רוקי - חלק ב'

ארבע שנים לאחר מכן

פרק 1

עומר

דלתות הברזל נסגרות מאחוריי והאוויר הקר שבחוץ מכה בי, כמו סטירה אכזרית שמזכירה לי את כל מה שהפסדתי. היא גם מבקשת להודיע לי שזהו, זה נגמר. אני חופשי. אני ממהר לכסות את ראשי בכובע הקפוצ'ון של החולצה שהביאה לי אמירה לפני חודש כשהיא באה לבקר אותי, דוחף מתחת לבית השחי את המעטפה שקיבלתי מהסוהרים וקובר את כפות ידיי בתוך כיסי המכנסיים שלי. אני מנסה לנשום את החופש פנימה בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, אך הריאות שלי מסרבות לשתף פעולה. הן כמו מתריעות בפניי שהחופש שאליו יצאתי הוא לא יותר מאשליה. אני צועד קדימה ומחפש את אמירה, ולמרות המרחק ההולך וגדל מהמקום הקשוח שכלא אותי, קשה לי. הסורגים עדיין סוגרים עליי והנפש שלי תמיד תזכור את הקירות, את המחנק ואת התחושה שאין לי לאן לברוח — לא מהתא הקטן, הסגור והחנוק ולא מעצמי. אולי אני בחוץ בגופי, אבל השארתי חלקים גדולים ממני מאחורי חומת הבטון והסורגים. לאן שלא אלך, גם אם זה יהיה הכי רחוק מכאן, אמשיך לסחוב איתי את התא, את ההד שלו, את הזיכרונות הקשים ואת החיות שהוא לקח ממני.

חריקת בלמים שולפת אותי מהערפל הפנימי ומחזירה אותי באחת אל המציאות החדשה. המכונית של אמירה נעצרת לידי.

"אין לך דקה בחוץ וכבר בא לך להתאבד?" היא יורה לעברי בחיוך ממזרי ממושב הנהג.

"בדריסה?" אני זוקר גבה. "ככה את מכירה אותי? תעשי לי טובה, יש כל כך הרבה דרכים למות."

"צודק, מי כמוך יודע." היא קורצת, יוצאת מהמכונית שלה ועולה על המדרכה. "בוא לדודה, חתיכת כלב." היא פורשת את ידיה העבות, אוספת אותי אליה ומחבקת אותי חזק.

בזמן אחר לא הייתי מאפשר לה לעשות את זה ככה, כשאנחנו בחוץ, אבל אני מתאפק ומחכה שהיא תשחרר אותי. העקיצה שלה לא נורתה בחלל ריק. אחרי שהחלקתי על האופנוע שלי, פינו אותי באמבולנס לבית החולים. סבלתי מחבלה בראש למרות הקסדה שחבשתי, וממספר דימומים פנימיים חמורים. אין עצם אחת בגוף שלי שלא נשברה, ואחרי שעברתי שני ניתוחי חירום ניסו להעיר אותי אך לא התעוררתי. אף אחד לא הבין מדוע אני לא מתעורר, מכיוון שסריקות הסי.טי העידו שהמוח שלי לא ספג פגיעה בהתרסקות. ככל שהזמן עבר ולא הראיתי שום סימן או רצון להתעורר, עלה החשש שאולי לא אתעורר בכלל.

אמירה סיפרה לי שהרופאים הודיעו לה שאם לא אתעורר בימים הקרובים, הם יצטרכו להעביר אותי למרכז רפואי שיקומי, מכיוון שאין להם מה לעשות איתי. רק אז נזכרתי להתעורר.

אני מסתכל עליה בחשש בזמן שאנחנו נכנסים למכונית שלה והיא מתיישבת בכיסא הנהג. כשהכניסו אותי לכלא לאמירה לא היה רישיון, ועכשיו יש לה. היא אף פעם לא אמרה לי מדוע היא החליטה פתאום להוציא רישיון, אבל ניחשתי שזה קרה בגללי. הכניסה שלי לכלא והגיוס של רני לצבא לפני שנה, הכריחו אותה לקבל כמה החלטות שהקלו עליה. אחת מהן הייתה להוציא רישיון נהיגה, ולא להיות תלויה באף גורם שייקח אותה ויחזיר אותה.

