הנביאה והאידיוט

2011

בראשיתו של הסיפור הזה ברק אובמה היה נשיא ארצות הברית, באן קי־מון כיהן כמזכיר הכללי של האומות המאוחדות, ולאנגלה מרקל נותרו עוד עשר שנים, אחרי השש שקדמו להן, בתור קנצלרית גרמניה.

ברוסיה כיהן נשיא שאיש כמעט לא זוכר את שמו. ממילא כולם ידעו שראש הממשלה פוטין הוא הקובע.

האביב הערבי שטף את צפון אפריקה, בהובלתם של מאות אלפי אנשים שמאסו בשחיתויות ובדמוקרטיות למראית עין, ושכנעו את עצמם שהשינוי אפשרי.

רעידת אדמה באוקיינוס השקט הולידה גל צונאמי שהיתמר לגובה בניין בן חמש קומות והחריב את קו החוף של יפן, לרבות הכור האטומי בפוקושימה.

אזרבייג'ן היא שקטפה את המקום הראשון בתחרות האירוויזיון לעיני מאות מיליוני צופים. וזה עוד כלום לעומת שני מיליארד הצופים שהתגודדו מול הטלוויזיה כדי לעקוב אחר חתונתם של נסיך אנגליה ויליאם עם בחירת ליבו קייט מידלטון. כל זה בזמן שכוחות עילית אמריקאיים מצאו את אוסמה בן לאדן וירו בו למוות בלי שום צופים שהם.

המאבק הנצחי סביב גבול תאילנד־קמבודיה שוב התלקח ונרגע. ראש ממשלת שוודיה היה רֵיינפֶלדט, מנהיג המפלגה הקונסרבטיבית שאימץ אל ליבו את הסוגיות המעסיקות את השמאל, ולכן ניצח בשתי מערכות בחירות בזו אחר זו. באותה מדינה, האח הקטן והטיפש למחצה יוּהן נותר לבדו אחרי שאחיו הגדול פרדריק הסתלק לרומא כדי לעשות קריירה בשורות הסגל הדיפלומטי. אימם מתה מזמן, והאבא פסע יד ביד עם בן זוגו לחיים בחופי מונטבידאו.

נתחיל עם הטיפש למחצה. אם כי לא יידרש הרבה זמן כדי לגלות שכל העולם הוא חלק מהמשחק. כולל אובמה, באן קי־מון ופוטין של רוסיה.

 

בתיאבון!

יונס יונסון

 

חלק ראשון
הזמן שלפני סוף העולם

1
קיץ 2011

יוהן היה ילד טוב. תמיד נכון לסייע. ובאותה מידה — טיפש.

הוא לא הבין הרבה מאוד דברים. למשל, שאחיו הגדול הוא בכלל לא האח הגדול הכי טוב בעולם.

לא יותר משנתיים הפרידו בין השניים, אבל יוהן העריץ את פרדריק כפי שבן עשוי להעריץ את אביו. אב שמעולם לא היה להם. כלומר, היה להם אב. שנעלם טרם לידתו של יוהן וצץ בהזדמנויות נדירות לאורך השנים. הפעם האחרונה הייתה בלוויה של אימם. בהתכנסות המסורתית שלאחר טקס האשכבה הוא העניק לבניו דירת שנים־עשר וחצי חדרים באחת הכתובות היוקרתיות ביותר בשטוקהולם, אמר לפרדריק שהוא גאה בו, וליוהן שאולי יום אחד הכול יסתדר. ואז הסתלק כלעומת שבא.

האחים היו דומים זה לזה מבחינה חיצונית, אבל שונים מאוד כבני אדם. האח הגדול הלך בנתיבותיו של האב הנעדר, כבר היה בדרכו להיות דיפלומט, שאף להיות שגריר. האח הצעיר לא החזיק מעמד אפילו במשרה של דוור. בזמן שהאחד הצטיין בהכשרות דיפלומטיות במשרד החוץ, השני דאג לשמור על דירת שנים־עשר וחצי החדרים במצב סביר, כי היה טוב בזה.

בשעות הערב היה פרדריק צונח בכורסה בספרייה ובחיקו ערמת מסמכים, ומבקש כוסית ויסקי מיוהן. הוא היה מחשב מתי יהיה רעב, ובהתאם מצווה על אחיו להגיש את ארוחת הערב.

