נקמה מתוקה בע"מ

ראשית דבר

היה היה פעם, באימפריה האוסטרו־הונגרית, אמן מצליח יחסית. שמו הפרטי היה אדולף, והוא יתפרסם בעולם בעקבות משהו אחר.

אדולף הצעיר סבר כי אמנות אמיתית משקפת את המציאות כמות שהיא, כפי שהעין רואה אותה. בערך כמו תצלום, אם כי בצבע. "האמיתי הוא היפה," אמר, וציטט בדבריו צרפתי, שמעבר לציטוט הוא לא רצה לדעת שום דבר עליו.

בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים, כשאדולף כבר לא היה צעיר כפי שהיה לפנים, הוא דאג להעלות באש ספרים, אמנות ואפילו בני אדם בשם תמונת העולם הנכונה. הדבר הוביל בטווח הארוך למלחמה הגדולה ביותר בדברי ימי העולם עד אז. אדולף גם הפסיד וגם מת.

תמונת העולם שלו, תוך כדי כך, הורדמה, הונחה בצד.

חלק ראשון

1

לא היה לו מושג מי זה אדולף, והוא מעולם לא שמע על האימפריה האוסטרו־הונגרית. הוא גם לא היה צריך לדעת. הוא היה מְרַפֵּא עממי בכפר נידח בסוואנה האפריקאית. הוא השאיר אחריו עקבות כה מועטים באדמה האדומה, עתירת הברזל, עד שאף אחד כבר לא זכר את שמו.

הוא היה בעל יכולת בתחום הריפוי, אבל שִמעם של כישוריו לא יצא מעבר לעמק שלו, כפי שגם לא גונבו לאוזניו האירועים שקרו בעולם. הוא חי בצניעות. מת מוקדם מדי. למרות יכולותיו הוא לא הצליח לרפא את עצמו כשהיה בכך צורך של ממש. קבוצה קטנה אך נאמנה של מטופלים התאבלה עליו.

בנו הבכור היה בעצם צעיר מכדי לרשת אותו, אבל כך התנהלו הדברים, כך היה מאז ומתמיד, וכך יהיה.

היורש, רק בן עשרים, היה בעל מוניטין משמעותיים עוד פחות מאלה של אביו. הוא ירש את היכולת היחסית של אביו, אבל ללא שמץ ממזגו הנוח. הסתפקות במועט עד סוף חייו לא הייתה בשבילו.

השינוי התחיל כשבנה הצעיר בקתה חדשה לקבלת חולים עם חדר המתנה נפרד. הוא נמשך כשהתחיל הבחור לעטות חלוק לבן במקום שוּקָה,1 ונשלם כשהחליף את שמו ואת תוארו גם יחד. בנו של המרפא, שאיש לא זכר עוד את שמו, התחיל לקרוא לעצמו דוקטור אוֹלֵה מְבַּטיאן, על שם האיש אפוף המיתוסים, המסאי הגדול מכולם, המנהיג ואיש החזון. המקור מת מזמן, ולא הביע כל מחאה ממקום מושבו בעולם הבא.

עם כל שאר סממני הסדר הישן סולק גם המחירון של אבא על הטיפולים השונים. הבן כתב מחירון משלו, שעשה צדק עם הלוחם הגדול. לא הספיק עוד להגיע לטיפול עם אמצעי תשלום כגון שקית עלי תה או עם פיסת בשר מיובש, לא אם ציפה המטופל שלדוקטור יהיה זמן לקבל אותו. מחיר הטיפול בחולָיים פשוטים היה עכשיו תרנגולת, ובמורכבים יותר — עז. תמורת מקרים קשים ממש דרש הדוקטור פרה. זאת אומרת, אם המקרה לא נעשה קשה מדי. מתים טופלו חינם.

הזמן עבר. המרפאים בכפרים הסמוכים סגרו את המרפאות שלהם, הפסידו בתחרות משום שהמשיכו להיקרא כפי שנקראו תמיד והתעקשו שמסאי אמיתי לא לובש לבן. שמו של דוקטור אוֹלֵה מְבַּטיאן יצא למרחוק בד בבד עם התארכות רשימת המטופלים שלו. מכלאות הפרים והעיזים, מכורח המציאות, הורחבו ללא הפסקה. מספר המטופלים שעליהם ניסה אוֹלֵה את תמציות המרפא שלו היה רב כל כך עד שאלה נשמעו יעילות בדיוק כפי שטען.

המרפא בעל השם הגנוב כבר היה עשיר כשחגג את הולדת בנו הראשון. הקטן שרד את שנות הינקות הרות הסכנות, ועל פי המסורת, הוכשר במקצועו של האבא. אולה השני זכה לשנים רבות לצד אביו עד שהלה הלך לעולמו. בבוא היום הגורלי הוא המשיך להתקרא בשמו הגנוב של האב, אבל מחק את התואר "דוקטור" והעלה באש את החלוק הלבן, שכן חולים שהגיעו ממרחקים העידו כי ייתכן שרופאים, בניגוד למרפאים, קשורים לכישוף. למרפא שיצאו לו מוניטין של מכשף לא נותרו עוד ימים רבים במקצוע, וגם לא בחיים.

אחרי דוקטור אולה מבטיאן הגיע אפוא אולה מבטיאן האב. בנו הבכור, שגדל וירש את אביו ואת סבו, היה בתורו אולה מבטיאן הבן.

הסיפור הזה מתחיל איתו.