בריט-מארי היתה כאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בריט-מארי היתה כאן
מכר
אלפי
עותקים
בריט-מארי היתה כאן
מכר
אלפי
עותקים

בריט-מארי היתה כאן

4.5 כוכבים (164 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2948מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/09/2025

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

בריט־מארי לא מסוגלת לסבול אי־סדר. מגירות סכו"ם מבולגנות הן פשע בלתי־נסלח בעיניה. היא משכימה קום בשש בבוקר כי רק חולי נפש או עבריינים מתבטלים במיטה. הבעיה היא שלפעמים אנשים מפרשים את העצות המועילות שלה כביקורת, אף על פי שזאת כלל אינה הכוונה שלה. היא לא שופטת אחרים – לא משנה עד כמה הם חסרי נימוס, בעלי הרגלי ניקיון איומים או לוקים מבחינה מוסרית.
 
אבל בתוך־תוכה של הטרחנית הגמלונית והמאותגרת חברתית הזאת מסתתרת אישה בעלת דמיון, חלומות ולב חם, שאיש מהסובבים אותה אינו מודע לקיומה.
 
כאשר היא קמה ועוזבת את בעלה הבוגדני ומקבלת משרה מפוקפקת בעיירה שכוחת האל בּוֹרג, מוצאת את עצמה בריט־מארי נאלצת להתמודד עם רצפות מטונפות, חבורת ילדים חסרי משמעת וחולדה אחת, עקשנית במיוחד. אך להפתעתה היא דווקא משתלבת בחייהם של תושבי העיירה, חבורה יוצאת דופן של שתיינים, בטלנים, עבריינים צעירים ושוטר אחד נאה למדי.
 
וכך, בין שטיפת רצפות לניקוי חלונות, עריכת רשימות ואימון קבוצת הכדורגל הכושלת של ילדי בורג לקראת הטורניר האזורי, מתאהבת בריט־מארי בבורג, ובורג – וגם הקוראים – מתאהבים בה.
 
בריט־מארי היתה כאן הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, אנושי וחד־אבחנה, על חברויות בלתי־צפויות שמשנות אותנו לתמיד ועל היכולת של כל אחד, ולו השברירי ביותר, להפוך את העולם למקום טוב יותר.
 
פרדריק בקמן, יליד 1981 , הוא סופר, עיתונאי ובלוגר שוודי, שספריו תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי־מכר העולם בעולם ובישראל. הספרים הקודמים של בקמן: "איש ושמו אובה" ו"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה", ראו אף הם אור בידיעות ספרים. זהו ספרו השלישי.