"שבע ורבע," הוא היה יכול לומר לאחיו. "ובזה אני מתכוון שבע ורבע. עכשיו לך ותעזוב אותי בשקט."

יוהן הרגיש נחוץ. הוא היה גאה באפשרות להועיל ולתרום. היה לו נעים להיות חלק מהֶקְשֶר רחב. ולמרות שהיה מסתבך בכל פעם שניסה לחשוב, הוא מצא עניין בהסתופפות בין הסירים, בטעימות וברחרוחים.

פרדריק היה מרוצה מהתוצאה רק לעיתים רחוקות, ובעצם אף פעם לא. אבל מדוע שיהיה מרוצה? יוהן הרי לא ידע לעשות שום דבר, והאח הגדול הצטיין בביקורת בונה.

"לא כל כך הרבה אורגנו ברוטב, חתיכת אידיוט!"

הוא גם הקפיד על נימוסים והליכות.

"אסור להגיש פּינוֹ נוּאַר בגביע של בורדו. כמה פעמים אני אצטרך להגיד לך את זה?"

פעם אחת הספיקה. המטבח היה מקום העבודה העיקרי של יוהן מאז היה בן שתים־עשרה, אז חלתה אימו ונבצר ממנה לבשל. כעבור שש שנים היא נפטרה ממשהו בלטינית, שיוהן לא הצליח לזכור.

 

בהתחלה סיפוק שירותים לפרדריק היה כמו משחק שנמשך לתוך בגרותם. עוד בילדותם כינה אותם פרדריק "אדון ומשרת". אחד מהם היה האדון, השני משרת. אם המשרת כשל במילוי הוראות או שכח לומר "כן, אדוני" או "לא, אדוני", הם התחלפו בתפקידים והמשחק נמשך. פרדריק תמיד הצטיין בכול, רק לא במשחק הזה. הוא תמיד שכח והתבלבל, וכמעט לא גילם את תפקיד המשרת. כשקרב היום שבו היה אמור לעבור לגור במדינה אחרת והכול היה עתיד להשתנות, יוהן כבר הספיק לצבור — להוציא רגעים ספורים — חמש־עשרה שנות ניסיון כמשרת.

"אתה חכם מדי בשבילי, זה הכול," הודה פרדריק. "עכשיו לך תביא את המזוודות שלי מהמזווה. אחרי זה אתה יכול לגהץ את החולצות ולארוז את החפצים שלי. רק אל תשכח את הבשר בתנור. אמרנו גורגונזולה, נכון? אני מתחיל להיות רעב."

"כן, אדוני. כן, אדוני. לא, אדוני. וכן, אדוני."

לשכוח את הבשר? לא יקרה. חשוב להקפיד על טמפרטורה מדויקת. צריך לאפות בחום של 110 מעלות, להוציא את הנתח ב־50 מעלות ולתת לו לנוח עד שהחום הפנימי של הבשר יעלה את הטמפרטורה ל־5.54 מעלות. מה שהשאיר לו אחת־עשרה דקות בדיוק לערוך את השולחן.

 

פרדריק עמד על סף המשרה הדיפלומטית הראשונה שלו במדינה זרה. דברים רבים טרדו את מנוחתו של האח הגדול לקראת המעבר. יוהן, עם גוש הולך וגדֵל בבטן, התכונן להינטש בדירת שנים־עשר וחצי החדרים המהודרת ברחוב סְטְרַנְדוֵואגֶן, אבל ליבו של פרדריק היה רחב מכדי לאפשר מצב שכזה. הוא מכר את הדירה וקנה לאחיו הקטן קרוון. עם מטבח מאובזר! יוהן קיבל כרטיס אשראי, עם הקוד הסודי 5-3-2-1. פרדריק בחר לו את הקוד בעצמו "כדי שאפילו אתה לא תוכל לשכוח. הבנק לא הסכים ל-4-3-2-1."

"4,3,2,1," החרה אחריו יוהן.

"5,3,2,1, אידיוט שכמותך," נזף בו פרדריק.

הוא הטעין את הכרטיס בחמישים אלף קרונות והכריז שמהיום ואילך יוהן עומד ברשות עצמו.

"כן, אדוני," הודה לו יוהן, מוטרד מהלא־נודע, אבל בו בזמן אסיר תודה על העזרה שקיבל.

