חצר העורבים 2 - צללים אכזריים

הלם קר ומפלח לב הקפיא את הדם בעורקיי. חושיי טבעו בשיטפון של צלילים וריחות שהיממו את מחשבותיי — משב הכנפיים שהעיף את קווצות השיער השחורות שחמקו מהקוקו הגבוה שלי, הקרקורים הכאובים שהדהדו מקירות האבן, ריח המושק המעופש של קשקשים שהכה באפי. לא יכול להיות שזה אמיתי...

ארבעה עורבים, נוצותיהם חיוורות כחורף, חמקו מבעד לחרכי הטיסה שבמעלה הקיר בחדרה של סיסי. כמו רוחות רפאים הם נעלמו אל תוך מערבולת השלג והרוח, קריאותיהם המפלחות מתפוגגות אל האבדון הקפוא.

ראשי הסתחרר.

לא יכול להיות שזה אמיתי.

"מה קרה פה?" קולו של אסקר הרעים במקום כלשהו מאחוריי. הוא כנראה עמד בפתח הדלת, חריקת שריון הארימל השחור שלו הסגירה את המתח בתנועותיו. "איפה ליידי גלנטיה?"

נעלמה. גלנטיה נעלמה ולא השאירה מאחור דבר מלבד מספר נוצות לבנות שריחפו באוויר. מה לכל השדים והרוחות קרה כאן הרגע?

הבטתי לעבר מליר, וחיפשתי בפניו החיוורות גיחוך, חיוך, כל דבר שיעיד שהוא הבין מה קרה בזמן שמוחי סירב לספק הסבר. אבל ראיתי שפיו נפער. שפתו התחתונה רעדה ממש כמו האצבעות שהעביר בשערו השחור והארוך לפני שלפת אותו באגרופו.

ועדיין, לא הבנתי עד כמה הוא מבולבל, עד שנעץ בי את עיניו החומות־אפורות הרחבות, שהלכו והתכווצו עם כל שנייה דוממת שחלפה. מבטו זינק אל אסקר, שעמד מאחוריי, וצעקתו הדהדה מהקירות, "תמצא את העורבה הלבנה! תתפוס את הלהקה ותביא אותה אליי!"

עורבה לבנה. כן.

גלנטיה היא עורבה לבנה.

ציפוריו של אסקר חלפו על פניי והותירו אחריהן שובל של צללים בדרכן לחמוק מבעד לחרך הטיסה.

"אלים..." לחשה סיסי. היא הייתה לבושה בשמלת הכלולות שיועדה לגלנטיה — רעמת הנחושת שלה בלטה על רקע בד הצללים השחור והנוצות — בזמן שהושיטה את ידה הרועדת והצביעה על הרצפה. "מה עם זאת?"

הבטתי מטה.

החזה שלי התכווץ.

עורבה לבנה ישבה בשקט על האבן, מבלי לזוז. כנפיה היו צמודות בחוזקה לגופה, ועיניה מלאות הכאב היו פקוחות רק למחצה ונעצמו יותר ויותר עם כל מצמוץ איטי. נוצותיה החיוורות, המדובללות והפגומות הסבירו את ריח העפר, האבק והקשקשים. אבל הן לא הסבירו מדוע הציפור הייתה בגודל של מתבגר, במקרה הטוב. מה לא בסדר איתה?

"זאת האנואה של גלנטיה, הציפור בלהקה שלנו שנושאת את המתת." רכנתי והושטתי ידיים באיטיות, והיצור החולני למראה נותר אדיש לחלוטין. "אין בה שמץ של קסם, ממה שאני מצליח להרגיש. כמעט כאילו —"

מליר הרים את הציפור, הצמיד אותה לחזה שלו ביד אחת, כיסה אותה בידו השנייה והסתובב. "אני רוצה שכל חוזה בטירה הזאת יסתכל על האנואה הזאת וייתן לי תשובות!"

עורי סמר מהמחשבה שהוא נמצא בקרבת האנואה של גלנטיה. "לאן אתה לוקח את הציפור?"

