שתיים אוחזות

אַתְּ הִיא שֶׁחוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל פַּעַם בְּגוּף אַחֵר,

כְּלַחַן שֶׁנִדּוֹן לְהִזָּכֵר רַק כָּךְ,

לָכוּד בֵּין שֶׁסַע לְשֶׁסַע,

כְּאֲוִיר

מַה רַבִּים שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַצַּעַר,

וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹכֵן עִוָּרוֹן אַחֵר,

חשֶׁךְ אַחֵר.

מַה יִוָּתֵר לִי מִמֵּךְ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ אֵדַע שֶׁאַתְּ לַנֶּצַח מֵאֲחוֹרַי,

מִלְבַד תְּנוּדוֹת הָאֲוִיר הַדַּקּוֹת בֵּין הַלָּשׁוֹן לַחֵיךְ

וְהַמִלָּה הַהִיא,

שֶׁהָיְתָה עִם הַשָּׁנִים לִשְׁמֵךְ¹

בבוקר שלאחר חגיגת בת־המצווה שלי עזב אבי את הבית לשנה אחת. הוא לא נפרד מאתנו. נודע לנו על כך מפי אמי, שאספה את ארבעתנו, מכורבלים בפיג'מות בין שיירי הכיבוד והמתנות, וסיפרה שהלך ולא יחזור. אם היה איזה לָמָּה שמולמל חרישית על ידי מי מאתנו, הוא לא נענה ביום ההוא, וגם לא באלה שבאו אחריו. הקרע נמסר כעובדה. הנמענת היחידה של עזיבתו הייתה היא. אנחנו היינו שחקני משנה בתוך הדרמה הזאת שנתפסנו, על ידה ואולי גם על ידו, כחיצוניים לה. אך היא תבעה מאתנו נאמנות ללא רבב, ולכן אסרה עלינו להתגעגע אליו או לחפשו.

הפרידה הוסתרה מכולם, כולל סבתי. בכל פעם שנשאלנו היכן הוא, נאלצנו להשיב שנקרא לשירות מילואים, טרם שב מן העבודה, יצא לפני שעה קלה או יגיע הביתה בעוד רגע ממש. הספר כשאבא ואמא מתגרשים הוצב בספריית הילדים במהופך כששדרתו פונה פנימה, לבל ישזוף אותו מבטו של איש מלבדנו, אך נוכחותו אותתה לנו השכם והערב מן המדף.

היא בילתה שעות ארוכות בשנה ההיא בשטיפה חוזרת של הרצפות, פניה מְרוּקנות, כמו מבקשת למרֵק כתם שאיש לא ראה מלבדה. שוב ושוב התלוננה על דקירות חדות בחזה, תחת הלב, וביקשה שנעסה את כפות רגליה עד שחלפו. הצער כיווץ את ממדיה, צמצם כל גילוי של עצמאות שקודם לכן הרשתה לעצמה ללא היסוס. היא, שבימים כתיקונם פעלה בתוך המרחב הביתי מתוך חירות שתלטנית, מצאה עצמה פתאום זקוקה לאישורנו על כל הכרעה, גדולה כקטנה, שכן, כך חשבה, הוא העניש אותה בדיוק על זה: על המחיקה שמחקה אותו תמיד מתוך המשא ומתן על כל סוגי ההכרעות.

עד אותו רגע סבלו קירות הבית הכול: לא פעם ולא פעמיים בגדה בו אמי עם גברים אחרים, ואף הוא לא נשאר חייב. חלק מן המאהבים והמאהבות של שניהם היו מוכרים לנו, ועל חלקם ידענו רק בדיעבד (אבי מעולם לא דיבר על מאהביה של אמי. היא, לעומת זאת, מנתה לא פעם באוזני את שמות המאהבות שלו כאילו ניסתה לחתום, בינה לביני, מעין כתב תביעה).

מדוע עזב? הסיפור הגלוי לעינינו היה סיפור התאהבותו בידידת משפחה קרובה. ערב אחד שלחה אמי אותי ואת אחותי לספר על כך לבעלה. אולי לא היא הגתה את הרעיון הזה. אולי אני, בניסיון נואש לחצוץ בינה לבין עלבונה הצורב, הצעתי שנספר לו. כך או כך, היא הסכימה.

טיפסנו אל ביתם חפויות ראש. זו הייתה שעת בין־ערביים. אמהות קראו מן המרפסות לילדיהן לשוב הביתה, ומן החלונות המוארים בחזית הבניין נשמעו קרקושי מזלגות ומלמולי פעוטות טרם שינה. דפקנו בהיסוס על דלת דירתם הדוממת, מתפללות שלא ישמעו את הנקישה הרפה ונוכל לשוב הביתה. אך הדלת החומה נפתחה.