וכאילו לא די בכך, פרדריק טיפל במכירת הריהוט שעבר מדור לדור במשפחת לוּבֶנהוּלט. הריהוט כלל פסנתר כנף, שמונה שטיחים פרסיים, מספר דומה של ציורי רנסנס, כלי חרסינה, שידות, נברשות, ארונות ומראות. החברה שרכשה את הריהוט תיארה אותו במילים "נדיר ביופיו". יוהן שמע, אבל הרי לא היה איש של מילים. פרדריק הסביר לו שמכירת הרהיטים כנראה תכסה את עלויות הטיסה לרומא. וכך לא נותרו עוד הרבה דברים לעשות. האח הגדול הדריך את יוהן לגבי הקרוון. יוהן יצטרך חשמל כדי להטעין את הסוללות, אחרת לא יוכל לבשל. היו לא מעט אתרי קמפינג לקרוונים ברחבי שטוקהולם, פרדריק הזמין לו חניה קבועה בפיסְקְסֶאטְרַה. זה חניון יקר להחריד, ציין פרדריק, ודרש מאחיו להסיע אותו לנמל התעופה לאות תודה.

הם לא הספיקו לנסוע הרחק כאשר הדיפלומט לעתיד החליט כי עדיף שינהג בעצמו. יוהן כבר הקדיש שתי דקות להיכרות עם ההגה, אבל לא התנגד לחילופים. נהיגה הייתה בעיניו מסובכת כמו רוב הדברים האחרים. לפני הכניסה לאולם הנוסעים פרדריק הפטיר משהו שיוהן לא הבין, ואז נפרד לשלום ואיחל בהצלחה, לקח את שתי המזוודות שלו ונעלם.

 

ההוא שמאז ומתמיד ידע שהוא חסר ערך מצא את עצמו לראשונה בחייו כשהוא לבדו. תחילה החליט לנהוג כל הדרך לפיסקסאטרה כדי להכיר את הקרוון. למרבה המזל, הרכב היה אוטומטי, והיה צריך לתפעל רק שתי דוושות, לא שלוש. הוא האמין שיסתדר, כל עוד לא יחשוב על דברים אחרים בזמן הנהיגה. והוא לא חשב שהוא צריך לחשוב על דברים אחרים. אבל בדיוק בגלל זה הוא שכח לעבור נתיב בדרכו חזרה לשטוקהולם, ירד במחלף הלא־נכון ומצא את עצמו מול מרכז קניות.

"איזה יופי!"

וכך מטבח הקרוון היה עמוס עד להתפקע כשלבסוף מצא יוהן, אחרי תמרונים לאינספור, את החניון המשתרע מדרום־מזרח לעיר.

"יקר להחריד," כינה פרדריק את החניון. זו בוודאי הייתה האמת, אבל ליוהן הוא נראה זול מאוד. כמו מגרש כדורגל, בערך. יותר בוץ מדשא. כמה עמודי חשמל פזורים בשטח. שלט שמפרט כל מה שאסור לעשות במקום. יוהן לא הספיק לקרוא, הוא היה מרוכז בחניון.

המקום היה ריק לגמרי פרט לקרוון אחד נוסף במרחק מה במדרון. יוהן הניח כי בימי הקיץ אנשים כנראה מעדיפים להסתובב בדרכים ולא לחנות באתרי קמפינג.

אבל הוא לא היה צריך לחשוב על זה. הוא היה אמור להתרכז בדוושת הגז. ובדוושה הסמוכה. ובהגה. לסטות כדי לא להתנגש בקרוון האחר. ולבלום. אבל כמעט הכול קשה. היה לו ביש מזל, או איך שלא קוראים לזה.

כי הקרוון הבודד עמד במקום בכלל לא מתאים, והוא התקרב והתקרב אף על פי שלא זז מהמקום. יוהן הבין שזה מפני שהוא עצמו מתקדם.

הדוושות נראו אותו דבר. דוושת הגז מימין, הבלם משמאל. אבל מה זה ימין? ושמאל?

אחרי שצלח את הדרך מנמל התעופה, כל מה שיוהן ידע הוא שמדובר בעניין דחוף. הוא חייב לבלום! והוא הימר על הדוושה הלא־נכונה. הוא שב והימר. והפעם צדק. וכך נמנעה התנגשות גדולה. הקרוון שלו אמנם פגע בקרוון האחר היחיד בשטח. אבל מדובר בפגיעה יחידה. ויוהן הצליח לבלום.

