חטא ודם 2 - כשהוא לוקח

1

באמצע מסע החיים

התעוררתי ביער אפל

ואיבדתי את דרך הישר

— הקומדיה האלוהית, דנטה

בלייק

בשעות הראשונות של העשרים ושמונה בדצמבר אנחנו נכנסים לקצה המרוחק של מגרש חניה מחוץ לכנסייה קטנה בלאס וגאס. זה מהמקומות האלה שאנשים מגיעים אליהם כדי להתחתן אחרי שהם שתו מספיק בשביל לחשוב שחתונה עם אדם זר היא רעיון טוב.

דלת הכנסייה נפתחת וזוג מועד החוצה. האישה טומנת את אצבעותיה בשערו של הגבר והם שוקעים בנשיקה סוערת. היא מצחקקת ונשענת על הקיר בזמן שהוא טורף את צווארה. הם מתגפפים במשך כמה שניות ארוכות ואז מצליחים להישפך לתוך מונית ממתינה. אני צופה בהם נוסעים משם ומרגישה יותר פיכחת משהייתי אי פעם בחיי.

אנחנו הבאים בתור.

אני עומדת להתחיל את השנה שלי עם נישואים לגבר שיושב לצידי. לא שאני רוצה בזה. ולא שיש לי ברירה.

"בלייק, תקשיבי לי," אומר החוטף שלי. השובה שלי.

לא רואן מילר, הגבר שבו התאהבתי, אלא נירו דה לוקה, הגבר שאני לא מכירה.

"אני עומד לצאת מהמכונית ולגשת לצד שלך." קולו נמוך ויציב. מרתיח אותי שהוא מסוגל להישמע כל כך שלֵו בזמן שהוא הורס לי את החיים. "אל תברחי ואל תנסי להילחם בי."

בהתחלה ניסיתי לברוח בכל פעם שעצרנו ברמזור אדום, אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה יותר. לא מאז שנירו אזק לי את מפרק כף היד לידית של הדלת באזיקון פלסטיק.

אבל הוא יהיה חייב לחתוך את האזיקון כדי להכניס אותי לכנסיית החתונות. מה שאומר שזאת תהיה ההזדמנות הכי טובה שלי לנסות שוב.

אני מביטה החוצה מהחלון, מחפשת מישהו שאולי יוכל לעזור לי.

אף פעם לא הייתי בווגאס. עד כמה שהצלחתי להבחין, אנחנו לא באזור של הסטריפ המפורסם עם בתי הקזינו והמלונות.

האזור הזה נטוש. מוזנח. בתי העסק האחרים היחידים שעדיין פתוחים בשעה כזאת הם חנות הפורנו בצד השני של הכביש המהיר בן ארבעת הנתיבים.

אופוריה אמפוריום. יש מצב שזה הסיכוי הכי טוב שלי.

"ואם אני אנסה?" אני שואלת בלי להוריד עיניים מהחנות.

"את סתם תיפגעי."

"אתה מתכוון שאתה תפגע בי."

"אין לי שום כוונה לפגוע בך, בלייק."

ידיי נסגרות לאגרופים בחיקי. "אבל אתה תפגע, אם תצטרך."

רואן מילר היה שקר.

והאיש הזה? שקרן.

אני לא מאמינה שלפני שגיליתי מי הוא באמת, עמדתי לומר לו שאני מאוהבת בו.

מאוהבת בפושע, בדיוק כמו אימא שלי.

כל חיי הייתי נחושה לא להיות כמוה, ואז עשיתי בדיוק את זה. התאהבתי בגבר שאינו טוב יותר מאבא שלי.

נירו בגד בי, אבל אני בגדתי בעצמי. שוב. הייתי זהירה, עד שכבר לא, ואז הייתי כל כך להוטה להוכיח שברט טועה לגביו, שסירבתי להבחין בסימנים שמשהו לא בסדר.

איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? זה פשוט חזק ממני, הא?

"אני יודע שאת פגועה ונסערת, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה," אומר נירו. "אין לנו ברירה."

"לך יש ברירה. אתה יכול פשוט לשחרר אותי."

"אני לא יכול. זאת הדרך היחידה שיש לי להגן עלייך. כבר הסברתי לך את זה."

