0
במבט לאחור, בלי להיצמד במאה אחוז להשתלשלות האירועים, אני רואה אותנו כאן, צמודים זה לזו, באמצע התמונה. זרוע אחת שלי כרוכה סביב כתפו והוא אוחז בי איפשהו — יותר נמוך, כמובן. קווצת שיער ערמונית כהה תלויה מעל מצחי החיוור. הוא מחייך מאוזן לאוזן ומחזיק משהו באגרופו הקפוץ.
אוזניו בולטות מראשו הגדול, מכשירי השמיעה שלו, שנראים מיושנים למדי, מזכירים מַשדרים שקולטים גלי רדיו מהחלל החיצון. ועיניו הגדולות במידה לא סבירה מאחורי זגוגיות משקפיו מעניקות לו מראה מיוחד מאוד. האמת היא שעוברי האורח ברחוב מסתובבים ללטוש בנו את עיניהם. הם מתבוננים בהתחלה בו, אחר־כך בי, ואז שבים לבחון אותו בשעה שאנו חוצים את מגרש המשחקים, יד ביד, עד שאני סוגרת מאחוריו את השער. כשאני עוזרת לו לדלג לתוך המושב לילדים ונועלת את חגורת הבטיחות, אני שמה לב שמבטים נשלחים לעברנו ממכוניות אחרות.
בירכתי התמונה רואים את המכונית הישנה שלי, עם תיבת הילוכים ידנית. שלושת הדגים האדומים צפים בתא המטען — הוא עוד לא יודע את זה — מעל שק השינה הזוגי הכחול שנספג כולו. עוד מעט אקנה בחנות הקואופרטיבית שתי שמיכות פוך חדשות מפני שאין זה ראוי שאישה בת שלושים ושלוש תחלוק את שק השינה שלה עם ילדון שאין לה שום קשר משפחתי אליו — לא עושים דברים כאלה. קנייה כזו לא צריכה להיות בעיה שהרי תא הכפפות דחוס בשטרות טריים מהבנק. שום דבר נורא לא קרה, חוץ מלשכב עם שלושה גברים שונים על פני 003 קילומטר לאורך כביש הטבעת, בקטע שברובו איננו סלול, לאורך החוף, שם הוא צר במיוחד בין הקרחון ושפת הים, ויש בו המוני גשרים בעלי נתיב אחד.
שום דבר אינו כמו שהוא אמור להיות באותו יום אחרון של נובמבר — יום מעונן ושנינו לובשים סוודרים. שלי כחול עם צווארון גולף ושלו חדש, בצבע ירוק מנטה, סרוג ביד, עם דוגמה קלועה וברדס. לדברי הרדיו הטמפרטורה דומה לזו שהייתה בליסבון אתמול וצפויים עוד גשמים והתחממות. זו הסיבה שאישה לבד לא צריכה להסתובב בדרכים, באזורים החשוכים והלא־מיושבים האלה, ועוד פחות ליד גשרים בעלי נתיב אחד, כי הכבישים מוצפים לעיתים קרובות.
אין לי יומרות למצוא מאהב חדש ליד כל גשר, אבל לא הייתי רוצה לפסול את האפשרות. כשבוחנים את התמונה מקרוב רואים מאחורה, כמה צעדים ממני ומהקטן, נער כבן שבע־עשרה שפניו מטושטשים קצת. תווי פניו עדינים למדי מתחת לכובעו, ונדמה שפצעי הבגרות שלו מתחילים להגליד. הוא נשען על משאבת הדלק כאילו הוא מנמנם, עיניו עצומות למחצה.
אם בוחנים את התמונה עוד יותר מקרוב לא אופתע אם מבחינים בנוצות על הגלגלים, ואפילו בכתמי הדם על הצלחות, למרות שחלפו כבר שלושה שבועות מאז שבעלי עזב את המיטה הזוגית יחד עם המזרן הארגונומי, כל ציוד המחנאות ועשרה ארגזי ספרים — ככה זה קרה. אבל צריך לזכור שדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים, ובניגוד לתמונה אחת, המציאות דווקא משתנה כל הזמן.