פרק ראשון

1
 
מזלגות. סכינים. כפות.
בסדר הזה.
בְּרִיט־מַארי לא נוהגת לשפוט אנשים אחרים. ממש לא.
אבל אף אדם מתורבת לא היה מעלה בדעתו להניח את הסכינים והמזלגות במגירת המטבח בסדר אחר מזה.
בריט־מארי כאמור אינה טיפוס שיפוטי, כלל וכלל לא, אבל באמת, אנחנו לא חיות, נכון?
היום יום שני בחודש ינואר. היא יושבת ליד שולחן כתיבה קטן במשרד קטן בלשכת התעסוקה. לכאורה אין לנתון הזה שום קשר לסכינים ולמזלגות, אבל היא חושבת עליהם כי הם פשוט מסמלים את כל מה שהשתבש לאחרונה. סכינים ומזלגות צריכים להיות מונחים בסדר קבוע כי החיים אמורים להתנהל כסדרם. חיים כסדרם הם חיים נאים. בחיים כסדרם מנקים את המטבח, מסדרים את המרפסת ומטפלים בילדים. אנשים פשוט לא מבינים בכמה עבודה מדובר. כלומר, בסידור המרפסת.
בחיים כסדרם בהחלט לא יושבים בלשכת התעסוקה.
הצעירה שעובדת כאן מתהדרת בתסרוקת קצוצה, כמו של נער צעיר. לא שיש בזה משהו פסול, כמובן. לבריט־מארי אין דעות קדומות. זה ודאי נחשב מודרני. הצעירה מצביעה על דף וחיוכה משדר קוצר רוח.
״פשוט תמלאי כאן שם, מספר זהות וכתובת מגורים!״
בריט־מארי צריכה להירשם. כאילו היא איזו עבריינית. כאילו הגיעה הנה לגנוב משרה ולא למצוא משרה.
״חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה, ומוזגת קפה לכוס פלסטיק.
בריט־מארי לא שופטת אף אחד, באמת שלא, אבל מי מתנהג ככה? כוס פלסטיק! האם אנחנו נמצאים בזמן מלחמה? זה מה שבריט־מארי היתה רוצה לשאול את הצעירה, אבל מאחר שקֶנט תמיד מעודד את בריט־מארי להיות ״יותר חברותית״, היא פשוט מחייכת את החיוך הדיפלומטי ביותר שביכולתה להפיק וממתינה שהצעירה תציע לה תחתית לכוס.
קנט הוא בעלה של בריט־מארי. הוא יזם. מאוד מאוד מצליח. הוא עושה עסקים עם גרמניה והוא מאוד מאוד חברותי.
הצעירה נותנת לה שני מכלים קטנים עם חלב עמיד. לאחר מכן היא מושיטה לעברה כוס פלסטיק מלאה בכפיות חד פעמיות. ניכר בבריט־מארי שהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה.
״את לא רוצה חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה בבלבול.
בריט־מארי מנידה את ראשה ומעבירה את ידה על משטח השולחן כאילו היה מכוסה בפירורים בלתי־נראים לעין. ניירות מונחים בכל מקום, זה על זה. לצעירה ודאי אין זמן לסדר, היא מן הסתם עסוקה עד מעל הראש בקריירה שלה, מבינה בריט־מארי.
״אוקיי, אז רק את כתובת המגורים שלך כאן!״ מחייכת הצעירה אל הנייר.
בריט־מארי משפילה את עיניה אל חיקה ומברישה פירורים דמיוניים מחצאיתה. היא מתגעגעת למגירת הסכו״ם שלה. לחיים כסדרם. היא מתגעגעת לקנט, כי קנט הוא זה שממלא את כל הטפסים. ולכן, כשנראה שהצעירה שוב מתכוונת לפתוח את פיה, בריט־מארי מקדימה אותה.
״אם זה לא קשה מדי, הייתי רוצה לבקש ממך משהו להניח עליו את הספל.״
היא אומרת את זה בהדגשה מכוונת, אותה הדגשה שבה בריט־מארי נעזרת כשהיא נדרשת לכנות את הכוס שבידה ספל קפה, אף על פי שבסך הכול מדובר בכוס פלסטיק.
״מה?״ מופתעת הצעירה מצדו השני של השולחן, כאילו כוסות הן מוצר שאפשר פשוט להניח בכל מקום.
בריט־מארי משגרת לעברה את החיוך החברותי ביותר שלה.
״שכחת לתת לי תחתית. לא הייתי רוצה לשרוט את השולחן שלך, עמך הסליחה.״
נראה שהצעירה מצדו השני של השולחן לא מבינה את חשיבותן של תחתיות. או של ספלי קפה. או של מראות, מסיקה בריט־מארי על בסיס התסרוקת של הצעירה מולה.
״שטויות, זה לא חשוב,״ פוטרת אותה הצעירה בקלילות ומצביעה על משטח פנוי על השולחן.
כאילו החיים כל כך פשוטים. כאילו אין שום משמעות לשימוש בתחתיות או לסדר הסכו״ם במגירות מטבח. הצעירה מקישה בעיפרון על הנייר, ליד הריבוע של הכתובת. בריט־מארי נושפת בסבלנות, זו כלל לא אנחה.
״למיטב ידיעתי לא נהוג להניח כוסות היישר על השולחן. תביני, זה שורט את המשטח.״
הצעירה בוחנת את המשטח. נראה כאילו חבורת ילדים ניסתה לאכול ממנו תפוחי אדמה במזלגות בחושך.
״שטויות, גם ככה השולחן הזה כל כך בלוי ושרוט!״ היא מחייכת.
בריט־מארי צועקת בלב.
״אני מבינה שלא העלית בדעתך שזה נובע מאי־שימוש בתחתיות,״ היא מציינת.
היא אומרת את זה בהתחשבות רבה, כמובן. ממש לא כמו איזו ״פסיבית־אגרסיבית״, כפי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה מאחורי גבה. האמת היא שבריט־מארי אינה אגרסיבית כלל. היא מתחשבת. אחרי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה כך, הקפידה על התנהגות מתחשבת במיוחד למשך שבועות.
פניה של הצעירה מלשכת התעסוקה לובשות הבעה מעט מאומצת. היא מעסה את גבותיה.
״כן... כלומר, שמך הוא בריט, נכון?״
״בריט־מארי. רק אחותי קוראת לי בריט,״ מתקנת אותה בריט־מארי.
״אם רק תוכלי... למלא את הפרטים פה. בבקשה,״ מפצירה בה הצעירה.
בריט־מארי פוזלת אל הטופס שתובע ממנה להצהיר מהי כתובתה ומי היא. המסקנה החד־משמעית של בריט־מארי היא שבעידן הנוכחי הזכות להיות בן אדם כרוכה בניירת אין־סופית. כמות מופרכת של אדמיניסטרציה רק כדי שהחברה תאפשר לך להיות חלק ממנה.
לבסוף היא משרבטת בחוסר רצון את שמה, מספר תעודת הזהות שלה ומספר הטלפון הנייד שלה. את הריבוע של הכתובת היא משאירה ריק.
״איזו השכלה יש לך, בריט־מארי?״ חוקרת אותה הצעירה.
בריט־מארי לופתת את תיקה בחוזקה.
״ברצוני לציין שההשכלה שלי מצוינת,״ היא מודיעה.
״אבל אין לך השכלה רשמית?״ שואלת הצעירה.
בריט־מארי נושפת קצרות דרך האף. זו כמובן לא נחירה. בריט־מארי אינה מסוג האנשים שנוחרים.
״לידיעתך, אני פותרת המון תשבצים. ואת זה בטח שלא עושים בהיעדר השכלה,״ היא מודיעה ומרגישה מותקפת.
היא לוגמת לגימה קטנה ביותר. הקפה אפילו לא מזכיר את הקפה של קנט. קנט מכין קפה משובח, כולם אומרים את זה תמיד. בריט־מארי אחראית על התחתיות וקנט אחראי על הקפה. כך הם יצרו לעצמם חיים משותפים.
״הו,״ מתרשמת הצעירה, מחייכת חיוך מעודד ומנסה: ״אז איזה ניסיון תעסוקתי יש לך?״
״המשרה האחרונה שלי היתה במלצרות. צוינתי לשבח אין־ספור פעמים,״ מודיעה לה בריט־מארי.
תקווה זעירה ניצתת בעיניה של הצעירה. היא תכבה במהרה.
״ומתי זה היה?״
״בשנת 1978,״ משיבה בריט־מארי.
״הו,״ מגיבה הצעירה ומנסה, לא בהצלחה יתרה, להסוות את תגובתה האמיתית באמצעות חיוך. ואז היא ממשיכה לנסות:
״ומאז לא עבדת?״
״עבדתי מאז מדי יום ביומו, סייעתי לבעלי בניהול החברה שלו,״ משיבה בריט־מארי הפגועה.
נראה שהצעירה שוב מטפחת תקווה. היה אפשר להניח שבשלב הזה כבר תבין שלא כדאי לה.
״ומה היו תפקידייך המוגדרים בחברה?״
״טיפלתי בילדים ודאגתי שביתנו יהיה ייצוגי,״ משיבה בריט־מארי.
הצעירה מחייכת כדי להסוות את אכזבתה, כמו שעושים אנשים שלא מבינים את ההבדל בין ״כתובת מגורים״ לבין ״בית״. ההתחשבות היא שעושה את כל ההבדל. בזכותה יש תחתיות וספלי קפה אמיתיים ומיטות ששמיכותיהן משוכות כה חזק עד שקנט מתבדח עם מכריו שהסיכוי לשבור את הרגל אם מועדים על מפתן הדלת של חדר השינה ״גבוה יותר אם נוחתים על כיסוי המיטה מאשר על הרצפה.״ בריט־מארי שונאת שהוא מתבטא באופן הזה. הרי אנשים מתורבתים נוהגים להרים את רגליהם כאשר הם חוצים את מפתן הדלת, נכון? האם זו בקשה מוגזמת? שכולנו נתנהג כמו בני אדם?
כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״
זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?
הצעירה מציצה בשעונה.
״או... קיי,״ היא אומרת.
לבריט־מארי נדמה שהיא שומעת שמץ של ביקורת בקולה.
״הילדים הם תאומים, ויש לנו מרפסת. לתחזק מרפסת זה המון עבודה,״ היא מתגוננת.
הצעירה מהנהנת בזהירות.
״בני כמה ילדייך?״
״אלו ילדיו של קנט. הם בני שלושים.״
״אז הם כבר עזבו את הבית?״
״כמובן.״
הצעירה מגרדת בתסרוקת שלה. נראה שהיא מחפשת שם דבר־מה.
״ואת בת שישים ושלוש?״
״כן,״ עונה בריט־מארי בנימה שמבהירה שמבחינתה מדובר במידע שולי ביותר.
הבחורה מכחכחת בגרונה ונראה שלדעתה בכל זאת לא מדובר בפרט כה שולי.
״טוב, בריט־מארי, בואי נדבר בכנות. עם המשבר הכלכלי וכל זה, כלומר, אין הרבה משרות לאנשים ב... מצבך.״
נדמה שהמילה ״מצבך״ לא היתה הבחירה הראשונה שלה לסיום המשפט. בריט־מארי נושמת עמוקות ומבליגה בחיוך.
״קנט טוען שהמשבר הכלכלי מאחורינו. תביני, הוא יזם. כך שהוא מבין בדברים שהם אולי קצת נשגבים מבינתך.״
הצעירה ממצמצת ארוכות ומעיפה מבט נוסף בשעון.
״כן, אבל כאילו... רשמתי אותך ו...״
הצעירה נראית לחוצה וזה מלחיץ את בריט־מארי. לכן היא מחליטה בזריזות להחמיא לצעירה, כמחווה של רצון טוב. היא תרה במבטה בחדר אחר חפץ שראוי למחמאה ולבסוף פולטת, ״התסרוקת שלך מאוד מודרנית.״
היא מחייכת את החיוך החברותי ביותר שלה. אצבעותיה של הצעירה נעות במבוכה אל פדחתה.
״מה? אה. תודה.״
״אמיץ מאוד מצדך להסתפר כל כך קצר כשיש לך מצח כה גבוה,״ מהנהנת בריט־מארי בהתחשבות.
נראה שהצעירה נעלבת, אף על פי שהדברים נאמרו ברוח טובה. נראה שזה מה שקורה כשמנסים להתיידד עם צעירים בימינו. הצעירה מתרוממת מכיסאה.
״תודה שבאת, בריט־מארי. את רשומה במאגר הנתונים שלנו. נהיה בקשר!״
היא מושיטה את ידה במחוות פרידה. בריט־מארי קמה ומניחה את כוס הקפה בכף ידה המושטת.
״מתי?״ היא דורשת לדעת.
״ובכן, קשה להגיד...״ עונה הצעירה.
בריט־מארי מחייכת בדיפלומטיות. כלל לא באופן מאשים.
״זאת אומרת שאתם מצפים שפשוט אשב ואמתין, כאילו אין לי משהו טוב יותר לעשות. האם זו כוונתך?״
הצעירה בולעת רוק.
״ובכן, עמיתתי תיצור איתך קשר בנוגע לקורס לדורשי עבודה ו...״
״אני לא רוצה שום קורס. אני רוצה עבודה,״ מסבירה בריט־מארי.
״כן, כן, אבל קשה לדעת מתי משהו יצוץ,״ מנסה הצעירה להסביר.
בריט־מארי שולפת פנקס מתיקה.
״נאמר, מחר?״
״מה?״ שואלת הצעירה.
״האם ייתכן שמשהו יצוץ מחר?״ שואלת בריט־מארי.
הצעירה מכחכחת בגרונה.
״ובכן, זה יכול לקרות, או יותר נכון התכוו...״
בריט־מארי דולה עיפרון מהתיק, מחמיצה פנים תחילה אל העיפרון ולאחר מכן אל הצעירה.
״האם אפשר להטריד אותך ולבקש ממך מחדד?״ היא מבקשת.
״מחדד?״ חוזרת הצעירה על מילותיה כאילו בריט־מארי ביקשה כלי עבודה עתיק יומין.
״אני חייבת להוסיף את הפגישה שלנו לרשימה,״ מיידעת אותה בריט־מארי.
ישנם אנשים שלא מבינים את חשיבותן של רשימות, אבל אלוהים יודע שבריט־מארי לא נמנית עמם. יש לה כל כך הרבה רשימות עד שהיא חייבת לנהל רשימה שמתעדת את כל הרשימות האחרות. אחרת כל דבר יכול לקרות. היא עלולה למות. או לשכוח לקנות אבקת סודה.
הצעירה מושיטה לה עט וממלמלת משהו על כך ש״למען האמת אין לי זמן מחר״, אבל בריט־מארי עסוקה מדי בבחינת העט ולכן לא שומעת.
״ממתי רושמים רשימות בעט?״ היא מתפרצת, כפי שמתבקש להתפרץ על אנשים שלא מבינים שמוכרחים גם מדי פעם למחוק דברים שמופיעים ברשימות.
נראה שהצעירה רוצה שבריט־מארי תלך.
״זה מה שיש לי. אבל אין לי זמן מחר...״
״הַא,״ קוטעת אותה בריט־מארי.
בריט־מארי מרבה לומר ״הא.״
לא כמו הא הא כשצוחקים, אלא ״הא״, הברה שיש בה נימת אכזבה. כמו מה שנהוג לומר כשמגלים מגבת רטובה מושלכת על רצפת האמבטיה. ״הא״. בריט־מארי נוהגת לכווץ את שפתיה אחרי שהיא אומרת ״הא״, כדי להדגיש שאינה מתכוונת להוסיף עוד דבר. מה שלא קורה בדרך כלל.
הבחורה מהססת. בריט־מארי אוחזת בעט בשאט נפש. היא פותחת את הרשימה של ״יום שלישי״ בפנקס, ובראש הרשימה, מעל ״לנקות״ ו״לערוך קניות״, היא רושמת ״לשכת התעסוקה תיצור איתי קשר״. היא מחזירה את העט. הצעירה מחייכת חיוך מלאכותי.
״היה נחמד להכיר אותך! נהיה בקשר!״ היא אומרת אבל ברור שאינה מתכוונת לכך.
״הא,״ מהנהנת בריט־מארי.
לאחר מכן בריט־מארי יוצאת מלשכת התעסוקה. הצעירה ודאי חושבת לתומה שזאת הפעם האחרונה שתראה את בריט־מארי, אבל זה משום שהיא אינה מבינה את הרצינות התהומית שבריט־מארי מייחסת לרשימות שלה. טוב, הצעירה מעולם לא ראתה את המרפסת של בריט־מארי.
זו מרפסת נאה, נאה להדהים.
חודש ינואר בחוץ, צינת חורף באוויר אך אין שלג על האדמה. המעלות צנחו מתחת לאפס אך אין לכך הוכחות נראות לעין. זו העונה הגרועה ביותר עבור צמחי מרפסת. אחרי שעזבה את לשכת התעסוקה בריט־מארי ניגשת אל חנות אחרת מזו הקבועה וקונה את כל מה שמופיע ברשימה שלה. היא לא אוהבת לערוך קניות לבדה משום שאינה אוהבת לדחוף את עגלת הקניות. קנט תמיד מסיע את העגלה, בריט־מארי פוסעת לצדו ואוחזת בדופן. לא משום שהיא מנסה לנווט, אלא מפני שהיא אוהבת להחזיק בדברים שגם הוא מחזיק בהם. זה יוצק בה תחושה שפניהם מועדות לאותו מקום. היא סועדת את ארוחת הערב הקרה שלה בשעה שש בדיוק. היא רגילה להישאר ערה בלילות ולהמתין לקנט ולכן היא מנסה להכניס את המנה שלו למקרר. אבל המקרר היחיד כאן בחדר עמוס בבקבוקוני אלכוהול קטנים מאוד. היא צונחת על מיטה שאינה שלה ומשפשפת את הקמיצה, הרגל מגונה שמעיד על סערת רגשות. לפני כמה ימים ישבה על מיטתה וסובבה את טבעת הנישואים שלה, אחרי שניקתה באופן יסודי במיוחד את המזרן עם אבקת סודה. כעת היא משפשפת את פיסת העור הלבנה שעליה ענדה את הטבעת עד לאחרונה. אמנם למבנה שבו היא שוהה יש כתובת, אך זאת ממש לא כתובת מגורים או בית. על הרצפה מונחות שתי אדניות פלסטיק מוארכות שנועדו לצמחי מרפסת, אבל חדר המלון נטול מרפסת. לבריט־מארי אין למי לחכות הלילה.
אך היא בכל זאת מחכה.

