ספר קישוני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר קישוני
מכר
מאות
עותקים
ספר קישוני
מכר
מאות
עותקים

ספר קישוני

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'
  • קריינות: גבי ינון
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 30 דק'

אפרים קישון

אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, עיתונאי , מחזאי, תסריטאי , במאי קולנוע ותאטרון. (1924 - 2005) אפרים קישון, הראשי הסאטיריקנים בעולם, נולד בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן. קישון הוא ניצול שואה, אשר עלה במאי 1949 לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל 37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא"(1954), "באחד האמשים" (1962) "סליחה שניצחנו" ( 1967), "גומזים גומזים" (1969), "חור במסך" (1973), "פרטאצ'ה אהובתי" (1974) ספר משפחתי (1980) , הנחשב לספר העיברי הנפוץ והמתורגם העולם. ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העיברי הנקרא ביותר בעולם. אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם פרס נורדאו, פרס סוקולוב, פרס כינור דוד, פרס ז'בוטינסקי, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומאוניברסיטת בן גוריון, פרס האוסקר הישראלי להישגים קולנועייםף מועמדות לאוסקר ופרסי גלובוס הזהב. ב-2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קישון נפטר בינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו 6 נכדים. מתוך נימוקי השופטים למתן פרס ישראל, 2002: אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות, על יצירותיו המגוונות וחדות העין המשקפות את מגוון פניה של החברה הישראלית ומשמשות כלי להסברת עמדות העם בישראל לקהל קוראים רחב בעולם. מר אפרים קישון - פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות - מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה. אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת נסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה איתן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה. מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ותנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה. יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העליה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת העמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל. למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו. על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב. השופטים: פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לראשונה רואה אור אוסף מקיף מיצירתו הסיפורית של חתן פרס ישראל ואבי ההומור הישראלי אפרים קישון. המבחר כולל סיפורונים שנכתבו לאורך חצי מאה של שנות יצירה.

 

את ספר קישוני קוראים ואז צוחקים בקול, כשמבינים שהקומדיה האלוהית האמיתית מצויה כאן לידנו, בין כותלי הבית ובמורד הרחוב, בפרטי היומיום הפעוטים. סיפוריו חדי האבחנה של קישון הם דוח מפורט, אבסורדי, נוגע ללב ומשעשע מאין כמותו של חומרי הנפש המתאספים להם מתוך חיי השגרה ומרכיבים את חיינו. בין האישה הקפדנית והילדים המרעישים לבין אב שרק רוצה קצת שקט, לצד טיפוסים חביבים ותובעניים שממהרים ומאחרים ומציקים ומקסימים – דמויותיו הצבעוניות והמוכרות של קישון שזורות בביוגרפיה האישית של כל ישראלי.

 

אפרים קישון נחשב לסופר העברי הנקרא ביותר בעולם אחרי כתבי הקודש. הוא כתב למעלה מ-50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל-37 שפות. ספריו נמכרו ברחבי העולם בלמעלה מ-45 מיליון עותקים.

 

ספר קישוני רואה אור במלאת עשור למותו של אפרים קישון.

 

------------------------------------------------------------------------------

 

"מעלתו הגדולה של קישון היתה שהתבונן ותיעד את הישראלים מבפנים, אבל תמיד גם קצת מבחוץ. הרעיון הוא לתפוש את כל מה שדפוק פה, ובאותה נשימה, איכשהו, לאהוב את זה. כי קישון, מהמקום הכל כך לא-ישראלי שממנו בא, הגדיר פה את הישראליוּת. אבל בסופו של דבר, גם הישראליוּת היא שהגדירה אותו." (מודי בר-און)

 

"קישון מספק כמה מהתובנות המדויקות ומהניסוחים המשעשעים ביותר שנשמעו כאן על מצבנו העגום. מדינת ישראל, לפי קישון, היא 'המדינה היחידה המאפשרת לכל אחד, על פי חוק, להגיד את כל אשר עולה על דעתו, אבל אין בה אף חוק אחד המחייב מישהו להקשיב.'" (ליאור שליין)

פרק ראשון

פרטאצ'יה, אהובתי
 
בקצה המזרחי של אגן הים התיכון, באזור קולנוע מוגרבי, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית.
 