אני מכחכח בגרוני ומתעניין, "איפה הוא? אני מתכוון... לרני."

"הוא... הוא לא יכול היה לצאת." היא מתקשה להסתכל עליי, מורידה את בלם היד ומשתלבת בכביש בזהירות. "אמר שיש להם תרגיל חטיבתי."

"אני מבין."

"מה יש לך שם בתוך המעטפה?" היא ממהרת לשנות נושא.

"כל מיני מסמכים," אני עונה, "מכתב שחרור ועותק של החלטת ועדת השחרורים, וכל מה שהיה לי בארנק בזמן התאונה. הם אפילו נתנו לי כמה שקלים לנסיעה באוטובוס. לא אמרתי להם שאת באה לאסוף אותי." אני נזכר שגם הטלפון שלי בפנים ומוציא אותו, רק כדי לגלות שהוא מת לגמרי. אני משחרר נשיפה גסה ומחזיר אותו בחזרה לתוך המעטפה.

"מה שלום אושרי?" אני שואל.

"עובד כמו חמור כדי להחזיק את העסק שלכם בחיים. ראיתי אותו לא מזמן אצל אהרוני, מעמיס שקים של אדמה לתוך הטנדר שלו. הבנתי שאימא שלו עוזרת לו בהזמנות."

אני מצמיד את המצח שלי לשמשת החלון ועוצם את העיניים. פאק, אני לא מאמין שסיבכתי את כולנו ככה, ועוד בשביל בחורה. לפחות אחד מאיתנו הצליח לחמוק ממאסר. שמחתי כל כך לשמוע שאושרי הצליח לברוח על האופנוע שלו ולהיפטר מהציוד שהיה עליו. כשהמשטרה הגיעה אליו, לא הייתה עליו אף ראיה שקשרה אותו לזירה, מלבד העובדה שתפסו אותו בכביש המהיר נוסע על אופנוע. הכול היה נסיבתי, ולא מצאו כלום גם בטלפון שלו. כשהיינו צריכים לדבר, תמיד עשינו את זה פנים אל פנים, הטלפון נועד רק לשיחות שנגעו לעסק. הוא היה עצור יותר משבוע כי פחדו שהוא ישבש את החקירה, אבל מאחר שנתי וסאלי היו עצורים ואני הייתי בתרדמת, בית המשפט הורה לשחרר אותו בתנאים מגבילים. אמירה אמרה לי שזה לא מנע ממנו לבקר אותי פעמיים בלי שאף אחד יראה. לבסוף, עורך הדין שלו הצליח להוציא אותו נקי מכל הפרשה.

סאלי ונתי, לעומת זאת, נתפסו כשהתמונות עליהם, אחרי שקיבלו החלטה אומללה לחכות לי כמה שניות יותר מדי ולא לברוח מהמקום כפי שאמרתי להם. המשטרה, שהגיעה תוך זמן קצר מאוד, ניהלה אחריהם מרדף משטרתי רק כי הם טסו כמו משוגעים. הם בכלל לא ידעו שהם קשורים לאירוע. אמירה סיפרה לי שלקח למשטרה כמה ימים לחבר את הקצוות ולהבין שפעלנו יחד. גיליתי את כל זה רק אחרי שהתעוררתי מהתרדמת שבה הייתי. בזמן שהתאוששתי בבית החולים, שברתי את הראש מי הקפיץ את המשטרה. את התשובה קיבלתי במהלך המשפט, כשגיליתי שהמזדיין שהיה עם רז בחדר הוא זה שלחץ בטלפון שלו על שיחת החירום. היה על הטלפון שלו איכון שהקל על המשטרה להבין לאן הם צריכים להגיע, ואם זה לא הספיק, המזדיין זיהה אותי ואמר שראה אותי מבצע עבודות גינון בתיאטרון ביום האירוע, ושצבע העיניים שלי תאם לעיניים של הפורץ שפרץ לרז לחדר. זה כל מה שהפרקליטות הייתה צריכה כדי לקבל הרשעה.