1
תודה לאל שזה לא היה ילד.
אני משחררת את חגורת הבטיחות ומזנקת מהמכונית לבחון את החיה. האווז פחות או יותר שלם, גם אם חסר הכרה. צווארו נטוי וחזהו מדמם. אני חושדת שמתחת לנוצות הטבולות בשמן מנוע יש לב שבור.
ניירות עפו מתוך התיקיות שלהם ברגע שעצרתי בפתאומיות, תרגומים משפות שונות התפזרו על ריצפת המכונית. ערימה אחת של מסמכים נשארה שלמה על המושב האחורי הצפוף.
מה שטוב בעבודה שלי — מעלה שאני מהססת להשמיע באוזני הלקוחות שלי — זה שאני עושה שליחויות. אני נוסעת במכונית ומביאה בעצמי את המאמרים הערוכים, את התרגומים וספרי הזיכרונות, כאילו היו אטריות תאילנדיות מוקפצות או ספרינגרולס. זה אולי מיושן אבל זה עובד, אנשים אוהבים לגעת בנייר ולחלוק רגע עם אדם לא מוכר, שבמקרים מסוימים זכה להציץ לעומק נשמתם.
הכי טוב להגיע בדיוק לפני ארוחת הערב, כשהאטריות כבר מבושלות ואסור שיישארו אפילו עוד רגע אחד במים, או כשבעל הבית, שבדיוק מטגן בצל, בעוד הדג ממתין על מצע פירורי הלחם שלו, לא מרוכז מספיק ולא מכבה את האש לפני שהוא הולך לפתוח את הדלת. מהניסיון שלי זו הדרך המהירה ביותר לגמור עם זה. אנשים לא אוהבים לקבל אורחים בין ריחות הבישול, הם גם לא אוהבים לדבר עם מישהו שהם לא מכירים כשהם בגרביים, או אולי אפילו יחפים, בתוך מסדרון עמוס נעליים וילדים עצבניים.
לדעתי אלה הם התנאים האידיאליים לסגור את החשבון על המקום בלי לפתוח דיון על המע"מ. ברגע שאני מסבירה לאנשים שאני לא מקבלת כרטיסי אשראי, הם נכנעים מייד, מזדרזים לכתוב צ'ק ולקחת את המשלוח.
כשהם מגיעים למשרד השכור הקטן שלי ליד הנמל, הם בדרך כלל לוקחים את הזמן שלהם ושוקלים את ההערות שלי ומנסים לשכנע אותי בכוונותיהם הטובות, בהיכרות שלהם עם החומר, בלהסביר לי למה ניסחו את הדברים כך ולא אחרת. זה לא תפקידי לכתוב מחדש — עושה רושם שבפיסקה אחת מחקתי תשע מילים — אלא רק לתקן שגיאות דפוס, כפי שאמר לי אחד מלקוחותי בשעה שיישר את משקפיו ואת עניבתו והדביק את התלתל למצחו מול המראה בכניסה. לדבריו המטרה היא לא לפשט באופן מוגזם מחשבה מורכבת, שהרי המאמר נועד לקוראים מומחים בנושא.
למרות שלא השמעתי שום הערה על השימוש המפוקפק שלו ביחסות ב"דין וחשבון על פרויקט הסכר", שאלתי את עצמי אם אי אפשר לפעמים להחליף את המילה "משוער" שהופיעה ארבע־עשרה פעמים באותו עמוד, במילים אחרות כמו "אפשרי" או "סביר". מכל מקום לא הבעתי את דעתי בקול רם, ורק הסתפקתי במחשבה הזו ביני לביני כדי להשתעשע.