האקלים של ארץ זו הוא סובטרופי מאוד, הלחות והמסים גבוהים בה במיוחד, על כן נוצר במקום סוג חדש של אוכלוסייה בעלת אורח מחשבה גאליצו-אוריינטלי מובהק, הרי הוא שבט הפרטאצ'ים המפורסם.
את הפרטאצ'י הממוצע אפשר לזהות על פי סגולתו, שבשלוש וחצי הוא צריך להיות בחיפה. נוסף לכך, הוא מאחר. זאת אומרת, הוא איננו מאחר, הוא לא בא. אם אפשר למצוא אותו, אז בדרך כלל במקומות עם שלט "הכניסה אסורה בהחלט". אם הפרטאצ'י הקטן נכנס לאיזה מקום, הוא מיד נוגע בכל דבר, כדי לבדוק אם זה אמיתי. רואה סנדוויץ', נוגס ביס. רואה סוויץ', מסובב אותו. הוא אוהב לחטט, בכיסים, במגירות, באף.
הסימן הלאומי לנתין פרטאצ'יה-עילית הוא הבקבוק למטה. בכל מקום בעולם שיושבים בו, באולם קונצרטים או בקולנוע, אם שומעים בקבוק מתגלגל ברעש קצוב בין הרגליים על הרצפה, תכף יודעים ששם יושב פרטאצ'י.
ייחוד לאומי נוסף: המפתחות. בכיסו של הפרטאצ'י נמצאים עשרים ואחד מפתחות בממוצע, מהם שנים-עשר בלתי-מזוהים. כשהפרטאצ'י מגיע הביתה, הוא מנסה בדלת ערב-ערב שמונה מפתחות, עד שהוא מוצא את הנכון, אבל לא אכפת לו, מפני שהוא פרטאצ'י. הפיתרון: לאבד את כל הצרור. הוא אוהב לאבד. סוכן ביטחוני אחד של ממשלת פרטאצ'יה הגיע החודש לאיסטנבול עם המסמכים החסויים של המודיעין, וכשפתח את התיק הדיפלומטי הסתבר שזה תיק הקוסמטיקה של אשתו, זלמה לבית פרידמן. אז הוא טען, הסוכן הפרטאצ'י, שכך אמרו לו, להביא קוסמטיקה, והוסיף מה יש? קיבל נזיפה ופיצויים. עכשיו הוא סוכן ביטוח.
מאוד אופייני הוא יחסו העוין של הפרטאצ'י המצוי להוראות השימוש. אם כתוב על צדו של הארגז "צד זה למעלה!", הוא שם אותו למטה. אם כתוב באדום "זהירות, שביר!", הוא זורק את הארגז למעלה, אוטם אוזניו באצבע וקופץ הצדה. אם כתוב "לאכסן במקום יבש וקר", הוא שם את הזהו על הדוד החשמלי בחדר האמבטיה. לא קורה דבר, כי הדוד אינו פועל. הזמין את שטוקס לפני חודשיים, אבל לא בא. אז צבע את הדוד מחדש.
הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד - עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ'-טייפ. אם שם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק.
הפרטאצ'י אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש. מתלונן על הרעש. אם הרדיו שלו שורק, כעבור שנה הוא מצלצל לטכנאי. הטכנאי אומר: נסה להרים צד אחד. הוא מרים, הרעש נפסק. שם קופסת גפרורים מתחת לצד השמאלי של הרדיו. אם הרעש מתחדש - מחליף קופסה. או מכה את המכשיר. בצד ולמעלה, מכות שטוחות. בכלל, אם משהו מתקלקל, הפרטאצ'י מכה. פטפונים במיוחד. אם לא זז, מחכה יום-יומיים ושוב מכה אותו בצד. אז בדרך כלל זז. סטריאו.
במכונות גדולות הוא בועט. ההסקה המרכזית שלו מתחילה לפעול זה תריסר שנים רק אם מקבלת בעיטה בתרמוסטט. הפרטאצ'י יורד כל בוקר למרתף ובועט. לבסוף הוא שובר את הבוהן. אז מזמין את שטוקס, שטוקס לא בא. נסע לחיפה בשלוש וחצי. הפרטאצ'י קונה שישה תנורי נפט חדשים במקום ההסקה. שניים מן השישה פועלים, תוצרת פרטאצ'ית.
במוצרים של פרטאצ'יה-עילית חומרי לוואי לרוב. בלחם יש מוטרה, בשקיקי חלב מי-שופכין, בפיתה ג'וק, בשימורים שעון. העם הפרטאצ'י הוא עם הספר, על כן אפשר לזהות כל ספר פרטאצ'י תוך שניות אחדות על פי החוטים הלבנים המודבקים בדבק חם על צד הכריכה, ועל פי טביעות האצבעות של מעמד הפועלים בשולי הדפים. אם ברז פרטאצ'י לא מטפטף, הרי זה מפני שסגרו את המים. גם חשמל סוגרים מדי יום ביומו. הטורבינות בתחנה הותקנו הפוך. עכשיו צובעים אותן. יוסק'ה.
פרטאצ'י אמיתי מאמין בגלגול נשמות של חפצים. במנקה ציפורניים הוא מחזק ברגים, בעיפרון הוא מנקה ציפורניים, בגפרורים שרופים הוא כותב. בדרך כלל הוא כותב מספרי טלפונים על צד קופסת סיגריות קרועה, בשביל לאבד. אם הפרטאצ'י עצבני, הוא מטלפן, כי הקול "תפוס" מרגיע אותו. אם לא תפוס, מוריד את השפוֹף, יודע שזו טעות. אם העצבנות גוברת, הוא לוקח משכנתא. נוסע. הפרטאצ'י הגאה אוהב חופש, סטייק לבן. קונה בתשלומים, מיקסרים. אוהב היגיינה, ניקיון: אורז גבינה לבנה רק בעיתוני בוקר. חושו האסתטי מפותח: שם עמוד חשמל לפני כל כניסה ראשית. הוראות. את הכביש הוא פותח מדי פעם. כבלים, צינורות, סקרנות.
לשפה הפרטאצ'ית מילון עתיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!", רומז שהדבר בלתי-אפשרי. "תכף", זה שעתיים. "יום-יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא. אם פרטאצ'י מסרב, הרי הוא יאמר "תן צלצול". "מה יש", פירושו מה יש. גם חנטריש.
במלחמה הוא בדרך כלל מנצח. הפרטאצ'י נוסע בטנק בכיוון הפוך בגלל תנומה קלה, מכה את האויב שוק על ירך, חוזר, מנצח. יוצא לקרב בטור משאיות, הכול יש לו, תותח, תחמושת, פותחן, הכול חוץ ממפתח להחלפת גלגלים. אם יש פנצ'ר בדרך, הוא תקוע באמצע החזית. אבל אין פנצ'ר, מנצח.
חוץ מביטחון לא מעניין אותו דבר, פרט למכבי יפו וחגיגת הבר-מצווה של אביגדור. אוהב גם פיקניק. גבינה. ניירות. אם הרפובליקה הפרטאצ'ית תכבוש בקרוב את הירח, הרי יימצאו על פני הלבנה הדגל האמריקני, הסמל הסובייטי של פטיש ומגל, ועיתון ספורט עם חצי מרגרינה ומאה שלושים ושמונה בקבוקים ריקים. שוופס.
הוא בעצם בחור טוב, הפרטאצ'י המצוי. היה משתזף כל היום על שפת הים בכיסא נוח, אלמלא היה הכיסא שבור. הדביק את הרגל בפלסטלינה, אבל לא תפס. צריך לצבוע אותו. בינתיים הכול בסדר, שומרים על הקשר. אפשר בהחלט לחיות בצורה פרטאצ'ית, שאלה של הרגל.
*

