חצר העורבים 1 - נוצות מרושעות

פרק 1

גלנטיה

עבר

טיידסטון

הרגתי את העורב הראשון שלי ביום שבו אחי מת בעריסתו.

באותו בוקר, גניחותיה העמוקות של אימי בקעו מחדרה והדהדו לאורך המרפסת באזור המגורים הפרטי. הן חדרו מבעד לדלת ונכנסו לחדרי, כמו שאירע במהלך כל הלילה, וגרמו לקיבתי להתהפך. כמה זמן עוד תימשך הלידה? לאחי הקטן יהיה שיער דומה לשערי, קרמי כמו פתיתי שיבולת השועל שבמזווה?

״גלנטיה...״ האומנת שלי תמיד התאכזבה כששקעתי במחשבות. ריזה, הלבושה בחלוקה הירוק־חיוור, הזדקפה ודחפה קווצת שיער חום שזור באפור מתחת למצנפתה. ״מדוע מלכנו הטוב בָּרָאט — מי ייתן שהאלים ישמרו עליו ועל דְּרָנָאדָה — הכריז מלחמה על הבית המלכותי קִיסָאל לפני כל השנים הללו, ובסופו של דבר תקף את העיר ולטאריס?״

״כי מלך העורבים, אוֹמַנִיאֵל לבית קיסאל, חטף את ארוסתו האנושית של המלך בּראט שנים רבות לפני כן.״ הבטתי מטה, אל ציורו של התוקף בספר שמולי. שערו השחור הארוך היה קלוע לצמה מאחורי גבו, והסמל המשפחתי שלו — עורב יושב על גולגולת — היה חרוט בשריון החזה. ״הוא הכריח אותה להינשא לו בגלל —״ מבטי זינק אל הדלת. אימא צרחה עכשיו? ״סיבות... סיבות פוליטיות.״

שיעול עדין. ״אילו סיבות פוליטיות?״

״אדמות.״ כריתי אוזניים לכל רחש של צעדים ממהרים מאחורי עץ האלון, ולכל המהום של קולות מהוסים. אחי נולד? ״או מבצרים.״

״גלנטיה...״

זקפתי את גבי, אבל מבטי נותר מקובע על הדלת בחוסר צייתנות. ״צבאות, אולי.״

״ואולי כל השלושה.״ ריזה נאנחה כפי שהייתה נאנחת כשהייתי מתרגשת מדי, וזה היה מסוכן בערך כמו לרוץ. ״גלנטיה, את מוכנה —״

״כמה זמן? אני כבר יכולה לבקר את אימא שלי?״ רגליי עקצצו כאילו הן רצו לרוץ. ״את חושבת שהתינוק כבר כאן? את חושבת שזה בן, כמו שהמרפאים אמרו?״

״שהאלים יהיו טובים אלינו, כדאי להם לדאוג שזה בן, להשכיב סוף־סוף יורש בעריסה המאובקת הזאת.״ ריזה העבירה עמוד בספר והנידה בראשה, מצחה נחרץ קמטי דאגה עמוקים. ״אביך הלורד צריך להבטיח את המשך השושלת ולשמור על בני בריתו יותר מתמיד. זה הדבר היחיד שיכול למנוע מהעורבים האלה לצאת מהמחבוא שלהם ולמרוד שוב.״

בחוץ, הדהדה צעקה.

קול דק וגבוה. גרגור.

״הוא כאן!״ זינקתי על רגליי ורצתי אל הדלת, שובל שמלתי הירוקה מתנופף מאחוריי. ״אחי הגיע!״

הרמתי את הבריח ופתחתי את הדלת מספיק כדי שאוכל להידחק החוצה אל המרפסת. רגליי החליקו בכל פעם שהן נחבטו באריחים הלחים מערפל, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי.