הקרוון האחר התחיל להתגלגל במורד. והאיץ. מטר. שניים. חמישה. אולי עשרה, עד שהתנגש בעץ בודד.

"לא טוב," פסק יוהן.

אם כי היה אפשר להגיד שכן.

 

2
יום שישי 26 באוגוסט 2011
נותרו שנים־עשר ימים

נביאת הזעם נעצה וו בתקרה. מצב רוחה היה אפל, והיא כרכה חבל סביב הצוואר והגרון. נותרה לה משימה אחרונה, לבעוט בשרפרף. גם ככה איש לא הקשיב לה, ונותרו לא יותר משנים־עשר ימים עד סוף העולם. היא יכולה לוותר על הימים האלה.

היא ספרה שוב ושוב. ושוב. היא הייתה מורה בחטיבת הביניים, אבל רק בשביל כסף לאוכל ולשכירות בזמן שעסקה במחקרים באסטרופיזיקה. לתלמידים, שהיו חלק מהיומיום שלה, היא התייחסה כאל מטרד הכרחי. כשסיימה את הספירה היא פנתה לאקדמיה המלכותית למדעים. תשע שנים עמלה על הנוסחה בת שישים וארבעה השלבים, ורצתה שיאשרו לה את החישובים. לא שהדבר היה נחוץ, ולא שאישור כזה היה משנה את התוצאה. אבל היא ביקשה הכרה.

באקדמיה לא טרחו לענות למיילים שלה. וגם לא למכתבים ששלחה בדואר. וכשהתקשרה, העבירו אותה משלוחה לשלוחה פעמים כה רבות עד שלבסוף סיימה בנקודת ההתחלה. לא נותר לה אלא לפקוד את המקום בעצמה ולדרוש פגישה עם יושב הראש. או עם המזכיר. או עם כל אדם פרט לשוער בכניסה. התוצאה הייתה שמישהו הזעיק את המשטרה, שבכלל לא טרחה להגיע. השוער לקח את העניינים לידיים והוביל אותה במורד מדרגות שלאורכן עמדו לפחות עשרים סטודנטים. חלקם נבהלו למראה השוער החולף על פניהם בעודו אוחז בחוזקה בפולשת. אחרים הופתעו. היא בעיקר זכרה את הגיחוכים המתנשאים של הסטודנטים, שהדבר היחיד המשותף להם היה מותם הקרֵב.

הרי כולם ימותו! ובלי שאיש יֵדע מה שהיא כבר יודעת. אז מה הטעם בכל זה? מה הטעם בכל הדבר הזה?

הנביאה ערכה את מניין חייה. כמעט אחד־עשר אלף וחמישים ושניים ימים. וכולם, למיטב זיכרונה, היו גיבוב של עליבות. איש מעולם לא הבין אותה. איש מעולם לא אהב אותה. האם היא עצמה אהבה מעודה, להוציא את אהבתה למַלְטֶה מַגְנוּסוֹן בחטיבת הביניים? הילד העדין עם החיוך היפה.

חיוך יפה. בזה התמצה מה שקיבלה ממנו. ותחושה עמומה שאולי היה רוצה יותר, אבל לא העז.

לא בדיוק סיפור אהבה מרשים.

וכך חלפו להן שש שנים. פּלוּס תשעה חישובים מורכבים שהסתיימו כעת. הנביאה ידעה להצביע על הדקה שבה היקום יתמוטט. היא אפילו לא התפטרה. פשוט הפסיקה להגיע, הייתה בטוחה שלתלמידים זה לא ישנה.

היא לא טרחה לשלם את שכר הדירה. לא משום שהייתה צריכה לחסוך כסף, הרי מה תעשה עם החסכונות כשהכול יקפא? הכול היה חסר טעם. אבל היא פונתה מהדירה מוקדם מכפי שציפתה, והיה קר בלי קורת גג, בייחוד בלילות. היא מצאה את הקרוון דרך מודעה בעיתון וקנתה אותו על המקום. היא ידעה שהוא צריך לעבור בדיקות וטסט לפני שתוכל לנהוג בו.

טסט? חשבה לעצמה. לאור מה שידעה, כל פרט כזה נראה חסר משמעות.

ההחלטה התקבלה. נותרו עשרים ימים. יום נורא. תשעה־עשר ימים. יום נורא. שמונה־עשר ימים...