אפרים קישון

אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, עיתונאי , מחזאי, תסריטאי , במאי קולנוע ותאטרון. (1924 - 2005) אפרים קישון, הראשי הסאטיריקנים בעולם, נולד בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן. קישון הוא ניצול שואה, אשר עלה במאי 1949 לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל 37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא"(1954), "באחד האמשים" (1962) "סליחה שניצחנו" ( 1967), "גומזים גומזים" (1969), "חור במסך" (1973), "פרטאצ'ה אהובתי" (1974) ספר משפחתי (1980) , הנחשב לספר העיברי הנפוץ והמתורגם העולם. ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העיברי הנקרא ביותר בעולם. אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם פרס נורדאו, פרס סוקולוב, פרס כינור דוד, פרס ז'בוטינסקי, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומאוניברסיטת בן גוריון, פרס האוסקר הישראלי להישגים קולנועייםף מועמדות לאוסקר ופרסי גלובוס הזהב. ב-2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קישון נפטר בינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו 6 נכדים. מתוך נימוקי השופטים למתן פרס ישראל, 2002: אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות, על יצירותיו המגוונות וחדות העין המשקפות את מגוון פניה של החברה הישראלית ומשמשות כלי להסברת עמדות העם בישראל לקהל קוראים רחב בעולם. מר אפרים קישון - פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות - מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה. אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת נסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה איתן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה. מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ותנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה. יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העליה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת העמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל. למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו. על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב. השופטים: פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור.