"לא הסברת לי כלום. רק אמרת שאם אני אהיה אשתך, אני אהיה מוגנת. אני לא מבינה מה זה אומר, נירו. מוגנת מפני מי? אולי אם אתה רוצה שאני אשתף פעולה עם התוכנית שלך, אתה צריך להתחיל בזה שתציג בפניי את כל התמונה, במקום להגיד שעדיף לי לא לדעת."

נירו פולט אנחה כבדה וחושק לסת. "אוקיי," הוא עונה בטון מחוספס. "אני אספר לך."

אני מסתכלת עליו. הוא מכבה את המנוע והחושך עוטף אותו כמו מאהב ותיק. צללים מרקדים על פניו המתוחות.

הוא מפחיד. איך לא ראיתי את זה קודם? איך נישקתי את השפתיים האלה ולא הבנתי שהן שייכות לרוצח?

משהו אצלי דפוק. אין ספק בכלל.

הוא מרים אליי עיניים והלב שלי נשבר שוב. כשאני מסתכלת לתוך עיניו החומות־ירקרקות, אני עדיין רואה רמז לגבר שחשבתי שאני אוהבת.

אני צריכה להזכיר לעצמי שרואן אף פעם לא היה אמיתי.

למה הוא לא היה יכול פשוט לא להתערב בחיים שלי ולתת לי לעזוב את דארקווטר הולו כמו שרציתי?

הלוואי שהייתי יכולה ללכת לישון ולהתעורר למציאות אחרת, כזאת שבה הוא אף פעם לא הסיע אותי הביתה באמצע סופת שלגים, אף פעם לא שכנע אותי להיות איתו בזוגיות מזויפת ואף פעם לא אמר לי את כל הדברים שגרמו לי להרגיש שאני מיוחדת עבורו.

הכול היה שקר.

נירו מתופף באצבעותיו על ההגה, חושב, מחשב. לפחות ככה זה נראה, וזה גורם לי להרים את חומות ההגנה שלי. ביקשתי הסבר, אבל אני מתקשה להאמין למשהו שיוצא לו מהפה.

"כשנגיע לניו־יורק, אני אלך לפגוש את הבוס שלי לשעבר, רפאל. ברגע שהוא ידע שיש לי אישה, הוא יהיה מחויב להגן עלייך."

ניו־יורק.

מגרש המשחקים הישן של נירו דה לוקה. המקום שממנו הוא ברח כדי שמשפחת מאפיה יריבה לא תרצח אותו.

אני בולעת בגרון חנוק. "למה הוא יהיה מחויב?"

"כי זה החוק. החוק שלנו. ולמרות כל מה שקרה איתי, רפא עדיין יהיה מחויב לחוק הזה."

הוא גורם לבוס שלו לשעבר להישמע כמו אדם אצילי, אבל האנשים האלה הם מאפיונרים. איך אני אוכל להרגיש בטוחה, אם אהיה מוקפת במאפיונרים?

"ומה איתך?" אני דורשת לדעת.

"מה איתי?"

"מה יקרה לך? אתה לא צריך הגנה?"

יש לו טיק בלסת. השניות חולפות, אבל הוא לא עונה.

אימה זוחלת לי בוורידים. "אמרת לי קודם שבמשפחה השנייה, משפחת פררו, רוצים להרוג אותך. בגלל זה זייפת את המוות שלך. אז למה שתחזור לעיר שברחת ממנה? הם לא ימצאו אותך שם?"

"אולי כן."

"אני לא מבינה." מה אני מפספסת כאן? זה נשמע כאילו הוא אומר שאנחנו נוסעים לניו־יורק למעני, למרות שזה מסכן את חייו.

"אנחנו לא יכולים לברוח מהאנשים שרודפים אחריי," אומר נירו בשקט, מבטו נעוץ בכנסייה. "לא עכשיו, כשהם יודעים שאני עדיין בחיים. בסופו של דבר הם ימצאו אותנו ויהרגו את שנינו. עדיף לי פשוט להסגיר את עצמי לידיהם ושיעשו בי כרצונם. ככה לפחות את תהיי מוגנת."