המניאק הסתובב ויצא מחדרה של סיסי בצעדים מהירים. ממש ככה, כאילו הכאוס הזה לא היה לגמרי באשמתו!

"היי!" צעקתי הדהדה במסדרון כשמיהרתי בעקבותיו. כעס חם הציף אותי, החיש את צעדיי והידק את לסתותיי. "אתה לא יכול פשוט ללכת מפה עם הציפור הזאת. לא אחרי כל מה שקרה!"

הוא הגביר את קצב צעדיו והניח לשרוכי העור בגב האפוד השחור דמוי־המחוך שלו להימתח עם כל שאיפה. כשהגיע לעורב היצוק בברזל שפרש את כנפיו על דלתות חדרו, הוא הסתער פנימה ושחרר לאוויר תזמורת של צלילים רועמים.

עץ פקע. זכוכית התנפצה.

"מה לעזאזל אתה עושה?" נכנסתי לחדרו וטרקתי את הדלתות בעוצמה כזאת, שקצוות שיער שחורות נלכדו בצידי ראשי המגולחים. "תן לי את האנואה שלה, מליר. אם לא, בשם האלה, אני אקטע את מה שנשאר מהחוט הדקיק שפעם היה החברות שלנו. כל זה באשמתך..."

קולי התפוגג תחת קרקוש מתכת.

משום שמליר גרר בידו כלוב ציפורים גדול ומוזהב בצורת מקדש מתוך פינה חשוכה. רבים מחוטי המתכת המוזהבים היו עקומים ומכוסים במשהו חום־אדמדמם כהה, שהיה ברור שאינו חלודה אלא דם יבש. מצב הכלוב העיד שהוא כלא בו את האנואה שלו, והציפור נכנסה לכזה טירוף של ניסיונות הימלטות, עד שהיא מן הסתם חתכה את עצמה על חוטי המתכת.

כשהכלוב עמד מול האח, והגחלים השתקפו במתכת המבריקה, מליר הכניס את העורבה הלבנה הקטנה דרך הדלת הפתוחה. הוא הניח את היצור שמוט־הראש על הקש שבתחתית וקירב את הכלוב ללהבות. שנייה לאחר מכן הוא הרחיק אותו משם, רק כדי לקרבו שוב. זמן רב הוא חיפש את המיקום המדויק שיספק לציפור חמימות מבלי להסתכן בכך שהקש יעלה באש.

צפיתי בהתרחשות והנדתי בראשי. איך הוא מסוגל לפגוע בגלנטיה בצורה איומה כל־כך, ורגע לאחר מכן לקרקר סביב האנואה החולה שלה? מה לעזאזל דפוק אצלו?

"איפה המתת שלה?" שאלתי שוב. "אין בציפור הזאת שמץ של קסם."

"מאיפה לי לדעת?" סינן מליר מבעד לשיניים חשוקות, רכן מטה והשעין את ידיו על גג הכלוב לתמיכה. "אני רוצה הסבר לזה. אני רוצה לדעת איך בית בריזדן הסתיר —" מבטו זינק אל חמשת העורבים השחורים שהתעופפו פנימה דרך חרך הטיסה שמעל שולחנו, צלליהם מתגבשים לדמותו החסונה של אסקר, צמתו השחורה־לבנה פרועה וזקנו מנוקד בפתיתי שלג. "תגיד לי שתפסת את הלהקה!"

"הוד מעלתך." אסקר קד, ומבטו נדד בעצבנות ממליר אל האנואה שבכלוב ושוב אל מליר. "שלחתי עשרה חוזים למצוא אותה, אבל... כשהכול בחוץ לבן ו... השמיים מכוסים עננים אפורים ו... פתיתי השלג..." הוא בלע רוק בקושי. "איבדתי אותה."

בנהמה מחרישת אוזניים, מליר הסתובב ובעט בשרפרף סמוך. הסל הקלוע שעמד עליו עף, וכל תכולתו התרסקה והתפזרה בחדר בזמן שצללים שחורים רישתו את פניו. "פאק!"