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
164 דירוגים
110 דירוגים
34 דירוגים
17 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
10/7/2024

בהתחלה כעסתי על בריט-מארי, תיעבתי אותה. אבל דף ועוד דף התאהבתי בה. קשה היה לה להשתחרר מהנוקשות, הכפיתיות, חוסר הטאקט והעליבות. וככל שהיא השירה אותם מעל כתפיה, כך אני התקרבתי לחבקה. המלצה חמה מאד לספר מצחיק ומדמיע.

1
1/7/2025

כל כך כיף לקרוא את כל מה שכתב בקמן ממתק לנשמה

19/5/2025

צחקתי בכיתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא

20/4/2025

נפלא ומרגש! קשה שלא להתאהב בבריט מארי וכל הדמויות הססגוניות בבורג.

6/3/2025

נהדר

18/2/2025

וואווו ספר כל כך מרגש ופיוטי. להתאהב בדמויות

22/1/2025

אי, נהדר!!!!

14/1/2025

אהבתי ממש. מהנה וכתוב בצורה ייחודית.

9/1/2025

ספר מהנה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לחזור ולקרוא בימים קשים

6/1/2025

ספר נפלא!!! צחקתי בקול על תיאורה ומחשבותיה של בריט מארי. מאישה שקופה שהועידה עצמה לבחור את מה שבוחרים בשבילה, הופכת בצניעות לבעלת משמעות כה גדולה עבור אחרים. ״ בגיל מסויים מגיע הזמן לחשוב איך לחיות את החיים….״ כך בספר. ממליצה בחום, אהבתי את בריט מארי .

31/12/2024

כרגיל לקבלן כתיבה קולחת ומעניינת. סיפור מרגש על אנשים.

19/12/2024

ספר נהדר.

3/12/2024

ספר מקסים מרגש ומצחיק. לקח לי זמן להתחבר אבל מאוד נהניתי!

