או סיפורת קדמונים, לצד טקסטים בוערים, טריים, שנכתבו בדם השנה האחרונה. דברי שבר, דברי פיוט ודברי התעצמות.

הַגּוֹלָנְצִ'יק אֱיַל/ יוֹמַיִם לֹא אָכַל/ עַפְעַפָּיו מְרַצְּדוֹת/ עֲיפוּת מִן הַשֶּׁטַח
אַךְ לִבּוֹ מְפַזֵּר נְדִיבוּת/ לְכָל מְחַזֵּר עַל הַפֶּתַח

בבוקר יום הולדתי יצאה מתקפת הטבח על ישראל בשבעה לאוקטובר ובאחת ערערה את המשק הרגשי, האמונה והמצפן. מעתה, כאשר אין יותר גדרות מגוננים, אין סמכות או הנהגה, רק מצוקות בכל עבר שמנסות להגליד מתוך מחאה, שאלות קיומיות יורדות אל מדרון ההישרדות והזהות מחוררת מצרורות נֶשֶׁקַל, קרועה לרוחות

כמו בספרו הראשון, גם כאן המשורר מנסה לאתר עקבות מטפיזיות במציאות חולין, הפעם המוקד מופנה לאנטי- אסתטיקה של המלחמה הישראלית. 30 שירי פזמונים, פיוטים, מחזמר היסטורי ופואטרי- סלאם, שנכתבו במהלך מלחמת שביעי עצרת ובעשור שקדם לה ממבצע "צוק איתן".

עידוא דגן הוא ד"ר לפילוסופיה יהודית, עיתונאי תרבות, משורר ומחזאי. מופיע במסגרת "פואטרי- סלאם ישראל" ברחבי הארץ ומתגורר בקו העימות בגבול הצפון. ספר שיריו הראשון יצא בשנת 2014 בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב וזהו ספר שיריו השני.

ספרו השני של עומר ולדמן, מהכותבים המחוננים בדורנו, מגולל בפרוזה שירית יפהפייה סיפור טרגי של אהבה נכזבת או נכזבת למחצה (והלא כל סיפור אהבה טומן בחובו אכזבה כזו או אחרת) בין שני אנשים צעירים בירושלים. אך זוהי מראית עין בלבד. למעשה אהבת האיש הצעיר איננה לאישה הצעירה אלא לחיים הצעירים. למרחב האנושי והלשוני המקובל. לאפשרות של חיים פשוטים שאינה קיימת בעבור המשורר. כאינגה של 'טוניו קרגר' לתומס מאן, כך תהילה של ולדמן היא אידאל רומנטי, היא הקיום הסמוך לנו עד כדי מגע, שבו בזמן אין לנו כל גישה אליו – אך ורק בשל העובדה המצערת שאנו מי שאנו.

יפתח ואלינור מתגוררים יחד בעיר הזאת, ליד הים, שכבר אינה מה שהייתה. אלינור רוצה לכתוב, אבל בקושי מצליחה לקרוא. יפתח אומר לה שהיא מחפשת את עצמה בכל מילה וזו הבעיה, אז היא מנסה להביט החוצה. העצות של יפתח טובות בדרך כלל. הוא יועץ פרלמנטרי לנבחר ציבור ותיק במפלגה מהצד הנכון, הרחק מהשלטון. הוא מנסה לעזור גם לדנה, שהייתה אהבת נעוריו וחוזרת לעיר אחרי שנים ארוכות בארץ אחרת. דנה רוצה להשתלב בעולם הפוליטי, אך לא ברור כיצד אפשר להשתלב בתוך עולם הולך ומתפרק. מסביב להם נשמעים שברי שיחות, קולות מתמזגים זה בזה, דברים מוּצאים תדיר מהקשרם, ויש לזה מחיר.

היו שניים בלי תפקיד הוא הישג ספרותי, רישום מדוקדק וחשוף של ניסיונות ההיכרות העצמית של צעירים משכילים ורגישים, רגע לפני שהכול משתנה. בלשון פיוטית ואנליטית הדוברת מגוללת סבך של סיפורי התבגרות, תוך ניסיון לברר איזה תפקיד יכולים בני דורה למלא לאור התרוקנותן של הפוליטיקה והשפה מתוכן. אין כאן סיפור התעוררות של החולמים למציאות שברירית, דו־ערכית ואלימה, אלא עימות מפוכח מלכתחילה עם המציאות הזאת. אומץ לב ומורך לב ניתכים יחד וכולם נדמים חגים סביב עצמם, תרים אחרי ניצני שאיפות ומה שמונע את הגשמתן.