מצבי היה חמור כמעט כמו מצבם של נתי וסאלי. הואשמתי לא רק בפריצה, אלא גם בסיוע לגנבה, איום בנשק וקשירת קשר לביצוע פשע. קיבלתי מאסר של ארבע שנים בפועל, ונתי וסאלי קיבלו מאסר של ארבע שנים וארבעה חודשים. התברר שבמהלך החקירה, המשטרה גילתה ששווי שתי התמונות שגנבנו הגיע לכמעט חצי מיליון שקלים, לכן העונש שקיבלנו היה חמור כל כך.

השכרתי את הדירה שלי, כי לא היה טעם שהיא תישאר ריקה כשאני לא שם, והמועדון שלנו נסגר אחרי פשיטה של המשטרה. אומנם הם לא מצאו שם שום ראיה מפלילה, אבל הם הצליחו להוציא למקום צו סגירה עקב כל מה שקרה. לפחות בעסק הם לא נגעו, והכי חשוב, הם לא הצליחו לעלות על החשבונות שלנו בחו"ל, שם נמצאים מרבית הכספים של כולנו.

אחת מההחלטות הכי חשובות שקיבלתי אחרי שהשתחררתי מהצבא, הייתה להחביא סכום כסף נכבד מהגנבות במקום שאליו אף אחד לא יוכל להגיע, במקרה שאיתפס. הפחד הכי גדול שלי היה שרני יצטרך לוותר על הלימודים כדי להכניס כסף הביתה, ומה שהפחיד אותי עוד יותר, היה שהוא ירוויח את הכסף בצורה לא חוקית, כמוני. היה חשוב לי שלאמירה ולרני יהיה מקור הכנסה אם לא אהיה לידם. העסק והגנבות היו מקור הפרנסה היחיד בבית, מכיוון שרני היה בסך הכול תלמיד בית ספר והמשכורת של אמירה כגננת בצהרון לא הספיקה לפרנס את שניהם ולהחזיק את הדירה. כמה ימים אחרי שהתעוררתי מהתרדמת והמצב שלי התייצב, גיליתי לאמירה שהחבאתי כסף, נתתי לה את המיקום שבו הוא נמצא והפצרתי בה להשתמש בו. בהתחלה, היא אמרה שאין מצב שהיא נוגעת בו ואם הוא הגיע מגנבות היא לא רוצה שום קשר אליו. לקח לי כמה שבועות לשכנע אותה שזה כסף שהרווחתי מהעסק. היא לא האמינה לי, אבל שנינו ידענו שהסיכויים שלי לצאת מזה בלי להיכנס לכלא היו אפסיים. התחננתי שתיקח את הכסף ותוותר על הגאווה שלה בשביל רני והעתיד שלו. לבסוף, כשהבינה שאני הולך להיכנס לכלא לכמה שנים טובות, היא הסכימה.

"אתה רעב?" שואלת אמירה. "הכנתי ממולאים."

"אמירה." אני מסתכל עליה. "השעה תשע בבוקר."

"אז מה? יש מאכלים שאין להם שעה."

"קחי אותי לאיזה בית קפה טוב. התגעגעתי לקפה נורמלי."

"בשביל קפה לא צריך ללכת לבית קפה."

"אמירה," אני נאנח ומשפשף את העיניים באצבעותיי. "את יכולה לקחת אותי או לא?"

"ברור, אני יכולה." היא מפנה את ראשה אליי.

"תעשי לי טובה, תסתכלי על הכביש ותיזהרי מהמכונית שבאה מימין," אני אומר.

"אני רואה אותה." היא מחזירה את עיניה אל הכביש. "אתה יודע שאני כבר לא נהגת חדשה."

"אולי לא על הנייר, אבל אם לא תתחילי לנסוע מהר יותר את תגרמי לתאונה, כי לנהוג חמישים קמ"ש בכביש מהיר יכול לעצבן נהגים. ככה נהגת לפה? לא פלא שחיכיתי לך. קחי את הנתיב הימני אם לא בא לך לנסוע מהר."

"אתה רוצה לנהוג במקומי?"