13/9/2024

ספר יפהפה,משעשע ונוגע ללב

11/9/2024

מיוחד רגיש. צחקתי בקול רם

27/8/2024

ספר נהדר. עדין, מרגש ונוגע. מומלץ.

24/8/2024

ספר מעולה, מרגש על דמעות. על אנשים שעל סף ייאוש מוצאים אור ותקווה. על חברויות שנרקמות ועל התפתחות אישית.

15/8/2024

פרדריק בקמן עם כתיבה יוצאת דופן - ספר שנון, חד ונוגע.

11/8/2024

ספר נפלא!! תענוג לקרוא וחבל שהסתיים. ממליצה

25/7/2024

סיפור מרגש כל כך על אהבה, הגשמה, אמון בסביבה, ועל הרבה אומץ! כבר כמעט שנה שלא מצליחה לקרוא ספר ואותו בכל דקה פנויה נשאבתי לתוכו. למרות שהסוף מפתיע ולא ברור לעיתים היה אפשר להרגיש ולשמוע את פעימות הלב שלי מתגברות בזכות האשה המיוחדת הזו בריט מארי, כמה אני שמחה שהיית פה! תודה

6/7/2024

מצוין

29/6/2024

ספר שהוא מתנה, בריט מארי, בתכונותיה הבלעדיות לה, גרמו לי להתרגש ולמצוא השראה וכוח ולהזכר בדברים החשובים בחיים

13/4/2024

ספר מקסים שגרם למגוון רגשות. משעשע, מרגש וגם מעציב. נהנתי מאוד

1/4/2024

אהבתי.ההתלבטות מה חשוב בחיים .האם אני חשוב בחיים,מה אני רוצה ומה מצפים ממני? חלוקת תפקידים .מעורר שאלות .באיזה מקום הקורא מול בריט מארי .מחיים שקטים ומונוטוניים לחיים מלאי רגש עם כדורגל

27/3/2024

ספר נפלא

26/3/2024

ספר מיוחד. לוקח זמן להתאהב בגיבורת הסיפור אבל כשזה קורה היא מרגשת ומיוחדת. סיפור נוגע

1/3/2024

כמה אהבתי!!! ספר מיוחד, שנון וזורם

19/2/2024

ספר מקסים ונוגע ללב

28/1/2024

ספר רגיש ומהמם

12/1/2024

ספר מצחיק, מרגש, מרתק. כתוב בהומור בלתי מתנשא. אהבתי את הספר מאד

6/1/2024

ספר מקסים, מומלץ מאוד, מלא ברגשות אנושיים ומעורר תקווה, סופר מוכשר.

3/1/2024

מכמיר לב, מצחיק, עצוב, לעיתים משונה. ממש אהבתי!!!

24/12/2023

נהנתי מאוד. ספר מתוק-מריר.

11/12/2023

מקסים, רגיש ומרגש ולפעמים גם מצחיק. מומלץ!

8/12/2023

יפהפה. ספר של פעם בניחוח זכרונות ילדות. מזכיר לי את הספר "פרחים לגברת האריס". אהבתי כל עמוד!

18/11/2023

כהרגלו של בקמן, ספר רגיש, מתאר בצורה מדוייקת את מכאובי הלב, הפחדים והצרכים הרגשיים של כולנו. נפלא, פשוט ספר נפלא

7/11/2023

נפלא, כמו כ נפלא כמו כל ספריו של בקמן.

1/11/2023

מהנה, גדוש אהבת אדם, תענוג של ממש

29/10/2023

מצחיק, עצוב, סוחף, מרגש, שובה לב. כתמיד, פרדריק בקמן המוכשר מצליח להכניס אותנו אל הלב והמחשבה של הדמויות, לחוות יחד איתן ולחוש כל כך הרבה רגשות בבת אחת...

12/10/2023

מקסים

2/10/2023

מצוין

25/9/2023

ספר מיוחד שתופס אותך ברגישות ובדיוק שלו. משעשע ונוגע ללב. נהנתי ממנו מאד. מומלץ !

19/9/2023

יפה ורגיש

16/9/2023

מדהים מרגש שנון מעורר השראה ומחשבה

8/9/2023

ספר מקסיםםםם ושווה לב. כל כך שנון ונהדר. לאורך כל הקריאה חייכתי לעצמי. לפעמים צחקתי בקול. לפעמים הזלתי דמעה או ליבי נעצר. פשוט מקסים ושווה לב :)

27/8/2023

כתיבה מעניינת וזורמת שמצליחה להביא את הקורא לתוך עולמה של מארי

4/8/2023

מרגש מהנה לקריאה

1/8/2023

ממליצה בחום

30/7/2023

ספר מקסים. ממש כיף לקרוא הוא מצחיק מרגש עצוב ורגיש - כל מה שספר טוב צריך. ממליצה

16/7/2023

ספר רגיש ומרגש. נהדר!!!

10/4/2023

סוחף ונוגע ללב

16/2/2023

נוגע ללב, כתוב ברגישות ומתוך התבוננות מרתקת בנפש האדם. כל אדם. מבוגר או ילד. יש תקווה לאהבה

9/2/2023

במילה אחת: נפלא.

30/9/2022

פרדריק בקמן שוב מציג גלריית טיפוסים משולי החברה, משעשעים, נרגנים ואט אט מגלים את עצמם ואת כוחם. אם אהבתם את איש ושמו אובה, תתחברו גם לבריט מרי ולאנשים הטובים של בורג.

22/3/2022

ספר מרגש שנכנס ללב. מומלץ בחום

11/3/2022

לבקמן יש את הניצוץ הנדיר לכתוב סיפור קצר לאורך סיפור ארוך. מה שכתוב בין השורות מהפנט ומאיר אף יותר מהסיפור עצמו . כמה מהר אנו נוטים לשפוט את עצמנו ואחרים. כמה אהבה חשובה לחיים כמו אויר וכמה תחושת שייכות מערסלת את הבדידות . מאסטר פיס.

3/1/2022

ספר ניפלא, כתוב ברגישות והומור.

19/7/2021

נפלא. רגיש.

14/6/2021

מצוין ונוגע ללב.

17/5/2021

ספר נפלא. כתוב בהומור ובכישרון רב. נוגע במעמקי נפשו של האדם.

19/3/2021

בתחילה חשתי שזה המשך מעייף לספר "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה", אך בהמשך הספר למדתי לחבב את בריט-מארי, והסיפור הפך נוגע ללב וסוחף. מומלץ מאוד

22/1/2021

ספר קסום, כתוב יפה,מכיל דמויות ייחודיות , כאלה שאנחנו פוגשים כנראה יום יום בלי לדעת .

27/10/2020

ספר סוחף. שלא בוחל בלהציג דמויות מגוונות. לספר סיפורים עצובים ומהוהים בטון שנוסך בהם גוון נעים ועדין. על השבריריות של הקיום.

16/9/2020

סיפור נהדר ומיוחד

11/4/2020

ספר מקסים. מי שאהב את איש ושמו אובה, יאהב גם את הספר הזה. הוא כתוב בסגנון מיוחד עם הומור דק והרבה אנושיות.

29/3/2020

ספר מקסים.

13/8/2019

ספר מקסים. ישנם חלקים קצת מייגעים, אך לעומתם הרבה רגעים מצחיקים ומרגשים...

14/7/2019

מאד נהנתי

2/7/2019

ספר מרגש. מאוד נהנתי

2/7/2019

ספר מצחיק, עצוב, מרגש ומסעיר

16/5/2019

יפה מאוד.

23/7/2018

ספר משעשע, שאינו חוסך מגיבוריו ביקורת ומקוראיו את צער החיים, אך הכל מתוך ראייה אופטימית וטובת לב. מתוק ומומלץ.

10/7/2025

מעניין וכתוב בהומור.