כן, בטח. אני מסרבת להאמין לזה. הוא לא מסוגל להקרבה כזאת. בטח לא למעני. הוא לא היה מסוגל אפילו לתת לי לעזוב את דארקווטר בגלל הרצונות האנוכיים שלו.

הוא משקר לי שוב. אני לא יודעת מה התוכנית האמיתית שלו, אבל זה לא מה שהוא מספר לי.

הייתי קהת חושים במשך שעות, אבל עכשיו קהות החושים הזאת התחלפה במשהו שבוער כמו דלק.

"פשוט תשאיר אותי כאן. אני אסע לקליפורניה ואגור עם דל."

הוא נד בראשו. "האיירון רפטורס יחפשו גם אותך, והדבר הראשון שהם יבדקו זה אם את גרה אצל מישהו מהחברים או בני המשפחה שלך."

הבטן שלי צונחת. "אתה אומר ש... אתה אומר שאולי סיכנתי את דל?"

"אם לא תהיי שם, הם לא יעשו לה כלום. אבל אם תהיי אצלה, את תביאי אותם ישר לדלת שלה."

לא. אין מצב.

ייאוש וכעס מפלסים את דרכם במעלה הריאות שלי. "אני לא הרגתי את האנשים האלה. אתה עשית את זה."

הוא מעביר אצבעות בשערו. "אני יודע, אבל זה לא משנה. הם ירצו לראות את שנינו מתים."

"אז הם לא יעקבו אחרינו לניו־יורק?" אני שואלת, מחפשת כל פגם אפשרי בהיגיון שלו שיוכל לתת לי דרך מילוט מהסיוט הזה.

"יכול להיות. אבל הם לא יעשו לך שום דבר אם הם ידעו שאת תחת ההגנה של רפאל מסרו. משפחת מסרו הרבה יותר מדי חזקה. האיירון רפטורס לא ירצו להתגרות בהם."

אני רוצה לצרוח מתסכול.

"אנחנו חייבים לעשות את זה, בלייק. בואי." הוא מושיט אליי יד, אבל אני נרתעת אחורה ונצמדת לדלת. אני לא רוצה שהוא ייגע בי.

"די," אני נובחת.

משהו פגוע מבליח בעיניו. "אני צריך לחתוך את האזיקון. אני יכול?"

אני מביטה בו בזעם לרגע ממושך ואז מהנהנת בחדות. הוא רוכן אליי שוב וחותך את האזיקון במהירות עם האולר המתקפל שלו.

"אם לא תבואי מרצון, אני אצטרך לקחת אותך פנימה על הידיים," הוא מזהיר.

"נראה אותך מנסה."

נראה שהניסיון הקלוש שלי להעמיד פני אמיצה לא מזיז לו. "אני יכול לעשות את זה בקלות, ואת יודעת את זה."

עד כמה שאני שונאת להודות בכך, הוא צודק. פיזית, אין לי שום סיכויים מול נירו. אני לא יכולה להילחם בו. אני לא יכולה לברוח ממנו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתחנן שהוא ייתן לי ללכת או לנסות לדבר איתו בהיגיון, אבל כבר ניסיתי את שני הדברים האלה, ואני עדיין כאן.

אני תוחבת קווצת שיער מלוכלכת מאחורי אוזני. "מי שעורך את הטקס לא יסכים לחתן אותנו בלי הסכמתי."

"מי שעורך את הטקס יעשה כל מה שאני אגיד לו לעשות כשהוא יראה את האקדח שלי."

בלון התקווה הפצפון שעוד היה בתוכי מתרוקן מאוויר.

הוא שולח לעברי מבט ממושך אחרון ויוצא מהטנדר. אני עוקבת אחרי תנועותיו כשהוא הולך מסביב לטנדר, מגיע לצד שלי ופותח את הדלת.

רוח מדברית קרה נושבת פנימה, מעיפה לי את השיער לפנים. השפתיים שלי סדוקות והעור יבש. החבורות שהדוד לייל השאיר על גופי פועמות בכאב עמום, אבל הן הבעיה הכי קטנה שלי כרגע.

נירו מושיט לי יד כדי לעזור לי לצאת מהטנדר. אני מתעלמת ממנה.