"יש עדיין סיכוי שנמצא אותה," מיהר אסקר לומר. "אחד החוזים הבחין בלהקה עפה לכיוון צפון־מזרח."

צפון־מזרח.

קיבתי התהפכה.

"כי זה הכיוון היחיד שהבראשיתית שלה יודעת שיהיה בו משהו מוכר," אמרתי בלחישה וליבי צנח בקרבי. "היא עפה לטיידסטון."

לעבר הסכנה.

"אני רוצה שכל החוזים יעופו בעקבותיה לפני שהיא מתקרבת לשם!" צעק מליר. "אתם תאתרו אותה ותביאו אותה אליי!"

"אותה?" מלמל אסקר בהשתנקות והרים את זרועותיו. "אני לא מבין. איפה ליידי גלנטיה?"

"הלהקה היא גלנטיה," אמרתי. "היא הייתה אחת מאיתנו כל הזמן, סביר להניח שבלי לדעת בכלל. ייתכן בהחלט שזה היה שינוי הצורה הראשון שלה אי פעם, והוא השאיר את האנואה שלה מאחור." ניגשתי אל הכלוב ורכנתי מולו, ואפילו התנועה הזו לא גרמה ליצור הקטן העצוב להניע ולו נוצה אחת. נקבה, לפי המראה. "אני חושב... אני חושב שהיא חלשה מכדי לעוף."

מבטו של אסקר זינק לעברי, וגבותיו התכווצו. "איך זה ייתכן? ילדת עורבים שגדלה תחת דגלי טיידסטון במשך תשע־עשרה שנים?"

"כל זה לא משנה כרגע," נבחתי והבטתי אל מליר. "מניאק אחד, אתה העמדת אותה בסכנת מוות. יש עורבה שעפה היישר אל זרועותיו של בריזדן, והיא כנראה לא הבת שלו. וכל זה רק כי אתה לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלשנוא. כל הכבוד, מליר."

הוא חשק שיניים, והשרירים בלסתותיו התכווצו עד שכל גופו רעד בזעם. אבל זה לא הזיז לי, כי הסיכויים שנצליח למצוא את הלהקה שלה במזג האוויר הזה היו קלושים עד אפסיים.

אימה לפתה את החזה שלי.

אני לא יכול לאבד גם אותה...

"אחרי כל הזמן הזה," נאנח אסקר, "מה יכול היה לגרום לשינוי הפתאומי הזה?"

גיחכתי בבוז, נעמדתי והחוויתי בביטול לעבר מליר, לפני שאמרתי בקול חורק, "תשאל אותו. שקרן ארור!"

מליר הקיף את הכלוב והתקדם לעברי, צלליו הצליפו סביבו, אפופים שנאה, כעס וזדון. "עשיתי את מה שהבטחתי לה שאעשה!"

"כן, שברת לה את הלב. ניפצת אותו לכל־כך הרבה רסיסים, שהבראשיתית שלה כפתה עליה את שינוי הצורה כדי לברוח מהכאב הנורא. וידאת שלא אהיה שם מספיק זמן, כדי שתוכל לגרום לה להאמין שאתה אוהב אותה. איך אתה יכול להיות אכזר כל־כך? חסר רחמים כל־כך?"

הוא נעץ שתי אצבעות בשריון החזה שלי בעוינות ששלחה להבות בוערות בגופי. "זאת בחירת מילים יומרנית עבור מישהו שהסתיר ממנה את העובדה שהוא כבר נקשר למישהי. הייתי אומר שתרמת לא מעט להתנפצות שלה."

"כי ניצלת אותי!" העפתי את אצבעותיו ממני בחבטה. "נפטרת ממני. רקמת מזימות מאחורי גבי — חתיכת נחש, זה מה שאתה — השתמשת בי כאילו אני בסך הכול כלי על הלוח שלך."

הוא חשק שיניים. "אל תאשים אותי בבחירות שלך, סביאן."

"הבחירות שלי?" הבראשיתי שלי קרקר בתוכי, הכריח אותי להתקדם לעברו ולהצמיד את שריון החזה שלי לשריון שלו, כאילו התגריתי בו להניח עליי את אצבעותיו פעם נוספת. "טמנת לי מלכודת!"

