לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל
מכר
אלפי
עותקים
לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל
מכר
אלפי
עותקים

לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל

4.1 כוכבים (107 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3244מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2744מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"היום אחרי שאבא זכה בפרס היה יום מסעיר מאוד ולא מסיבות שמחות. קודם כול אבא היה חייב לגלות בכמה כסף הוא זכה. זו היתה בעיה כי הוא היה צריך לנסוע לתל אביב למפעל הראשי של הטוטו אבל לא היה לו רישיון. לא היתה לו ברירה אלא לספר לאמא. לה היו רישיון ואוטו די מחורבן. בהתחלה אבא סיפר לאמא שהוא זכה בטוטו אבל לא אמר לה שמדובר בפרס הגדול. בגלל שהיא קלטה שהוא לא אמר את כל האמת היא התחילה לשאול אותו שאלות. אבא גמגם קצת וכדי שהיא תרד ממנו התחיל לצעוק עליה ולהגיד שהיא תמיד נגדו, ולא משנה מה הוא עושה, היא מתנהגת כמו אויבת. אמא הבינה ישר שמדובר הפעם במשהו גדול."

נאג'י יחזקאל, צַבָּע ואדם מצחיק, שאוהב לשנוא ובעיקר לנוח, קיווה שחייו ישתנו אחרי הזכייה בפרס הראשון בטוטו. בסוף שנות השמונים הוא פותח ספריית וידיאו בתוך חנות נעליים וקונה למשפחתו דירה, אבל מגלה שלא פשוט לשרוד גם אחרי שהגשים את חלומו. 

לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל מביא בכנות ובהומור את סיפורם של זוג עולים מעיראק שהקימו משפחה בישראל. עלילותיהם, המתוארות מפי הבת הצעירה, חושפות את קשייהם מול העולם החדש שאליו היגרו ואת ניסיונם הפתלתל לשמור על המרקם המשפחתי. 

יערה יעקב מעניקה לקוראים מבט אחר, שלא נראה עד כה בספרות העברית, על הממדים השונים של הפער העדתי בישראל ועל מסגרת משפחתית יוצאת דופן בסביבתה ובולטת בפשטותה.

יערה יעקב, ילידת 1980, כותבת ועורכת ב"ידיעות אחרונות". זהו ספרה הראשון. 

פרק ראשון

חלק א

"כוכבי הלילה בוכים בדמעות על אהבתי ותקוותי. ושחור הליל הוא השורות המספרות את ייסורַי ודאגותַי"

(מתוך השיר "נג'אם אל ליל", פריד אל־אטרש)

פרק 1

זה קרה בשנת 88'. אמא זוכרת את היום כי היא הפעם נעלבה מאבא אפילו יותר מהרגיל. אבא מילא טוטו כמו תמיד מוקדם יותר באותו שבוע. הלך לסמי בורקס, ישב עם חברים שלו. קנה לו קולה ובורקס תפוחי אדמה. אכל לאט את הבורקס וזרק את הצהוב של הביצה שנתנו לו כתוספת. הוא שנא צהוב של ביצה ובלע את הלבן כמו קינוח כי הוא אוהב רק דברים מתוקים. הוא חיכה למשחק האחרון שבדיוק שודר בטלוויזיה. סמי בורקס היה מהמקומות הנדירים שהיו שם גם טלוויזיה, גם אוכל מצוין וגם ארטיקים וסיגריות. כל אחד יכל למצוא שם משהו שהוא אוהב.

החברים של אבא ישבו לידו ומילאו טפסים של לוטו. היה שם את עובדיה, שאמא היתה אומרת שהוא חרא של בן אדם כי הוא כל הזמן שיכור. הוא עבד בעירייה והיה אחראי על כל המנקים. אם נניח מישהו ניקה לא טוב, עובדיה לא היה מתעצבן עליו בכלל כי לא היה לו שום בעיה עם לכלוך. אם באו אליו בטענות מהעירייה, הוא היה מגרד בראש ומתפלא שלא נקי אבל לא מדבר על זה עם אף אחד, עד שאפילו בעירייה כבר התייאשו מלהגיד לו ופשוט שלחו מישהו אחר שינקה.

לבורקס הגיע גם מוסקיטו. הוא קיבל את השם הזה מאבא. לא ידעתי איך קוראים למוסקיטו באמת. כולם קראו לו ככה, ולא נראה לי שלאף אחד היה אכפת מזה שהשם האמיתי שלו הוא זיכרון פרטי של מוסקיטו. כששאלתי את אבא מאיפה הכינוי, הוא אמר שהיה פעם מטוס כזה שריגל, שמוסקיטו כל הזמן יודע הכול והכי מהר שאפשר. את המידע הוא מעביר לאחרים גם כדי שידעו וגם כדי שידעו שהוא יודע. מוסקיטו חשב שיש לו מוניטין של מומחה לאנשים, בעיני אחרים הוא פשוט היה רכלן. מהבחינה החיצונית הוא גם לא היה מציאה גדולה, כמו שאמא אומרת. איש קטן, נמוך וקירח, שכל הזמן צחק בקול מוזר כזה שלא היה מה להגיד עליו, אז כולם אמרו שהוא צוחק מהלב.

מוסקיטו גם עבד בעירייה אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק הוא עושה. כל יום הוא היה מבלה במחלקה אחרת. לפעמים תיקן שם דברים, לפעמים סתם דיבר עם חברים שלו ואז הלך לאכול פלאפל ליד, בבוטקה של ציון. כשסיים את המנה הלך הביתה לישון כי היה עייף. בהתחלה הוא היה חוזר בארבע אחרי הצהריים רק להחתים כרטיס, אבל אז החליט למצוא דרך יותר חכמה להתמודד עם המטרד. הוא ביקש מעובדיה להחתים לו את הכרטיס כל פעם והשאיר אותו בארון של חומרי ניקוי בתוך קופסת קפה ישנה. לעובדיה לא היתה בכלל בעיה לעשות את זה, הוא אמר לו "בסדר גמור" ושכח מכל העניין כי האלכוהול די הרס לו את הזיכרון. בסוף החודש מוסקיטו קיבל טלפון מדליה ממחלקת משאבי אנוש שאמרה שבמשך יותר מעשרים יום הוא לא החתים כרטיס ביציאה. מוסקיטו התנהג כאילו הוא לא יודע איך זה יכול להיות ואמר שהכרטיס לא עבר כי יש לו ידיים רכות מדי. דליה ממשאבי אנוש אמרה לו שהוא חייב לנסות להעביר חזק יותר כי בפעם הבאה היא לא תוכל להחליק את זה. מוסקיטו אמר שהוא נשבע לה ואחר כך הלך לעובדיה ואמר לו שהוא זבל שכמעט הרס לו את המשכורת. עובדיה בכלל לא הבין על מה הוא מדבר ואמר לו שילך קיבינימט כי הוא בחיים לא היה לוקח שקל ממישהו. מוסקיטו התעצבן ואמר לו שהוודקה לא רק גנבה לו את החיים אלא גם את הזיכרונות. עובדיה נעלב ממש והלך משם. במשך חודש לא הסכים לשמוע או לראות את מוסקיטו, אפילו שהוא התחנן שיסלח לו וקנה בקבוק יקר של שתייה שעובדיה אהב. עובדיה אמר שאותו לא קונים בבקבוקים למרות שזה לא היה לגמרי נכון, אבל עובדיה היה שוכח גם את העקרונות שלו לפעמים, כי השתייה החריפה גרמה לו לשכוח מה באמת חשוב בחיים. פעם אחת, למשל, הוא היה אמור לאסוף את הבת שלו מאמא שלה. הוא התגרש מזמן אבל הילדה עדיין היתה של שניהם אז לא היתה לו ברירה, והוא כבר לא יכל לזרוק אותה רק על האמא. באותו יום הוא שתה יותר מדי ושכח להביא את הבת. האמת שהוא שתה לפני כי לא היה לו כוח לילדה. הוא שנא להרגיש שהוא צריך לעשות דברים בשביל מישהו אחר אם הוא יכול פשוט לנוח ולשתות. אז הוא שתה ונרדם, ואז התחילו מלא טלפונים שהוא לא שמע, ואז מלא דפיקות בדלת. כשהוא קם כבר היה לילה והוא ראה מכבי אש שפרצו את הדלת עם אשתו לשעבר. היא נלחצה שהוא לא עונה וחשבה שאולי הוא מת. כשראתה שהוא סתם שיכור היא אמרה שחבל שהוא לא מת. גם הילדה ראתה הכול אבל זה לא היה חשוב לאף אחד, כי אפילו שזה נגע לה, זה לא באמת נגע לה, וכולם רק רצו לצרוח אחד על השני כי החיים שלהם קשים. באותו יום מוסקיטו בא לעובדיה ונתן לו את הבקבוק שהוא קנה לו אז ועובדיה שתה עד שהוא שכח את הילדה שלו ואת הצעקות. שכח שהוא בכלל נולד ומה חשוב לו. הוא אהב לא לזכור כלום כי מה שכן היה קיים לא היה משהו. למחרת הוא חזר לדבר עם מוסקיטו כי הבין שהוא באמת חבר טוב.