מדוע שתחיה את שארית ימיה בהמתנה? הרי אם תשים קץ לחייה, היא בכל זאת תנחל ניצחון קטן, הלוא כן? אם תשבש את מאזן המתים, האם לא תרמה את היקום באיזה אופן? המחשבה שקעה בקרבה ונסכה בה רוגע. היא רכשה וו, חבל ושרפרף, והייתה במרחק שניות מכניסה לעולם שכולו טוב, שנים־עשר ימים לפני כל היתר.

כשלפתע משהו הרעיד את עולמה.

מחשבה ראשונית, נוראה, חלפה במוחה. היא טעתה בספירה? לא ייתכן.

הוו נעקר מהתקרה והתגלגל מתחת לכיור. הקרוון התחיל להתגלגל.

לא, קורה כאן משהו אחר.

הנביאה איבדה את שיווי המשקל, נפלה מהשרפרף ונחתה רכּוֹת על הספה.

הנסיעה נמשכה עוד מספר שניות עד שהקרוון התנגש בעץ. היא קמה ודידתה החוצה מהדלת, שעוד הייתה תלויה על שלושה צירים. החבל עדיין היה כרוך סביב צווארה.

במקום שבו חנה הקרוון שלה עד לפני רגע עמד כעת גבר בן גילה ומאחוריו קרוון.

"מה הסיפור?" היא שאלה. "למה לא נותנים פה להתאבד בשקט?"

יוהן התנצל. הוא לא התכוון להטריח. פשוט היה לו קשה להיפרד מהבלם. הדוושות הרי קרובות כל כך, דומות זו לזו ובאותו הצבע.

"אותו הצבע?" תהתה האישה.

היא מעולם לא הרהרה בסוגיית צִבעה של דוושת התאוצה.

"להתאבד?" חזר יוהן כשהִפנים מה ששמע.

הנביאה סנטה בו שזה לא עניינו של מי שלא יודע לנהוג.

"תצטרך לגרור את הקרוון שלי למעלה כדי שאני אוכל להמשיך. נצטרך חבל."

יוהן הצביע בהיסוס על החבל הכרוך סביב צווארה.

"חבל ארוך יותר, חתיכת אידיוט."

האיש שלא ידע לנהוג נרגע למשמע הכינוי. הוא הרי היה ה"אידיוט" מזמן שזכר את עצמו. סביר להניח שאחיו הגדול והאהוב היה הראשון שטבע את הכינוי. או שאולי בבית הספר היסודי. או שאולי גם וגם. פרדריק קפץ שתי כיתות. מעֶמדה זו הוא הכין את הקרקע, שיתף את כולם במגבלות של אחיו. למשל הקושי למצוא את הכיתה הנכונה. לקרוא שעון.

מתוך נאמנות להרגליו, גם גרירת הקרוון של האישה תאבת המוות השתבשה. החבל נקשר לשני כלי הרכב, אבל כאשר האחראי על המבצע מתקשה להבדיל בין דוושת הבלם לדוושת הגז, המבצע בהחלט עלול להשתבש. האישה עמדה בצד וניסתה לכוון.

"בזהירות עכשיו. תאיץ. לא, רגע. יותר לאט. תתקדם לאט."

ריבוי הוראות במרחב קטן מדי. יוהן לחץ בכוח רב יותר על אחת הדוושות, ואז בכוח רב אפילו יותר על השנייה, לאיזון.

החבל השתחרר. הקרוון, שכבר נגרר מעט במעלה התלולית, שב והסתחרר במדרון, הפעם בלי עץ שיחסום את דהירתו. המסע הסתיים כעבור שמונים מטר, כשהקרוון התנגש בגוש סלעים אשר להבדיל מהסביבה, סירב להיכנע לשכבת הקרח העבה שכיסתה את האזור לפני כחמישה־עשר אלף שנים. גוש הסלעים הזה לא הועיל הרבה מאז. עד רגע זה, כשהקרוון הרעוע התנפץ לרסיסים על צלעו.

"אוי," אמר יוהן.

מה עוד נותר לומר? הנביאה בחנה את מקום משכנה, או נכון יותר, את מה שנותר ממנו. ואז היא תלתה מבט באשם.

"זה היה הבית שלי!"

יוהן עדיין ראה את היתרונות שבעניין.

"שבתוכו תכננת לתלות את עצמך!"

"מה זה קשור? אני אעשה מה שאני רוצה בבית שלי."