16/4/2025

מקסים

24/3/2025

באיפוק, הרבה הומור וחכמת חיים מצליח בקמן לייצר דמות שובת לב ולאפשר לנו הקוראים לגלות את האדם מתחת להגנות. מעורר מחשבה ומלמד, נהניתי מאוד

26/2/2025

יפה קריא ומתגלגל עם קצת הומור והרבה אהבת אדם

21/2/2025

ספר קסום כמו כל הספרים של בקמן

5/2/2025

בריטי מארי היא אדם מיוחד, שבלי להתכוון סוחף אחריו עיירה מנונמנת לתהילה מחודשת. ממליץ בחום.

23/1/2025

ספר מקסים ונוגע ללב עוד הצלחה מבית היוצר

13/1/2025

בכיתי וצחקתי התרגשתי וציפיתי לקרוא היתה חוויה משמעותית ומרחיבה את הלב. האהבה לכדורגל כפי ששזורה פה היא מדבקת ויוצרת זווית ראייה עמוקה ומחברת

7/12/2024

ספר מרגש על אישה שעושה תהליך פנימי של הכרת ערך עצמה, על ידי יציאה מהגבולות הנוקשים שלה עצמה.

19/10/2024

כרגיל עם בקמן. ספר אנושי , מצחיק ומרגש

7/9/2024

מחמם לב

27/5/2024

איזה כיף של סיפור

24/2/2024

חביב

26/12/2023

ספר משעשע ביותר

24/2/2023

ספר עדין ומענג. קראתי ביומיים של אסקפיזם

16/3/2022

פחות התחברתי לדמות של בריט-מארי לעומת הדמות של אוּבה, מספרו האחר והמוצלח יותר לדעתי של הסופר. אבל עדיין ולמרות זאת, מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה של פרדריק בקמן המשלבים חום, שנינות והבחנות מדויקות של החיים.

27/12/2021

נחמד, מצחיק, עצוב , נהנתי לקרוא ונהנתי מדמותה של בריט מרי, סיפור על תקווה במקום שאיבד את התקווה.

2/1/2020

לא משתווה לספרו המצוין של בקמן ׳איש ושמו אובה׳ וגם לא לספרו המפתיע ׳סבתא שלי מוסרת תודה וסליחה׳ (שבו הופיעה בריט-מארי לראשונה כשחקנית משנה). אבל הספר כמו קודמיו שומר על הסגנון האירוני והמשעשע מצד אחד והכל כך אנושי ונוגע ללב מצד שני. גם בספר זה מוצגת החברה השוודית כמשלבת כשווים מול שווים מקומיים ומהגרים בני לאומים שונים, אנשים בריאים ואנשים עם מגבלה גופנית, אנשים קשי יום מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית ואנשים מסודרים כלכלית מהעיר הגדולה ומעל כולם שורה רוחם של איקאה והכדורגל. אל תצפו ליותר מידי ותהנו מאד.

9/8/2019

קצת מייגע. לא הצלחתי לסיים

28/6/2019

ספר נהדר!!! גלרית הדמויות הזויה מצחיק בטרוף (גם דימעה קטנה לפעמים) כתוב בצורה שנונה
ומעניינת, מומלץ !!!

18/5/2019

ספר מר מתוק הומור דק וציני. אהבתי.

7/8/2025

הספר מתחיל כמו ספר נוסחה. כותרת הנוסחה: "המטמורפוזה של האיש האנטיפתי". מרכיבי הנוסחה: קחו איש או אישה (אני אשתמש בלשון זכר כדי להקל) רצוי קשיש (אם כי רוב הקשישים אינם משתנים) בעל אופי מסוגר, אנטי חברתי, קשה, בודד, תצוותו לו ילדים או בני נוער או משפחה צעירה וקולנית (רצוי ממעמד נמוך יותר משל הקשיש) ואחרי תקופה נוצר קשר הדוק ביניהם, החשדנות מתמוססת והקשיש, ראה זה פלא, משתנה לחלוטין. אתם חושבים שפרדריק בקמן המציא את הנוסחה? אז זהו, שלא. למרות שאיש ושמו אובה, ספרו הפופולארי הקודם, הוא אותו ספר נוסחתי. פרנסס הודג'סון ברנט כבר השתמשה בנוסחה בסוף המאה התשע עשרה, בספרה לורד פונטלרוי הקטן, הנוסחה בוודאי זכורה לכם מהסרט ניחוח אישה, והנה שוב, אין חדש תחת השמש. בריט-מארי, היא האשה הקשישה מהנוסחה. רגע, רגע, מה זה קשישה... היא בת שישים ושלוש, מכונה "זקנה" פעמים רבות בספר, ואני כבר יותר מבוגרת ממנה ומרגישה צעירה לגמרי. ובכן, בריט-מארי... רגע, רגע, הערת ביניים: אם היו קוראים לה רק בריט (כמו שכינתה אותה אחותה שנהרגה) הספר היה קצר בשלושים עמודים לפחות. חשבתם על זה? ועוד הערת ביניים לפני שאתחיל בביקורת, כבר בסקירה על איזה ספר דני או שבדי מעידן הפריחה של הספרות הסקנדינבית, הערתי כי הסקנדינבים וגם הגרמנים חיים בפועל כמה שנים פחות מאזרחי מדינות אחרות. כל שם של רחוב מסתיים ב"גאסן" או "גאטן" או "שטראסה". תעשו חשבון, בנאדם ממוצע כותב את כתובתו במסמכים רשמיים או מציין אותה בשיחות עשרות אלפי פעמים בחייו. עכשיו תחשבו כמה זמן יקר מתבזבז על ה"גאסן" וה"גאטן" וה"שטראסה" האלה. כמה שנים יורדות לטימיון. ובכן, בריט-מארי, שאקרא לה בריט כדי לקצר את הסקירה, היא אשה בעלת מאפיינים בולטים של O.C.D, בכל הנוגע לניקיון וסדר. היא גם נטולת הומור ולשונה שלוחה לומר את כל אשר על ליבה. בקיצור, מאותגרת חברתית. לטעמי יש לה הרבה מאפיינים של אספרגר, אבל נדמה לי שהסופר לא התכוון לזה. נדמה לי שמרוב רצון להיצמד לנוסחה שלו, הוא טועה ומטעה ומפריז לחלוטין בתיאור אופייה והליכותיה של בריט. בתקופה זו של חייה בריט פרודה מבעלה מפני שבגד בה. היא נוטשת אותו לאחר אירוע לב, ומחפשת עבודה שתפרנס אותה. בלשכת התעסוקה שולחת אותה בחורה צעירה לעיירה ושמה בורג (מיד נתאר קצת את העיירה) כדי לנהל את המרכז הקהילתי במשך כמה שבועות. בעיירה בורג יש עסק אחד שהוא פיצריה-דואר-מספרה-חנות פרחים-חנות מכולת (כל שאר העסקים נסגרו מזמן) והעסק הרבגוני הזה מנוהל על ידי צעירה בכיסא גלגלים המכונה "מישהי" לאורך כל הספר. גם אם תסיימו אותו ביחד עם בריט, לא יוודע לכם מה שמה של "מישהי". חוץ מהעסק הזה יש עדת בטלנים בעיירה וכמה בני נוער עזובים שאוהבים כדורגל. פרדריק בקמן עושה מאמצים נלהבים להגחיך את דמותה של בריט, לגרום לנו ליהנות מההומור הספוג בכל שורה בספר. למותר לציין, כי ההומור מתבזבז על הקוראת (אני) שלא מוצאת שום דבר מצחיק בדמותה הקשה והנוקשה ונטולת הגינונים החברתיים של בריט. לבריט, כאמור יש אובססיה נוראה בכל הנוגע לניקיון והתיאורים החוזרים שלה ושל הניקיון שהיא עורכת בכל דקה ושנייה, אמורים להצחיק אותנו. אבל לדוגמה, היא מבלה כמה ימים ולילות במרכז הקהילתי, ולא ברור אם ומתי היא מתקלחת בכלל, כך שניקיון הוא דבר יחסי לגמרי. ואם אתה בתור סופר הופך את הדמות שלך לאובססיבית בענייני ניקיון מוטב שתהיה עקבי. וכך חולפת לה מחצית מהספר. בריט מנקה ומצחצחת בכל פינה שהיא מגיעה אליה בעיירה הלא-כל-כך נקייה, בורג, ועל הדרך היא מוצאת את עצמה מתמנה למאמנת כדורגל, למרות שהיא יודעת עוד פחות ממני על כדורגל. אם חשבתם שהמאמנת בריט תביא את הקבוצה שלה לניצחון, טעיתם, מפני שבתוך ים הקלישאות שבהם טובע הספר, לפחות הקלישאה הזאת נמנעת מאיתנו. ואז מגיעה המחצית השנייה (של הספר, לא של משחק הכדורגל) וביחד עם השינוי שחל בבריט, חל שינוי בלתי צפוי בספר. בריט עדיין מנקה, אבל ההומור מידלדל, נעשה פחות כפייתי ויותר נעים. (בריט אמנם מכינה לחולדה כל ערב חטיף על צלחת עם מפית מגולגלת וגם משוחחת עם החולדה, אגב, ראיתם חולת ניקיון שמתיידדת עם חולדה?) אבל בריט מתיידדת גם עם תושבי העיירה ועם הילדים, שחקני הכדורגל. הסיפור, כאמור, עובר מטמורפוזה גדולה הרבה יותר מבריט, הוא נינוח, ספק פילוסופי, ספק מהורהר, התיאורים הרבה יותר ספרותיים, האובססיה של הסופר מתמתנת, וספר שכל מחציתו הייתי בטוחה שיקבל ממני שני כוכבים, הופך לשלושה וחצי ואפילו יותר. והחיוכים שנחסכו ממני בגלל ההומור המתאמץ והקלוקל, הופכים לעצב דק ואפילו דוק של דמעות התרגשות. ציטוט מחלקו האחרון של הספר: "היא תוהה אם אלה הבחירות או הנסיבות שהופכות אותנו למי שאנחנו. היא תוהה מה תובעני יותר: להיות מאלה שקופצים או מאלה ש

