המוצלח‭ ‬ואני

התחלה קשה
 

מאין להתחיל? מרצף הבעיות הרפואיות שפקדו אותי מגיל ינקות? היום אני יודעת שאימי טיפלה בי כפי יכולותיה. ההורים טיילו איתי על הידיים בשעות הלילה המאוחרות בטיילת של נהר דה לה פלטה על מנת להקל על נשימתי. ביקרנו אצל רופא שיניים בבתי חולים, במכון מיועד לטיפול בעין הפוזלת שלי. טיפלו בשחפת שתקפה אותי בגיל מאוד צעיר ובכל יתר המחלות שנדבקו אליי בקלות. לא מקנאה באימא. לא הייתי ילדה קלה לגידול.

היה אצל אימא הרגל, חייבה אותי לשתות ספל גדול של חלב אחרי הצוהריים. הקרום שכיסה את הנוזל גרם לי עוויתות מיד כשראיתי אותו. כשאימי החליטה שאני משחקת איתה ועקשנית הכריחה אותי בכוח לבלוע את תוכן הספל. בלי רחמנות. ברור שהייתי מקיאה בלי סוף. בערך בגיל חמש התחבאתי כדי להימנע משתייה זו. התקפלתי על מדף תחתון של שולחן במרפסת. הייתי כזאת קטנה. המפה הפרוסה על השולחן כיסתה אותי לגמרי. אימא חיכתה שאופיע. כעבור זמן מה שאלה את השכנים, כשהיא רצה ברחוב ושואלת את החברות שלי ובסוף הזמינו משטרה. כששמעתי איך אימא מתארת אותי לשוטר נבהלתי כהוגן. חשבתי שאם אצא, יעצרו אותי. התכווצתי יותר עד רדת החשכה. וכששמעתי את אימא בוכה, הרגשתי נורא. גרמתי לאימא לבכות בכי מר. יצאתי מהמחבוא ורצתי אליה. קיבלתי כזו סטירה מאבא שלא שכחתי לעולם. והמשיכו להשקות אותי חלב. לפני מספר שנים עקב כאבי הבטן שלא עזבו אותי מעולם, עברתי בדיקת רגישות למאכלים וחומרים מהטבע. התגלה רגישות גבוהה ביותר ללקטוז. בלי כוונה גרמו לי סבל שנים ארוכות מחוסר ידע. אין עם מי להתחשבן. כך היה פעם. אפילו אנשים מתו בלי לדעת ממה. היום יודעים מראש ואז מצטרפת למחלה חרדה קיומית.

כשהתחלתי כיתה א', בשל הגובה הנמוך שלי והמשקפיים ישבתי קדימה מול המורה. כבר הייתי ליצן הכיתה. היה בי צורך להצחיק ולהתקבל כי בבית לא ידעתי חיבוק, נשיקה או מילה טובה. מספר ימים אחרי תחילת השנה, ניגשתי לשירותים ונשענתי על משקוף הדלת. מי שיצאה סגר הדלת על ידי. ראיתי כל כך הרבה דם עד שהתעלפתי. קראו לאחותי, בת התשע ושלחו אותנו הביתה. בקושי הגעתי בוכייה ובצרחות. אימא טיפלה בי ולמוחרת החזירה אותי לכיתה. לא הסכמתי בשום אופן להישאר לבד, ואימא נאלצה להישאר כל השבוע לפחות השעה הראשונה. הייתי תלמידה מבריקה. אבל לא פופולרית. לא יודעת למה. בסוף השנה קיבלתי פרס. ספר שפתח בפניי את עולם הדמיון. זה היה ספר סיפורים על פיות מבריטניה. קראתי אותו פעם אחרי פעם ואם משהו רצה לשמח אותי, רק היה צריך להביא לי ספר. אפילו כשהברזתי מבית הספר, שבו די השתעממתי, היה כדי לשבת כמה שעות בשקט בספרייה העירונית ולהפליג בכנפי הפנטזיות.

גם בבית הייתי שוקעת בקריאה אינסופית. זו הייתה נחמתי מעליבות חיי. חברות לא היו לי. איך יכולתי להזמין מישהו הביתה? בית מקולל,אבל הספרים, כמה אושר. הייתי מי שרק רציתי. נסיכה או עוזרת בית, רקדנית או רופאה. רק לא ריטה.

לה פטרנל
 

לה פטרנל הייתה השכונה שבה ביליתי את ילדותי העשוקה. לא החסירו ממני ומאחותי הגדולה אוכל או בגדים, אף שתנאי המחייה היו מתחת לכל ביקורת. גרנו בדירה מעץ שדומה לקרוואן עם תוספת בנויה של מטבח וחדר עבודה לאבא. השירותים בחוץ היו משותפים לעוד דיירים ופועלים מן המתפרה שפנתה לרחוב. אחרי המתפרה הייתה דירה מסודרת של תופר פרוות וגם הוא עבד מהבית. דירתנו המאוד צנועה נמצאה בהמשך הפרוזדור, חצר ודירת בעלי המתחם משה ומשפחתו.

בחורף היה קר מאוד, בקיץ היה ניתן להתבשל. התקרה מעץ ומעליה אסבסט. בלילות ג'וקים התרוצצו בכל מקום, ונגד פשפשים אימא מפזרת ד. ד. ט. שחנק אותי וגרם לי שיעול טורדני. אחותי ואני ישנו בחדר האוכל האלגנטי. שתי מיטות מוצמדות לקירות שהזזתי כל לילה מפחד מהג'וקים. סיר לילה הונח בפינה. שם השתינה בלילה כל המשפחה, מול עיני שתי ילדות תמימות. כשהתמלא הסיר, בישיבתי בו, נגעתי בשתן והתמלאתי גועל. בתקופת המחזור של אימא, ראיתי בסיר שהצבע השתנה לאדום, לכן התאפקתי כל הלילה עד שהיה בורח לי. והיא לא הבינה למה, ילדה גדולה מרטיבה במיטה. יש מי שלא ראויה להיות אימא, מי שלא הבחינה במצוקות של בנותיה. החלוק הלבן לבית הספר היה מרופט מרוב שימוש והתביישתי להגיע ככה אל בית הספר. לאימא זה לא הזיז. הייתה לה מטרה, לעבור לבית מגורים גדול ומרווח. הילדים בעדיפות משנית. הייתי רגישה וחולנית. אחותי ביישנית ומסוגרת. היא אכזבה בלימודים ואבא בייש והעניש אותה וגרם לה להסתגר יותר. ילדה יפיפייה, שיערה בקבוקים ארוכים, עיני שקד גדולות בצבע קפה, אף סולד ופה בשרני. ממש בובה. אחותי התאמצה מאוד להגיע להישגים. למדה וסיימה בית ספר תיכון לאומנות ובמגביל לימודי אנגלית.

אבא הצליח לסדוק את נשמתה הטהורה. היא חלתה במחלת נפש וסיימה את חייה גלמודה, במוסד למבוגרים. היו מגיעים לה חיים טובים יותר, היה מגיע לה אב תומך ועתיד טוב. סוזי, אחותי הגדולה, עשיתי כל מה שיכולתי. סלחי לי אחותי, היום את חסרה לי מאוד. את חיוכך אני נושאת בליבי. עצוב לי מאוד בלעדייך.