אחרי שמגיעים לעמק השווה חלק מהאנשים אוהבים לדבר קצת על עצמם ולשאול אותי שאלות אישיות, אם אני נשואה, למשל. פעם או פעמיים הכנתי להם טוסטים. אבל אני מוכרחה להודות שלא אני ניסחתי את המודעה שלי. זו הייתה חברתי אֵיידוּר, שנסחפה בשגעון גדלות. הגזמה היא לא הסגנון שלי:
אני מספקת שירותי הגהה ועורכת עבודות לתואר ראשון ומאמרים לכתבי עת מקצועיים ופרסומים בכל נושא. אני גם עורכת נאומי בחירות, בלי קשר לדעות פוליטיות, ומתקנת שגיאות בתלונות אנונימיות ו/או מכתבי מעריצים סודיים, ומוחקת כל התייחסות פילוסופית או פואטית טיפשית או לא מדויקת מנאומי ברכה, ומעלה את רמתם של הספדים (לרמות כמעט אלוהיות). אני שולטת בכל הציטוטים של משוררינו הלאומיים המנוחים. אני מתרגמת מאחת־עשרה שפות ואליהן, לרבות רוסית, פולנית והונגרית. תרגומים מהירים ומדויקים. שירות משלוחים הביתה. סודיות מובטחת.
אני מרימה את הציפור הפושרת שהרגע דרסתי ומגלה שמדובר בזכר. צחוק הגורל הוא שבדיוק קראתי ותיקנתי מאמר על חיי הרגש של האווזים ועל הנאמנות המוחלטת שלהם לבני זוגם במשך כל חייהם, ואני בוחנת בעינַי את להקת העופות כדי לגלות את בת הזוג ששׂרדה. האווזים האחרונים עוד חוצים את הכביש החלקלק והקפוא, מגעגעים לפני שהם מגיעים למדרכה בצד השני, פורשׂים את כפות רגליהם הכתומות על האספלט. ככל שאני רואה אף אחת לא יצאה מהשורה לחפש את בן זוגה, ואני לא מצליחה לזהות שידוך הולם לציפור שאני מחזיקה בזרועותי.
בזמן האחרון דווקא פיתחתי כישרון להבחין בין כמה חתולים שחורים, ברחוב, בזכות תגובתם לליטופים או להתרגשות פתאומית. מה שהכי מפתיע אותי, בעודי נטועה באמצע הכביש כשהצוואר הציפורי השמנמן עדיין בידי, זה שאני לא מרגישה לא אשמה ולא בחילה. בלב ליבי אני חושבת שאני אדם טוב, אני מנסה להימנע מחיכוכים, קשה לי לדחות בקשות שנובעות מרגישות גברית, אני קונה את כל כרטיסי ההגרלה למפעלי הצדקה שאת כרוזיהם אני מוצאת בתיבת הדואר שלי.
ובכל זאת, בסופרמרקט, במחלקת הבשר, עולה בי אותה התרגשות שאני חשה לפני חג המולד, אני הוגה בתבלינים ובתוספות, ושואלת את עצמי אם יראו את הפסים של צמיג הגוּדיִיר מתחת לרוטב הסמיך.
"נו, טוב, שנה טובה מוקדמת," אומַר לאורחים שלי בארוחת ההפתעה שאכין בליל נובמבר חשוך, בלי שום הסברים. אני קורעת כמה דפים ממאמר מייגע במיוחד על מוליכים תרמיים כדי להניח אותם מתחת לציפור שאני מכניסה בזהירות לתא המטען. כנראה חלפו עידן ועידנים מאז שפתחתי אותו בפעם האחרונה כי אני מגלה שהוא מלא בגלילי נייר מגבת שקניתי כדי לתמוך באיזושהי פעילות ספורטיבית של ילדים נכים — מזל שלא הלכתי על הסרטנים.
גורלו של האווז לא יהיה כזה, מפני שאני מתכננת להכין הפתעה קולינרית נאה לבעלי, השף הגדול בכבודו ובעצמו. אבל קודם אני צריכה עוד לעבור בבית דירות ברובע מֶלאר כדי לעשות משהו שנשבעתי לא לעשות לעולם.