אבא היה חבר של מוסקיטו אבל שנא אותו. את רוב החברים שלו הוא שנא. גם את עובדיה וגם את יעקב. יעקב היה עובד בחנות חשמל אבל לא היתה לו הרבה סבלנות להסביר על דברים. פעם נכנסה אישה לחנות ושאלה מה ההבדל בין התנורים ויעקב אמר לה שהיקר יותר טוב כי יש שם יותר חלקים. כשהיא התעקשה להבין איזה חלקים, הוא אמר לה שהיא יכולה להיכנס לתוך תנור והוא יראה לה כמה זה שורף. היא אמרה לו שהוא איש דוחה ושהיא בחיים לא תקנה שם כלום. יעקב אמר לה שעכשיו בפרינציפ, גם אם היא תתחנן, הוא לא ימכור לה. היא נעלבה וחצי שעה אחרי שיצאה משם היא חזרה עם בעלה שצרח על יעקב ואמר שהוא בן זונה. בסוף, כדי שאף אחד לא ייפגע, יעקב מכר להם תנור בהנחה והאישה היתה מרוצה אפילו שבאיזשהו מקום בלב היא הרגישה שהיא צריכה להמשיך להיעלב.

אמא אמרה פעם לאבא שליעקב היתה יד ארוכה כשהוא נכנס לחנויות, אני לא הבנתי מה זה אומר ולמה זה לא בסדר שלמישהו יש יד ארוכה ולא קצרה או בגודל שיד צריכה להיות. אבל אמא המשיכה ואמרה לאבא שהיא שמעה מג'וליה מהמכולת שהוא גנב פעם בונבוניירה של שוקולד. הבן שלה אמר לה שהוא ראה אותו שם במעיל, אבל ג'וליה לא יכלה להוכיח את זה. מאותו יום היא שמה עליו עין בכל פעם שהוא נכנס. אבל יעקב, לפי מה שאמא אמרה, ראה שהיא בוחנת אותו ונזהר לא לקחת משם בכוונה, אלא רק קנה מה שאשתו רשמה לו שצריך. גם בחנויות אחרות יעקב היה חשוד ביד ארוכה אבל אף אחד לא אמר לו כלום בפנים, רק דיברו עליו מאחורי הגב שלו. אמא גם אומרת שיעקב הוא שפוט של אשתו אניטה. "אלוהים נתן לו אישה טורקייה," היא אמרה פעם לאחותי הגדולה. "הוא פודל שלה. לא יכול להרים את העיניים, וזה העונש שלו. מה שהיא אומרת קדוש. היא חושבת את עצמה למלכת היופי, אבל היא נבלה." אני עשיתי את עצמי קוראת ספר, אבל מאוד רציתי לדעת למה היא נבלה ולמה אמא מכווצת ממש את העיניים ומעלה את האף כאילו היא מריחה קקי בזמן שהיא מדברת על אניטה ויעקב. "לפני שהוא הכיר אותה הוא הסתובב ליד פנימייה של בנות מסכנות. קנה ממתקים לאחת מהן, בת חמש־עשרה, ואחרי כמה פעמים שנפגשו הכניס אותה להיריון. כשאמרה לו, אמר שזה לא התינוק שלו. ההיא מסכנה לא ידעה מה לעשות. היה לה אבא שמרביץ. אמא שלה שגרה בצרפת לא הסכימה שהיא תוריד את התינוק כי זה כבר היה מאוחר כשהיא גילתה. היא לקחה אותה לצרפת ושם היא חיה חיי כלב. אבל מה? נולדה בת וכשהיא גדלה היא רצתה לראות את אבא שלה. באה לפגוש את יעקב. ילדה חמודה. אבל אניטה הנבלה לא הסכימה שהיא תישן אצלם. הוא עשה מה שהיא רצתה. הבת עשתה ויברח ולא חזרה יותר. עדיף לה עם אבא כזה."

