ופתאום בוקר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ופתאום בוקר
מכר
אלפי
עותקים
ופתאום בוקר
מכר
אלפי
עותקים

ופתאום בוקר

4.4 כוכבים (192 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2837מקורי
ספר מודפס
4975.2מקורי מחיר מוטבע על הספר 94
ספר קולי
2839מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נעמה דעי

נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
 
נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לפני שנים ניתק רועי כל קשר עם הוריו ועם אָחיו במושב ונסע אל מעבר לים. מאז הוא נודד חסר מנוחה בין עבודות ריתוך, נוהג בסילברדו שלו בכבישים הארוכים של אמריקה – איש של עמל ולא של מילים. בקיצים הוא חוזר לבקר את אחותו התאומה במרכז הארץ, היחידה שנשאר קשור אליה מכל משפחתו. הוא שוכר אז דירה לחודש, ולרוב נשאר רק שבוע וחצי וממהר להימלט מן הזיכרונות. הקיץ הזה נודע לו שאביו עומד למות. האם יעז לחזור לבסוף אל הבית שעזב, כדי להתעמת אתו לפני מותו? 

בבניין שהוא שוכר דירה גרה עדן עם בנה טמיר ועם שותפתה לדירה מיקה. היא קשורה בסבך קשרים, בני משפחתה וגם אביו של טמיר מעורבים בכל פרט קטן בחייה. זה הקיץ שבנה ישן בו לראשונה שני לילות אצל אביו, והלילות האלה ארוכים ושוממים. בלי תלמידיה, בלי בנה, היא יכולה פתאום לראות שכולם סביבה מתקדמים: אביו של טמיר מתחתן, אחיה וחברותיה שקועים בחייהם, והיא נשארת במקומה.

זה סיפורו של קיץ של כמיהות מושתקות, גישושים מהוססים ופשרות לרגע, שטעמן חמוץ־מתוק. סיפור אהבה מהוסס בין זה שאינו חוזר לזו שאינה עוזבת, קו שבור בין כאבים חדשים וישנים, ומתוכו נבחנות עלילות חייהם מחדש.

"כישרון יוצא דופן", אמרו על נעמה דעי, "קול חדש, עצמאי ומשמעותי בספרות הישראלית". ספרה הקודם צערו העתיק של הירח הוגדר "הישג בלתי רגיל", והמבקרים הכריזו שהוא "מסמן את דעי כאחת הסופרות הבכירות של הדור הבא".
כאן היא מרחיבה את מנעד הקולות שהיא שולטת בהם ומתקדמת צעד נוסף בדרכה אל קדמת הבמה הספרותית.

פרק ראשון

Beeing

עברו שנים עד שרועי קלט ש-being זה לא beeing. כי יש מילה מיוחדת לנחיל דבורים, משהו אחד גדול שהוא כל הדבורים יחד, כולל הכנפיים והזמזום והעוקצים, ויש את המילה הרגילה, לבני האדם, שהמשמעות שלה היא סתם להיות.

1

עדן הייתה חסרת משקל כשדחפה את עצמה בתנועות חזקות וארוכות בתוך המים. בקצה המסלול נעמדה לסדר את המשקפת והרגישה נגיעה בכתף. זה שנראה כמו שחיין אולימפי לשעבר וכבר שנה שחה במסלול מקביל הוא שנגע. שאל אם היא עדן אוזן. "כן!" מופתעת, קצת נרגשת. הרבה מעל הליגה שלה הוא נראה לה, ומה פתאום אחרי כל הזמן הזה החליט לפנות אליה, ואיך הוא יודע את השם שלה.

הוא אמר: "קוראים לך בכריזה."

אוי ואבוי. טמיר. משהו קרה לטמיר.

מיד משכה את עצמה החוצה. רצה ככה, בלי מגבת, עם בגד ים של זקנות והירכיים אכולות הצלוליט, שכל עם ישראל יראה. המציל הסביר שקרה משהו לבן שלה ושלא מצליחים לתפוס אותה. נוטפת מים, רצה אל התיק. אלוהים שבשמיים, שלושים שיחות שלא נענו! למיקה, השותפה שלה, התקשרה ראשונה. מיקה ענתה מיד, צעקה לה באוזן: טמיר פתח את הראש, מאור נסע איתו לטר"מ. הקול שלה היה היסטרי ואכול אשמה, ועדן נדבקה מיד בשני הדברים.