"והפכת את זה לקל כל־כך," הוא סינן. "אני שברתי את ליבה וניפצתי את חלומותיה? כן. אבל... גם... אתה." חבטה. דקירת אצבעות נוספת בשריוני. "יכולת לבחור להישאר עם גלנטיה. במקום זאת, עפת צפונה והשארת אותה מאחור, פגיעה ולא מוגנת. זו, סביאן," חבטה. "הייתה..." חבטה. "הבחירה שלך." חבטה.

הדקירה האחרונה פגעה בין צלעותיי. מילותיו של מליר כמו נעצו סכין בגופי, וכל הברה ננעצה עמוק יותר במצפוני. והחלק הגרוע ביותר...?

הוא אפילו לא טעה.

ידעתי שאי אפשר לבטוח במליר כשמדובר בה, ועדיין השארתי אותה לבד איתו כדי שאוכל... מה? לתקן את טעויות העבר? להגן על המתים במקום על אישה חיה ונושמת?

נכשלתי שוב!

זעם ניצת בתוכי והזדחל מתחת לעורי כאילו ביקש לקלף אותו ממני. אבל הוא לא כוון כלפי מליר אלא כלפיי. חבל מאוד שבמקרה הוא עמד ממש מולי...

אגרופי נחת בחוזקה בפניו המרושתות צללים. פרקי אצבעותיי נמחצו על עצם הלחי שלו. הדם הלם באוזניי והטביע את דרישתו של אסקר שנעצור את הטירוף הזה!

מליר מעד לאחור, וצללים נכרכו סביבו כמו תכריכים. "איך אתה מעז!"

חשכה חונקת זינקה לעברי, נכרכה סביב צווארי, לחצה ורוקנה את האוויר מריאותיי. שאגתי הדהדה דרך הצללים בשעה שהשלכתי את עצמי על מליר וגופי נחבט בגופו.

מעדנו ברחבי החדר והתרסקנו אל שולחנו. עץ התבקע. קלף נקרע. קסת דיו התנפצה. השולחן חרק תחת משקלנו, עד שבצליל פקיעה חד, הוא נכנע. קרסנו אל הרצפה הקרה והקשה, ונחתנו בחבטות איברים בעוד אבק התאבך סביבנו.

נעצתי את מרפקי בצלעותיו של מליר וסחטתי ממנו גניחה לפני שנחלצתי מאחיזת הצללים שלו. "חתיכת מניאק בוגדני!"

מתקפה שחורה נוספת זינקה לעברי. בזכות חושיי הדרוכים, התכופפתי והתגלגלתי משם, אבל היא עדיין שרטה את כתפי. מאות אצבעות קפואות חרצו נתיב על עורי ומתחת לחולצתי, והותירו אחריהן שובל של חוסר תחושה. הן חדרו לגופי, חנקו את עצמותיי והרעילו את דמי.

"תפסיקו עם זה מייד!" צעק אסקר. הוא תפס בזרועי והעמיד אותי על רגליי בדיוק ברגע שמליר זינק גם הוא על רגליו ושלח גל של צללים לעברי. "בשם האלה, תעצרו!"

הצללים נכרכו סביב צווארי, אבל הפניקה שגאתה בגרוני היא זו שחנקה אותי. מליר היה חזק מדי בשבילי, צלליו חסרי רחמים ואכזריים פי שניים משלי. לא יכולתי לנצח אותו.

אבל יכולתי להכות בו עד זוב דם לפני שיזכה בניצחון. וזה מה שעשיתי. אגרופיי הונפו בפראות ורגליי זינקו, אגרוף לפה, בעיטה לבטן. עצם פגעה בעצם, עור הצליף בעור. ריח ברזל תיבל את האוויר בכל פעם שאגרופי הארגמני פגע בפניו של מליר. הדם שלו? שלי? זה לא שינה דבר.

אגרופיי המשיכו לחבוט בו בכוח, כל חבטה הדהדה את זעמי, את יגוני, את החרטה שלי.