זהו רומן ביכורים המפתיע בבשלותו. תמר רפאל (1989) פרסמה ב-2021 את ספר השירה שירי נסיגה (הוצאת הבה לאור), אשר זכה בפרס משרד התרבות למשוררים בראשית דרכם.

המקום שאין לו גבול, כפי שמסביר מפיסטופלס לד"ר פאוסטוס, הוא הגיהינום. ובנובלה המבריקה והחריפה של חוסה דונוסו, מגדולי סופרי צ'ילה במאה ה־20, הוא מתגלם בעיירה שכוחת האל אֶסטַסיוֹן אל אוליבו ובעיקר בבית הזונות המקומי, כור היתוך של תשוקות שנחשף בו מוסר מזויף ומוטלים בספק לא רק הגבריות וערכיה, אלא גם מבנה מעמדי ופוליטי שלם. 

הכול סובב סביב דמותה הדו-משמעית של מנואלה, טרנסווסטיט הומוסקסואל מזדקן, שכוחה עדיין במותניה ללבוש את שמלת הפאר המרופטת שלה ולהלהיב את גברי האזור בריקוד חושני. בעקבות אירוע יוצא דופן בעבר הרחוק נעשתה מנואלה אביה של חפונסיטה (היפנית הקטנה) ושותפתה בבעלות על המוסד שבו מתנהלים חייהן. 

על רקע זה נחשפים ללא רחם העוני, העליבות, המרמה, הניצול והאלימות המעיקים על תושבי העיירה. מי שחולש על חייהם הוא בעל האחוזה דון אלחו, הגביר המקומי שהם בוחרים בו שוב ושוב לייצג אותם במוסדות המדינה על סמך הבטחתו להביא לשם את הכביש המהיר, ומנואלה רואה בו ג'נטלמן הגון וטוב לב שידאג לה ויגן עליה מפני כל איום. 

אבל הכביש המהיר לא יגיע לאסטסיון אל אוליבו. האם ברגע האמת לפחות יוכל או ירצה דון אלחו להציל אותה מידיו של פנצ'ו וגה, המאצ'ו בעל המשאית האדומה, שקורא עליו תיגר ורגיש יותר מכל לחשיפת תאוותו המוכחשת?

המקום שאין לו גבול (1966) הוא נובלה אמיצה מלאה יצרים וחיות מתפרצת, הכתובה בסגנון פיוטי ומרגש אך לא נטול אירוניה. דונוסו החשיב אותה כאחת מיצירותיו השלמות ביותר.

בכתיבתה הייחודית משלבת הסופרת דמיון וריאליזם עם פרוזה פיוטית ובאמצעותם מתארת את מרוקו טומנת הסוד כפי שלא הכרנוהַ. אדם המוותר על זהותו ושאינו מסוגל לוותר על עצמיותו הוא הדמות המרכזית בספר.

נורית גוברין ויואב איתמר על הספר: "ספר עצוב כתבה הפעם לימור שריר. ספר לא קל, אבל בלתי שגרתי ומעניין. הסופרת ביטאה את עצמה בטכניקה של "הרחקת עדות" באמצעות דמויות רחוקות וזרות כביכול. כך עשתה גם בחלק מספריה הקודמים, וכעת דרכה זו מתבלטת עוד יותר. זוהי חשיפה עצמית עקיפה מבעד למסכה ולמערכת של הסוואות רבות ומתוחכמות.

סיפור המעשה עצמו מרתק, אבל מאחוריו הדרמה הגדולה של היוצר המבקש לבטא את עצמו בחופשיות ונתקל בחברה עוינת המחרימה אותו, כשאינו מסכים לשתף עמה פעולה בדרכה הנלוזה. גיבור הסיפור, נעים, בן דמותו של המספר/ת עצמו, בנו של העיתונאי האמיץ מחמוד ליישי, שנרצח בשל דעותיו כנגד השלטון, ממשיך את מאבקו של אביו בדרכו שלו. זהו מאבק על חופש הביטוי, על הזכות ליצור בחופש, כנגד סתימת פיות, כנגד תשלום "מס" בלתי נסבל לנותני הטון. יש בספר גם ביטוי לחשיבותה של ידידות ולגנותה של בגידה והפרת אמון.