אני אוהבת לשמוע את אמא מדברת כאלה דברים כי זה תמיד מעניין מאוד וגם סודי מאוד. אבא יודע שהחברים שלו, הם לא תמיד עושים דברים טובים, אבל לא נראה לי שכל כך אכפת לו מזה. כשמשהו מפריע לו הוא יכול לצעוק על מישהו או אפילו להרביץ. אני כבר יודעת שהוא הרביץ לשני חברים שלו. פעם אחת כי מוסקיטו אמר משהו לא יפה על קבוצת הכדורגל שאבא מנהל, ופעם שנייה הוא זרק כיסא על פנחס כי אבא אמר שהוא גנב לו את העבודה שיכלה להיות שלו. התפקיד של מנהל של בית ספר לכדורגל ילדים. פנחס אמר שאבא שלי משוגע וברח ממנו מהר. אבא חזר הביתה עצבני מאוד וסיפר לאמא מה הוא עשה. "אתה לא יודע להיות גבר," היא אמרה לו בחצי עיראקית־חצי עברית. "מה את יודעת בכלל," הוא אמר לה בחזרה. "הוא לקח לך את העבודה ואתה הולך ומלקק לראש העיר. כן שמרוני, לא שמרוני. לא נותנים לך כלום ואתה מתעלם מכולם. איך אתה לא מתבייש." אני הייתי בסלון ליד המטבח כשהם רבו. שמעתי שאבא מתחיל ממש להתעצבן. כשזה קורה, מתחיל לצאת לו אוויר מהנחיריים והוא נראה כמו אריה שבלע מכונת עשן בהופעת קרקס שהשתבשה. "לכי מכאן!" הוא צרח על אמא. "חרא על הפרצוף שלך, את והבנות שלך." אבא משום מה תמיד הכניס אותנו לריבים שלו, גם אם בכלל אף אחת מאיתנו לא אמרה לו כלום. אני ידעתי שעדיף להתרחק ממנו במקרים כאלה כי מי שכועס יכול להרביץ. כמה ימים אחרי התקרית הופיעה ידיעה במקומון של העיר שהיו כתובים שם כל הפרטים על הזריקה. פנחס דיבר שם ואמר שהוא לא מאמין באלימות ובגלל זה הוא לא החזיר לו. זה הכעיס את אבא עוד יותר. גם עצם הפרסום וגם זה שפנחס התנהג כאילו הוא בכלל לא מרגיש שהוא צריך להרביץ או לעשות דברים לא יפים, בזמן שהוא היה בעצם גנב. הוא רצה ללכת לדבר איתו, אבל אמא אמרה לו שלא יעז כי גם ככה היא הושפלה. היא סיפרה שליאורה, מורה בבית ספר שהיא עובדת בו כמזכירה, שאלה אותה מה בדיוק קרה כי קראה את הידיעה בעיתון והיתה מודאגת. אמא קמה מהכיסא ואמרה בקול רם, שכולם ישמעו, שאף אחת לא תעז לפנות אליה בעניין הזה. זה סיפור אישי, ואם יש משהו שהיא שונאת זה בעלות אף גדול ומסריח שמתעסקות בחיים של מישהו אחר בזמן שהחיים שלהן בזבל. ושהיא יודעת יפה מאוד מה קורה אצל כל אחת אז לא כדאי שהיא תפתח את הפה. מאותו רגע אף אחד לא דיברה איתה על זה יותר בחיים. וגם פנחס ואבא שלי כבר לא דיברו. לא היתה אף סולחה ביניהם. אף אחד לא רצה לסלוח. לא על הגניבה ולא על הכיסא. אם הם ראו אחד את השני בסמי בורקס, הם התעלמו כאילו הם לא חיו חיים שלמים כחברים טובים. תמיד חשבתי שזה די חבל.

היו לאבא עוד חברים. היה את נחום עזרא שגם עבד בעירייה במחלקה לשיקום שכונות. אבא אהב אותו מאוד כי לא היה לו אכפת שהוא לוקח ממנו סיגריות כל הזמן בלי להחזיר אף פעם. גם היה להם אותו סוג של הומור. למשל, אבא אהב לצחוק על אנשים. פעם הלכתי איתו ועם נחום למשחק כדורגל. אבא סחב סלסילה מלאה ממתקים כי היה חג והוא קיבל מתנה. הוא ראה ילדים עוברים לידו ומסתכלים על כל השוקולדים. "ילדים," הוא אמר להם. "אתם רוצים ממתקים?" הילדים אמרו שכן. ואז אבא אמר להם: "יופי לכם, אז לכו תקנו!" הילדים הלכו משם כמעט בוכים. אבא ונחום צחקו מזה מלא אחר כך. אני חשבתי שזה גם מצחיק וגם עצוב אבל לא אמרתי כלום. אבא זכה להיות המנהל של בית"ר מגדל נחמיה די במפתיע. המנהל הקודם נפטר בתאונה ולא היה מי שירצה את התפקיד. אבא, שתמיד אהב כדורגל, הסכים לקחת את זה על עצמו. הוא היה שחקן מצטיין כשהיה צעיר. הוא כל כך אהב לבעוט בכדור כי ככה הוא היה מוציא את כל הכעס שלו על החיים. בגיל שמונה־עשרה הוא ריסק את הרגל באמצע משחק כדורגל. זה קרה במשחק אימון. אבא רצה לחטוף את הכדור ורץ כל כך מהר שלא שם לב שאפרים בדיוק עצר לקשור את השרוכים שלו. באמצע הריצה שלו אבא נתקע באפרים ועף באוויר. כשנחת גילה שאפרים לא רק ריסק לו את הרגל, אלא גם את קריירת הכדורגל המבטיחה שהיתה לו. ככה הוא תמיד סיפר וקילל אותו. הרגל היתה בגבס במשך חודשים ולא חזרה להיות בריאה לגמרי אף פעם. אבא אהב להשוויץ בפציעה הזאת מדי פעם. הוא היה מזיז את הרגל ושואל אם שמעתי את הקנאק שהיא עושה. באמת היה קנאק כזה, אבל הוא לא היה משהו מיוחד שגרם לי לחשוב על אירוע רפואי חמור. סתם כזה מין רעש שאפשר לעשות עם שאר האיברים, גם אם היית אדם רגיל ובריא לחלוטין. אבל הייתי אומרת לו ששמעתי ועושה מבט של פליאה כדי שלא ירגיש שכל זה היה לחינם. הוא תמיד היה מחייך בגאווה ואומר שאם הרגל שלו לא היתה מתרסקת, הוא בכלל לא היה כאן היום אלא היה מגיע רחוק מאוד בכדורגל וגם היה עשיר, ושלא היה מישהו שלא היה יודע מי זה נאג'י יחזקאל, אבל החיים התאכזרו אליו ובמקום זה הוא כאן עם שלוש בנות וצריך לתת כסף לחשמל ולמכולת. באותה תקופה הוא עבד כצבּעי לפרנסה וכמנהל בית"ר בשביל הנשמה. אבא לא הרוויח שקל מהניהול אבל היה לו רעיון אחר איך לעשות כמה שקלים. הוא הציע לשחקנים להביא את המדים המסריחים שלהם אלינו אחרי כל משחק כדי שאמא תכבס אותם. אמא לא אהבה את זה ואמרה לו שהוא עושה אותה עבד ושאפילו לערבים יש יום חופש בשבת. אבל אבא שלי אמר לה שזה שווה שנרוויח ככה עוד כמה שקלים הביתה ושמה זה בשבילה כי בתוך חמש דקות היא עושה מכונה ועוד חמש דקות תולה. אמא שלי באמת הכי מהירה שיש בכל דבר. בתוך שעתיים היא יכולה להכין שלוש סירים מלאים באוכל, לשטוף את הבית ככה שאנשים חושבים שעשינו וקס מרוב שנוצץ, לתלות כביסה וללכת למכולת ואז לעבודה. היא כל כך מהירה שהיא גם לא נשארת בשום מקום יותר ממה שצריך בדיוק. פעם היא חיכתה לאוטובוס בתחנה וכשראתה שלא בא אחרי שלוש דקות, היא העדיפה ללכת לתחנה שאחריה ולתפוס את אותו אוטובוס בדיוק רק כדי ללכת ברגל ולא לעמוד בלי לעשות כלום. אבא מעריך אותה על המהירות הזאת כי הוא מעדיף להיות אטי ממש עד לעצירה מוחלטת. הוא למשל לא אוהב להכין אוכל בעצמו, לנקות, או לשאול אותנו איך היה בבית ספר. הוא מעדיף לעשות דברים אחרים שעושים לו יותר כיף. כמו לראות את המסך המפוצל בכבלים כי ככה הוא יכול לראות את כל הערוצים ולא להתחרט שהוא מפספס משהו. כמו לעשן, הוא ממש אוהב סיגריות. כל כך קשה לו להיפרד מהן שהוא מעשן אותן גם בשירותים, ופעם אפילו היה עושה את זה במקלחת עד שהחליט שזה מסובך מדי כל העניין הזה של לערבב מים ואש. ככה הוא פחות נהנה מהסיגריה. הוא לא אוהב רק טוטו אלא גם לוטו וגם את הכרטיסים החמודים האלה שאומרים לך באותו רגע אם הרווחת משהו. כשזה קורה, אבא פשוט קונה עוד כרטיסים ואז בדרך כלל מפסיד.