נעלי האולסטאר שלי נוחתות על המדרכה בחבטה עמומה, אבל הברכיים שלי כל כך כואבות מהישיבה הממושכת במכונית עד שהן קורסות תחתיי.

נירו תופס אותי, כורך את כפות ידיו סביב מותניי. "זהירות."

אני שואפת אוויר בחדות. הוא עומד כל כך קרוב אליי, המצח שלו מקומט בדאגה, וכשעיניו עוצרות על החבורות בפניי, הן מתקדרות.

"אחרי שנסיים כאן נעצור בוולגרינס ונקנה עוד קרח. אני רוצה שרופא יבדוק אותך, אבל זה יצטרך לחכות לניו־יורק."

כל תשומת ליבי ממוקדת במגע שלו. "תעזוב אותי."

שפתיו מתהדקות לקו נוקשה. הוא מוריד את הידיים ומסיט את המבט, הגרגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע רוק.

חייבת להיות דרך אחרת. אפשרות אחרת. אם אני רק אצליח לגרום למי שעובד בחנות הפורנו הזאת להתקשר למשטרה, נירו יהיה חייב להשאיר אותי כאן ולברוח. הוא לא יוכל להסתכן בכך שיתפסו אותו. הם יכניסו אותו לכלא לשארית חייו. השוטרים יגנו עליי מפני האיירון רפטורס. הם יהיו חייבים.

יש מצב שזאת ההזדמנות האחרונה שלי.

אני נותנת לו מכה במפשעה עם הברך ובורחת.

"פאק," הוא נושף.

נעליי הולמות בבטון.

יותר מהר, יותר מהר!

שלט הנאון מעל החנות הוא המגדלור שלי ואני רצה לעברו, הנשימות שלי יוצאות בנשיפות קצרות וחנוקות...

"אוף!" אני מועדת על בור בכביש ונופלת. כאב עז מתפוצץ לי בברך ימין.

אני מתרוממת, כפות ידיי נשרטות מהמדרכה המחוספסת. הלב הולם לי בחזה כשאני מנסה לעמוד על הרגליים, אבל יד חזקה אוחזת בזרועי ומושכת אותי למעלה.

"לעזאזל עם זה, בלייק. מה זה היה?"

פניו גוהרות מעליי. השפלה וייאוש מעקצצים בלחיים שלי. הוא אפילו לא היה צריך לרדוף אחריי. התרחקתי בקושי שישה מטרים.

"הברך שלך מדממת," הוא אומר בנוקשות. בכעס. "למה עשית את זה? מה קיווית להשיג? באמת חשבת שמי שזה לא יהיה שעובד בחנות הזאת יוכל להתמודד איתי?"

"המשטרה," אני לוחשת.

הוא מסתכל עליי כאילו איבדתי את השפיות. "התכוונת להתקשר למשטרה?"

כשאני מהנהנת, הוא פורץ בצחוק לא משועשע. "היית חותמת על גזר דין מוות לעצמך. הם היו שולחים אותך בחזרה למיזורי ונותנים למשטרה המקומית שם לטפל בתיק. את חושבת שהאיירון רפטורס לא מחזיקים לפחות כמה מהשוטרים האלה בכיס שלהם? היית מתה תוך שבוע."

לא נראה שהוא מצפה לתגובה, ואולי עדיף ככה, כי אין לי מה לומר. אם אפילו המשטרה לא יכולה לעזור לי... אני מניחה שאני מתחתנת איתו.

נירו מושך אותי בחזרה למכונית, מרים אותי למושב הנוסע ומחטט בתא הכפפות בחיפוש אחרי ממחטות נייר.

אני בוהה בשמיים השחורים מעליו כשהוא מנגב לי את הפצע ומתאפקת לא לבכות.

מתברר שנירו צדק. עורך הטקס עושה בדיוק מה שאומרים לו, מעיף רק מבט חצי מודאג בחבורות שעל פניי ובקרע בג'ינס שלי. אין שום צורך באיומים, הטון של נירו משרה ציות מוחלט. זה טון של אדם שרק אידיוט לא יציית לו.

זה טון של רוצח.

ושל בעלי הטרי.

