תאמינו לי

השאלה הראשונה

השאלה הראשונה שהאדם שאל כשכף רגלו דרכה על כדור הארץ היתה, ״למה?״ והתשובה המידית היתה, ״שלחנו הזמנות ואתה הפראייר היחיד שהגיע.״
מאז אנשים לא מפסיקים לשאול שאלות. מי אנחנו? מה אנחנו עושים פה? מאיפה באנו? האם לחיים הרצוג יש שפם או שזה סתם שוקו?
בתור אחד שמסתובב עם המון תשובות אני מאמין שהצלחתי למצוא להן את השאלות הנכונות. אני יודע שלא כולם ירצו להיעזר בניסיוני אבל בכנות, תנו לי קרדיט, אני טועה כל-כך הרבה שכנראה אני עושה משהו נכון.

מקומך המזערי ביקום

חיים

האם כדאי לחיות?

באופן כללי, כן. אם לא נולדת, המגבלות שלך עצומות. אנשים לא שמים עליך, אין לך השפעה, ואם תנסה לבקש שולחן במסעדה יתעלמו ממך.
מצד שני, אם אתה חי, המצב דומה מאוד, במיוחד השולחן במסעדה.
בואו בכל זאת נהיה ריאליים לשנייה. לידתנו היא לא בשליטתנו. מביאים אותנו לעולם מסיבות מגוונות. מישהו לא רצה שאחיך יגדל בן יחיד, מישהו רצה להמשיך את השושלת, מישהו לא ניחן בחוש טיימינג מי יודע מה. אבל איך שלא תתפלסף אתה כאן ואין מה לעשות. אתה חלק מהמוסד מעורר התהיות הזה שנקרא האנושות.
עם כניסתך למועדון אקסקלוסיבי זה, זכור שלושה חוקים בסיסיים שיקלו את שהייתך:
א. זה מה שיש.
ב. אל תגיד ׳הופ׳ לפני שקפצת.
ג. לעולם לא תצליח להשיג מונית כשאתה ממהר.

תסתכל בקנקן

לבוש

מה ללבוש?

לכאורה מה שבא לך, אבל זה לא כל-כך פשוט. לי קשה להחליט מה ללבוש בבוקר. אני לובש גרביים ושם אני נתקע.
ארון בגדים הוא מלכודת זמן.
הבעיה נובעת מטשטוש מסוים שפוקד אותך עם כל השכמה. כשאני מתעורר אני יושב על קצה המיטה ובוהה. באזור ׳ערב חדש׳ אני יוצא מזה.
מה ללבוש זו שאלה יותר מדי כבדת משקל לאנשים שהמוח שלהם קם שלוש שעות אחריהם. אני בבוקר מסוגל להחליף ארבע-עשרה חולצות לפני שאני קולט שאני בארון של אשתי. יש יותר מדי אופציות. ללכת על חפיף, מכופתר, ספורטיבי, כהה, בהיר. לאדם הקדמון לא היו את הבעיות האלה. את הדבר הראשון שהוא הרג הוא לבש.

האם להקשיב למוכר בחנות בגדים?

בשום פנים ואופן לא. ז׳קט עלול להיות קטן עליך בשלוש מידות והוא עדיין יגיד לך שאתה נולדת ללבוש אותו. כמובן שיש בזה מן הצדק אם היית לובש אותו כשנולדת. אני תמיד בודק מה המוכר לובש. אני שואל את עצמי אם בנאדם בחולצת פוליאסטר מקושקשת ומכנסי טרילין כתומים הוא יועץ האופנה האידיאלי.

מה ההבדל בין ביקיני לבין תחתונים?

התווית. בנות לובשות פיסות בד ננסיות אלה בגאווה ויוצאות אתן מהבריכה רטובות וצמודות. לו הן היו חושבות לרגע שאלה בעצם חזייה ותחתונים, הן היו רצות בהיסטריה למגבת. אך למה לנו הגברים לספר להן ולהרוס תופעה שמניבה לנו כל-כך הרבה נחת.
ככלל, בגדי ים של נשים מתכווצים מעונה לעונה. זה הגיע למצב שבחורות נראות יותר לבושות כשהן עירומות. בקצב הזה תעשיית הבדים תפשוט את הרגל. בנות לא יזדקקו לבגדי ים. בחורה תדביק על עצמה שלושה בולי דואר של תשעים אגורות והיא מסודרת.