הספר מבטא את המאבק הבלתי מתפשר שבין הרצון או ההכרח לעזוב את ארץ ההולדת שבגדה, לעבור לארץ אחרת, שבה, כך מקווה הגיבור, אפשר יהיה ליצור ללא מורא. בה בשעה מבטאת דרכו של הגיבור, שהצליח לממש, כביכול, את חלומו זה, את הקושי, שבכל מימוש חלום. שום חלום אינו מתגשם כפי שנחלם.

סיומו של הספר הוא החושפני ביותר, במיוחד בשביל הקורא שטרם הבין את הנושא הסמוי האמיתי של הספר. יש בו גם ``עקיצה`` לאקדמיה ול"ממסד הספרותי" על כך, שמי שאינו מסכים לשתף עמהם פעולה, מורחק. זהו המחיר שעל היוצר לשלם בעד עצמאותו."

יונתן ברג היה נער כשניתָק מהישיבה ומעולם הדת והחל במסע פנימי אל עבר הדבר שהוא עצמו לא הצליח להגדיר. לאחר שירות קרבי יצא למסע בדרום אמריקה, שבעקבותיו הגיעו מסעות נוספים – בהודו ובדרום מזרח אסיה, בגרמניה ובניו יורק, ביוון ובפולין. מסע פנימי רדף את זה החיצוני, עד אשר הדבר החמקמק, המיוחל כל כך, הלך וקיבל צורה ופנים.
בין יבשות הוא אוסף של יומני מסע חשופים, לעתים מהורהרים ופיוטיים ולעתים רבי־פרטים, הטבולים בעושר של טעמים, צבעים, ניחוחות ותובנות. מבין השורות מתגלים חיי הסמים של צעירים לחופי קולומביה וגואה, נחשפים מנהגי השבט הגדול של מחפשי מענה, הנעים לאורך תת־היבשת ההודית, משורטט הקיום הגרמני לאחר מלחמת העולם ומתוארות דמויות בלתי נשכחות של כותבות וכותבים ברחבי העולם.

בין יבשות הוא גם סיפור התבגרות מרתק ורב־עוצמה של נווד אחד, המתחיל את המסע בניתוק כל החבלים למזח המוצא, ומסיים אותו כשהוא בעל משפחה – הנה כי כן, בסוף כל המסעות התגלה בית.

עוטה עור הנמר אינו רק האפוס הלאומי של גיאורגיה, אלא גם נכס צאן ברזל של ספרות העולם. בלשון פיוטית מורכבת ורבת קסם מגולל בו המשורר שׁוֹתָא רוּסְתָוֶוילי, בן המאה ה-12, סיפור אהבה והרפתקאות, האוצר בחובו מסרים – מהפכניים לזמנם – בשבח חירות האדם, עצמאות המחשבה ואחוות העמים. 

אף שנאסרה לא אחת להפצה על ידי גופי שלטון ודת שמרניים, תורגמה פואמה זו ללשונות רבות וזכתה למעמד של קלאסיקה בכל אחת מהן. גם תרגומה של הפואמה לעברית, בשנות השישים של המאה ה-20, נחשב לאירוע ספרותי של ממש. המשורר אברהם שלונסקי, שערך את עוטה עור הנמר במהדורה העברית המקורית (1969), שיבח אותו כ"תרגום מפואר, מלאכת מחשבת צרופה", והגדירו "לא רק מעשה של אומנות, אלא נס של ממש". 

תרגום זה, פרי עמלו ואהבתו של בוריס (דב) גפּוֹנוֹב, אזל מן החנויות לפני זמן רב וזכה לביקוש ניכר בקרב אוהבי הספרות ואספני הספרים. המהדורה שבידיכם מבקשת להשיב חוב של כבוד הן ליצירתו של רוּסְתָוֶוילי והן למפעלו מעורר ההשתאות של גפּוֹנוֹב. 

למהדורה זו מצורף פתח דבר חדש המאיר את מקורות היצירה ואת סיפורו המרתק של תרגומה לעברית. היא מעוטרת בחלק מן האיורים המקוריים של מאמוקה תאוואכארשווילי, צייר החצר של המלך ליוואן השני, משנת 1646.   