טבעת הכסף הזולה שעל אצבעי שורפת כמעט כמו הפצע בברך שלי כשאנחנו נוסעים לוולגרינס. במגרש החניה, נירו משאיר אותי לבד בטנדר, אזוקה באזיקון שוב. הוא לא היה צריך לטרוח. בשלב הזה אני כבר מבינה היטב עד כמה אני חסרת אונים. אין לי מסמכים, אין לי כסף, אין לי טלפון. אני מותשת. הגוף שלי קרוב לקריסה.

נוודה לא רחוקה מקליפורניה, ובטח הייתי יכולה לתפוס טרמפים מכאן עד לדל. אבל אני לא יכולה לסכן אותה ולהעלות אותה לרדאר של האיירון רפטורס. אני לא אהיה אחראית לכך שעוד מישהו יירצח בגללי.

כאב עז מפלח לי את החזה.

סם לא היה צריך למות. הוא היה יכול לצאת מהדלת האחורית ולהציל את עצמו כשהדוד לייל הגיע לבית. הוא היה צריך להציל את עצמו.

במקום זה, הוא נלחם. נלחם כדי להגן עליי, להרוויח לי זמן, אפילו כששנינו ידענו שהסיכויים שלנו קלושים. האומץ שלו עלה לו בחייו, והאשמה שאני נושאת כבדה יותר מכל שלשלת שנירו יכול לכבול אותי בה.

אולי אני אמורה לכעוס על סם — סנדרו — שגם הוא שיקר לי כל הזמן הזה. אבל כשאני חושבת עליו, אין בי שום כעס. רק צער. מהסוג שמשאיר צלקת קבועה שלא תיעלם לעולם.

הדלת בצד של הנוסע נפתחת. נירו משחרר אותי מידית הדלת ומניח שתי שקיות ניילון לרגליי. "הבאתי לך אוכל ומים."

אני מסתכלת עליו. הוא מתוח, כמו קפיץ דרוך. יש לו עיגולים שחורים מסביב לעיניים. נהגנו ישירות מהמוטל שבו הוא מצא אותי לווגאס, ועצרנו רק פעמיים לאוכל ושירותים. ישנתי כמה שעות פה ושם, אבל הוא ער כבר לפחות יומיים ברציפות.

אני לא יודעת איך הוא עדיין מתפקד.

דקירה קטנה של דאגה לו מופיעה בירכתי ראשי, וזה כל כך מכעיס אותי שאני נושכת את הלשון חזק עד שהיא מדממת.

מה דפוק אצלי? עם כל מה שאני יודעת עליו עכשיו, לא אמור להיות לי אכפת אם הוא יחיה או ימות.

ובכל זאת, אכפת לך.

הוא מוציא בקבוק מים מאחת השקיות. "תסתובבי אליי ותזוזי לקצה המושב. אני צריך לנקות לך את החתך בברך."

"פשוט תיתן לי את זה. אני יכולה לבד." אני מנסה לקחת את הבקבוק, אבל הוא מרחיק אותו ממני.

"אני אעשה את זה," הוא אומר בלי להוריד את העיניים מהפצע.

"למה?" אני תובעת.

הוא חושק לסת ומסרב להסתכל עליי. "אני אקח לנו חדר ללילה. שנינו צריכים לישון קצת לפני הנסיעה לניו־יורק."

ההבטחה למיטה מוציאה ממני את כל רוח הלחימה, ואני זזה במושב כמו שהוא ביקש. הוא מטה את הבקבוק ושופך מים על הפצע המדמם. אני נושפת בכאב.

הוא מתכווץ. "סליחה. אני יודע שזה כואב. אני אעשה את זה מהר."

"למה אתה עדיין מתנהג כאילו אכפת לך? ההצגה שלך נגמרה. אתה לא צריך להמשיך להעמיד פנים."

הוא מניח את המים, פותח מגבון חיטוי ומנקה את הפצע בעדינות. "האכפתיות שלי כלפייך אף פעם לא הייתה העמדת פנים," הוא אומר בשקט.

שקרים.

דמעה זולגת במורד לחיי. כל חיי הייתי מוקפת בשקרנים. באנשים שאכזבו אותי.

חשבתי שהוא שונה.

אבל הוא בדיוק כמו כל השאר.