באותו יום רביעי בסמי בורקס אבא ראה משחק של הפועל תל אביב נגד בית"ר תל אביב. המשחק שודר בטלוויזיה ואבא חיכה לגלות מה תהיה התוצאה. במשך שנים הוא מילא טפסים. כל פעם שמילא חשב לעצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה קבוצת כדורגל שמתמודדת עם יריב. פעם צדק רק בחלק מהמשחקים וזכה במאתיים שקל, אחר כך בחמש מאות. הפעם היו לו ארבע־עשרה תוצאות נכונות, שזה כולן. בסוף המשחק של הפועל נגד בית"ר אבא כבר סיים את הקולה, הבורקס וקופסה שלמה של סיגריות טיים שאהב. ברגע השריקה הוא נהפך מצבּעי שבקושי מצליח לגמור את החודש לאיש שזכה בפרס הראשון בטוטו. הוא לא אמר מילה לחברים שלו ורק סיים את הסיגריה שלקח מנחום, שילם לסמי על מה שקנה, קיפל את הטופס, שם בכיס והלך הביתה. כשנכנס ואמא שאלה אותו מה נשמע, הוא לא אמר לה מילה על הפרס. רק שאל אם היא יכולה להכין לו קפה כי הוא הכי אוהב שהיא עושה בשבילו דברים. אמא הלכה למטבח ואבא החביא את הטופס במגירה שלו עם המנעול. את המפתח שם בכיס והלך לסלון לשתות קפה ולראות טלוויזיה יחד עם אמא. בדיוק התחיל "כן מה?!" - סדרה יפה שאהבתי כי דיברו בה בעברית ולא היו הרבה תוכניות כאלה. אבל אבא התעצבן כי הוא שונא את גידי גוב. אז הוא לקח את הקפה והלך למטבח וקילל את גידי גוב ואמר שבכלל אין לו קול של זמר. אחר כך הוא קילל את מי שהמציא את הטלוויזיה. אמא נשארה ודווקא מאוד נהנתה מהפרק.

סקירות וביקורות

"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" הוא הרבה יותר מרומן על מזרחיות צליל אברהם הארץ 16/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
107 דירוגים
53 דירוגים
31 דירוגים
13 דירוגים
4 דירוגים
6 דירוגים
13/5/2024

מצאתי את עצמי צוחק מהספר בקול רם, וגם דומע. הדמויות בו כל כך צבעוניות ומשמחות, והסיטואציות זורקות אותך לעידן התמימות של שנות ה-80, שבהן לקחת ספרים מספריות וידיאו ועישנו עליך במקומות ציבוריים. אבל מעל הכל זה ספר שיגרום לך להרהר לגבי המשפחה שנולדת לתוכה, ולאהוב ולשנוא אותה בו זמנית :)

8
4/6/2024

מרגש, כתוב קליל אך עמוק, הרגשת הזדהות עם נקודת המבט של ילדה כלפי הוריה והמשפחה. סיפור מתקופה אחרת אך רגשות כלפי הורים הם מעל הזמן ונשארים זהים. התחברתי גם בתור ילד להורים וגם בתור הורה בעצמי במחשבה של איך הילדים מרגישים כלפי.

3
31/5/2024

ספר כואב, עצוב וחשוב, על העברה בין דורית של כישלונות ואכזבות, על דפוסים שלא משתנים ועל אנשים שחוזרים על אותן טעויות שוב ושוב ולא לומדים דבר. כשאתם חי בקורבנות, לא לוקח אחריות ומאשים את כל העולם בכאביו, הוא שרוי לעד במעגל של סבל וייסורים. קריאה מכאיבה והכרחית.

3
2/7/2024

מעולה! מחייה את התקופה גם למי שלא חווה אותה.

2
10/6/2024

לא הורדתי את הספר מהיד. תוך יומיים סיימתי לקרוא. החלק הראשון כתוב מנקודת מבטה של ילדה...חוויותיה האותנטיות נגעו ללבי. החלק השני כתוב מנקודת מבטה של הכותבת כאדם בוגר. עלילה מרגשת. לא יכולה לחכות לקרוא את הספר הבא שלה. שאפו!

2
3/5/2025

לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ספר מכמיר לב ומקסים.

1
2/9/2024

אחד הספרים הכי טובים שקראתי, לא יכולתי להניח מהידיים. ספר חובה!!!

1
2/5/2025

אהבתי מאוד. חכם, כואב ומצחיק.

26/4/2025

.

24/4/2025

כתוב טוב. זורם. מצחיק ועצוב בוז

14/4/2025

מומלץ מאד. פשוט תקראו.

26/3/2025

מושלם.

31/1/2025

ספר נפלא, מרגש ואמיתי. כמה כישרון יש בכתיבה, שמוצאת את היופי בכיעור. מומלץ מאוד.

12/1/2025

ספר קולח. מצחיק ועצוב ביחד. נותן הרבה חומר למחשבה על איך בוחרים להעביר את החיים ועל מה באמת חשוב או צריך להיות חשוב. ריקי בליך מקריאה מעולה, כמו תמיד.

26/12/2024

קריינות מעולה, ספר מרגש, אהבתי מאוד.

26/10/2024

ספר נפלא. אהבתי אותו

24/10/2024

קריינות מעולה. בחלק הראשון חשבתי שזה עוד אחד מספרי הנוסטלגיה המרירה. הכתיבה בגוף ראשון הפריעה לי, הרגשתי כמו מול הורים שמשוויצים בחוכמות של הבת הקטנה שלהם. אבל בחלק השני הכל לגמרי התהפך, ובפרספקטיבה המלאה על הספר, הוא מושלם כמו שהוא.

23/10/2024

מקסים!

14/10/2024

נהדר

1/9/2024

הספר היה מענין וקולח ואף רגש .

13/8/2024

ספר מקסים זה עוקב אחרי התבגרותה של ילדה מבית מעוט יכולת. בחלק הראשון אנו לומדים על הקשיים של משפחתה הן מבחינה כספית הן מבחינה תפקודית. בחלק השני של הספר אנחנו פוגשים אותה ילדה שהתבגרה ופרחה, על אף כל הקשיים, לאישה מתפקדת ומלאה חיות עם עבודה בעיתון. הכנות עושה את הספר הזה לחובה לקרוא.

30/7/2024

ספר מקסים, מכמיר לב. מומלץ ביותר!

26/7/2024

כיף מושלם מצחיק עצוב ומשעשע .

11/7/2024

אהבתי מאוד

10/7/2024

מאוד אהבתי, ספר כיף לקריאה אבל גם בועט בבטן

6/7/2024

מעולה. כתיבה מרגשת. חזרתי לשנות מגורי במעברה כעולה חדשה

23/6/2024

מעולה, מרגש ומלא טריגרים

22/6/2024

מצחיק,מרגש,עצוב ומעורר מחשבה. על הגירה משפחה ופריפריה. מומלץ

20/6/2024

התבאסתי שנגמר...