"זאת שאלה מכשילה?" אני מחזיר. היא דופקת לי מבט שאומר שיש רק תשובה אחת לשאלה שלי. "אוקיי, זו הייתה שאלה מכשילה," אני ממלמל וחוזר להשעין את המצח על החלון ולגמוע את הנוף הסתווי שבחוץ. העיניים שלי הופכות כבדות, וככל שאנחנו מתקרבים לעיר שבה נולדתי ולמקום שבו נתפסתי, המועקה הולכת ומתלפפת סביב הגרון שלי. אני בכלל רוצה לחזור לגור בבאר שבע? מה באמת מחכה לי שם? אפילו אח שלי לא מוכן לדבר איתי מאז שגילה שיש לו אח גנב. לא סתם גנב, אלא מי שעזר לחברים שלו לגנוב מהאבא של החברה שלו. פחדתי פחד מוות שזה ישבור אותו, שהוא יתפרק ויחבור לאנשים מפוקפקים שינצלו את התמימות שלו. למזלי, אמירה סיפקה לו את כל המעטפת שהוא היה צריך, במיוחד כשבאותו הזמן הוא התחיל ללמוד בתיכון האזורי שבו למדה רז. לפי מה שאמירה סיפרה, רז והמשפחה שלה דאגו לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך במשך כל המשפט, ולא סיפקו מידע לעיתונות לגבי מה שקרה באמת באותו הלילה. רז התגייסה כמה שבועות לאחר מכן לצבא, והתקשורת פשוט ירדה מזה והפסיקה לסקר את הסיפור. אני לא יודע אם היא דיברה עליי בפומבי או לא, אבל בהצהרה שהיא נתנה למשטרה ולבית המשפט היא כתבה שהפורץ לא פגע בה או במי שהיה איתה בחדר, ונעלם בלי שהספיקה לזהות אותו. את ההצהרה היא מסרה מרחוק, מכיוון שהיא לא הסכימה להופיע בבית המשפט, וסיכמה אותה בכך שאמרה שהיא שמחה שהתמונות הוחזרו לאבא שלה.

אני פוקח את עיניי כשכף ידה של אמירה עוטפת את כף ידי.

"הגענו. מצטערת, לא היה לי לב להעיר אותך. נראה שאתה צריך שינה יותר מקפה."

אני מהנהן ויוצא מהמכונית. דקה לאחר מכן, כשהיא פותחת את דלת הדירה, אלפי זיכרונות מתפוצצים בבת אחת. המראות, הטעמים, הריחות, השיחות, החיבוקים, השמחה והכעסים שאמירה, רני ואני חלקנו — כולם מתערבבים בתוכי ומאיימים להפיל אותי על הברכיים. העומס הרגשי שמציף אותי הוא יותר ממה שאני יכול או מוכן להכיל עכשיו.

"רוצה להתקלח? הדלקתי בשבילך את הדוד."

אני מהנהן שוב כי אין לי שום דבר חיובי לומר.

"העברתי את כל החפצים שלך מהדירה לכאן. כל הבגדים מסודרים בארון בחדר, ומה שלא הצלחתי להכניס לחדר העברתי לממ"ד." הקול שלה נסדק בסוף המשפט.

"תודה," אני אומר בקושי. העיניים שלה מתמלאות דמעות, ואני מדמיין איך הייתי מרגיש או מתנהג אם זו הייתה אימא שלי שעומדת מולי עכשיו במקום אמירה. כנראה הייתי מרגיש אותו הדבר — מובס, אבוד, בודד ובעיקר כועס. הדמעות נופלות על לחייה, בזו אחר זו, ואני אוסף אותה אליי ומחבק אותה חזק. אני לא שוכח כמה היא הייתה לצידי, מרגע התאונה ובכל התקופה הארוכה שבה הייתי בכלא ואיימה להכניע את השפיות שלי. היא היחידה שבאה לבקר אותי ודאגה לי.

"אימא שלך אולי לא הייתה גאה בך על מה שעשית, אבל היא עדיין הייתה אוהבת אותך." היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. "אתה היית הלב שלה." היא מרחיקה מעט את ראשה לאחור ומניחה את כפות ידיה על לחיי כאילו אני ילד קטן. "הבטחתי לה ביום שהיא נשמה את הנשימה האחרונה שלה, שתמיד אעמוד לצידך ולצד אחיך. זה לא הולך להשתנות אף פעם. אני אמשיך לקיים את ההבטחה שלי."

"אני יודע."