לא הגנתי עליה. חבטה.

לא הצלתי אותה. חבטה.

נכשלתי. שוב! חבטה. חבטה. חבטה.

נהמתו של מליר שלפה אותי מהזעם שלי וגרמה לי למצמץ, עד שצבע אדום כיסה את עיניי. דם. דם בכל מקום. נוטף משפתיו. מרוח על לחיו. מרשת את הלבן שבעיניו, נובע מסדק מדמם שנפער מעל עצם הלחי שלו.

דם רב כל־כך.

ואפילו לא צל אחד.

לא הבחנתי שאחזתי בצווארון חולצתו עד ששחררתי אותו ומעדתי לאחור. ריאותיי נשפו אוויר חם, ושריריי הותשו. העובדה שהצלחתי להכות אותו עד זוב דם, והוא נאלץ להישען על הכלוב כדי לא ליפול לרצפה, העידה רק על דבר אחד...

"זה לא הוגן אם הפסקת להגן על עצמך. וגם לא כזה כיף." ניגבתי את אגרופיי המדממים על מכנסיי. בהיתי בו וחיפשתי את צלליו, אבל לא ראיתי אפילו אחד. האנואה שלו נטש אותו? "איפה הצללים שלך?"

מליר צחק, וגרגור הדם שליווה את הצליל שיווה לו נימה של היסטריה מתגברת. הוא ניגב את פיו בגב כף ידו וירק רוק בגוון ורדרד דרך סורגי הכלוב. הרוק נחת על הקש והתיז על נוצותיה הלבנות של הציפור של גלנטיה.

ושם, ממש לידה, ישב האנואה של מליר...

...וניקה את נוצותיה הפגומות.

פרק 2

גלנטיה

הווה

טיידסטון

אוויר קפוא מתובל במלח וקרח נגס בנוצותינו. הגלים שהתרסקו אל הצוקים לא רחוק מאיתנו נהמו בקצב תנועת כנפינו, שהלכה ונחלשה. שרירים, עצמות, גידים... כל חלק בנו כאב בעוצמה ששאבה את הכוח מכנפינו. ועדיין, המשכנו לעוף.

תחתינו, הארץ נמתחה כשמיכת תכלת, ועצי מחט סגולים ניקדו פה ושם את האחו הצבעוני. כמה יפה היה הכול, מלא חיים, כאילו צייר השליך את צבעי השמן הסמיכים ביותר שלו על כל הממלכה.

עד שזרם אוויר עולה הכה בכנפינו.

הוא הטיח אותנו הצידה בכאב חד, ושרירינו שרפו, צרחו. נפלנו מהשמיים והנענו את כנפינו כדי להיאחז במשב רוח שיישא אותנו אל העצים בזמן שהמשכנו לשקוע מטה, נמוך יותר ויותר. מחטים שרטו את נוצותינו. פתיתי שלג צנחו על גופינו והכבידו עלינו. טפרינו שרטו את הגזעים בתזזיתיות, בחיפוש אחר אחיזה.

לא הייתה שום אחיזה.

טפרינו החליקו מטה לאורך הקליפה המיובלת. העולם הסתובב והיטשטש עד שלאחר חבטות אחדות, שמיכת השלג בלעה אותנו. כוח פתאומי התפרץ בתוכנו, הסתובב והתפתל, נורה לכל עבר בגל של מחטים שדקרו את עורנו.

כל הצבע דהה מהעולם.

כיווצתי את עיניי כנגד הלובן שנדמה שהקיף אותי מכל עבר. אוויר קפוא ודוקר חדר לריאותיי שחרחרו ובלעו, בזמן שהכפור חלחל דרך בד הצללים של שמלתי. רעד חלף בי, וראשי התפוצץ משאלות. מה קרה? איפה אני?

לא!

מה אני?

עורבה לבנה.

יבבה רכה הרטיטה את שפתיי ונמוגה אל האוויר הקפוא. מחשבותיי התרוצצו, נאבקו בהדהוד התשובה בראשי וחיפשו שמץ של היגיון בטירוף. לא יכול להיות שאני עורבה. אני גלנטיה לבית בריזדן. בשם האלים, בתם החיה היחידה של הלורד והליידי בריזדן!