"איש לא נכנס ל'שטח ההפקר'. גדרות התיל מסגרו את שדה הרקפות, הכלניות, הכרכומים, העשב הרענן וריח האדמה התחוחה לאחר הגשם. היד נמשכה אחר הלב להושיט ולגעת, להושיט ולקטוף ולהביא הביתה את היופי הנעדר אצלנו. ככל שהגדר הייתה גבוהה וסבוכה יותר, כך גברה הכמיהה להיות בתוך הפלא הצבעוני והמרגש הנמצא במרחק נגיעה אסורה".

***

בסיפוריה הקצרים מפליאה לאה רוזנברג לספר לנו על ילדותה בירושלים שעדיין לא חוברה. אנו פוגשים את חברותיה לספסל הלימודים, את המנהל מר תג'ר המרשים, מכירים נופים כבקעה ושטח ההפקר ועוברים איתה חוויות התבגרות ואת המעבר מירושלים לתל־אביב ומהפסנתר לאקורדיון. הספר מלווה בצלילי מוזיקה לכל אורכו, והמוזיקה מופיעה כגיבורה או כדמות חולפת.

בספר דמויות רבות, ביניהן: נהגת מונית במסע הזוי בפריז, חוה הנדרשת להגיע בבוא יומה אל כס הכבוד, פסח שאהב לוויות ואסתר שעברה לגור במעלית. הסיפורים מציירים תמונה ישראלית ומקומית, ועם זאת יש בהם נגיעות לתרבויות ולעולמות אחרים.
הסיפורים עוסקים בבדידות ובאובדן, בנס שבמציאת קשר ובפחד לאבדו. השפה הפיוטית לעיתים מייצרת יחד עם הדמויות מארג משעשע, צבעוני ומרגש שנשאר עם הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה.

***

לאה רוזנברג היא אשת חינוך ותרבות, סמנכ״לית משרד החינוך לשעבר. כיום מכהנת כיו״ר בית עגנון ויו״ר עמותת ״ידיד לחינוך״ וחברה בקהילה התל־אביבית לדיור שיתופי. סבתא אוהבת ומתפעמת לגלי ולטל. ספרה הראשון, "שטיינברגים סיפורים", יצא בהוצאת "עולם חדש" ב־2017.

''אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי שהכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה''.

ארבע דמויות נפגשות במשרד אחד. איתמר, הבוס הכריזמטי שכולם רוצים לרצות; אביגדור מנהל החשבונות המפוטר שחולם להיות סופר, נעמה ששבה לבית הוריה וסיגל - שאוהבת את בנה ואביה ומסדרת לעצמה את חייה ואהבותיה שוב ושוב.

אסף שור הוא זוכה פרס ברנשטיין (2007) על רומן הביכורים שלו עמרם וזוכה פרס ראש הממשלה לספרות (2008) על ספרו מוטי.

״חוליות״ הייחודי מציג נאמנות לתבניות שהעברית מספקת ולדרישה המתמדת להרחיב את גבולות השימוש בהן. דניאל רשף עושה זאת במיומנות רבה ובוירטואוזיות וזאת כדי לשמור מצד אחד על חוקיות עקבית ומדויקת ומצד שני לזכות במאגר רחב יותר של אפשרויות ביטוי מתוך חוקיות זו. התכנים שבאים לידי ביטוי בתוך מסגרת זו הם רובם ככולם בחתירה עקשנית אל עבר הוכחת זהותו של הרגש כולו כפיזי לחלוטין, גופני – בין אם באמצעות אימוץ תבניות של הרגש אל חושים אחרים והדגשתן, ובין אם בהצבעה בלתי מתפשרת על התופעה החושית שהיא מהותם הגדולה ביותר של האושר והכאב הנפשי.

״חוליות״ הוא ספר שירה אמפיריציסטי שמנסה לבנות מציאות שירית בעזרת אבני היסוד של התודעה. יש בו את השאיפה להשתמש בקשת הצבעים של הקיום דווקא על מנת להפחית אותה. הוא נשאר נאמן ליסודות של מסורות ספרותיות שעשויות להיחשב כיום כמיושנות או תבניתיות, תוך כדי שהתבניות מומצאות בו מחדש. במרכז הספר עומדת השאיפה לפרק חוויות פיזיות־רגשיות ולהרכיב אותן מחדש באמצעות תופעות לשוניות ייחודיות שהקשר ההדוק בינן מצביע על קשר דומה בין התופעות המיוצגות על ידיהן. במובן היחסים שבין המילים, חוליות הוא ספר שירה צורני שמעוניין להבליט תבניות טבעיות, אם כי חד פעמיות, שאותן העברית מספקת. במובן היחסים שבין המילים למציאות, זוהי הצהרת נאמנות כלפי כל מה שחושי ומדויק ובאותו הזמן גם חי ומרגש. עם זאת, במובנים מסוימים, חוליות הוא גם ספר נעורים או מדריך למדיטציה. הוא אוסף של דימויים אמפיריים פנימיים וחיצוניים שרודפים אחרי הדממתם, אחרי חושך מוחלט כשבליבו ניצוץ.