ספר קישוני אפרים קישון

פרטאצ'יה, אהובתי
 
בקצה המזרחי של אגן הים התיכון, באזור קולנוע מוגרבי, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית.
 
האקלים של ארץ זו הוא סובטרופי מאוד, הלחות והמסים גבוהים בה במיוחד, על כן נוצר במקום סוג חדש של אוכלוסייה בעלת אורח מחשבה גאליצו-אוריינטלי מובהק, הרי הוא שבט הפרטאצ'ים המפורסם.
את הפרטאצ'י הממוצע אפשר לזהות על פי סגולתו, שבשלוש וחצי הוא צריך להיות בחיפה. נוסף לכך, הוא מאחר. זאת אומרת, הוא איננו מאחר, הוא לא בא. אם אפשר למצוא אותו, אז בדרך כלל במקומות עם שלט "הכניסה אסורה בהחלט". אם הפרטאצ'י הקטן נכנס לאיזה מקום, הוא מיד נוגע בכל דבר, כדי לבדוק אם זה אמיתי. רואה סנדוויץ', נוגס ביס. רואה סוויץ', מסובב אותו. הוא אוהב לחטט, בכיסים, במגירות, באף.
הסימן הלאומי לנתין פרטאצ'יה-עילית הוא הבקבוק למטה. בכל מקום בעולם שיושבים בו, באולם קונצרטים או בקולנוע, אם שומעים בקבוק מתגלגל ברעש קצוב בין הרגליים על הרצפה, תכף יודעים ששם יושב פרטאצ'י.
ייחוד לאומי נוסף: המפתחות. בכיסו של הפרטאצ'י נמצאים עשרים ואחד מפתחות בממוצע, מהם שנים-עשר בלתי-מזוהים. כשהפרטאצ'י מגיע הביתה, הוא מנסה בדלת ערב-ערב שמונה מפתחות, עד שהוא מוצא את הנכון, אבל לא אכפת לו, מפני שהוא פרטאצ'י. הפיתרון: לאבד את כל הצרור. הוא אוהב לאבד. סוכן ביטחוני אחד של ממשלת פרטאצ'יה הגיע החודש לאיסטנבול עם המסמכים החסויים של המודיעין, וכשפתח את התיק הדיפלומטי הסתבר שזה תיק הקוסמטיקה של אשתו, זלמה לבית פרידמן. אז הוא טען, הסוכן הפרטאצ'י, שכך אמרו לו, להביא קוסמטיקה, והוסיף מה יש? קיבל נזיפה ופיצויים. עכשיו הוא סוכן ביטוח.
מאוד אופייני הוא יחסו העוין של הפרטאצ'י המצוי להוראות השימוש. אם כתוב על צדו של הארגז "צד זה למעלה!", הוא שם אותו למטה. אם כתוב באדום "זהירות, שביר!", הוא זורק את הארגז למעלה, אוטם אוזניו באצבע וקופץ הצדה. אם כתוב "לאכסן במקום יבש וקר", הוא שם את הזהו על הדוד החשמלי בחדר האמבטיה. לא קורה דבר, כי הדוד אינו פועל. הזמין את שטוקס לפני חודשיים, אבל לא בא. אז צבע את הדוד מחדש.
הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד - עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ'-טייפ. אם שם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק.
הפרטאצ'י אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש. מתלונן על הרעש. אם הרדיו שלו שורק, כעבור שנה הוא מצלצל לטכנאי. הטכנאי אומר: נסה להרים צד אחד. הוא מרים, הרעש נפסק. שם קופסת גפרורים מתחת לצד השמאלי של הרדיו. אם הרעש מתחדש - מחליף קופסה. או מכה את המכשיר. בצד ולמעלה, מכות שטוחות. בכלל, אם משהו מתקלקל, הפרטאצ'י מכה. פטפונים במיוחד. אם לא זז, מחכה יום-יומיים ושוב מכה אותו בצד. אז בדרך כלל זז. סטריאו.