2
אני מחנה את מכוניתי ליד בית הדירות ועולה בדילוגים על השטיח הבלוי שבחדר המדרגות התכלכל. אני מתעלמת משתיים או שלוש דלתות שנפתחות לכדי חריץ של תיבת דואר ומשחררות ניחוחות של בתים מסודרים. לא איכפת לי אם אפשר יהיה לשחזר את תנועותי, מפני שמה שאני עומדת לעשות בפעם השלישית בשלושה שבועות הוא מעשה יוצא דופן לחלוטין בחיי נישואי. כשאמהר החוצה אחר־כך, אוכל לומר לעצמי שלעולם לא אחזור לכאן, וזו הסיבה שאני יכולה להרשות לעצמי להיות אדישה לפתחים בדלתות ולעיניים הסקרניות.
אני ממהרת לחבק את צווארו של המאהב שלי, שעומד על ריצפת העץ החדשה שלו, להעביר את אצבעותי לאורך עורפו ולהשאיר עליו סימנים אדומים, ואז לגמור עם זה, מהר ככל האפשר, כדי שאספיק לקנות את המצרכים הדרושים לאווז לפני שהחנויות ייסגרו. מסתבר שהמשימה שגוזלת הכי הרבה זמן היא להוריד את המגפיים. הוא מתמתח כדי להישען על המשקוף כשאני מושיטה לעברו רגל אחת.
הוא הוריד את משקפיו אבל לא מסיר את עיניו ממני לרגע. שמש אוקטובר החיוורת, השוקעת מאחורי פסגת סֶלטיאַרנארנֶס, חודרת מבעד לרפפות התריסים הוונציאניים הסגורים למחצה ומסמנת פסים על גופנו, כמו שתי זברות שנפגשות לרגע ליד מקור מים.
אני מריחה את אבקת הכביסה מהסדינים ומבינה שהחליף אותם. הכל מאוד מסודר. זו דירה מהסוג שאוכל בקלות לנטוש במקרה של שריפה או מלחמה בלי לקחת איתי כלום, בלי שום חרטה. הפרט היחיד שפוגע בעיצוב הדירה הוא כיסוי הבד הצבעוני בראש התריסים. "אמא נתנה לי את זה כשהתגרשתי," הוא אומר ומכחכח בגרונו.
ברור שהסביבה משתנה לפי מצבי הרוח והרגש, אבל אין לי חשק להיכנס עכשיו לדיון על יופי ואיכות חיים. אי אפשר לומר שיש משהו מתוכנן בעובדה שאני יושבת עכשיו עירומה על קצה המיטה הזאת, זה לא קשור לשום תוכנית, אלה הם פשוט חיי כרגע.
אני אדישה לסתמיות, אפילו כיעור, של הדירה הזאת ולא איכפת לי שלפעמים הוא מאיית היפר עם שתי יוֹד או כותב נוזל הידרודינמי, או שאופן הדיבור שלו קצת וולגרי או אפילו גס לפעמים, מפני שהידיים שלו מוצקות ומשרות ביטחון. למרות שאני לא כל כך יכולה להתגאות בניסיון נרחב בתחום, אני יודעת שאין התאמה בין מין ובלשנות. את זה כבר למדתי.
נוצה קטנה נדבקה לכתם הדם בעמוד הראשון, אבל אני לא צריכה להתלבט אם לתת לו את המאמר קודם או אחר־כך. מניסיוני אני יודעת שמוטב לחכות, לא לערבב בין עבודה והנאה. אחרי ששכבנו בפעם הראשונה, הוא נראה מופתע כשהגשתי לו את החשבון, המע"מ מודגש באופן בולט.