כשמו כן הוא, בקיצור הוא מיזוג של תובנות בדבר מהות החיים ומשמעותם שיצר המחבר בשפה מכשפת יחידה במינה, הקושרת בין עולם הדעת לעמקוּת הרגש, ובין הפילוסופי לפואטי. 

כל קורא ימצא בספר השתקפות של חייו שהרי כל חיים הם בעיקרו של דבר סיפור של הגעה-התרחשות-הסתלקות, סיפור חד-פעמי ועם זאת חוזר ונשנה. נוסחה גורלית זו של קיום עלי אדמות נטענת בספר בשפע בלתי-נדלה של הקשרי מחשבה ומשמעות, רגישות ליופי והוקרת האומנות ובתוך כך אמונה בחיים. לצד סיפור החיים כמסכת של סבל וכמאמץ מתמשך לשרוד מהאסונות הנקרים בדרכו של אדם, נותר הקורא עם תובנות מפליאות על האהבה, על כוחות הנפש, על הקדום והעתידי, על מוצא החיים ועל מהלכם אל אחריתם. כמאמר המופלא של זלדה המשוררת: "כל טיפה וטיפה / היא זיקה / ביני ובין הדברים / ביני ובין העולם / וכאשר הלילה / מעלה את התהום / התהום מעלה שדות וגנים".

פרדרג פינצי (Predrag Finci) הוא הוגה דעות וסופר הכותב פרוזה המתייחדת בסגנון ממוארי-הגותי. הוא נולד בסרייבו ב-1946 ועד 1993 שימש מרצה לאסתטיקה בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת סרייבו. בשלהי המאה העשרים, בשל פגעי המלחמה שהתחוללה בארצו, היגר לאנגלייה, ומאז הוא מתגורר בלונדון. עד כה פרסם כשלושים ספרים, שבחלקם תורגמו לשפות זרות. ספריו זוכים לביקורות נלהבות ולקהל קוראים גדל והולך. זה ספרו השני של פרדרג פינצי הרואה אור בעברית. קדם לו על בית הנתיבות והנוסע, שראה אור גם הוא בהוצאת כרמל.  

סיפוריו של עידן אלמוג הם מופת של כתיבה בז'אנר של הסיפור הקצר. בחדות ובדיוק נדירים מתאפשרת בהם הצצה לחיי אנשים המתמודדים עם חווית אין־מוצא ממושכת. ילד הנאבק בכלליו הנוקשים של משחק יוצא־דופן, בחור שנגרר אחר כלבתו חסרת השקט ברחבי מנהטן, נכד הצופה בקריסתה של סבתו האהובה, וגיבורים נוספים המייחלים לשינוי כלשהו בחייהם. בו בזמן, גם מתקיימת בסיפורים תנועה מתמדת, החוזרת ומזכירה לקורא המתבונן את המציאות המשתנה והארעית שבחוץ, כמו מדרבנת אותו לאזור אומץ מול חווית האין־מוצא שלו עצמו, ולנקוט עמדה מפוכחת בטרם יהיה מאוחר מדי.

עידן אלמוג יליד 1980. גדל בבת-ים. מוסמך בפסיכולוגיה קלינית מטעם אונ' חיפה, ודוקטורנט בתחום. פרסם לראשונה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ, וספרו הראשון באותו השם זכה בפרס נשיא המדינה לספרות. ספרו השני, 'הפלדה החזקה ביותר' מאגד בתוכו סיפורים נבחרים מהשנים 2013-2003.