20/6/2024

אהבתי ממש

18/6/2024

אהבתי מאוד, סיפור ילדות ובגרות מעניין ונוגע ללב, הקראה נהדרת של ריקי בלוך

16/6/2024

נפלא

9/6/2024

ספר נהדר, חכם בלי להיות מתחכם, מרגש בלי להיות קיטשי. מענייו עד למשפט האחרון. ספרות במיטבה

5/6/2024

ספר מרגש, כתוב בצורה קלילה וזורמת.

16/12/2024

הספר כתוב היטב, פותח צוהר לעולם מהגרים כואב. השפה שאינה מסתירה דבר סוטרת בפנים. הספר כתוב באהבה בהומור בסליחה אך ללא ויתורים על אמת כואבת. המתח בין העובדות והשפה יוצר פער אירוני. מכאן השג ספרותי. מומלץ

9/11/2024

הספר ריגש אותי והזכיר לי מי אני. קצת ארוך אבל כתוב ביד רכה

26/10/2024

ריגול הצחיק תובנות

21/8/2024

בנקודת מבט של ילדה, מתארת הגיבורה את החיים במשפחת מהגרים מעיראק. חיים שהחוקים בהם ברורים, אבא ששולט בבית ובאשתו ובנותיו, לא תמיד בהצלחה . הדור השני לעליות מכל קצוות תבל לארץ מתואר בצורה מרגשת בענייה של הגיבורה הראשית שהיא ילדה שהיא כנטע זר במשפחתה . מאד אהבתי את הספר ואת הכתיבה הקולחת, תיאורי הדמויות והיחסים המורכבים בניהם. מומלץ מאד!

20/8/2024

ספר נפלא. מרגש. מתאר בצורה ככה אמיתית וכואבת את חיי העולים

13/8/2024

ספר קריא וזורם. למרות הסוף העצוב שווה קריאה

4/8/2024

כל מילה בספר היא כנה עד כאב, מדממת ומרגשת.

30/7/2024

ספר עם עלילה זורמת אך עם ראייה מפוכחת ועמוקה על החיים. עזר לי מאוד להבין לעומק את התרבות העיראקית של תחילת קום המדינה ויחד עם זאת גם להתחבר לעומק לדמות של הכותבת ולנאג'י הגיבור האמיתי של הסיפור

22/7/2024

כתיבה מיוחדת, חשופה וכואבת. ממליצה!

11/7/2024

מצוין. זרק אותי לילדות. לנסיון לצאת מהשכונה והגילוי שהשכונה תמיד מתקיימת בך

10/7/2024

כתוב נהדר. מה כבר היה כאן? חיים כל כך בנאליים. אבל אמנות הסיפור והאנושיות וירטואוזית. לא יצירה גדולה אבל ממתק כתיבה נהדר

10/7/2024

הספר כתוב בשפה עשירה מהול בצחוק ובעצב. אהבתי את הפשטות בתאור חיי המשפחה הזאת. את הסכסוכים ואת הרגשת השייכות הנלווית אליהם הספר נקרא בנשימה עצורה ומשאיר רושם עצוב בסופו

15/6/2024

נוגע ללב, מצחיק וקריא מאוד. קצת דחוס לעיתים.

13/6/2024

מתוק מריר על החיים עצמם, הגירה, משפחה. נקרא בנשימה אחת. מומלץ ביותר

22/5/2024

ספר נוגע ללב.

5/5/2025

נאג'י והגיבורה נצרבו בי לנצח. כשהגיבור הוא כל מה שלא היית מבקשת לעצמך כאבא, כבעל... ויחד עם זאת כמה אהבה וכבוד יש אליו מאשתו ומבתו. תודה שהכנסת אותי למשפחה שבחיים לא הכרתי שכמותה, ונתת לי תובנות שמעולם לא חשבתי בכיוונן...

25/2/2025

מבט חודר ואמיתי. תרכובת הרגשות שמהם עשויים החיים.

24/1/2025

נהניתי לקרוא יש הרבה רגעים יפים

1/12/2024

ספר נחמד ומצחיק

9/8/2024

הספר היה מענין מאד.

9/7/2024

ספר מרגש שקשה להוריד מהידיים עם זאת

20/4/2025

אני מתלבט איך לנסח את מה שאני מרגיש ובכל זאת: ההרגשה העיקרית שהייתה לי בעת קריאת הספר היא של מבוכה ואי נעימות. המחברת כותבת על משפחתה האמיתית ובעיקר על הוריה. היא חוזרת וטוענת שהיא אהבה ואוהבת אותם, אבל הם ובעיקר האב מתואר כנרקסיסט, אגוצנטרי,ילדותי,גס רוח ואלים שלא ברור מה יש לאהוב בו. אותי כאמור זה בעיקר העציב והביך כאילו אני מציץ לתוך עולם שאיני אמור לראות ובטח לא מצד מי שחוזרת וטוענת כמה אהבה את הוריה.

19/1/2025

ספר מאוד מדכא. החלק הראשון מסופר דרך עיניה של ילדה, והיא לצערה נולדה למשפחה איומה ואומללה. אבא טיפש, עצלן, אגואיסט ואלים. אמא אומללה וחסרת רגשות. החלק השני מסופר דרך עיניה של אותה ילדה שבגרה שלא מצליחה למצוא את מקומה בעולם. וזה לא פלא כשגדלה בבית שאין בו סקרנות, אין בו חמלה, אין בו אהבה, וכולם שונאים זה את זה ומקללים. אני באמת מלאת חמלה כלפי אותה ילדה/אישה, אבל לא הבנתי מה מטרת הספר. אין שום התפתחות, אין שום גילוי. המחשבה שלי היתה אם אחרי אלפי שנות אבולוציה, הגענו למשפחה כ"כ לא מתפקדת, אין הרבה תקווה לאנושות. ממש סיימתי את הספר בכוח, קיוויתי שבסוף תהיה איזו הארה, אבל התאכזבתי.

24/10/2024

לקח לי זמן להתחבר אליו הוא כתוב שונה לגמרי מכל ספר שקראתי עד עכשיו ומידי פעם היה לי עמוס מידי. כאילו נכתב בנשימה אחת מאוד ארוכה בלי פסיקים ומרווחים מצד שני יש בו תמימות וכנות של שנות ה80 שמביאה זויות שלא הכרתי. ספר חביב

7/8/2024

ספר מענין ומרתק.הדמויות מתוארות בצורה אמיתית ביותר, עם מלא דקויות והתבטאויות מרגשות. נהנתי מאד. מרגישה קרובה ממש לכל הדמויות .