31/12/2024

ספר חכם, מצחיק ומעניין

18/12/2024

נוגע ללב. קשה לקריאה, דורש קריאה איטית. לכאורה , מציאות רגילה של מקום קצת נידח , עם משבר כלכלי, אבל חושף כיצד אנשים מתמודדים יחד עם הקשיים. הדמות הראשית מעניינת ומעוררת חמלה. היכולת של הסופר להזדהות עם אנשים קשישים מעוררת הערכה. קצת קשה לי עם החזרה על "ניקתה אבק בלתי נראה". אוקי, הבנתי מה ההפרעה. זה קצת כמו סוף-העולם, כי הישוב הזה התרוקן מתוכן, וגם לדמות הראשית זה סוף-העולם, כי היא חושבת שאבדה הכל. אבל , דוקא במקום הזה היא מוצאת משמעות ומטרה , וסוחפת איתה בני-נוער אבודים שמאמינים בה ואוהבים אותה.

9/12/2024

אהבתי, מסופר אחרת ואפילו מרגש

26/10/2024

טרחני וקצת משעמם, יש בו אמנם תובנות לחיים, אבל לא מעבר. אפשר לוותר

13/8/2024

יפה מאוד

24/3/2024

סיפור אנושי מאוד,אם כי לא מציאותי בעליל. קצת מיציתי את ז'אנר הספרים שמדברים על אנשים שנמצאים על הספקטרום.

12/11/2022

חביב. נע בין משעשע לטרחני

23/12/2021

ספר נעים לקריאה

19/11/2017

ספר מעורר חיוך אך הסיפור נמתח יתר על המידה עד הסוף המפתיע.

3/1/2024

פשטני, יומרני, משעמם.

16/9/2023

משעמםםםםםםם, פטפטני וחסר פואנטה. לאור הסופרלטיבים שקיבל אכזבה רבתי.