על הספר 'דלתות':

 "המחבר הצעיר, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, מציג באמצעות גיבורי סיפוריו את השוליים החברתיים והרגשיים של הישראליות [...]  כתיבתו מצטיינת בסגנון זך ובעטיו העולם המדוכא שבסיפוריו מצטייר באור בהיר ושקוף, ובאופן המחדד את הרשע השקט והשגרתי שבו שרויים גיבוריו." (מנימוקי וועדת פרס נשיא המדינה לספרות)

"הספר שלו פשוט תופס בגרון. אי אפשר שלא להיכבש לסיפוריו." (מנחם בן, תרבות מעריב)

"דיוק רגשי מצמרר" (יובל סער, מוסף ספרים, הארץ)

" זאת הזדמנות טובה להיכרות עם יוצר צעיר ומוכשר, לפני שהזמזום בכיוונו הופך לדבר הצעקני הבא". (בן זילכה, סגנון, מעריב)

"לאלמוג יש את היכולת לברוא סיפורים בעלי עוצמה, שמטביעים את רישומם על הקורא. ניכר שיש לו כושר התבוננות יוצא דופן, ובשפה עשירה וקולחת הוא מוביל את גיבוריו לשיא, שלעתים מותיר את הקורא עצור נשימה." (חגית מהלא, זמן השרון(

"... לכו, תקראו את הספר החזק והמקסים הזה ותזכרו את השם." (יעל גבאי, רשת שוקן)

- See more at: http://www.booxilla.com/?id=bookinfo&fname=aplada.epub#sthash.vaF12kne.dpuf

הגיבורים שלה הם הגיבורים שלנו: אדם, חוה והנחש, אברהם המצווה להרוג את בנו, רבקה ויצחק, יעקב ורחל הנאהבים, יוסף הפוגש את אחיו, יונה הנמלט מגורלו, רות ובועז, המלכה אסתר. אביבה גוטליב זורנברג, פרשנית פורצת דרך ומרצה מבוקשת ברחבי העולם, מציעה קריאה רעננה וחדשנית לסיפורים המוכרים של הדמויות הללו: קריאה פיוטית־פסיכואנליטית. היא מנתחת את הטקסט המקראי בהשראת פרויד ולאקאן, ויניקוט ופיליפס, לוינס, קפקא ודוסטויבסקי.
 
אלא שבמפתיע, גוטליב זורנברג מגלה שגדולי פרשני המקרא מדורות קודמים זיהו כבר את תפקידו של התת מודע אצל גיבורי הדרמה המקראית. כך אצל מחברי המדרשים מהמאות הראשונות לספירה, כך בכתביו של רש"י, גדול הפרשנים, וכך גם אצל מפרשים בני המאה התשע־עשרה, כמו מרדכי יוסף ליינר, "מי השלוח", ובנו, ה"בית יעקב."

בספר "תהום אל תהום" גוטליב זורנברג מתבוננת באהבה גדולה בדמויות שהיא חוקרת, אהבה המשולבת בידענות מופלגת הן במקורות היהודיים הן בספרות הכללית והפסיכואנליטית. הרבדים הסמויים שזורנברג חושפת בסיפור המקראי מחברים בין הסיפור העתיק לבין חיי האדם ומשמעותם, מאז ועד היום.

'הברנש הקטן' הוא מושג המתגלגל בסיפור וידויו של ר' יצחק - אברהם תקיף, ממטפורה תמימה (האישון בבת העין !) אל משמעות כמעט דמונית, ובא לציין ישות חברתית מושחתת, אלימה וטפילית. גיבור הסיפור הופך ממושפל ומדוכא למשפיל ומדכא, מפגיע לפוגע, משלומיאל נקי - כפיים למצליח עתיר - חטאים. רק ייסורי המצפון, המתעוררים להדריך את מנוחתו, מולידים את הדחף לחזור בתשובה באמצעות וידוי. גרעינו הדרמטי של הסיפור אחוז בשתי טרגדיות : הטרגדיה של הברנש הקטן, שדווקא הצליח במעשיו והגיע לתכליתו וכל תאוותו היתה בידיו, אך נפשו נקפה מאובדן אהבתו, שהוא בגד בה במזיד ונטשה לאנחות. מבעד לסיפור סיוטי החלומות צפה ועולה הטרגדיה של גולדה, שחייה נלכדים ונקרעים בעטיו של 'הברנש הקטן', המזדמן להכחיד את כל אהוביה : האם נפטרה, האחות הקטנה נקטפה באיבה, חתנה נחטף והוגלה לארץ - גזרה, בעלה נתגלה כבן - בליעל, שעזב אותה גלמודה ומעוברת בעת צרה ומצוקה - ובנה יחידה, שגדל בלי אב, גויס למלחמה בחצי - האי קרים.
תורת 'הברנש הקטן' אינה משנה רציונלית, אלא תהליך הפותח בדמיון תמים, עובר אל קליטה חושית, ממנה - אל התודעה, וממנה - אל הוויה יצרית אלימה, מלשון סגי - נהור לעובדות כדורבנות. והכל - בעטיו של חינוך גרוע ומושחת. מנדלי מוכר - ספרים כתב את ספרו דאס קליינע מענטשעלע אך ורק ביידיש. מהדורתו השלמה האחרונה הופיעה ב1907 - . ספר זה הוא תרגום עברי ראשון של יצירה מעניינת זו.