3/5/2025

חרא ספר משעמם

22/2/2025

ספר מאכזב מאוד . כתוב ילדותי ,עלילה חלשה

12/8/2024

חטפתי כאב ראש מרוב הקשקשת והמלל בספר הזה...סיפור משעמם בלי טיפת חן. לא מומלץ

סקירות וביקורות

"לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" הוא הרבה יותר מרומן על מזרחיות צליל אברהם הארץ 16/07/2024 לקריאת הכתבה >
לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל יערה יעקב

חלק א

"כוכבי הלילה בוכים בדמעות על אהבתי ותקוותי. ושחור הליל הוא השורות המספרות את ייסורַי ודאגותַי"

(מתוך השיר "נג'אם אל ליל", פריד אל־אטרש)

פרק 1

זה קרה בשנת 88'. אמא זוכרת את היום כי היא הפעם נעלבה מאבא אפילו יותר מהרגיל. אבא מילא טוטו כמו תמיד מוקדם יותר באותו שבוע. הלך לסמי בורקס, ישב עם חברים שלו. קנה לו קולה ובורקס תפוחי אדמה. אכל לאט את הבורקס וזרק את הצהוב של הביצה שנתנו לו כתוספת. הוא שנא צהוב של ביצה ובלע את הלבן כמו קינוח כי הוא אוהב רק דברים מתוקים. הוא חיכה למשחק האחרון שבדיוק שודר בטלוויזיה. סמי בורקס היה מהמקומות הנדירים שהיו שם גם טלוויזיה, גם אוכל מצוין וגם ארטיקים וסיגריות. כל אחד יכל למצוא שם משהו שהוא אוהב.

החברים של אבא ישבו לידו ומילאו טפסים של לוטו. היה שם את עובדיה, שאמא היתה אומרת שהוא חרא של בן אדם כי הוא כל הזמן שיכור. הוא עבד בעירייה והיה אחראי על כל המנקים. אם נניח מישהו ניקה לא טוב, עובדיה לא היה מתעצבן עליו בכלל כי לא היה לו שום בעיה עם לכלוך. אם באו אליו בטענות מהעירייה, הוא היה מגרד בראש ומתפלא שלא נקי אבל לא מדבר על זה עם אף אחד, עד שאפילו בעירייה כבר התייאשו מלהגיד לו ופשוט שלחו מישהו אחר שינקה.

לבורקס הגיע גם מוסקיטו. הוא קיבל את השם הזה מאבא. לא ידעתי איך קוראים למוסקיטו באמת. כולם קראו לו ככה, ולא נראה לי שלאף אחד היה אכפת מזה שהשם האמיתי שלו הוא זיכרון פרטי של מוסקיטו. כששאלתי את אבא מאיפה הכינוי, הוא אמר שהיה פעם מטוס כזה שריגל, שמוסקיטו כל הזמן יודע הכול והכי מהר שאפשר. את המידע הוא מעביר לאחרים גם כדי שידעו וגם כדי שידעו שהוא יודע. מוסקיטו חשב שיש לו מוניטין של מומחה לאנשים, בעיני אחרים הוא פשוט היה רכלן. מהבחינה החיצונית הוא גם לא היה מציאה גדולה, כמו שאמא אומרת. איש קטן, נמוך וקירח, שכל הזמן צחק בקול מוזר כזה שלא היה מה להגיד עליו, אז כולם אמרו שהוא צוחק מהלב.

מוסקיטו גם עבד בעירייה אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק הוא עושה. כל יום הוא היה מבלה במחלקה אחרת. לפעמים תיקן שם דברים, לפעמים סתם דיבר עם חברים שלו ואז הלך לאכול פלאפל ליד, בבוטקה של ציון. כשסיים את המנה הלך הביתה לישון כי היה עייף. בהתחלה הוא היה חוזר בארבע אחרי הצהריים רק להחתים כרטיס, אבל אז החליט למצוא דרך יותר חכמה להתמודד עם המטרד. הוא ביקש מעובדיה להחתים לו את הכרטיס כל פעם והשאיר אותו בארון של חומרי ניקוי בתוך קופסת קפה ישנה. לעובדיה לא היתה בכלל בעיה לעשות את זה, הוא אמר לו "בסדר גמור" ושכח מכל העניין כי האלכוהול די הרס לו את הזיכרון. בסוף החודש מוסקיטו קיבל טלפון מדליה ממחלקת משאבי אנוש שאמרה שבמשך יותר מעשרים יום הוא לא החתים כרטיס ביציאה. מוסקיטו התנהג כאילו הוא לא יודע איך זה יכול להיות ואמר שהכרטיס לא עבר כי יש לו ידיים רכות מדי. דליה ממשאבי אנוש אמרה לו שהוא חייב לנסות להעביר חזק יותר כי בפעם הבאה היא לא תוכל להחליק את זה. מוסקיטו אמר שהוא נשבע לה ואחר כך הלך לעובדיה ואמר לו שהוא זבל שכמעט הרס לו את המשכורת. עובדיה בכלל לא הבין על מה הוא מדבר ואמר לו שילך קיבינימט כי הוא בחיים לא היה לוקח שקל ממישהו. מוסקיטו התעצבן ואמר לו שהוודקה לא רק גנבה לו את החיים אלא גם את הזיכרונות. עובדיה נעלב ממש והלך משם. במשך חודש לא הסכים לשמוע או לראות את מוסקיטו, אפילו שהוא התחנן שיסלח לו וקנה בקבוק יקר של שתייה שעובדיה אהב. עובדיה אמר שאותו לא קונים בבקבוקים למרות שזה לא היה לגמרי נכון, אבל עובדיה היה שוכח גם את העקרונות שלו לפעמים, כי השתייה החריפה גרמה לו לשכוח מה באמת חשוב בחיים. פעם אחת, למשל, הוא היה אמור לאסוף את הבת שלו מאמא שלה. הוא התגרש מזמן אבל הילדה עדיין היתה של שניהם אז לא היתה לו ברירה, והוא כבר לא יכל לזרוק אותה רק על האמא. באותו יום הוא שתה יותר מדי ושכח להביא את הבת. האמת שהוא שתה לפני כי לא היה לו כוח לילדה. הוא שנא להרגיש שהוא צריך לעשות דברים בשביל מישהו אחר אם הוא יכול פשוט לנוח ולשתות. אז הוא שתה ונרדם, ואז התחילו מלא טלפונים שהוא לא שמע, ואז מלא דפיקות בדלת. כשהוא קם כבר היה לילה והוא ראה מכבי אש שפרצו את הדלת עם אשתו לשעבר. היא נלחצה שהוא לא עונה וחשבה שאולי הוא מת. כשראתה שהוא סתם שיכור היא אמרה שחבל שהוא לא מת. גם הילדה ראתה הכול אבל זה לא היה חשוב לאף אחד, כי אפילו שזה נגע לה, זה לא באמת נגע לה, וכולם רק רצו לצרוח אחד על השני כי החיים שלהם קשים. באותו יום מוסקיטו בא לעובדיה ונתן לו את הבקבוק שהוא קנה לו אז ועובדיה שתה עד שהוא שכח את הילדה שלו ואת הצעקות. שכח שהוא בכלל נולד ומה חשוב לו. הוא אהב לא לזכור כלום כי מה שכן היה קיים לא היה משהו. למחרת הוא חזר לדבר עם מוסקיטו כי הבין שהוא באמת חבר טוב.

אבא היה חבר של מוסקיטו אבל שנא אותו. את רוב החברים שלו הוא שנא. גם את עובדיה וגם את יעקב. יעקב היה עובד בחנות חשמל אבל לא היתה לו הרבה סבלנות להסביר על דברים. פעם נכנסה אישה לחנות ושאלה מה ההבדל בין התנורים ויעקב אמר לה שהיקר יותר טוב כי יש שם יותר חלקים. כשהיא התעקשה להבין איזה חלקים, הוא אמר לה שהיא יכולה להיכנס לתוך תנור והוא יראה לה כמה זה שורף. היא אמרה לו שהוא איש דוחה ושהיא בחיים לא תקנה שם כלום. יעקב אמר לה שעכשיו בפרינציפ, גם אם היא תתחנן, הוא לא ימכור לה. היא נעלבה וחצי שעה אחרי שיצאה משם היא חזרה עם בעלה שצרח על יעקב ואמר שהוא בן זונה. בסוף, כדי שאף אחד לא ייפגע, יעקב מכר להם תנור בהנחה והאישה היתה מרוצה אפילו שבאיזשהו מקום בלב היא הרגישה שהיא צריכה להמשיך להיעלב.