28/2/2025

לא משהו. לא קריא ממליצה להימנע

בריט-מארי היתה כאן פרדריק בקמן
1
 
מזלגות. סכינים. כפות.
בסדר הזה.
בְּרִיט־מַארי לא נוהגת לשפוט אנשים אחרים. ממש לא.
אבל אף אדם מתורבת לא היה מעלה בדעתו להניח את הסכינים והמזלגות במגירת המטבח בסדר אחר מזה.
בריט־מארי כאמור אינה טיפוס שיפוטי, כלל וכלל לא, אבל באמת, אנחנו לא חיות, נכון?
היום יום שני בחודש ינואר. היא יושבת ליד שולחן כתיבה קטן במשרד קטן בלשכת התעסוקה. לכאורה אין לנתון הזה שום קשר לסכינים ולמזלגות, אבל היא חושבת עליהם כי הם פשוט מסמלים את כל מה שהשתבש לאחרונה. סכינים ומזלגות צריכים להיות מונחים בסדר קבוע כי החיים אמורים להתנהל כסדרם. חיים כסדרם הם חיים נאים. בחיים כסדרם מנקים את המטבח, מסדרים את המרפסת ומטפלים בילדים. אנשים פשוט לא מבינים בכמה עבודה מדובר. כלומר, בסידור המרפסת.
בחיים כסדרם בהחלט לא יושבים בלשכת התעסוקה.
הצעירה שעובדת כאן מתהדרת בתסרוקת קצוצה, כמו של נער צעיר. לא שיש בזה משהו פסול, כמובן. לבריט־מארי אין דעות קדומות. זה ודאי נחשב מודרני. הצעירה מצביעה על דף וחיוכה משדר קוצר רוח.
״פשוט תמלאי כאן שם, מספר זהות וכתובת מגורים!״
בריט־מארי צריכה להירשם. כאילו היא איזו עבריינית. כאילו הגיעה הנה לגנוב משרה ולא למצוא משרה.
״חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה, ומוזגת קפה לכוס פלסטיק.
בריט־מארי לא שופטת אף אחד, באמת שלא, אבל מי מתנהג ככה? כוס פלסטיק! האם אנחנו נמצאים בזמן מלחמה? זה מה שבריט־מארי היתה רוצה לשאול את הצעירה, אבל מאחר שקֶנט תמיד מעודד את בריט־מארי להיות ״יותר חברותית״, היא פשוט מחייכת את החיוך הדיפלומטי ביותר שביכולתה להפיק וממתינה שהצעירה תציע לה תחתית לכוס.
קנט הוא בעלה של בריט־מארי. הוא יזם. מאוד מאוד מצליח. הוא עושה עסקים עם גרמניה והוא מאוד מאוד חברותי.
הצעירה נותנת לה שני מכלים קטנים עם חלב עמיד. לאחר מכן היא מושיטה לעברה כוס פלסטיק מלאה בכפיות חד פעמיות. ניכר בבריט־מארי שהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה.
״את לא רוצה חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה בבלבול.
בריט־מארי מנידה את ראשה ומעבירה את ידה על משטח השולחן כאילו היה מכוסה בפירורים בלתי־נראים לעין. ניירות מונחים בכל מקום, זה על זה. לצעירה ודאי אין זמן לסדר, היא מן הסתם עסוקה עד מעל הראש בקריירה שלה, מבינה בריט־מארי.
״אוקיי, אז רק את כתובת המגורים שלך כאן!״ מחייכת הצעירה אל הנייר.
בריט־מארי משפילה את עיניה אל חיקה ומברישה פירורים דמיוניים מחצאיתה. היא מתגעגעת למגירת הסכו״ם שלה. לחיים כסדרם. היא מתגעגעת לקנט, כי קנט הוא זה שממלא את כל הטפסים. ולכן, כשנראה שהצעירה שוב מתכוונת לפתוח את פיה, בריט־מארי מקדימה אותה.
״אם זה לא קשה מדי, הייתי רוצה לבקש ממך משהו להניח עליו את הספל.״
היא אומרת את זה בהדגשה מכוונת, אותה הדגשה שבה בריט־מארי נעזרת כשהיא נדרשת לכנות את הכוס שבידה ספל קפה, אף על פי שבסך הכול מדובר בכוס פלסטיק.
״מה?״ מופתעת הצעירה מצדו השני של השולחן, כאילו כוסות הן מוצר שאפשר פשוט להניח בכל מקום.
בריט־מארי משגרת לעברה את החיוך החברותי ביותר שלה.
״שכחת לתת לי תחתית. לא הייתי רוצה לשרוט את השולחן שלך, עמך הסליחה.״
נראה שהצעירה מצדו השני של השולחן לא מבינה את חשיבותן של תחתיות. או של ספלי קפה. או של מראות, מסיקה בריט־מארי על בסיס התסרוקת של הצעירה מולה.
״שטויות, זה לא חשוב,״ פוטרת אותה הצעירה בקלילות ומצביעה על משטח פנוי על השולחן.
כאילו החיים כל כך פשוטים. כאילו אין שום משמעות לשימוש בתחתיות או לסדר הסכו״ם במגירות מטבח. הצעירה מקישה בעיפרון על הנייר, ליד הריבוע של הכתובת. בריט־מארי נושפת בסבלנות, זו כלל לא אנחה.
״למיטב ידיעתי לא נהוג להניח כוסות היישר על השולחן. תביני, זה שורט את המשטח.״
הצעירה בוחנת את המשטח. נראה כאילו חבורת ילדים ניסתה לאכול ממנו תפוחי אדמה במזלגות בחושך.
״שטויות, גם ככה השולחן הזה כל כך בלוי ושרוט!״ היא מחייכת.
בריט־מארי צועקת בלב.
״אני מבינה שלא העלית בדעתך שזה נובע מאי־שימוש בתחתיות,״ היא מציינת.
היא אומרת את זה בהתחשבות רבה, כמובן. ממש לא כמו איזו ״פסיבית־אגרסיבית״, כפי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה מאחורי גבה. האמת היא שבריט־מארי אינה אגרסיבית כלל. היא מתחשבת. אחרי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה כך, הקפידה על התנהגות מתחשבת במיוחד למשך שבועות.
פניה של הצעירה מלשכת התעסוקה לובשות הבעה מעט מאומצת. היא מעסה את גבותיה.
״כן... כלומר, שמך הוא בריט, נכון?״
״בריט־מארי. רק אחותי קוראת לי בריט,״ מתקנת אותה בריט־מארי.
״אם רק תוכלי... למלא את הפרטים פה. בבקשה,״ מפצירה בה הצעירה.
בריט־מארי פוזלת אל הטופס שתובע ממנה להצהיר מהי כתובתה ומי היא. המסקנה החד־משמעית של בריט־מארי היא שבעידן הנוכחי הזכות להיות בן אדם כרוכה בניירת אין־סופית. כמות מופרכת של אדמיניסטרציה רק כדי שהחברה תאפשר לך להיות חלק ממנה.
לבסוף היא משרבטת בחוסר רצון את שמה, מספר תעודת הזהות שלה ומספר הטלפון הנייד שלה. את הריבוע של הכתובת היא משאירה ריק.
״איזו השכלה יש לך, בריט־מארי?״ חוקרת אותה הצעירה.
בריט־מארי לופתת את תיקה בחוזקה.
״ברצוני לציין שההשכלה שלי מצוינת,״ היא מודיעה.
״אבל אין לך השכלה רשמית?״ שואלת הצעירה.
בריט־מארי נושפת קצרות דרך האף. זו כמובן לא נחירה. בריט־מארי אינה מסוג האנשים שנוחרים.
״לידיעתך, אני פותרת המון תשבצים. ואת זה בטח שלא עושים בהיעדר השכלה,״ היא מודיעה ומרגישה מותקפת.
היא לוגמת לגימה קטנה ביותר. הקפה אפילו לא מזכיר את הקפה של קנט. קנט מכין קפה משובח, כולם אומרים את זה תמיד. בריט־מארי אחראית על התחתיות וקנט אחראי על הקפה. כך הם יצרו לעצמם חיים משותפים.
״הו,״ מתרשמת הצעירה, מחייכת חיוך מעודד ומנסה: ״אז איזה ניסיון תעסוקתי יש לך?״
״המשרה האחרונה שלי היתה במלצרות. צוינתי לשבח אין־ספור פעמים,״ מודיעה לה בריט־מארי.
תקווה זעירה ניצתת בעיניה של הצעירה. היא תכבה במהרה.
״ומתי זה היה?״
״בשנת 1978,״ משיבה בריט־מארי.
״הו,״ מגיבה הצעירה ומנסה, לא בהצלחה יתרה, להסוות את תגובתה האמיתית באמצעות חיוך. ואז היא ממשיכה לנסות:
״ומאז לא עבדת?״
״עבדתי מאז מדי יום ביומו, סייעתי לבעלי בניהול החברה שלו,״ משיבה בריט־מארי הפגועה.
נראה שהצעירה שוב מטפחת תקווה. היה אפשר להניח שבשלב הזה כבר תבין שלא כדאי לה.
״ומה היו תפקידייך המוגדרים בחברה?״
״טיפלתי בילדים ודאגתי שביתנו יהיה ייצוגי,״ משיבה בריט־מארי.