האיש נטול הכישרונות הסתכל במורד. מה שפעם היה קרוון הזכיר כעת בעיקר ערמת אשפה.

"ננקה את זה ביחד?"

הוא האמין שהוא מסוגל לעמוד במשימה.

"אתה לא רואה איך זה נראה? הקרוון שלי לא צריך ניקיון, הוא צריך סוחר גרוטאות. או קברן!"

המילה האחרונה הזכירה את מה שתכננה לעשות לפני כן.

"יש לך איזה וו להשאיל לי?"

יוהן לא עמד בקצב.

"כן, אני מניח שזה המעט שאני יכול לתרום..."

חצי אסימון נפל.

"מה תעשי עם הוו?"

"מה נראה לך?"

נפל גם החצי השני.

"בעצם, נזכרתי שנגמרו לי כל הווים. אולי במקום זה תרשי לי להזמין אותך לשתות משהו?"

הנביאה נכנעה.

"רק שיהיה משהו חזק."

"שבלי ביו־סימון? שנתון יפה."

"משהו חזק, אמרתי."

*

כל כמה שהיה יוהן איטי במחשבות, כך היה זריז במעשים. עוד לפני שהאישה האלמונית הספיקה לחזור ולשקוע בדכדוך, הוא הוציא שני כיסאות קמפינג, שולחן מתקפל עם מפה משובצת באדום־לבן, שתי כוסיות, בקבוק הַיילנד פארק וצלחת של תמרים ממולאים גבינת עיזים ובייקון פריך עם שקדים צלויים, שאותם ביקש לתת לפרדריק לקראת הנסיעה, אלא שאחיו הגדול חרחר בבוז וסירב.

"הוויסקי בגילי," אמר יוהן ומזג כוס לאורחת האובדנית.

"הגיע לפרקו," פסקה האישה ורוקנה את הכוס לפני שיוהן הספיק למזוג לעצמו.

"אוי," הגיב יוהן.

"אוצר המילים שלך מעניין."

"באמת?"

הוא הבין בציניות בערך כמו שהבין בנהיגה.

הנביאה לקחה את הבקבוק והתכבדה. הפעם בעדינות. טעמה ושתקה. המשיכה לשתוק וטעמה עוד קצת. הושיטה יד לתמרים. לרגע דומה היה שנעים לה, או לפחות לא רע לה. יוהן לא הצליח להבין מדוע תרצה להתאבד. מתוך נימוס הוא לגם שתי לגימות מבקבוק ההַיילנד פארק והושפע מעט מהאלכוהול. אולי לכן הוא אזר עוז לשאול. האישה כבר הייתה כוס אחת לפניו. אולי לכן היא טרחה לענות. או שפשוט ביקשה להבהיר משהו לעצמה.

בכל מקרה, בעודה יושבת בכיסא הקמפינג בשדה הבוצי בפאתי שטוקהולם היא התחילה לדבר. תחילה קצת. ואז קצת יותר. ועוד קצת. אמרה שתמיד הרגישה חריגה.

"מטומטמת?" שאל יוהן.

אולי הוא מצא נפש תאומה.

"לא."

היא תמיד הצטיינה בלימודים, אבל לא היו לה חברים. התרועעה רק עם המחשבות שלה.

יוהן הבין שגם לו לא היו חברים, אבל הוא אף פעם לא חשב על זה. הוא בעיקר בילה עם אחיו, ופרדריק תמיד חשב בשביל שניהם.

האישה המשיכה.

בחטיבת הביניים היא ראתה דברים ביתר בירור. היא באמת לא הייתה כמו האחרים. בזמן שוויקטוריה, מָלין ומריה הפכו מילדות לנערות, עם מסקרה, אופנה, סיגריות בהיחבא ויין אדום מהול בקוקה קולה, היא נשארה מצונפת בסריג הגדול שלה. אולי בגלל הסריג, או שאולי בגלל הגנטיקה, לא צמחו לה שדיים כפי שצמחו לבנות האחרות — בהנחה שהן לא רימו. המחשבה חלפה בראשה, אבל לא הטרידה אותה. במסגרתו של יקום בקוטר תשעים ושלושה מיליון שנות אור שהצליחה האנושות להשיג בשכלה, היא לא מצאה לנכון לייחס משמעות לשתי שקיות אורז מדודות שמישהי תחבה או לא תחבה לחזייה.