משהו דגדג את רקתי.

אצבעותיי הרועדות נשלחו לעברו והסירו נוצה עדינה בצבע לבן־קרם מפניי. בסך הכול צירוף מקרים. היא יכלה להגיע מכל מקום. כרית או קן ריק בענפים שמעליי. או... או...

לא היה לי שום רעיון אחר, לא משנה עד כמה נאחזתי נואשות בקצות השפיות המתפוגגים שלי וחיפשתי את הנחמה שבבורוּת. אבל לא נשבעתי שאפסיק? ביליתי את כל חיי בבורות, ומה יצא לי מזה?

בגידה ושקרים.

ולאחרונה, שיברון לב.

אף אחד לא אוהב אותך — לא אני, ולא הוא. בכל העולם אין מי שאוהב אותך. מילותיו של מליר ריחפו ברוח הנושבת שדקרה את שפתיי וגרמו לי לעצום עיניים בחוזקה כנגד שיטפון של דמעות חמות. ליבי ומוחי לא הצליחו להכיל את כל זה. איך יכולתי להיות טיפשה כל־כך?

וסביאן...

ליבי התכווץ לנוכח המחשבה עליו. המקום שבו אהבה הייתה אמורה לפרוח הפך לחלל מלא כאב. זה כאב. אלים, זה כאב...

הזמן חלף בזמן ששכבתי כך, דמעות חדשות זלגו על גשר אפי ונטפו על צד פניי. זמן רב מדי. על מה בכיתי בכלל? על אהבה אדירה שאבדה? הייתי פתטית, ללא ספק...

ניגבתי את עיניי על כתף שמלתי ונעמדתי. מליר אולי שבר אותי לבסוף, אבל לא מתּי. לפחות, עדיין לא. הוא אולי לא הצליח להרוג אותי, אבל הקור יצליח. היכן, בחמשת מדורי הגיהינום, אני נמצאת?

מצמצתי עד שהטשטוש בעיניי התפוגג, וסקרתי את הנוף סביבי. שם, באופק האפור, התנשאו קווי המתאר של החומה החיצונית של טיידסטון. הדרך מגלוסטן או אולי מהחוות הדרומיות — היה קשה לדעת בגלל השלג — התוותה מסלול אל אחד השערים. הייתי מוגנת.

באמת הייתי מוגנת?

לפתע הייתי מודעת עד כאב לנוצה שהייתה עדיין אחוזה בין אצבעי לאגודלי. כל שנייה שבה נותרתי בדממה והרהרתי, הגבירה את קצב פעימות ליבי. זה חכם לחזור לטיידסטון? עורבה? איך זה יכול להיות בכלל? אבא ידע? לא סביר. אימא? אם היא בכלל אימי...

העפתי מבט נוסף במרחבים הלבנים הנמתחים לאין־סוף. הפלתי את הנוצה ונאבקתי לצעוד בשלג, שהגיע עד אמצע שוקיי. לא ידעתי אם לחזור הביתה זו בחירה חכמה, אבל בהחלט ידעתי שלהישאר בלי הגנה, בלי זהב, בלי כלום — זו בחירה מטופשת. וגם לא יכולתי לחזור לדיפמארש.

צעדתי בשלג, כל צעד דרש מאמץ וגרם לי לשקוע בשמיכה הלבנה והעבה. מבני האבן המוצקים של טיידסטון גדלו בהתמדה כשמעדתי ובטשתי בדרך. נוכחותם הייתה תזכורת חיה לכוח וליכולת ההישרדות של משפחתנו במשך מאות שנים. אבל האם הם בכלל המשפחה שלי?

מי אני?

צעדיי האטו עם כל שאלה נוספת שצצה בראשי. כשהגעתי לשער — שם עמד שומר צמוד מדי למשרתת, פניו נקברו בעיקול צווארה — שריריי כבר בערו מתשישות.