כבר שבועיים מאור משנה את הימים שלו עם טמיר, ושוב ושוב דחתה את ערב הבריכה היקר לה כדי שיסתדר עם לוח הזמנים שלו, והרי שום ספורט אחר היא לא עושה ועכשיו החופש הגדול. הפעם הבטיח לאסוף את טמיר בשש וחצי, אבל התעכב מאוד ("שבע וחצי, רבע לשמונה ככה, אני מצטער, יש פה בלגן לא נורמלי"). כשנשבע שיגיע תוך רבע שעה, השאירה את טמיר עם מיקה. זה היה ברבע לשמונה ועכשיו, ברבע לעשר, גילתה ששלושת רבעי שעה אחרי השבועה ההיא עדיין לא הגיע. בתשע טמיר, רעב ועצבני, רצה לחכות בחדר המדרגות, ומיקה השגיחה מהדלת, הדליקה לו כל חצי דקה את האור. רק לרגע הלכה להביא את הטלפון, רגע אחד! ובדיוק אז טמיר נזכר שמאור נותן לו להחליק על המעקה, ניסה לבד ונפל על הראש. החזיר אותו בידיים הביתה איזה אחד שמסבלט אצל השכנים. טיפל בו. הם ניסו להתקשר לעדן, והיא לא ענתה ואז התקשרו למאור, וקסם, תוך דקה הגיע וצרח על מיקה, קרא לה חולת נפש.

תוך ארבע דקות עמדה ברחוב בטייץ רטוב ובכפכפים, מתנשפת מרוב בהלה. ניסתה לנתק למיקה כדי להזמין מונית, אבל מיקה לא נתנה, כמו ניקוז שעולה על גדותיו. דרשה לדעת מה הייתה יכולה לעשות, עד שעדן צעקה: "מיקה, מיקה! עזבי את מאור, אני לא מאמינה שרק בתשע וחצי הוא הגיע, אני מנתקת כי אני חייבת להגיע לטר"מ. גאון שהתקשרת לבריכה. אוהבת אותך. ביי."

רק במונית, בגלל המבט המוזר של הנהג, נזכרה להוריד את כובע הים. שוב ושוב התקשרה למאור, ואין תשובה. היא תהרוג אותו. היא תקרע אותו. מלמד את טמיר להחליק על מעקות כדי לצאת המגניב, ואז לא נמצא שם כשהוא מנסה לבד ונופל, ועכשיו אפילו לא עונה. רק כשהגיעה לטר"מ הוא ענה ואמר שהם בדרך החוצה.

טמיר התחיל לבכות מיד כשראה אותה. "נפלתי במדרגות. עשו לי תפרים." על המצח תחבושת מודבקת, וביד סוכרייה על מקל. עדן דחפה את הבהלה עמוק, שלא ירגיש. החזיקה אותו חזק בחיבוק, נשבעה שאוי לו אם תתפוס אותו מתקרב שוב לאיזשהו מעקה. האשמה עמדה לה בגרון כמו גוש ליחה. טמיר הראה את הסוכרייה. אבא מרשה. אבא אמר שיקנה לו מכונית עם שלט כי היה גיבור.

מעליהם מאור אמר: "תגיד יפה שלום לאימא ותן לה חיבוק. עכשיו אנחנו נוסעים הביתה."

"אבל אני רוצה לאימא," טמיר התנגד.

קצת מתה מבפנים חיבקה אותו והזכירה לו שהערב ערב של אבא. טמיר נתלה עליה, רוצה הביתה, לא לאבא. הכניעה אותו בהבטחות: מחר בקייטנה שלהם היא תפנק אותו כמה שירצה.

מאור תפס לו את היד וירה: "נדבר יותר מאוחר." היא התעלמה מהמבט הרצחני. ממש הוא יסתכל ככה עליה אחרי שגם לימד אותו להחליק וגם איחר. שאלה מה אמר הרופא. אין זעזוע מוח. תפרו לו. אולי תישאר צלקת. הם ידברו יותר מאוחר. יש לו הרבה מה להגיד, שתדע.