"...והיא ידעה שהיום היא חוזרת עם שלל רב, שיפרנס אותה עוד שעות רבות בערב ולא יניח לה עד שתפתח ותביט לתוכו פנימה, עד שתפענח את המשפטים כולם ותרד לעומק סודם..."
רוייקה טשפצ'יק, אם חד־הורית האחראית על המכבסה בקיבוץ, היא גיבורת סיפורנו. משיכתה של רוייקה לאותיות העבריות של התנ"ך ולאותיות ה"סידור" ומזמורי התפילה מתבטאת בליקוט פתקי־נייר נשכחים בתוך כיסי הבגדים של החברים ומהם היא מפליגה רחוק אל זיכרונות עברה ואל סיפורים רבים שהיו או לא היו... דרך הפתקים הקטנים האלה מתוודע הקורא לסיפורי המקום, שנערמים בשכבות זה על זה, לדמויות הממלאות את שבילי המקום, איש איש וסיפור־חייו, איש איש וסודותיו, איש איש וגורלו במקום.
זהו גם סיפור של געגועים לרדיו ה"זניט" הישן ולתקליטי הוויניל החגים בפטיפון, לעוגיות המאפייה ולילדי השכונה במחצית השנייה של המאה העשרים, ושיר הלל ליופיו של הטבע ולמוזיקה העולה משבילי העפר, לניצוץ הקדושה והגבורה שיש במעשי האנשים בצד רגעי העצב והכאב ההולכים זה בצד זה ועוטפים את הדמויות ואת גורלן להמשיך ולחיות יחד אלה עם אלה במקום החדש הזה.

היא התנשפה בכבדות, שמורות עיניה התרחבו באופן לא רצוני, זה היה קורה לה לפעמים כשהייתה מתרגזת, הפעם כאבו לה גם הרקות מניקורי התרנגולת. בסופו של דבר לא אמרה מלה והלכה להכין תה, היא הרימה את מיכל הסוכר ובזקה בכוסה סוכר וערבבה היטב.

קובץ הסיפורים החופשה של לורה מאת יהודית פז, שנאגד במשך שנים רבות של כתיבה, חושף בפנינו קול ייחודי ויוצא דופן של ציפור־שיר־פרוזה.

לא במקרה עולה כאן דימוי הציפור, המתקיים למכביר גם בתוך הספר: כתיבתה של יהודית פז היא כתיבה של תנופה, של חירות נפשית מרתקת ושל עוצמה לשונית מרהיבה ביופיה, לצד "פואטיקה של המקור החד", המעוקל לפרקים, זה המנקר בנפשן ובתודעתן של גיבורותיה, המדיר מהן שלווה, הפוצע אותן עד זוב ותובע מהן עולמות אדירים של חשבון נפש.

גיבורות הסיפורים שלה – כמעט תמיד גיבורות – מתניידות בין אזורי הבנליה של החיים, גם כשהן מצויות במרחבים אקזוטיים, כמי שמנערות מעליהן את האבק הקיומי, וגם הספרותי. הרעננות הקולית של פז היא מופע פרא ההופך כל רגע בספר הזה, לחוויה חדשה, מורכבת, מלאת סתירות ומקורית מאין כמותה.

יהודית פז היא ילידת קיבוץ גבת, ניהלה במשך 15 שנה את בית הספר "רימונים" בטבעון. פרסמה שני ספרי שירה "צוואר העצב" ו"סקרבורו כל רגע" (הוצאת עיתון 77).