"עומר, תקשיב לי." היא מושכת באפה בזמן שאני מנגב את הדמעות שלה באצבעותיי. "החודשים הקרובים הולכים להיות לא פשוטים, אבל אתה תעבור אותם ואתה תשתקם. אתה חייב, בשבילך ובשביל אחיך שזקוק לך. אומנם הוא לא מראה את זה, אבל הוא מתגעגע אליך מאוד."

אני מהנהן ונושק לראשה. "אני אלך להתקלח ואז לישון קצת."

"אם אתה צריך משהו אני כאן."

אני נכנס לחדר שבו הייתי נוהג לישון מדי פעם ומתיישב על המיטה. השיר של יונתן קלימי, מי את היום בלעדיי נשמע לפתע מהסלון. אני מנסה להתעלם מהצלילים ומביט לצדדים. הכול מסביבי נראה מוכר כל כך, אך עם זאת, מנוכר ומרוחק, כאילו שום דבר שנמצא כאן לא שייך לי, כמו זיכרון שמישהו שייף ממנו את הצבע. הראש מלא בכל הטעויות שעשיתי וההחלטות שהחלטתי, וכולן מסתחררות כמו סופה שהולכת והופכת למפלצת שמאיימת לבלוע כל מה שנקרה בדרכה.

אני עוצם את העיניים בחוזקה וקובר את ראשי בכפות ידיי. השיר מתחלף, ועומר אדם נשמע ברקע ושר את השיר רוקנרול. הכול בתוכי עומד לפקוע, אבל אני מזכיר לעצמי שאני חזק הרבה יותר מזה. אסור לי להישבר. מעולם לא נשברתי וזה לא יקרה עכשיו.

במשך ארבע שנים אגרתי בתוכי לא מעט כעסים, חרטות וייסורים, שספק אם יתאדו ממני אי פעם. יש בי שאלות שלא קיבלו תשובות, קצוות שנשארו פתוחים ומציאות שלא הבנתי עד הסוף, וכמעט כולם קשורים בבחורה אחת שגרמה לי לאבד את הראש ואת כל מה שהיה יקר לי. אבל לפני שאתפנה אליה, יש כמה דברים שאני צריך לעשות.

פרק 2

עומר

הימים עוברים באיטיות אכזרית, כמעט כמו שעברו בכלא. אני מתעורר בחמש בבוקר, בדיוק בשעה שבה התעוררתי בארבע השנים האחרונות, מכין לי ארוחת בוקר ומייד אחריה מנקה ומסדר את החדר שלי עד שהוא מבריק. אני יורד לרחוב אחרי מקלחת קצרה ומתחיל ללכת בלי אף מטרה עד שהרגליים שלי כואבות. לא אכפת לי. העיקר לבלוע את המראות שבחוץ, את הקולות של האנשים, את הצעקות, הרעש, הפיח, הפקקים הצפירות, הצבעים והריחות. העובדה שאני יכול ללכת בלי שאף אחד יעצור אותי ובלי שמישהו יאמר לי איך להתנהג ומה לעשות, בלי זמנים קצובים ובלי מנעולים כבדים שסוגרים אותי, היא משהו שלעולם לא אקח יותר כמובן מאליו.

ניסיתי להתקשר לאחי כמה וכמה פעמים, אבל הוא לא ענה לי. רוב הזמן הטלפון שלו היה מכובה. גם ההודעות ששלחתי לו, שבהן ביקשתי שיחזור אליי, לא זכו למענה. רק ביום החמישי הוא ענה לי.

רני: נדבר כשאחזור הביתה.

שמחתי, למרות התגובה היבשה שלו. היא נתנה לי את זריקת האנרגיה שלה הייתי זקוק כדי לפגוש את אושרי. אחרי כמה ימים שבהם טיפסתי על הקירות בניסיון להבין איך לפעול בתקופה הקרובה, החלטתי שהגיע הזמן ללכת לדבר איתו.