״גלנטיה!״ ריזה צעקה מאחוריי. ״חזרי הנה מייד! אימך לא מרשה לך לרוץ!״

כן, אבל איך היא לא תהיה מרוצה ממשהו ביום כזה? מיהרתי לאורך מעקה האבן החצוב והעמודים שתמכו בגג, רצתי בעקבות יבבותיו של אחי. רק בן יצעק חזק כל־כך! לורד בְּרִיזְדֶן העתידי.

אבל בכיו הלך ונחלש ככל שהתקרבתי לחדרה של אימי. עד שנעמדתי מול דלת העץ המעוטרת, השתררה דממה.

דממה מסמרת שיער.

למה שקט כל־כך?

רציתי לאחוז בידית, אבל זרועי סירבה להתרומם. מה אם אחי מת כמו אחותי הקטנה? ריזה סיפרה לי שאימי איבדה שני תינוקות אחריי. לא ידעתי כמה היא איבדה לפניי. מספיק כדי לעזוב אותה, כך אבא גער בה פעם וגרם לה לבכות.

על אף הכאב בבטני, לחצתי על הידית. הדלת הגדולה חרקה על צירי הברזל הכבדים, אבל רק עד שחמקתי פנימה וסגרתי אותה מאחוריי. מה הריח הזה?

מתיקות מוזרה ריחפה סביבי, ומלבדה היה האוויר בחדרה של אימי דל ומעופש. חדרניות התרוצצו לכל עבר, מחליפות סדינים, משפשפות כתמי דם מהרצפה ושוטפות בדים באגן רחצה שעמד על שרפרף לצד מיטתה של אימא.

התמלאתי הקלה.

אימא ישבה שם, שערה הבלונדיני הסתלסל ונצמד לרקותיה ולמצחה הלחים. חיוך גדול כמו שלא ראיתי מעולם, נח על שפתיה והעלים באחת את כל פחדיי. עיניה ברקו כשהיא הביטה מטה אל התינוק שערסלה בזרועה, מרגיעה ומנענעת את הצרור העטוף בשמיכת צמר.

בצעדים קלים ניגשתי למיטתה. היא נראתה כה יפה. כה מאושרת.

״אימא,״ אמרתי ברוך כשנעמדתי לצד מיטתה, הווילון הירוק הכבד הוסט לחלוטין כדי שהחדרניות יוכלו להתפיח את כריותיה ולנער את הסדינים. ״את בסדר?״

״ששש...״ היא היסתה אותי כשהתינוק כיווץ את אפו, נענעה את היצור אדום הפנים ביד אחת ובידה השנייה העבירה בעדינות אצבע מלטפת בשערו החום, הנפוח והפרוע. שערו של אבא. ״אתה כל מה שפיללתי אליו.״

משהו זע בקיבתי.

אולי הייתי רעבה.

״אז זה בן?״

אין תשובה.

אה, היא כנראה לא שמעה אותי.

התקרבתי צעד למיטה, כחכתי בגרוני ורכנתי לעברה מעט כדי שהיא תראה אותי עומדת שם. ״יש לי אח?״

אימא המשיכה לבהות בתינוק, והחדר החל להיטשטש סביבי. למה היא לא שמעה אותי? לא ראתה אותי? עמדתי ממש שם!

״אימא?״

״כן, נולד לה בן, גברת קטנה,״ אמרה אחת החדרניות שכרעה בסמוך אליי ושפשפה את הרצפה באפר. מבטה הזועף התרומם לעברי. ״כבר הודענו לאבא שלך, הלורד. אוח, הם יצלצלו בפעמוני בית התפילה שלושה ימים.״

״שלושה ימים...״

אחי היה קטן כל־כך ובכל זאת חשוב כל־כך. במשך כמה ימים ציווה אבא לצלצל בפעמונים כשהוא מצא אותי בעריסה? אחד? שניים?

״הוא נאה ביותר,״ אמרתי, אף שזה היה שקר. לראשו הייתה צורה מוזרה, ופניו היו מכוסות קילופי עור לבנים, אבל לא העזתי לומר זאת. ״אני יכולה לגעת בו?״

אימא לא אמרה דבר.