אמא אמרה פעם לאבא שליעקב היתה יד ארוכה כשהוא נכנס לחנויות, אני לא הבנתי מה זה אומר ולמה זה לא בסדר שלמישהו יש יד ארוכה ולא קצרה או בגודל שיד צריכה להיות. אבל אמא המשיכה ואמרה לאבא שהיא שמעה מג'וליה מהמכולת שהוא גנב פעם בונבוניירה של שוקולד. הבן שלה אמר לה שהוא ראה אותו שם במעיל, אבל ג'וליה לא יכלה להוכיח את זה. מאותו יום היא שמה עליו עין בכל פעם שהוא נכנס. אבל יעקב, לפי מה שאמא אמרה, ראה שהיא בוחנת אותו ונזהר לא לקחת משם בכוונה, אלא רק קנה מה שאשתו רשמה לו שצריך. גם בחנויות אחרות יעקב היה חשוד ביד ארוכה אבל אף אחד לא אמר לו כלום בפנים, רק דיברו עליו מאחורי הגב שלו. אמא גם אומרת שיעקב הוא שפוט של אשתו אניטה. "אלוהים נתן לו אישה טורקייה," היא אמרה פעם לאחותי הגדולה. "הוא פודל שלה. לא יכול להרים את העיניים, וזה העונש שלו. מה שהיא אומרת קדוש. היא חושבת את עצמה למלכת היופי, אבל היא נבלה." אני עשיתי את עצמי קוראת ספר, אבל מאוד רציתי לדעת למה היא נבלה ולמה אמא מכווצת ממש את העיניים ומעלה את האף כאילו היא מריחה קקי בזמן שהיא מדברת על אניטה ויעקב. "לפני שהוא הכיר אותה הוא הסתובב ליד פנימייה של בנות מסכנות. קנה ממתקים לאחת מהן, בת חמש־עשרה, ואחרי כמה פעמים שנפגשו הכניס אותה להיריון. כשאמרה לו, אמר שזה לא התינוק שלו. ההיא מסכנה לא ידעה מה לעשות. היה לה אבא שמרביץ. אמא שלה שגרה בצרפת לא הסכימה שהיא תוריד את התינוק כי זה כבר היה מאוחר כשהיא גילתה. היא לקחה אותה לצרפת ושם היא חיה חיי כלב. אבל מה? נולדה בת וכשהיא גדלה היא רצתה לראות את אבא שלה. באה לפגוש את יעקב. ילדה חמודה. אבל אניטה הנבלה לא הסכימה שהיא תישן אצלם. הוא עשה מה שהיא רצתה. הבת עשתה ויברח ולא חזרה יותר. עדיף לה עם אבא כזה."

אני אוהבת לשמוע את אמא מדברת כאלה דברים כי זה תמיד מעניין מאוד וגם סודי מאוד. אבא יודע שהחברים שלו, הם לא תמיד עושים דברים טובים, אבל לא נראה לי שכל כך אכפת לו מזה. כשמשהו מפריע לו הוא יכול לצעוק על מישהו או אפילו להרביץ. אני כבר יודעת שהוא הרביץ לשני חברים שלו. פעם אחת כי מוסקיטו אמר משהו לא יפה על קבוצת הכדורגל שאבא מנהל, ופעם שנייה הוא זרק כיסא על פנחס כי אבא אמר שהוא גנב לו את העבודה שיכלה להיות שלו. התפקיד של מנהל של בית ספר לכדורגל ילדים. פנחס אמר שאבא שלי משוגע וברח ממנו מהר. אבא חזר הביתה עצבני מאוד וסיפר לאמא מה הוא עשה. "אתה לא יודע להיות גבר," היא אמרה לו בחצי עיראקית־חצי עברית. "מה את יודעת בכלל," הוא אמר לה בחזרה. "הוא לקח לך את העבודה ואתה הולך ומלקק לראש העיר. כן שמרוני, לא שמרוני. לא נותנים לך כלום ואתה מתעלם מכולם. איך אתה לא מתבייש." אני הייתי בסלון ליד המטבח כשהם רבו. שמעתי שאבא מתחיל ממש להתעצבן. כשזה קורה, מתחיל לצאת לו אוויר מהנחיריים והוא נראה כמו אריה שבלע מכונת עשן בהופעת קרקס שהשתבשה. "לכי מכאן!" הוא צרח על אמא. "חרא על הפרצוף שלך, את והבנות שלך." אבא משום מה תמיד הכניס אותנו לריבים שלו, גם אם בכלל אף אחת מאיתנו לא אמרה לו כלום. אני ידעתי שעדיף להתרחק ממנו במקרים כאלה כי מי שכועס יכול להרביץ. כמה ימים אחרי התקרית הופיעה ידיעה במקומון של העיר שהיו כתובים שם כל הפרטים על הזריקה. פנחס דיבר שם ואמר שהוא לא מאמין באלימות ובגלל זה הוא לא החזיר לו. זה הכעיס את אבא עוד יותר. גם עצם הפרסום וגם זה שפנחס התנהג כאילו הוא בכלל לא מרגיש שהוא צריך להרביץ או לעשות דברים לא יפים, בזמן שהוא היה בעצם גנב. הוא רצה ללכת לדבר איתו, אבל אמא אמרה לו שלא יעז כי גם ככה היא הושפלה. היא סיפרה שליאורה, מורה בבית ספר שהיא עובדת בו כמזכירה, שאלה אותה מה בדיוק קרה כי קראה את הידיעה בעיתון והיתה מודאגת. אמא קמה מהכיסא ואמרה בקול רם, שכולם ישמעו, שאף אחת לא תעז לפנות אליה בעניין הזה. זה סיפור אישי, ואם יש משהו שהיא שונאת זה בעלות אף גדול ומסריח שמתעסקות בחיים של מישהו אחר בזמן שהחיים שלהן בזבל. ושהיא יודעת יפה מאוד מה קורה אצל כל אחת אז לא כדאי שהיא תפתח את הפה. מאותו רגע אף אחד לא דיברה איתה על זה יותר בחיים. וגם פנחס ואבא שלי כבר לא דיברו. לא היתה אף סולחה ביניהם. אף אחד לא רצה לסלוח. לא על הגניבה ולא על הכיסא. אם הם ראו אחד את השני בסמי בורקס, הם התעלמו כאילו הם לא חיו חיים שלמים כחברים טובים. תמיד חשבתי שזה די חבל.