הצעירה מחייכת כדי להסוות את אכזבתה, כמו שעושים אנשים שלא מבינים את ההבדל בין ״כתובת מגורים״ לבין ״בית״. ההתחשבות היא שעושה את כל ההבדל. בזכותה יש תחתיות וספלי קפה אמיתיים ומיטות ששמיכותיהן משוכות כה חזק עד שקנט מתבדח עם מכריו שהסיכוי לשבור את הרגל אם מועדים על מפתן הדלת של חדר השינה ״גבוה יותר אם נוחתים על כיסוי המיטה מאשר על הרצפה.״ בריט־מארי שונאת שהוא מתבטא באופן הזה. הרי אנשים מתורבתים נוהגים להרים את רגליהם כאשר הם חוצים את מפתן הדלת, נכון? האם זו בקשה מוגזמת? שכולנו נתנהג כמו בני אדם?
כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״
זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?
הצעירה מציצה בשעונה.
״או... קיי,״ היא אומרת.
לבריט־מארי נדמה שהיא שומעת שמץ של ביקורת בקולה.
״הילדים הם תאומים, ויש לנו מרפסת. לתחזק מרפסת זה המון עבודה,״ היא מתגוננת.
הצעירה מהנהנת בזהירות.
״בני כמה ילדייך?״
״אלו ילדיו של קנט. הם בני שלושים.״
״אז הם כבר עזבו את הבית?״
״כמובן.״
הצעירה מגרדת בתסרוקת שלה. נראה שהיא מחפשת שם דבר־מה.
״ואת בת שישים ושלוש?״
״כן,״ עונה בריט־מארי בנימה שמבהירה שמבחינתה מדובר במידע שולי ביותר.
הבחורה מכחכחת בגרונה ונראה שלדעתה בכל זאת לא מדובר בפרט כה שולי.
״טוב, בריט־מארי, בואי נדבר בכנות. עם המשבר הכלכלי וכל זה, כלומר, אין הרבה משרות לאנשים ב... מצבך.״
נדמה שהמילה ״מצבך״ לא היתה הבחירה הראשונה שלה לסיום המשפט. בריט־מארי נושמת עמוקות ומבליגה בחיוך.
״קנט טוען שהמשבר הכלכלי מאחורינו. תביני, הוא יזם. כך שהוא מבין בדברים שהם אולי קצת נשגבים מבינתך.״
הצעירה ממצמצת ארוכות ומעיפה מבט נוסף בשעון.
״כן, אבל כאילו... רשמתי אותך ו...״
הצעירה נראית לחוצה וזה מלחיץ את בריט־מארי. לכן היא מחליטה בזריזות להחמיא לצעירה, כמחווה של רצון טוב. היא תרה במבטה בחדר אחר חפץ שראוי למחמאה ולבסוף פולטת, ״התסרוקת שלך מאוד מודרנית.״
היא מחייכת את החיוך החברותי ביותר שלה. אצבעותיה של הצעירה נעות במבוכה אל פדחתה.
״מה? אה. תודה.״
״אמיץ מאוד מצדך להסתפר כל כך קצר כשיש לך מצח כה גבוה,״ מהנהנת בריט־מארי בהתחשבות.
נראה שהצעירה נעלבת, אף על פי שהדברים נאמרו ברוח טובה. נראה שזה מה שקורה כשמנסים להתיידד עם צעירים בימינו. הצעירה מתרוממת מכיסאה.
״תודה שבאת, בריט־מארי. את רשומה במאגר הנתונים שלנו. נהיה בקשר!״
היא מושיטה את ידה במחוות פרידה. בריט־מארי קמה ומניחה את כוס הקפה בכף ידה המושטת.
״מתי?״ היא דורשת לדעת.
״ובכן, קשה להגיד...״ עונה הצעירה.
בריט־מארי מחייכת בדיפלומטיות. כלל לא באופן מאשים.
״זאת אומרת שאתם מצפים שפשוט אשב ואמתין, כאילו אין לי משהו טוב יותר לעשות. האם זו כוונתך?״
הצעירה בולעת רוק.
״ובכן, עמיתתי תיצור איתך קשר בנוגע לקורס לדורשי עבודה ו...״
״אני לא רוצה שום קורס. אני רוצה עבודה,״ מסבירה בריט־מארי.
״כן, כן, אבל קשה לדעת מתי משהו יצוץ,״ מנסה הצעירה להסביר.
בריט־מארי שולפת פנקס מתיקה.
״נאמר, מחר?״
״מה?״ שואלת הצעירה.
״האם ייתכן שמשהו יצוץ מחר?״ שואלת בריט־מארי.
הצעירה מכחכחת בגרונה.
״ובכן, זה יכול לקרות, או יותר נכון התכוו...״
בריט־מארי דולה עיפרון מהתיק, מחמיצה פנים תחילה אל העיפרון ולאחר מכן אל הצעירה.
״האם אפשר להטריד אותך ולבקש ממך מחדד?״ היא מבקשת.
״מחדד?״ חוזרת הצעירה על מילותיה כאילו בריט־מארי ביקשה כלי עבודה עתיק יומין.
״אני חייבת להוסיף את הפגישה שלנו לרשימה,״ מיידעת אותה בריט־מארי.
ישנם אנשים שלא מבינים את חשיבותן של רשימות, אבל אלוהים יודע שבריט־מארי לא נמנית עמם. יש לה כל כך הרבה רשימות עד שהיא חייבת לנהל רשימה שמתעדת את כל הרשימות האחרות. אחרת כל דבר יכול לקרות. היא עלולה למות. או לשכוח לקנות אבקת סודה.
הצעירה מושיטה לה עט וממלמלת משהו על כך ש״למען האמת אין לי זמן מחר״, אבל בריט־מארי עסוקה מדי בבחינת העט ולכן לא שומעת.
״ממתי רושמים רשימות בעט?״ היא מתפרצת, כפי שמתבקש להתפרץ על אנשים שלא מבינים שמוכרחים גם מדי פעם למחוק דברים שמופיעים ברשימות.
נראה שהצעירה רוצה שבריט־מארי תלך.
״זה מה שיש לי. אבל אין לי זמן מחר...״
״הַא,״ קוטעת אותה בריט־מארי.
בריט־מארי מרבה לומר ״הא.״
לא כמו הא הא כשצוחקים, אלא ״הא״, הברה שיש בה נימת אכזבה. כמו מה שנהוג לומר כשמגלים מגבת רטובה מושלכת על רצפת האמבטיה. ״הא״. בריט־מארי נוהגת לכווץ את שפתיה אחרי שהיא אומרת ״הא״, כדי להדגיש שאינה מתכוונת להוסיף עוד דבר. מה שלא קורה בדרך כלל.
הבחורה מהססת. בריט־מארי אוחזת בעט בשאט נפש. היא פותחת את הרשימה של ״יום שלישי״ בפנקס, ובראש הרשימה, מעל ״לנקות״ ו״לערוך קניות״, היא רושמת ״לשכת התעסוקה תיצור איתי קשר״. היא מחזירה את העט. הצעירה מחייכת חיוך מלאכותי.
״היה נחמד להכיר אותך! נהיה בקשר!״ היא אומרת אבל ברור שאינה מתכוונת לכך.
״הא,״ מהנהנת בריט־מארי.
לאחר מכן בריט־מארי יוצאת מלשכת התעסוקה. הצעירה ודאי חושבת לתומה שזאת הפעם האחרונה שתראה את בריט־מארי, אבל זה משום שהיא אינה מבינה את הרצינות התהומית שבריט־מארי מייחסת לרשימות שלה. טוב, הצעירה מעולם לא ראתה את המרפסת של בריט־מארי.
זו מרפסת נאה, נאה להדהים.
חודש ינואר בחוץ, צינת חורף באוויר אך אין שלג על האדמה. המעלות צנחו מתחת לאפס אך אין לכך הוכחות נראות לעין. זו העונה הגרועה ביותר עבור צמחי מרפסת. אחרי שעזבה את לשכת התעסוקה בריט־מארי ניגשת אל חנות אחרת מזו הקבועה וקונה את כל מה שמופיע ברשימה שלה. היא לא אוהבת לערוך קניות לבדה משום שאינה אוהבת לדחוף את עגלת הקניות. קנט תמיד מסיע את העגלה, בריט־מארי פוסעת לצדו ואוחזת בדופן. לא משום שהיא מנסה לנווט, אלא מפני שהיא אוהבת להחזיק בדברים שגם הוא מחזיק בהם. זה יוצק בה תחושה שפניהם מועדות לאותו מקום. היא סועדת את ארוחת הערב הקרה שלה בשעה שש בדיוק. היא רגילה להישאר ערה בלילות ולהמתין לקנט ולכן היא מנסה להכניס את המנה שלו למקרר. אבל המקרר היחיד כאן בחדר עמוס בבקבוקוני אלכוהול קטנים מאוד. היא צונחת על מיטה שאינה שלה ומשפשפת את הקמיצה, הרגל מגונה שמעיד על סערת רגשות. לפני כמה ימים ישבה על מיטתה וסובבה את טבעת הנישואים שלה, אחרי שניקתה באופן יסודי במיוחד את המזרן עם אבקת סודה. כעת היא משפשפת את פיסת העור הלבנה שעליה ענדה את הטבעת עד לאחרונה. אמנם למבנה שבו היא שוהה יש כתובת, אך זאת ממש לא כתובת מגורים או בית. על הרצפה מונחות שתי אדניות פלסטיק מוארכות שנועדו לצמחי מרפסת, אבל חדר המלון נטול מרפסת. לבריט־מארי אין למי לחכות הלילה.
אך היא בכל זאת מחכה.

המלצות נוספות