לאחר מעשה אני עוזרת לו ליישר את הסדין, הוא דוחק חזרה את שמיכת פוך האווזים, שהחליקה מהמיטה והפכה לכדור למרגלותיה, לתוך הציפה המפוספסת בכחול. הוא נותן בי אמון וחולק משהו שאישה לעולם לא הייתה משתפת. רק אז אני מבחינה בפעם הראשונה בקעקוע המוזר באזור הגב התחתון שלו. הוא מזכיר קצת קורי עכביש, וקצת מפתיע אצל גבר במעמדו החברתי. כשאני מרפרפת עליו אני חשה בצלקת. כשאני שואלת אותו, הוא אומר שזו הייתה תאונה, אבל אני לא יודעת אם הוא מתכוון לצלקת או לקעקוע. הוא מושיט את ידו, אוחז בין האגודל לאצבע המורה זוג תחתוני תחרה לבנה.
"הם לא שלך?" הוא שואל, כאילו היו יכולים להיות של מישהו אחר.
אני צריכה לחזור מהר הביתה, אבל אחרי ששטפתי את ידי בסבון הנוזלי הוורוד והריחני שלו ויצאתי מחדר האמבטיה, אני רואה שהוא ערך את השולחן — ביצים קשות, שתי פרוסות לחם עם חמאה וסלמון — והכין לי תה. פלג גופו העליון עדיין עירום, רגליו יחפות, והוא עומד שם, מתבונן בי כשאני אוכלת, ולובש לאיטו את חולצתו. "ראיתי את המכונית שלך בעיר באמצע השבוע, וחניתי ממש לידה. לא שׂמת לב?" הוא שואל. כנראה שלא.
"אז גם לא שמת לב שמישהו ניקה את הקרח מהחלון הקדמי שלך?"
לא, לא שמתי לב, אבל תודה.
"המכונית שלך צריכה לעבור טסט עוד מעט..."
אחרי שגמרתי לאכול את שתי הפרוסות ובדיוק כשאני עומדת להיפרד ממנו בנשיקה מפני שלא אחזור שוב, הוא שואל אותי אם אני חושבת עליו לעיתים קרובות.
כל שלושה או ארבעה ימים, אני עונה.
"כלומר 6.5 פעמים בשלושת השבועות האחרונים," אומר המומחה הגרוש הטרי, שסגר רק כפתור אחד בכותנתו. "אני כמובן חושב עלייך הרבה יותר משאת חושבת עלי, כשישים פעם ביום, וגם כשאני מתעורר בלילה. אני שואל את עצמי מה את עושה, ומדמיין אותך כשאת מורחת את הקרם שלך אחרי המקלחת, ומנסה לחשוב איך זה להיות את. ואז, בערבים, אני מדמיין שאת לא נכנסת למיטה לפני שבעלך נרדם."
בימים אלה בעלי לא נמצא הרבה בבית בערבים.
ואז הוא שואל אותי אם אני שוקלת להתגרש ממנו.
"לא, זה לא עלה על דעתי," אני אומרת.
מפני שאני כנראה אוהבת את בעלי. אבל אני לא אומרת את זה. ואז הוא פשוט אומר לי שזו הפעם האחרונה.
"הפעם האחרונה של מה?"
"הפעם האחרונה שאנחנו שוכבים. זה יותר מדי מכאיב להיפרד ממך כל פעם, אני מרגיש שאני עומד על סף תהום ואני פוחד מגבהים." היום כבר החשיך בצורה לא נעימה כשדילגתי במורד המדרגות של בית הדירות בפעם השלישית בשלושה שבועות. הפעם הלכתי לתמיד ולעולם לא אעשה מה שעשיתי עכשיו, ואני ממהרת הביתה. גם אם לא סביר שמישהו מחכה לי שם. תוך כדי נהיגה אני שומעת את "שיר הקיץ" של מנדלסון ברדיו. זו הקלטה ישנה ושרוטה, אבל הקריין כנראה לא שׂם לב. לא שאני ממש מקשיבה.
3
למרות שאף אישה לא יכולה לתכנן במלואם את חייה, יש בכל זאת סבירות של 99.9 אחוזים שהיום הזה ייגמר במיטה עם בעלי. והנה, למרבה הפתעתי ודווקא כשאני ממהרת לחזור הביתה, אני מוצאת את עצמי נוהגת אחורה את מכוניתי הידנית בת הארבע כדי להיכנס בקושי מסוים למקום חנייה ליד הבית הישן שלי ברחוב שבו גרתי לפני שנתיים.