היא המשיכה להרגיע את אחי, נענעה אותו בעדינות מצד לצד והמהמה מנגינה שמעולם לא שמעתי. ״התפללתי שתגיע,״ היא לחשה ברוך בין המהום להמהום. ״אתה מושלם כל־כך.״ המהום נוסף. ״אני אוהבת אותך.״

ככל שהיא המשיכה לומר לו את הדברים האלה — דברים שהיא מעולם לא אמרה לי — רגליי עקצצו ברצון לרוץ פעם נוספת. אבל לרוץ לאן? מסביב לחדר? לא, אימא תנזוף בי, אבל... אם היא תנזוף בי, היא גם תסתכל עליי, לא? תראה אותי?

הסתובבתי...

ונתקלתי מייד בשרפרף.

הוא התנדנד והפיל את אגן הרחצה לרצפה ברעש חזק. גל של מים מעורבבים בדם שטף את הרצפה והבריח את החדרניות בצעקות וצווחות. אחי הניף וטלטל את זרועותיו הקטנות. צרחתו מחרישת האוזניים לא איחרה לבוא.

״תראי מה עשית!״ אימא נעצה בי את מבטה הכועס סוף־סוף, ולאחר מכן הפנתה אותו אל משהו מאחוריי. ״מה היא עושה פה? אני לא רוצה לראות אותה.״

ליבי נסדק. ״אבל לא התכוונתי להפחיד את אחי הק —״

״שקט, ילדה...״ ריזה אחזה בידי לפתע, סובבה את גופי והוליכה אותי החוצה דרך הדלת. ״בואי ניתן לליידי בריזדן זמן לנוח ובינתיים נבדוק את הבוסתן, כן? מייזי יכולה לבשל לך כמה תפוחים, למעוך אותם ולהגיש לך עם דבש, בדיוק כמו שאת אוהבת.״

פניי עקצצו ועיניי שרפו עד שהכול נהיה מטושטש. ״אני לא רוצה את התפוחים המטופשים!״

״גלנטיה...״ ריזה כרעה מולי על המרפסת, חפנה את פניי בידיה וליטפה את עיניי באגודליה. ״אל תבכי, גלנטיה. לעולם אל תבכי. בואי... תהיי ילדה טובה ותנשמי. פנימה והחוצה, בדיוק כמו שלימדתי אותך.״

חשקתי שיניים.

לא רציתי להיות רגועה.

אבל אם לא אציית, אימא עלולה לשמוע על זה, להגיד שאני קשה ולשלוח אותי לחדרי בלי ריזה. לא רציתי להיות בלי ריזה. לא רציתי להיות לבד לגמרי.

תשאפי. אל תבכי, גלנטיה.

תנשפי. אל תבכי, גלנטיה.

״זאת הילדה הטובה שלי,״ אמרה ריזה בחיוך, הזדקפה ואחזה את ידי בידה. ״יותר טוב?״

״קצת.״ מצמצתי עד שהדמעות נעלמו וכפיתי על ריאותיי להיכנס לקצב קבוע, בדיוק כמו שהיא לימדה אותי. ״עדיין תיקחי אותי לבוסתן? מחוץ לחומות? בבקשה?״

״רק הפעם, ורק לזמן קצר. קדימה.״

היא הובילה אותי לאורך המרפסת. כשירדנו במדרגות, אחד מפעמוני הקפלה צלצל. כשהגענו לחדרים הפרטיים למטה, שני הפעמונים צלצלו חזק כל־כך עד שאוזניי כאבו.

״הם רועשים כל־כך.״ נערי האורווה והשומרים מחאו כפיים כדי לחגוג, ואני אחזתי חזק יותר בידה. ״הפעמונים צלצלו גם כשאני נולדתי?״

״אביך הלורד לא היה פה ביום שהגעת לעולם הזה, הוא אסף לוחמים למען המלך בּראט לפני שהוא בא הביתה לראות את הליידי הקטנה.״

״ואז הוא ציווה לצלצל בפעמונים? כשסוף־סוף הוא בא וראה אותי?״

שפתיה הלכו והתהדקו עד שהנידה בראשה. ״לא היו פעמונים.״

לא היו פעמונים.