היא עמדה שם מחויכת, עיניה בורקות משמחה מאחורי משקפיה העגולים. רק לעתים רחוקות הופענו כך על סף ביתה בלי שהוזמנו. האם הכנו איזו הפתעה שרצינו להראות לה? אולי הבאנו משהו לכבוד החג? פניה נפלו כשביקשנו לדבר עם בעלה. הוא לקח אותנו לחדר העבודה שלו, ושם סיפרנו לו את שנצטווינו לספר. לעולם לא אשכח את האצילות שבה נהג כשהרגיע אותנו שלא קרה דבר, הוא רגיל בכך שמתאהבים באשתו, הוא אינו מתרגש וגם אנחנו — שלא נתרגש, ושנרגיע גם את אמא, ותחב לידינו הקטנות פרוסות עוגת דבש לדרך, שמא החמצנו כבר את ארוחת הערב בבית, הוא לא מוכן בשום פנים ואופן שנרעב.

לימים ההם היה טעם לוואי עכור של מלח. אמרתי זאת לאחותי כשעמדנו ערב אחד זו לצד זו מול כיור המטבח, היא שטפה כלים, אני ניגבתי, ואז אמרתי לה, לכול יש טעם של מלח עכשיו, והיא הטיחה בי, לא מלח, דמעות.

הבית נפרם. קירות הבטון הפכו קירות נייר והרוח חדרה בעדם לחדר השינה, לחדר האורחים, לחדר הילדים. רק קיתון האמבטיה נותר מוגן, ולכן נהגה אמי להתבצר בו בשעות לא שעות, מתייפחת חרש בחסות סילון המים הזורמים, גופה העירום כמו עקור משורשיו.

שלוש או ארבע פעמים במהלך השנה ההיא חיכה לי אבי בחשאי מאחורי לוח המודעות במורד הרחוב כשחזרתי מבית הספר. אלה היו רגעים יקרים, גנובים. הוא היה עוטף אותי במעיל הדובון המאובק שלו, מאכיל אותי בחיפזון כעכים חמים משקית נייר, משביע אותי שלא אספר לה שראיתי אותו פן יבולע לי. בכל זאת סיפרתי. בכל פעם שנודע לה שפגשתי אותו התנפלה עליי בזעם אין אונים, או גרוע מזה — התעלמה בקור מנוכחותי משך ימים תמימים. אם חזרתי באוזניה על משפט שאמר ומילא אותה תקווה — תבעה ממני לחזור עליו שוב ושוב, מתחננת שאשבע בחייה שכך אמר בדיוק, בטון הזה, במילים האלה, שאני לא משקרת כדי להרגיע אותה. משהשתכנעה הפנתה כלפיי זעם חדש: אפילו עכשיו את מבינה אותו יותר משאת מבינה אותי.

בשנה ההיא ניהלה היא עצמה קשר סודי עם ידיד משפחה אחר, וטרינר שהביא עמו אל הבית ריח אורוות ולולים ושדות. בשבתות, מוקדם בבוקר, היה לוקח אותה לצוד. בשובם ממסעות הציד ההם, מעולם לא הבנתי מה צדו בהם, אם צדו בכלל, היו מבשלים יחד את ארוחת הצהריים, תנועותיהם מתואמות, מדברות.

יום אחד שאלתי אותה אם הייתה רוצה שיגור אתנו. את רוצה שהוא יסתובב כאן בתחתונים? נזפה בי. דימוי הגבר ההוא, המתהלך בינינו בתחתוניו, גרם לי להשתתק בבושה.

חיי הלילה של הבגרות מדיפים את ניחוח הגוף המפורש. לא זה המרומז בפינותיהם המוצנעות של גופי הילדים, אורב בקצה השדה החושי לשעתו, אלא זה הבוטה מנשוא. גם בגדי היום והלילה מגלמים משהו מן הפיצול הזה. בגדי היום משדרים שילוב רכוס של נוחות ויעילות, ואילו בגדי הלילה פונים כחלונות ראווה אל החוץ: חזיתותיהם שקופות ומאחורי כל אחת מהן פעורה מלכודת אחרת.

פעם או פעמיים בשבוע, אחרי שהשכיבה את אחיי הקטנים במיטותיהם, הייתה נוסעת לדירתו וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. ליד מיטתי השאירה דרך קבע פתק עם מספר הטלפון שלו כדי שאוכל להזעיק אותה אם מישהו מן הקטנים יתעורר. לא הזעקתי אותה. אהבתי את השעות ההן. יכולתי לנוח בהן מן הכובד שלה בתוכי.