עיניה של המשרתת ננעצו בי לפתע, והיא מיהרה לטפוח על כתפו של השומר כדי להתריע על נוכחותי. הוא פנה להביט לעברי, על מדיו הסמלים הירוקים החיוורים של טיידסטון. "מי זה שם?"

"ליידי ג־גלנטיה לבית בריזדן." כנראה. "בתם של הלורד והליידי ב־בריזדן." כנראה לא.

יכול להיות שאבא הוליד אותי מעורבה? כן, אבל ספק אם הוא היה מאפשר לילד כזה להמשיך לחיות, ובוודאי לא היה מגדל אותו. ואימא? היא שכבה עם עורב? אולי היא עורבה לבנה? לא ידעתי מספיק על עורבים לבנים כדי לקבוע, ולא אקבל תשובות אם אישאר כאן בחוץ. "אמור ללורד ב־בריזדן שב־בתו נמצאת ב —"

"—את חושבת שכל מופקרת יכולה פשוט להגיע לכאן ולנסות להיכנס בשער?" שאל השומר בהבעה נעלבת. "ליידי גלנטיה עזבה לפני יותר מחודשיים —"

"אל תהיה טיפש! זאת ליידי גלנטיה," אמרה המשרתת. היא אספה את שובל שמלת הכותנה האפורה שלה ומיהרה לעברי. "גברתי, מה קרה לך? אלים, את רועדת. גאווריק, תקרא לבנות ותגיד להן להכין מים חמים בחדרה של הליידי ברגע זה." היא העיפה מבט מעבר לכתפה. "עכשיו! או שאתה רוצה שהיא תמות מקור?"

השומר, גאווריק, מצמץ לעברי בפנים מוכות הלם. בהנהון מהיר, הוא נעלם מבעד לדלת שבשער והותיר אותה פתוחה.

המשרתת, שבשלב ההוא זיהיתי כג'אנה, הסירה את הצעיף מכתפיה וכיסתה בו את כתפיי. מגעו החמים היה שינוי מבורך מהכפור שאחז בי. "בואי איתי, גברתי. נכניס אותך לאמבט ונחמם אותך לפני שתחלי ויעלה לך החום."

רעידות טלטלו את כל גופי והפכו כל צעד פנימה ובמעלה המדרגות של אחד המגדלים למאבק, בזמן ששיניי נקשו ללא הפסקה. אלים, הייתי קפואה כל־כך, עייפה כל־כך, ועדיין, ראשי הסתחרר ממאות מחשבות.

"מארן," אמרה ג'אנה למשרתת אחרת שחלפה על פנינו. "תמצאי את ליידי בריזדן ותביאי אותה לחדרה הישן של ליידי גלנטיה. תזדרזי!"

הלכתי בעקבותיה על המרפסת החיצונית לעבר דלת חדרי. "א־א־בי?"

"אני לא חושבת שהוא נמצא בטירה כרגע, גברתי." ג'אנה פתחה את דלת החדר. "ייתכן שהוא נמצא עם בוני הספינות במפרץ, כך לפחות שמעתי. עכשיו שבי, גברתי." היא לא הייתה צריכה לבקש ממני פעם נוספת. נשענתי עליה, והיא עזרה לי להתיישב בכורסה השחורה שליד האח. היא כרעה מייד על המרבד, רכנה מול האח והבעירה את פיסות עץ האלון שנערמו בארגז ליד האבן. "ברגע שהמים יגיעו, נכניס אותך לאמבט."

אמבט העץ הישן שלי. היא שלפה אותו מאחת הפינות האחוריות של חדרי וגררה את החפץ הכבד אל מאחורי מחיצת המשי הרקומה שעמדה לא הרחק משם. הדלת נפתחה בחבטה, ושתי נערות צעירות נושאות דליים של מים מעלי אדים נכנסו פנימה. בזה אחר זה, ובמאמץ משותף שהעלה סומק בלחייהן, הן רוקנו את הדליים אל האמבט.