העקצוץ בפניי חזר. הוא התגנב אל עיניי, אוזניי ופי, וגירד אותי מבפנים עד ששפתיי נפשקו מעצמן. ״הם מריעים לכבוד אחי כאילו הוא הנסיך בכבודו ובעצמו. הוא מכוער.״

״גלנטיה!״ ריזה נזפה בי. ״איך את יכולה להגיד דבר נורא כל־כך? ועוד על אחיך?״

רגליי נשרכו בכבדות על הצדפים המרוסקים כשעברנו את החומה המערבית, המְלוּנות היו שקטות כי אבא יצא לצוד מוקדם יותר. ״אני מצטערת. אני לא יודעת למה אמרתי את זה.״

רציתי אח או אחות מאז שזכרתי את עצמי. מישהו לשחק איתו תופסת, מחבואים, להקריא לו ספרים. כל דבר שיאפשר להעביר את השעות המשעממות שבהן לא הרשו לי לרוץ, לרכוב... או אפילו לשחק עם ילדי המשרתים.

תמיד היינו רק שתינו, ריזה ואני.

בימים של סערות קשות היא הרשתה לי לבוא למיטתה. לפעמים היא אפילו הלבישה אותי בבגדי משרתת, לקחה אותי לחוף הים ונתנה לי לשחק בין הגלים במשך שעות.

ליבי התרחב לנוכח המחשבות האלה.

ועדיין, הוא מעולם לא היה מלא לגמרי.

תמיד הרגשתי קצת... ריקה.

ריזה עצרה והסתובבה לעברי, שפתיה הקפוצות השתחררו לאט והפכו לחיוך. ״תבקשי מהאלים שיסלחו לך לפני שתיכנסי למיטה הערב.״

״כן,״ אוזניי הזדקפו לשמע יללה מבשרת רעות, כמו רוח שמנשבת דרך חריצי המצוקים, שם קוננו השחפים. ״אני מבטיחה.״

״מצוין,״ היא אמרה. ״לא מהוגן לדבר על...״

היא המשיכה לדבר, אבל קולה נבלע ביללה נוספת שעלתה מסדק שחור בדלת שלידנו. ריח רע ריחף באוויר, ריח גללי הכלבים מהאורוות מעורבב בריח האיברים הפנימיים שאבא נתן להם לאכול לאחר הציד.

הצינוק.

קיבתי התהפכה.

בית החזה שלי, לעומת זאת, התרחב בסקרנות בלתי נשלטת. הוא עשה זאת לפעמים כשחלפתי ליד המקום הזה. אולי בגלל הרעשים שהגיעו מבפנים? שמעתי אותם דרך האבנים מדי פעם כשהצלחתי לחמוק. גניחות, נהמות.

״מה קורה, ילדה?״ ריזה דחפה בעדינות את זרועי, וכשמעדתי צעד קדימה, מבטה מצא את הנקודה שבה התבוננתי. ״לעולם אל תרדי לשם. את שומעת אותי, גלנטיה?״

המשכתי לבהות בסדק החשוך. ״מה יש שם? גנבים?״

״אגיד לך מה נמצא שם,״ היא לחשה והביטה בעיניי ברעד החלטי. ״עכברושים!״ צחוק נמלט משפתיה כשניתרתי באימה, והיא הדפה אותי בחזרה להליכה. ״עכברושים גדולים כמו קלחי התירס במזווה!״

הלכתי בעקבות ריזה החוצה דרך השער המערבי והעפתי מבט מעבר לכתפי בכל פעם שהיא לא שמה לב. זה מה ששמעתי? צווחות של עכברושים וצעדי ריצה של כפות קטנות על האבנים?