כשם שלא דוברה הסיבה לפרֵדה ההיא לא דוברה גם הסיבה לחזרתו של אבי הביתה. רק כעבור עשרות שנים סיפרה לי אהובתו דאז, שחזר משום שהבין שאם לא יחזור יופנה כל זעמה של אמי כלפיי, וידע שלא אעמוד בו. הוא לא אמר לי על כך דבר. יום אחד פשוט הופיע כמות שנעלם, והסימן המובהק היחיד לשובו היה טייפ הסלילים שהונח במקומו הקבוע בחדר העבודה שלו, ושגרם לאחי הקטן, שהיה אז כבן ארבע, להכריז, קווצות שערו הבהיר מפזזות במורד המדרגות, אבא חזר, אבא חזר, הטייפ שלו כאן.

אך איזה נֶשֶׁל הושל. אני זוכרת שהתהלכנו בבית על קצות אצבעותינו, גוזרים על עצמנו מיני תעניות, מקפידים על כללי התנהגות קטנים כגדולים מפחד פן תִּטֶּה הספינה שוב על צִדה. במשך חודשים ארוכים לאחר החזרה ההיא ישן על מזרן בחדר האורחים במקום במיטתם המשותפת. בחודשים ההם גם חדל לכנותה בשם החיבה שהיה שמור לה בפיו תמיד, ומאחר שלא מצא שם אחר שבו יכול היה לקרוא לה פנה אליה רק פנים אל פנים, ואם צריך היה להזעיק אותה מחדר אחר ביקש מאתנו, גם כשהייתה במרחק שמיעה, תגידו לאמא.

יום אחד מצאתי במגירת הלבנים שלה דף מקופל שעליו כתובות המילים — היום אין לי שם. אני שום איש. והרי לכל יצור בעולם יש שם, האם אפילו יצור אינני?

כתב ידה היפה, שאותיותיו המסותתות נוטות תמיד מעט ימינה: כה זָכוּר, כה רחוק.

בתצלומי הילדות שלה מופיעה ילדה רצינית, ששערה הבהיר קשור בסרט לבן. היא הייתה בת בכורה להורים שנמלטו לחופי הארץ טרם המלחמה, והשאירו מאחוריהם משפחות שלא שבו לראותן. הסרט הלבן קשר את העולם שנכחד עם המציאות השברירית שהחליפה אותו, אולי אף סימן אותה עצמה כחוט הדק שחיבר ביניהם. אך היא הייתה אבודה. בשונה מאִמה, שאישיותה החזקה הילכה אימים על הסובבים אותה, אמי הייתה ביישנית וחסרת ביטחון. כל מה שחרג מן התלם, כל מה שהציג עצמו כשונה, משך אותה ואיים עליה בו־זמנית ולכן כלא אותה, בעיני אחרים ובעיני עצמה, מאחורי חזות נוקשה משהו, שהייתה רחוקה מלייצגה בשלמותה.

בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד, שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית. היא ניצבה שם, אומדת במבטה את החלל. טרם הניחה את שקיות הקניות מידיה, וכבר איתרה כהרף עין כל מה שהוסט ממקומו: כרית שנשמטה מן הספה, פירורי לחם שלא נוגבו משולחן האוכל, נעליים שגרביים מיוזעות מבצבצות מתוכן. כל אחד מן השיבושים האלה היה סימן לקריסה אפשרית, ועד שלא תוקן הייתה תפוסה כל כולה בצורך לקפל, להחליק, לנער, להשיב את החזות המוקפדת למקומה. רק אז נפנתה לחקור אותנו על מעשינו טרם בואה, מוודאת שלא ננזפנו על ידי מורה כזו או אחרת, שלא נכשלנו במבחן, שלא המטנו קלון ארעי על שמה הטוב, דורשת שנבטיח שוב ושוב שהכול ניצב על כנו כדי שתוכל, בפשטות, להיכנס הביתה: לפשוט מעליה את בגדי המנהלת ולהיות שוב ילדה בין ילדיה.

מעולם לא חיבקה אותנו. תחת זאת נהגה להיתלות על כתפינו הקטנות, מקפצת ומדגדגת עד שחילצה מאתנו קולות צחוק שסימנו שנמצאנו לה מחדש. במובן מסוים חמקה, ולא רק ברגעים האלה, מן המגע הישיר שהחיבוק גילם אותו אולי יותר מכל מחווה גופנית אחרת.

לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו. עשרת מונים ביכרתי את כניסתה מבחוץ על פני כניסותיי שלי אל הבית כשהיא בתוכו, שכן כשבאתי אני, לא ידעתי אילו פנים מפניה אפגוש, ולכן יראתי מן הרגע הזה כמו מפני טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. ואילו לכניסתה היא היה תמיד צליל מנחם של הֲשָׁבָה.

מתי חשבתי לראשונה על המילה אהבה כקשורה בה? זה היה מאוחר מאוד, אולי בשנות הארבעים שלי. חשבתי לעצמי שהיא טבועה בי עמוק יותר מכל אדם אחר.

*המשך העלילה בספר המלא*