יופי

האם יופי הוא בעיני המתבונן או בעיני האמא של זה שמתבוננים בו?

יופי הוא אכן מושג יחסי. כל אמא תאמר לך, עם היוולד בנה הטרי, שהוא הדבר היפה ביותר עלי אדמות. אך זהו שקר גס שאפילו האם המשופשפת ביותר מודעת לו בסתר לבה המטרנלי.
זה לא סוד שכשתינוק יוצא מרחם אמו הוא אדום, מכווץ ותווי פניו באופן די מדהים מזכירים שימפנזה. רוב הצעקות של נשים יולדות נשמעות כשהן רואות את התינוק. כשראיתי את בני הבכור לראשונה חשבתי שזה אחד באפריל. כשהתעשתתי הזמנתי וטרינר.
כשתינוק נולד הקומפלימנטים ברגרסיה. זה מתחיל ב״כמה שהוא יפה!״, אט-אט נסוגים ל״כמה שהוא מתוק״, ולבסוף, מטעמי נימוס, נעצרים ב״ללא ספק הוא תינוק מאוד, אה... שונה״.
יש אנשים שטוענים שיופי זה לא הכול וחשוב מה אופיו של האדם. בדרך כלל אלה אנשים מאוד מכוערים.
עם השנים חלק מאתנו מתייפים, וחלק מאתנו שומרים על אותה הבעת הלם שפקדה אותנו עם צאתנו לעולם. אני, למשל, חי על הגבול הדק הזה בין יופי ובין טעות. הדבר היפה ביותר שצלם אי פעם אמר עלי הוא שאני מאוד רדיופוני. אך השלמתי עם מגרעותי. אתה מה שאתה. או כמו שסדרן אחד אמר לי פעם, ״כל אדם חייב לדעת את מקומו.״

האם אפשר לעשות תמונת פספורט מוצלחת?

לא.
הבעיה נעוצה במעמד המביך הזה של לעמוד מול צלם ברחוב אלנבי, לרוב צלם חובב במקרה הטוב, ולנסות בכל כוחך להיראות טוב. בלתי אפשרי. גם אם אתה במקור בנאדם יפה, כל פוזה והבעה שתלביש על פניך בעת הקליק הגורלי ייראו בסופו של דבר מאולצות ופתטיות עד כאב. תמיד תיראה דפוק. בתמונות האלה כל מה שנותר הוא להוסיף למטה מספר אסיר. אם במקור אתה בנאדם שיופי זה לא בדיוק הצד המסחרי שלו, פשוט חבל על הזמן. דינך נחרץ בעוד הוריך התעלסו במיטה בלי שמץ של מושג איזה פצלוך הולך ליפול עליהם.
החדשות הרעות הן שאותה תמונת פספורט נהפכת למסמך הכי רשמי שברשותך והיא תשמש כרטיס ביקור שלך בכל ארץ שבה תחפוץ לבקר. הבעתך נטולת התקווה והטיפשית תהיה מוכרת בכל היבשות ברחבי העולם.
בכל ארץ שתגיע יגידו, ״אה, הנה ההוא עם ההבעה האידיוטית הזאת, זה בסדר, מסכן, תנו לו להיכנס.״

האם יש משהו מרענן יותר מיופי נשי?

לא. יופי נשי תמיד ערער את שיווי משקלו של הגבר המאוזן ביותר, מעיניה היוקדות של ונוס ועד לחיוכה המסתורי של המונה ליזה. אם כי טוענים שהחיוך המסתורי שלה נבע מזה שבעצם קראו לו מוני.
רבות נכתב על נשים שיופיין הדהים והקסים. פניה הזוהרות של הלנה מטרויה יכלו להשיק אלף ספינות, פניה הצחות של אליזבט טיילור השיקו אלף בעלים. ומנגד יש את דודה שלי. פנים ששום צייר אבסטרקט לא חשב עליהן. משרד הפנים ויתר לה על התמונה בתעודת זהות. ביקשו ממנה לעזוב גן חיות כי הפחידה את הקופים. הספר שלה הציע לה לעשות פוני עד הסנטר. היא דווקא רצתה לעשות מתיחת פנים אבל לא מצאה רופא שעובד עם מנוף.
הכול יחסי.