אני לא מכירה את הווילונות ופתאום אני נזכרת שכבר אין לי מפתח לדלת הקדמית, שכבר עברתי דירה פעמיים מאז שגרתי כאן, גם אם לא התרחקתי מאוד. כשאני מתחילה לנסוע מכאן אני רואה שבחדר המחשב שלי תלוי עכשיו מובַּייל לעריסה. כדי לוודא את העניין אני מחכה עד שאני רואה גבר שעובר ליד החלון עם תינוק על כתפו. לפחות אני יודעת שזה לא בעלי, ולא הילד שלי. כי אין לי ילדים.
אני עדיין במכונית כשהטלפון מצלצל. זו איידור, חברתי, המורה למוזיקה והפסנתרנית. היא אם חד־הורית, יש לה ילד חירש בן ארבע והיא עכשיו בחודש השישי להריונה. בערבים היא יושבת במיטה ומנגנת באקורדיון ולעיתים רחוקות מסרבת לכוסית ברנדי, אם מציעים לה.
היא אומרת שהיא לא יכולה לדבר הרבה, מפני שהיא עסוקה עם תלמיד בעייתי ועם הורה עוד יותר בעייתי, אבל, היא מוסיפה בלחש, יש לה פגישה עם מגדת עתידות ומסתבר שהיא לא תוכל להגיע. לא בדיוק מגדת עתידות, היא אומרת, יותר מין מתַקשרת, ואולי אני רוצה ללכת במקומה? אני שומעת מישהו בוכה ברקע, אבל לא מצליחה להבחין אם זה ילד או אדם מבוגר.
היא פגשה את המתקשרת הזאת במקרה לפני שנתיים ומאז היא הפכה לחלק בלתי נפרד מחייה. עכשיו היא מוכנה לכל דבר שקורה לה. לפחות הילד לא בא בהפתעה.
אני בת חמש־עשרה וממשיכה לחכות שהתינוק ייעלם. אני לא חושבת עליו. ככה אני מעלימה אותו, בכך שאני לא חושבת עליו. עד שיפסיק להתקיים. אבל אני לא יכולה לומר שאני אף פעם לא חושבת עליו. הסתכלתי באיזה ספר ואני יודעת שהוא לא ארוך יותר משניים וחצי סנטימטרים וכפות הרגליים שלו מחוברות, הוא מתחיל לקבל צורה אנושית, וכבר יש לו בהונות.
עוד מעט לא אוכל ללבוש את מכנסי הג'ינס הפרחוניים שלי. אני מסתירה אותו מתחת לסוודר הצמר הגדול שלי עם כפתורי המתכת, כדי שאף אחד לא יבחין בו, שאף אחד לא יֵדע. עוד מעט אצא לעולם. אחרי שאגמור את בית הספר. הכל עדיין דמיוני לגמרי.
איידור מכירה את הספקנות שלי ביחס לגורל.
"מה זאת אומרת את מעדיפה לא ללכת? יש רשימת המתנה של שנתיים," היא ממשיכה לפטפט, כאילו היא מנסה לשכנע ילד גחמני בהיגיון נוקשה. "אומרים שהיא ממש הכי טובה בחצי הכדור הצפוני, בחנו אותה באמריקה עם סריקות מוח ואלקטרודות וכל מיני ופשוט לא מצליחים להבין את זה, לא מוצאים שום תבנית, שום קצה חוט, את צריכה להיות שם בדיוק עוד עשרים דקות, אז כדאי שתצאי כבר עכשיו. זה יעלה לך 3,500 קרונות, אין כרטיסי אשראי, אין קבלות. אם תחמיצי את זה, לעולם לא תהיה לך עוד הזדמנות."
היא צריכה להפסיק לדבר עכשיו, אבל תתקשר אלי יותר מאוחר כדי לשמוע איך היה, היא לוחשת בקול צרוד לפני שהיא מנתקת.