במכונות גדולות הוא בועט. ההסקה המרכזית שלו מתחילה לפעול זה תריסר שנים רק אם מקבלת בעיטה בתרמוסטט. הפרטאצ'י יורד כל בוקר למרתף ובועט. לבסוף הוא שובר את הבוהן. אז מזמין את שטוקס, שטוקס לא בא. נסע לחיפה בשלוש וחצי. הפרטאצ'י קונה שישה תנורי נפט חדשים במקום ההסקה. שניים מן השישה פועלים, תוצרת פרטאצ'ית.
במוצרים של פרטאצ'יה-עילית חומרי לוואי לרוב. בלחם יש מוטרה, בשקיקי חלב מי-שופכין, בפיתה ג'וק, בשימורים שעון. העם הפרטאצ'י הוא עם הספר, על כן אפשר לזהות כל ספר פרטאצ'י תוך שניות אחדות על פי החוטים הלבנים המודבקים בדבק חם על צד הכריכה, ועל פי טביעות האצבעות של מעמד הפועלים בשולי הדפים. אם ברז פרטאצ'י לא מטפטף, הרי זה מפני שסגרו את המים. גם חשמל סוגרים מדי יום ביומו. הטורבינות בתחנה הותקנו הפוך. עכשיו צובעים אותן. יוסק'ה.
פרטאצ'י אמיתי מאמין בגלגול נשמות של חפצים. במנקה ציפורניים הוא מחזק ברגים, בעיפרון הוא מנקה ציפורניים, בגפרורים שרופים הוא כותב. בדרך כלל הוא כותב מספרי טלפונים על צד קופסת סיגריות קרועה, בשביל לאבד. אם הפרטאצ'י עצבני, הוא מטלפן, כי הקול "תפוס" מרגיע אותו. אם לא תפוס, מוריד את השפוֹף, יודע שזו טעות. אם העצבנות גוברת, הוא לוקח משכנתא. נוסע. הפרטאצ'י הגאה אוהב חופש, סטייק לבן. קונה בתשלומים, מיקסרים. אוהב היגיינה, ניקיון: אורז גבינה לבנה רק בעיתוני בוקר. חושו האסתטי מפותח: שם עמוד חשמל לפני כל כניסה ראשית. הוראות. את הכביש הוא פותח מדי פעם. כבלים, צינורות, סקרנות.
לשפה הפרטאצ'ית מילון עתיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!", רומז שהדבר בלתי-אפשרי. "תכף", זה שעתיים. "יום-יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא. אם פרטאצ'י מסרב, הרי הוא יאמר "תן צלצול". "מה יש", פירושו מה יש. גם חנטריש.
במלחמה הוא בדרך כלל מנצח. הפרטאצ'י נוסע בטנק בכיוון הפוך בגלל תנומה קלה, מכה את האויב שוק על ירך, חוזר, מנצח. יוצא לקרב בטור משאיות, הכול יש לו, תותח, תחמושת, פותחן, הכול חוץ ממפתח להחלפת גלגלים. אם יש פנצ'ר בדרך, הוא תקוע באמצע החזית. אבל אין פנצ'ר, מנצח.
חוץ מביטחון לא מעניין אותו דבר, פרט למכבי יפו וחגיגת הבר-מצווה של אביגדור. אוהב גם פיקניק. גבינה. ניירות. אם הרפובליקה הפרטאצ'ית תכבוש בקרוב את הירח, הרי יימצאו על פני הלבנה הדגל האמריקני, הסמל הסובייטי של פטיש ומגל, ועיתון ספורט עם חצי מרגרינה ומאה שלושים ושמונה בקבוקים ריקים. שוופס.
הוא בעצם בחור טוב, הפרטאצ'י המצוי. היה משתזף כל היום על שפת הים בכיסא נוח, אלמלא היה הכיסא שבור. הדביק את הרגל בפלסטלינה, אבל לא תפס. צריך לצבוע אותו. בינתיים הכול בסדר, שומרים על הקשר. אפשר בהחלט לחיות בצורה פרטאצ'ית, שאלה של הרגל.
*