״עכברושים הם לא גדולים כל־כך,״ אמרתי.

הבטתי אל השמיים הקודרים ושאפתי את הבריזה המלוחה שנישאה בין אבני החומה. גלים התרסקו אל הצוקים הסמוכים שעליהם ניצבה טיידסטון, מרעימים לצווחותיו של השחף האפור שדאה אל מעמקי הים הרחב.

בית החזה שלי התרחב למראהו. ״לאן את חושבת שהוא הולך?״

ריזה נעצרה במפתיע. ״אוי לא, הגענו מאוחר מדי, גלנטיה.״

היא החוותה אל השביל שהתפתל בין כרי האחו זרועי הסלעים בגודל של הראש שלי, שמילאו את המרחב בינינו ובין טיידסטון. עצי התפוח שגדלו לצד הדרך בשורה מושלמת כמו חיילים, היו ריקים.

הצבעתי לעבר עגלה יחידה שעמדה בצד. בתוכה היו סלים קלועים מלאים בתפוחים אדומים וצהובים. ״מה עם אלו?״

״אנחנו לא הזענו כדי לקטוף אותם.״

״אבל העצים גדלים על האדמה של אבא שלי.״ עזבתי את ידה של ריזה, טיפסתי על העגלה והרמתי שק בד ריק מאחד מסלי התפוחים. ״אנחנו צריכות רק אחד, הוא לא יחסר לאף אחד.״

״תפסו אותו!״ הצעקה שהגיעה מכיוון השער גרמה לי לזנק באוויר. ״אל תיתנו לאסיר להימלט!״

ליבי הלם בבית החזה כשמבטי התמקד בנער גבוה ומבוגר ממני שהתגנב מאחורי חביות העץ. הוא פרץ בריצה לאורך השביל. שערו הארוך והשחור היה מלא קשרים ומלוכלך, מכנסיו היו קרועים, ורגליו הכחולות מחבלות הציצו דרכם כמו קביים שבריריים מעץ. הוא הביט לאחור בתזזיתיות, כאילו זאב רדף אחריו. מאיפה הוא הגיע?

כהרף עין, צללים שחורים הסתחררו סביבו וטיפסו מרגליו הרועדות אל זרועותיו הצנומות ועד ללחייו השקועות. כפות רגליו היחפות נתקלו באחת האבנים, והוא צלל אל האדמה.

אבל הוא לא נחבט בה.

במקום זאת, הוא התפוגג ללהקה של אחד, שניים... חמישה עורבים. הציפורים שחורות־הנוצה נפנפו בכנפיהן, קרקרו את ה־״קרא־קרא״ הצרוד שלהן, אבל לא התרוממו מהקרקע. כאילו כנפיהן נשברו, הן התנגשו והתגלגלו על השביל, אבל לא המריאו.

נחשול של נוצות שחורות רקד ברוח, והציפורים התחברו מחדש רק כדי שהנער ימשיך לרוץ. ליפול. להתרומם ולרוץ שוב.

אצבעותיי נעשו משותקות.

עורב.

אבא תמיד אמר שהם לא יותר ממכשפים ומכשפות עם קסם שחור כמו נוצותיהם, ודם כמו זפת זורם בליבותיהם המושחתים. הם היו יצורים גחמניים. שפלים. מרושעים. זדוניים.

״אל תיתנו לעורב להימלט!״ צעק אחד השומרים. ״תפסו אותו!״

כן, עלינו לתפוס אותו!

הצמרמורת שחלפה באיבריי כיווצה את אצבעותיי, והן התהדקו סביב שפתו הקלועה של סל התפוחים. הבטתי בנער, ולאחר מכן דחפתי את הסל בכל כוחי.

עשרות תפוחים התגלגלו מהעגלה ונפלו אל האדמה. רגלו החיוורת והחבולה דרכה על אחד, והוא נופף בידיו כמו כנפיים חסרות תועלת, מעד ונפל.

טראח.