אני דוברת שבע שפות וכולן עברית הוא ספר הביכורים של האמנית והאוצרת מורן שוב, והוא מהווה ביקור בסטודיו טקסטואלי האוצר בתוכו אפוריזמים, שירים, פרוזה לירית, מדרשים, אגדות וסיפורים קצרים. זהו מבחר מגוון מאוד של טקסטים שנכתבו ונאספו במשך שנים רבות, ולוקטו ושובצו בתשומת לב רבה לתוך הספר שלפניכם.
הספר עוסק במגוון נושאי רחב – החל מהבית והמשפחה, עבור בספרות, באמנות, וכלה בהגות ופילוסופיה. אולם למרות המגוון התימטי והצורני של הספר, חלקיו הולמים, מהדהדים ושייכים זה לזה, בשל הפואטיקה הנבונה, הרואה והמסעירה של המחברת.
במוקד הפואטיקה של שוב עומדים החושים, ואם לדייק עוד – חושיה המחודדים של מי שניצבת בשולי העולם ובמרכזו גם יחד, נכונה לכל התרחשות מופלאה, לכל הסחת דעת, לכל רפרוף עדין, לכל קול שישמע. החידוד של החושים והשימוש בכתיבה לשירותם היא לא אסתטית גרידא, אלא היא רתומה ואולי גם נובעת מהמובן ההומניסטי של ההקשבה; יותר משהעין רוצה להשביע את עצמה במראה, להציץ או לרוות, האוזן מבקשת להקשיב למה שנשמע, למה שמבקש להישמע, למי שמבקש להיראות ואינו נראה עדיין. 

הספר מונה שלושה עשר פרקים, אשר כל אחד מהם מוקדש לנושא או לחוויה שיש בהם מאפיין יסודי של הקשבה: בקשות, שפה, מבט, אהבה, ספרות, תובנות, מרחב, מוזיקה, בדידות, מסעות, גוף, ספרים, ולמידה. חוויית הקריאה העשירה מתבטאת גם בכך שלעיתים טקסטים מופיעים בספר פעמיים, ולעיתים הם מלווים בהערות צד המפנות את הקורא למקומות ואזכורים נוספים בספר.

לרקוד את הגשם הוא אסופת סיפורים קצרים, המעוגנים בנופי ובמראות ארץ-ישראל. 
זוהי פרוזה בעלת אופי לירי, המציגה עולמות רב-תרבותיים. נקודת המוצא היא הומניסטית, ומשקפת רגשות ואמפתיה. הדמויות הן ססגוניות, והבעיות הן קיומיות. לפנינו מארג מרגש של צבעים וקולות, היוצר חווית-קריאה. 

"בעודו הולך, הציף אותו נחשול פתאומי של משהו, מעֵין אושר, כזה שיוצא מהחזה, חונק את הגרון ולוחץ על העיניים. ואולי לא היה זה אושר, אלא רק התרגשות פתאומית. רגע נדיר שבו הזמן עצמו נעלם, וכל הזמנים נפגשים; המציאות הפשוטה מתפוגגת, ותווים של משהו אחר מסתמנים מתחת לה, זוהרים, ואתה נזכר שנית בעצמך, במלואך, כפשוטך."

לטאה מכושפת, האחוזה בסלע שנים רבות, מתעוררת לחיים בעקבות שיטפון גדול. תוך כדי מסע הישרדות במדבר היא נזכרת בחייה הקודמים, אהבתה, בדידותה ומותה. האם תצליח לשנות את גורלה בהזדמנות הנוספת שניתנה לה? חלילן עוזב את בית נעוריו ויוצא לשוטט בדרכים. הוא מתגלגל להיות מוסיקאי בעל שם עולמי – אך מדוע מלווה אותו חוסר נחת בחייו וגם אחריהם? בחורה יפה ובלתי מושגת מזמינה סטודנט למסיבה. אבל הדרך, שחוצה את ירושלים מקצה לקצה, הולכת ומסתבכת.
דג החול הוא קובץ סיפורי אהבה, שנעים בין ריאליזם לבין מעשייה עממית, חלום ופנטזיה. הסיפורים כתובים בסגנונות שונים, אך המשותף ביניהם רב: גיבוריהם האמיתיים הם הזמן והזיכרון. הדמויות נושאות איתן זיכרונות מאהבה סוערת שהסתיימה במפח נפש, ודומה שהזמן הוא שגרר אותן, בעל כורחן, לחיים חדשים. אי-הנחת מעצם זרימתו של הזמן מניעה את הדמויות לחיפוש מתמיד אחר משמעות לחייהן. לעיתים זהו חיפוש נואש וסיזיפי, לעיתים מלא תשוקה וחיות, אך תמיד הוא מאיר את המציאות המוכרת מזווית בלתי-שגרתית.