אני מסתכל שוב על הפתק שבו כתובה הכתובת שאימא של אושרי נתנה לי. כשהתקשרתי לטלפון שאליו נותבו כל השיחות של העסק, אימא שלו ענתה לי. היא לא זיהתה אותי ולא אמרתי לה מי אני. היא לא ידעה שהשתחררתי. אף אחד לא ידע שהשתחררתי, גם לא אושרי. ביקשתי לדעת איך אוכל ליצור איתו קשר והיא אמרה שהוא נמצא אצל לקוח בנבטים, ושפשוט אתקשר לטלפון הישיר שלו. אמרתי לה שאני חבר מהצבא ויעזור לי מאוד אם היא תיתן לי את הכתובת של המקום שבו הוא נמצא עכשיו כדי שאפתיע אותו. לשמחתי, היא נתנה לי את הכתובת בלי לתחקר אותי יותר מדי.

לאחר נסיעה של עשרים דקות, אני מבחין בטנדר שלנו שעומד לא רחוק משער הברזל התוחם את חזיתו של בית שנראה בדיוק כמו הבית הלבן בארה"ב. אני שוקל מה לעשות. האם פשוט לצלצל בפעמון ולומר לבעל הבית שאני מחברת הגינון, או לחכות שאושרי יצא החוצה לקחת משהו מהטנדר? אני קולט בזווית העין לפחות ארבע מצלמות, וממהר להוריד את הראש ולהדק את הכובע על ראשי. כל הגוף שלי נדרך כשדלת הבית נפתחת, וממנה יוצאת אישה נמוכת קומה וכסופת שיער שמתקרבת אליי.

"שלום." עיניה בוחנות אותי בחשד. "אני יכולה לעזור לך?"

גם אני הייתי בוחן אותי בחשד אם היה לי נכס כזה בשום מקום.

"בוקר טוב." אני עוטה על פניי חיוך שאני שומר בדיוק לרגעים כאלה. חיוך מזמין, חם וקליל. "קוראים לי עומר. אני מחפש את אושרי, הוא נותן לכם כאן שירותי גינון, נכון?"

"אתה עובד שלו?"

"כן, הוא מחכה לי. קבענו שאגיע לכאן בעשר, ורק עכשיו שמתי לב שאני בלי הטלפון שלי. אין לי דרך ליצור איתו קשר כדי לומר לו שהגעתי." אלוהים, אני בקושי שבוע בחוץ וכבר אני משקר כאילו זה המקצוע העיקרי שלי בחיים.

"אה, יופי." עיניה מתרחבות. "יש לו מלא עבודה. הוא בחצר האחורית. בבקשה, תיכנס." היא פותחת את השער, מחווה בידה שאיכנס פנימה ומובילה אותי לכיוון השביל המרוצף שעוקף את הבית מסביב.

אני רוצה למות כשאני רואה אותו עובד לבד, בלי אף אחד מאיתנו שיעזור לו. הוא פיתח שרירים בידיים והכתפיים שלו התרחבו, השיער שלו ארך והעבודה בשמש הקיצית השחימה את עורו. הוא יושב על ברכיו והופך את האדמה, ועל הדשא לידו מונחים עשרות שתילים שאני מזהה מייד, כמו נורית, אסטר ודליה.

"צריך עזרה?" אני נעמד מאחוריו.

הוא עוצר את מה שהוא עושה אך לא טורח להסתובב אליי. "איך מצאת אותי?"

"אימא שלך."

"היא הסכימה לומר לך איפה אני?" הוא מקרב אליו שתיל ומניח אותו בתוך הגומחה שיצר באדמה.

"היא לא זיהתה אותי בטלפון."

"הגיוני." הוא עוצר ומנגב את הזיעה מהפנים שלו. "אז מה? שחררו אותך? מותר לך בכלל להיות כאן?" הוא עדיין לא מביט בי.

"כן לשאלה הראשונה וכן לשאלה השנייה. לא שחררו אותי על תנאי." אני מתיישב על ברכיי ומוציא מכיס המכנסיים שלי כפפות עבודה. עיניו מקפצות לעברי לשבריר שנייה, לא מספיק כדי שאוכל לגרום לו להתמקד בעיניי.

"טוב לדעת," הוא פולט גיחוך. "כי אין מצב שהייתי לוקח אותך שק קמח על המצפון שלי אם היו תופסים אותך מדבר איתי בזמן שאתה על תנאי, רק אומר."

"טוב לדעת שבמצפון שלך יש עדיין מקום בשבילי." אני קובר את ידיי בתוך האדמה ועוזר לו להפוך אותה.