"אל תתבטלו," אמרה ג'אנה לפני שהן עזבו עם הדליים הריקים, והחוותה אל כפות רגליי. "אוי, כמה את רועדת, גברתי. אנחנו חייבות להוריד ממך את השמלה הזאת." אצבעותיה פרמו במהירות את הקשירה הקדמית, אבל התקשו לקלף ממני את בד הצללים, שהיה ספוג ונוקשה. "אלים ארורים, איזה משי מוזר. כמעט כאילו —" מבטה זינק בכיוון הצירים החורקים, והיא מיהרה להתכופף בקידה. "גברתי."

החדר התקרר מהר כל־כך, שנדמה היה שאפילו הלהבות הצעירות באח נאבקו לשרוד כשהן נוגסות בחומרי הבערה, באדיבות גבּתהּ המורמת של אימי — הבעה שנדמה שקפאה לנצח על פני האבן שלה. "זאת אכן את."

זו הייתה נחמה עצובה, האופן שבו מורת הרוח בקולה לא הכאיבה לי כפי שהכאיבה בעבר, גם אם רק משום שליבי כבר היה עיסה מרוסקת ומדממת בחזי. "מצטערת לאכזב, אבל, כן, א־אימא, ח־חזרתי הביתה."

"זה כבר לא ביתך. את אמורה להיות בדיפמארש, מתכוננת לצאת אל טיידסטון בכרכרה לפני החתונה שאמורה להבטיח את עתיד ביתנו." כותנה ירוקה חיוורת מרופדת בפרווה נעה סביב שלושת הצעדים הכועסים שלה, שהעמידו אותה ממש מולי. שערה המאפיר היה אסוף באלגנטיות, מנוגד כל־כך לעיקול חסר העידון של שפתה העליונה. "מה עשית?"

ההאשמה בקולה מילאה את החזה שלי במתח מקפיא, שאפילו האש המפצפצת באח לא יכלה לחמם. היא עינתה איבר שנדמה שנזל בין צלעותיי עם כל פעימה כואבת. נמאס לי כל־כך מהבוז ומחוסר שביעות הרצון של כולם!

"מה אני עשיתי? אני?" נאבקתי בנקישות שיניי, תלשתי מעצמי את בד הצללים וחשפתי את הצלקת על עצם החזה שלי. "אני דיממתי וכאבתי כדי להבטיח את העתיד של הממלכה שלנו, רק כדי שאתם תנטשו אותי בידיה של הנפש הכי שטופת שנאה שמתהלכת על האדמה הזאת! תגידי לי, מה אבא עשה לו כדי ליצור רוע כזה? ואם אנחנו כבר מדברות, מה את עשית?"

פניה של אימי התכווצו, ומבטה הקר ירד אל צלקתי. שפתיה הידקקו לקו נוקשה. היא ידעה? היא ידעה מה אני?

"החוצה!" צעקתה של אימא גרמה לג'אנה לזנק באוויר ולהימלט. ועדיין, מבטה נותר נעוץ בצלקת, קשה וחסר חמלה. "אל תיתני לאף אחד להיכנס לחדר הזה. לאף אחד. את שומעת אותי?!" כשהדלת נסגרה, אימא זקפה את אצבעותיה הדקיקות. במקום שיתמקמו על הצלקת שלי, הן התעסקו במשהו בשמלתי. "תורידי את הדבר הזה."

הבטתי מטה אל אצבעותיה. הן שלפו נוצה בצבע קרם מהמקום שבו נלכדה, בתוך שמלת הצללים שלי. קיבתי התהפכה בקרבי כשהיא הרימה את הנוצה גבוה יותר בינינו, הסתובבה והניחה לה לצנוח אל האש שבאח.

הלהבות איכלו את נוצתי בלחישה מתלקחת, שתאמה את להבת הכעס שניצתה בתוכי. "את ידעת," מלמלתי והבטתי בעיניה. החום שבגופי התרסק אל הקור שבאישוניה הכחולים. "תמיד ידעת מה אני."

"אסור שאיש ימצא אף אחת מנוצותייך, תמימות למראה ככל שייראו." היא המשיכה למשוך בבד והניחה לו להיקוות למרגלותיי. "אם מישהו יגלה זאת, שתינו חשובות כמתות."