"אורז?" שאל יוהן ותהה איזה סוג.

בחטיבת הביניים הסתפקה האישה בספרי הפיזיקה והמתמטיקה, ובשלל רומנים בכריכה רכה על סיפורי אהבה בבתי חולים. היא הייתה מעדיפה סיפורי אהבה במעבדות, אבל לא מצאה ספרים כאלה.

"אני בעיקר צפיתי בסרטים," הודה יוהן.

בהפסקות ישבה עטויה בסריג שלה והכינה את שיעורי הבית של ויקטוריה ומלין. וספגה עלבונות כתודה.

"מתי כבר תסיימי, מפגרת?"

הנביאה לעתיד התנצלה על העיכוב והסבירה שאינה בטוחה מה התשובה הנכונה לשאלה מספר שתים־עשרה.

"אבל אחת־עשרה התשובות הראשונות בטוח נכונות."

ויקטוריה תלשה מידיה את הספר.

"מכוערת ואיטית. למה את קיימת בכלל?"

זו הייתה שאלה מהותית, וגדולה על ויקטוריה הצעירה באלף מונים. אבל היא פגעה בנשמתה של הנביאה לעתיד. בלי להעז ולהישיר מבט אל בת שיחתה, היא נעצה את עיניה בשורת האורניות ושאלה את עצמה:

"כן, למה בעצם אנחנו קיימים? ומי אנחנו? חלקיקים זעירים ביקום."

זה היה גדול על ויקטוריה ומלין. וגם על מריה. על כולן, בעצם.

"בואי, ויקי, נעשן ביחד סיגריה לפני השיעור באנגלית. המפגרת מלחיצה אותי."

*

יוהן הבין שעליו למזוג מן ההַיילנד פארק במינון קבוע כדי שהסיפור יימשך. הוא תהה איך קוראים לה, אבל הניח ששמה יתגלה בהמשך.

"תרצי עוד תמר? או בוטנים?"

האישה לא ענתה. היא לגמה לגימה ארוכה יותר מהוויסקי והמשיכה. היא באמת הייתה חייבת לפרוק.

כולם הרי חולמים על משהו. גם מי שלא מורידה את הסריג, שמרכיבה גשר על השיניים ושהמיומנויות החברתיות שלה שואפות לאפס. לחלום של האישה קראו מלטֶה. הוא היה יפה תואר, אין ספק, אבל בעיקר היה עדין. פעם הוא הרים את ספר המתמטיקה שנשמט מידיה, הושיט לה אותו ב"בבקשה", נגע קלות בכתף שלה, הישיר מבט לעיניה וחייך.

האם ביקש להעביר לה מסר? היא, מבוהלת מהאפשרות לקִרבה, הסיטה את מבטה והעיזה להרים אותו רק אחרי שמלטה יצא משדה הראייה.

הוא לא היה חייב לגעת בכתף שלה. והוא בכל זאת נגע. אולי הוא ביישן כמוה? הם הרי בשנות התשעים, בנות כבר רשאיות להזמין בנים לנשף. ואולי הוא רוצה ולא מעז? הוא לא נמנה עם הבנים הפופולריים בכיתה מאחר שהקפיד להכין שיעורי בית, כמוה. היה ביניהם משהו. בעיקר בשיעורים. התחושה שרק שניהם נוכחים. במרחק ארבע שורות זה מזה, ובכל זאת.

הנביאה לעתיד נקלעה לסערת נפש. מאבק התחולל בקרבה בין מי שביקשה להיות לבין מי שהפכה להיות. בעולמה, זה היה ההבדל בין ריחוף חופשי בחלל לבין הישאבות לחור שחור.

"האהבה הזאת," אמר יוהן, שלא היה בטוח לְמה הוא מתכוון.

היא קנתה לב ג'לי אדום במאפיית ברומן, ארוז בקופסה שקופה עם סרט פרפר. היא צירפה כרטיס, קשור בחוט מוזהב, וכתבה עליו: "תרצה לבוא איתי לנשף?"

הקופסה המתינה להזדמנות הנכונה במדף העליון בארונית שלה. המתינה שבעליה תאזור אומץ.

ואז רצה המקרה ומלטה עמד במסדרון במרחק מה עם כמה חברים. הוא עמד לצד הקבוצה, כאילו לא ממש מצא את מקומו ביניהם. האם הגניב מבטים לעברה כשחבריו לא שמו לב?