היו לאבא עוד חברים. היה את נחום עזרא שגם עבד בעירייה במחלקה לשיקום שכונות. אבא אהב אותו מאוד כי לא היה לו אכפת שהוא לוקח ממנו סיגריות כל הזמן בלי להחזיר אף פעם. גם היה להם אותו סוג של הומור. למשל, אבא אהב לצחוק על אנשים. פעם הלכתי איתו ועם נחום למשחק כדורגל. אבא סחב סלסילה מלאה ממתקים כי היה חג והוא קיבל מתנה. הוא ראה ילדים עוברים לידו ומסתכלים על כל השוקולדים. "ילדים," הוא אמר להם. "אתם רוצים ממתקים?" הילדים אמרו שכן. ואז אבא אמר להם: "יופי לכם, אז לכו תקנו!" הילדים הלכו משם כמעט בוכים. אבא ונחום צחקו מזה מלא אחר כך. אני חשבתי שזה גם מצחיק וגם עצוב אבל לא אמרתי כלום. אבא זכה להיות המנהל של בית"ר מגדל נחמיה די במפתיע. המנהל הקודם נפטר בתאונה ולא היה מי שירצה את התפקיד. אבא, שתמיד אהב כדורגל, הסכים לקחת את זה על עצמו. הוא היה שחקן מצטיין כשהיה צעיר. הוא כל כך אהב לבעוט בכדור כי ככה הוא היה מוציא את כל הכעס שלו על החיים. בגיל שמונה־עשרה הוא ריסק את הרגל באמצע משחק כדורגל. זה קרה במשחק אימון. אבא רצה לחטוף את הכדור ורץ כל כך מהר שלא שם לב שאפרים בדיוק עצר לקשור את השרוכים שלו. באמצע הריצה שלו אבא נתקע באפרים ועף באוויר. כשנחת גילה שאפרים לא רק ריסק לו את הרגל, אלא גם את קריירת הכדורגל המבטיחה שהיתה לו. ככה הוא תמיד סיפר וקילל אותו. הרגל היתה בגבס במשך חודשים ולא חזרה להיות בריאה לגמרי אף פעם. אבא אהב להשוויץ בפציעה הזאת מדי פעם. הוא היה מזיז את הרגל ושואל אם שמעתי את הקנאק שהיא עושה. באמת היה קנאק כזה, אבל הוא לא היה משהו מיוחד שגרם לי לחשוב על אירוע רפואי חמור. סתם כזה מין רעש שאפשר לעשות עם שאר האיברים, גם אם היית אדם רגיל ובריא לחלוטין. אבל הייתי אומרת לו ששמעתי ועושה מבט של פליאה כדי שלא ירגיש שכל זה היה לחינם. הוא תמיד היה מחייך בגאווה ואומר שאם הרגל שלו לא היתה מתרסקת, הוא בכלל לא היה כאן היום אלא היה מגיע רחוק מאוד בכדורגל וגם היה עשיר, ושלא היה מישהו שלא היה יודע מי זה נאג'י יחזקאל, אבל החיים התאכזרו אליו ובמקום זה הוא כאן עם שלוש בנות וצריך לתת כסף לחשמל ולמכולת. באותה תקופה הוא עבד כצבּעי לפרנסה וכמנהל בית"ר בשביל הנשמה. אבא לא הרוויח שקל מהניהול אבל היה לו רעיון אחר איך לעשות כמה שקלים. הוא הציע לשחקנים להביא את המדים המסריחים שלהם אלינו אחרי כל משחק כדי שאמא תכבס אותם. אמא לא אהבה את זה ואמרה לו שהוא עושה אותה עבד ושאפילו לערבים יש יום חופש בשבת. אבל אבא שלי אמר לה שזה שווה שנרוויח ככה עוד כמה שקלים הביתה ושמה זה בשבילה כי בתוך חמש דקות היא עושה מכונה ועוד חמש דקות תולה. אמא שלי באמת הכי מהירה שיש בכל דבר. בתוך שעתיים היא יכולה להכין שלוש סירים מלאים באוכל, לשטוף את הבית ככה שאנשים חושבים שעשינו וקס מרוב שנוצץ, לתלות כביסה וללכת למכולת ואז לעבודה. היא כל כך מהירה שהיא גם לא נשארת בשום מקום יותר ממה שצריך בדיוק. פעם היא חיכתה לאוטובוס בתחנה וכשראתה שלא בא אחרי שלוש דקות, היא העדיפה ללכת לתחנה שאחריה ולתפוס את אותו אוטובוס בדיוק רק כדי ללכת ברגל ולא לעמוד בלי לעשות כלום. אבא מעריך אותה על המהירות הזאת כי הוא מעדיף להיות אטי ממש עד לעצירה מוחלטת. הוא למשל לא אוהב להכין אוכל בעצמו, לנקות, או לשאול אותנו איך היה בבית ספר. הוא מעדיף לעשות דברים אחרים שעושים לו יותר כיף. כמו לראות את המסך המפוצל בכבלים כי ככה הוא יכול לראות את כל הערוצים ולא להתחרט שהוא מפספס משהו. כמו לעשן, הוא ממש אוהב סיגריות. כל כך קשה לו להיפרד מהן שהוא מעשן אותן גם בשירותים, ופעם אפילו היה עושה את זה במקלחת עד שהחליט שזה מסובך מדי כל העניין הזה של לערבב מים ואש. ככה הוא פחות נהנה מהסיגריה. הוא לא אוהב רק טוטו אלא גם לוטו וגם את הכרטיסים החמודים האלה שאומרים לך באותו רגע אם הרווחת משהו. כשזה קורה, אבא פשוט קונה עוד כרטיסים ואז בדרך כלל מפסיד.

באותו יום רביעי בסמי בורקס אבא ראה משחק של הפועל תל אביב נגד בית"ר תל אביב. המשחק שודר בטלוויזיה ואבא חיכה לגלות מה תהיה התוצאה. במשך שנים הוא מילא טפסים. כל פעם שמילא חשב לעצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה קבוצת כדורגל שמתמודדת עם יריב. פעם צדק רק בחלק מהמשחקים וזכה במאתיים שקל, אחר כך בחמש מאות. הפעם היו לו ארבע־עשרה תוצאות נכונות, שזה כולן. בסוף המשחק של הפועל נגד בית"ר אבא כבר סיים את הקולה, הבורקס וקופסה שלמה של סיגריות טיים שאהב. ברגע השריקה הוא נהפך מצבּעי שבקושי מצליח לגמור את החודש לאיש שזכה בפרס הראשון בטוטו. הוא לא אמר מילה לחברים שלו ורק סיים את הסיגריה שלקח מנחום, שילם לסמי על מה שקנה, קיפל את הטופס, שם בכיס והלך הביתה. כשנכנס ואמא שאלה אותו מה נשמע, הוא לא אמר לה מילה על הפרס. רק שאל אם היא יכולה להכין לו קפה כי הוא הכי אוהב שהיא עושה בשבילו דברים. אמא הלכה למטבח ואבא החביא את הטופס במגירה שלו עם המנעול. את המפתח שם בכיס והלך לסלון לשתות קפה ולראות טלוויזיה יחד עם אמא. בדיוק התחיל "כן מה?!" - סדרה יפה שאהבתי כי דיברו בה בעברית ולא היו הרבה תוכניות כאלה. אבל אבא התעצבן כי הוא שונא את גידי גוב. אז הוא לקח את הקפה והלך למטבח וקילל את גידי גוב ואמר שבכלל אין לו קול של זמר. אחר כך הוא קילל את מי שהמציא את הטלוויזיה. אמא נשארה ודווקא מאוד נהנתה מהפרק.

המלצות נוספות