"למה אתה פה?" הוא מפנה אליי את המבט שלו סוף־סוף ואני ממש מתאפק לא לחייך. "אם אין לך משהו חשוב לומר לי, תתחפף מפה. אני עסוק."

"באתי לראות אותך. אתה האדם הראשון שאני בא אליו מאז שיצאתי."

"ומה אני אמור לעשות במידע הזה בדיוק? לשמוח?"

"אתה שמח?" אני יודע שאני מתנהג כמו דביל, אבל אם יש משהו שאליו אני הכי מתגעגע זה להתנצחויות הקטנות ולשיחות המטופשות שהיינו מנהלים בינינו. אני מנצל את השקט הרגעי שנוצר בינינו, כי חוץ מלנענע בראשו הוא לא אומר דבר. "במה להתחיל? בנוריות?"

"זהו? בשביל זה באת עד לפה? הכלא באמת סירס אותך, וכן, תתחיל בנוריות."

"אל תהיה זין. אתה יודע שלא באתי לפה רק בשביל לומר לך את זה," אני מכחכח בגרוני. "תגיד, מה שלומם?"

"הם בסדר, הם ביחד ודואגים זה לזה. זה הכי חשוב."

"הלכת לבקר אותם?" הגבה שלי מתרוממת מסקרנות.

"רציתי, אבל עורך הדין שלי ייעץ לי שעדיף שלא אעשה את זה."

"אז מאיפה אתה יודע שהם בסדר?"

"בניגוד אליך, הם דואגים להתקשר אליי אחת לכמה זמן."

ידעתי שהם ישמרו זה על זה, ובכל זאת, הקלה עצומה שוטפת אותי. לעולם לא אסלח לעצמי על כך שבגללי הם נתפסו. המחשבה שאולי איבדתי אותם קורעת אותי מבפנים.

"לא חשבתי שתרצה לדבר איתי אחרי כל מה שקרה," אני אומר.

"ועכשיו כן חשבת שארצה לדבר איתך?"

"עבר הרבה זמן מאז, ואני בחוץ עכשיו." אני מחכה שהוא יעקוץ אותי שוב בחזרה, אבל במקום זה הוא שותק. "הם שאלו עליי?"

"רק בהתחלה, הם היו בטוחים שהתקשרת אליי מהכלא כדי לעדכן אותי איך אתה. הם אמורים להשתחרר בעוד ארבעה חודשים, אני בטוח שיהיה לך מספיק זמן לספק להם הסברים על מה, לעזאזל, קרה שם באותו הלילה."

"אושרי, אני מצטער. מגיעה לך התנצלות. איבדתי את הראש באותו הערב והרסתי —"

"אל תתנצל," הוא קוטע אותי ומשחרר שתיל נוסף מהקופסה שלו. "אם הייתי במקומך הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר, אם הייתי מקבל החלטה להגיע באותו הלילה."

אני שם לב לעקיצה שהוא שיגר לעברי בסוף המשפט, אבל מחליט להתעלם ממנה.

"איך אתה יודע מה ראיתי? אמירה סיפרה לך?"

"לא."

"אז מי סיפר לך? לא סיפרתי לאף אחד מה ראיתי ולמה נכנסתי פנימה."

"רז סיפרה לי."

"רז?" אני מרים את קולי ומייד מנמיך אותו בחזרה. "מתי ראית את רז?"

"כשהיא באה לבקר אותך בבית החולים, בשבועיים שבהם דיברת עם אלוהים. לא יודע על מה דיברת איתו, אבל הוא כנראה עשה איתך משא ומתן קשוח לפני שהוא נתן לך אישור לחזור אלינו. מה הבטחת לו? שתהיה ילד טוב?"

"רז באה לבקר אותי בבית החולים?" אני ממלמל לעצמי.

"אין לך על מה להתעכב על זה. היא באה כמה ימים לפני שהתעוררת, נכנסה לחדר שלך ויצאה אחרי חצי שעה. מאז לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה." הוא מהדק את האדמה מסביב לשתיל.

"היא נכנסה לחדר שבו שכבתי?"

הוא מפנה את ראשו אליי בחדות. "תגיד לי, אתה חירש או עושה את עצמך?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*