מה יקרה אם החבורה תתפזר, אם מלטה יישאר לבד כמה שניות? היא תהיה זריזה דיה? או הוא, במקרה הטוב. היא הייתה שקועה כל כך בהזדמנות העשויה להיווצר, שלא הבחינה בוויקטוריה, שהתקרבה מהצד השני.

"את מציצה על הבנים? אז יש מצב שאת חרמנית לא רק על הספרים שלך?"

ויקטוריה צחקה בלעג. והבחינה בלב! היא חטפה אותו מהמדף. פתחה את הקופסה. שלפה את סוכריית הג'לי ובלעה אותה בשתי לעיסות גדולות.

לא היה פשע גדול מזה נגד האנושות.

הבנים פנו בקצה המסדרון ונעלמו מהעין. מלטה התעכב עוד. הוא העיף מבט לעברה? או שהביט בגנבה בוויקטוריה? על זו שבפיה לב ג'לי. הוא הלך משם. הלב אבד, וכמוהו ההזדמנות.

 

יוהן לא היה בטוח שכדאי להוסיף ולהשקות את האלמונית. היא נראתה עצובה מאוד. ומה אם היא שוב תבקש וו?

"מה קרה אחרי זה?" הוא שאל בהיסוס.

"תמזוג," הורתה האישה.

 

אחרי התקרית עם מלטה היא נשאבה לחור השחור. השתקעה רובה ככולה בפיזיקה, ובשנים שלאחר מכן שינתה רק דבר אחד: היא קנתה סריג במידה גדולה יותר.

היא כיוונה לפרופסורה, אולי באקדמיה המלכותית למדעים, אבל בסוף הייתה מורה בחטיבת הביניים. אמנם מורה לפיזיקה, אבל בכל זאת. העבודה הייתה יכולה להיות נסבלת לולא התלמידים. התלמידים היו הדבר השנוא עליה. הם לא רצו לא להקשיב ולא ללמוד.

גם יוהן הרי היה תלמיד פעם. ומאחר שידע שאינו מסוגל ללמוד, הוא לא טרח להקשיב. זה יהיה בזבוז זמן. במקום זה ישב והגה מנות בראשו. לכן לא תרם למאמציהם של חבריו לכיתה לאמלל את המורים. אבל אפילו המחנכת הצליחה פעם אחת לכנות אותו בכינוי שבו כינו אותו כל היתר. זה היה כשהתבקש לאיית את המילה אופניים בלוח המחיק, ובמקום זה איית א־ו־פ־נ־ו־ע. הוא פשוט חשב שאופנוע מהיר יותר מאופניים, שימושי יותר. סביר להניח שלא הבין את המשימה, כי המחנכת נאנחה: "טוב, תשב, אידיוט."

"עכשיו אני נזכר," אמר יוהן. "הייתי גם חסר תקנה. לעיתים די קרובות."

האישה הייתה שקועה בעצמה מכדי להאזין או להעיר. ולכן המשיכה.

קרוב לעשר שנים היא הקדישה את כל זמנה הפנוי וחלק ניכר מזמן העבודה שלה למחקר. מה שהתחיל כהיפותזה פשוטה הפך לאובססיה, שאותה ביקשה לאשש בכל מחיר.

"עכשיו את משתמשת במילים שלא נוח לי איתן," אמר יוהן.

הנביאה אמרה שבגדול, היקום מתקרב לקיצו.

"איך קראו לו?"

"היקום. הוא יקרוס, ותוך שנייה אחת המעלות יצנחו ל־273.15 מתחת לאפס."

"איפה?"

"בכל מקום."

"גם בתוך הבתים?"

"מה אמרת הכינוי שלך?"

יוהן ניסה לדמיין כמה זה, או ליתר דיוק, כמה מעט זה, 273.15 מעלות מתחת לאפס.

"ומתי כל זה קורה?"

"ביום רביעי הבא בשעה 21:20. פּלוּס־מינוּס דקה. עוד לא ברור מה יהיו יחסי הגומלין בין לחץ האוויר לבין צפיפות החומר ברגעים האחרונים. השמטתי את החלק הזה כשהבנתי שבכל מקרה אני לא אסיים לפני שיהיה מאוחר מדי."

"לחץ האוויר וצפצפת החומר," הרהר יוהן.

"צפיפות החומר."