ראשו נחבט באחת האבנים ופניו הוטחו הצידה. מתחת לשערו הסבוך נחשף כתם לידה, בדיוק מתחת לתנוך אוזנו, שחור ועגול.

הנער בהה בי בלי למצמץ. הוא המשיך לבהות בי גם כשהסלע מתחתיו התמלא בדם ויצר עיגול מושלם סביב פניו החיוורות.

לא שחור כמו שאמר אבא.

אדום עמוק.

״מה הולך פה?״ קול הבריטון העמוק של אבי הרעים סביבי לצלילי חבטות הפרסות של סוסו העצום לפני שהוא נעצר. הוא ירד מסוסו, הביט בעיני השקד שלו — שירשתי ממנו — על הנער המת ולאחר מכן בי. ״אימא שלך תצא מדעתה אם היא תדע שיצאת מהחומות.״ הוא הביט בנער פעם נוספת. ״מה התרחש פה?״

שומר הרכין את ראשו והתקרב אל אבא באיטיות. ״הנסיך נמלט באמצעות ה... קסם המרושע שלו.״

נסיך?

בחנתי את הנער. הוא לא נראה כמו נסיך. נסיכים הם נאים, אביריים וחזקים. הנער היה מלוכלך, שדוף ומת.

״בזמן שהאחרים טיפלו במהומה בתאים, אני רדפתי אחרי הנסיך, אבל...״ השומר הביט בי. ״ליידי גלנטיה היא שעצרה אותו לתמיד, או כך זה נראה.״

״אה־הא, זה לא משנה. הוא לא עזר לנו להסיר את הקללה הארורה מוולטאריס.״ אבא הביט סביבו בשיפוטיות פעם נוספת. השמש הבהיקה על הקמע עם האבן הלבנה שהיה תלוי על צווארו, אבל מבטו התרכך מעט כשנעצר עליי. ״דבריו של השומר נכונים? את הבאת את העורב הזה לסופו הראוי?״

בלעתי את הגוש בגרוני. נדיר שאבא דיבר אליי, אלא אם הוא היה מרוצה ממני, והוא אף פעם לא מרוצה ממני.

״כ-כן, אדוני —״

״אדוני!״ טרגן, המרפא, רץ דרך השער ומיהר אל אבא, שערו הלבן הזדקר לכל עבר על קרקפתו המנומשת, באותו אופן שבו הרוח פרעה את חלוקו החום. ״אדוני, אני מביא... שהאלים יסלחו לי על מה שאני מוכרח לומר.״

אבא החליק את ידו על חליפת הציד מעור חום וחשק את שיניו לרגע קצר. ״אתה מביא חדשות על בני הבכור?״

״אדוני...״ טרגן קד, רכן קרוב יותר לאבא ומלמל, ״בנך חי רק לזמן קצר, הוא נראה מרוצה רגע אחד, אבל נשימותיו התפוגגו לדממה ברגע שלאחר מכן... בדיוק כמו האחרים.״

שריריי נדרכו כשצפיתי בידיו של אבא רועדות ולאחר מכן מתאגרפות לצידי גופו. אחי מת? כמו כל אלו שנולדו לפניי ואחריי?

אבא הביט אל מגדל הפעמונים של הקפלה במשך רגעים ארוכים והחזיר את תשומת ליבו אליי. כף ידו נפתחה, והוא הניח אותה על קודקודי. בסך הכול ליטוף אחד, אבל ליבי רקד משמחה.

הוא התרחק וצעק לשומריו, ״אם מישהו שואל למה טיידסטון צלצלה בפעמונים היום, אמרו להם שזה קרה כיוון שבתי החזקה והמסורה, הליידי גלנטיה, הרגה עורב מטונף.״

דמעה בודדת זלגה על לחיי, ואחריה אחת נוספת. הן הכבידו על החזה שלי כאילו כולן התקבצו בליבי. לראשונה הרגשתי שהוא מתמלא. לראשונה הרגשתי נאהבת.