טוב מאוד, חשבה בכעס, גם לה יש. כשנסעו עמדה שם רגע ואחר כך הלכה לתחנת האוטובוס. הרגישה עליה את המבטים של האנשים. אישה לבד, רטובה לגמרי ומסריחה מכלור. חולצה סחוטה לגמרי. השיער עוד טפטף. את המגבת שכחה במלתחה. כל הדרך הייתה בטלפון. כן, אימא. הוא בסדר. לא, אין זעזוע מוח. אני אהרוג את מאור. לימד אותו להחליק על מעקה. במדרגות אצלנו, בטח אצלנו, אצלם הם עולים במעלית. נראה לך, אבא? אם הייתי שם, הייתי קורעת לשניהם את הצורה, זאת סכנת נפשות, המעקה כמעט בגובה שלו. לא, הוא בסדר. רק תפרים. כן רופא אמיתי, בטר"מ. אל תתחיל איתי עידו. איך יכולתי לדעת? מאור היה אמור להיות שם בשש וחצי והגיע בעשר, אז אל תדבר איתי על הזנחה הורית. מישהו העיר לה שתדבר יותר בשקט והיא התביישה. מצמצה דמעות. היה לה לא נעים לשבת בטייץ הרטוב, והיא הייתה עייפה ועצבנית ואשמה.

מיקה לא הייתה בדירה ולא ענתה לטלפון. בנימין, בן הזוג שלה, ענה כשעדן ניסתה בפעם הרביעית והודיע שהוא מת ללכת למאור ולהגיד לו מה הוא חושב עליו. כששכנעה אותו לתת לה לדבר עם מיקה, מיקה אמרה רק שאין לה כוח לדבר. עדן הודיעה לשתיקה בצד השני: טמיר בסדר, רק כמה תפרים, אל תיקחי ללב את מאור, עשית לנו טובה ואת מדהימה ולא משוגעת, הכול נגמר בטוב. זה היה יכול לקרות גם לי, כמה פעמים נתתי לו לחכות למאור במדרגות. מיקה לא ענתה. חזרה הביתה אחרי שעה. עמדה שמוטה וקפואה בתוך החיבוק של עדן, נעלמה אל החדר שלה ונתקפה עטלפים.

רק באחת עשרה, כשכבר חשבה שתשתגע, מאור התקשר. איך השאירה את הילד עם מיקה לבד ככה, מה נראה לה, הבחורה חולה, שרוטה, את הכלב שלו לא היה משאיר איתה. די, די, ענתה בכעס. כשכתבה שהיא משאירה את טמיר עם מיקה סימן אגודל למעלה, ולמרות שהתחייב להגיע תוך רבע שעה הגיע אחרי יותר משעה וחצי, וידע שטמיר אז עם מיקה. וכמה פעמים היא הוציאה את טמיר בשבילו מהגן וחיכתה איתו שיאסוף אותו? מה קרה שפתאום היא שרוטה וחולה? כי קרה משהו? בכלל, הוא זה שלימד את טמיר להחליק על מעקות — מה חשב לעצמו ובאיזו חוצפה עכשיו בא בטענות? ואם לא היה קורה כלום, אם טמיר לא היה נופל, זה בסדר שחיכה לו ארבע שעות?

מאור התפוצץ: הוא גם מתחתן וגם מריץ פרויקט ענק, המינימום שהוא מצפה לו זה קצת הבנה. הדבר הנכון היה שתואיל לוותר על ערב הבריכה הקדוש פעם אחת. מאות פעמים התריע על מיקה, ולידיעתה, הייתה תאונה בדרך לכאן והכול עמד. גם בזה הוא אשם? היא מצפה שיבוא במסוק? בכוח עצר את עצמו כשבאה לטר"מ, חצי שעה לא ענתה לטלפונים ופתאום צצה. למי לא התקשר, למי, והילד צורח אימא־אימא. המזל שלה זה השכן הזה, המסבלט. "אם היה קורה לטמיר משהו רציני," הבטיח, "זה לא היה נגמר בשיחה כזאת, אני מבטיח לך."

הלב של עדן דפק כמו תוף. חיכתה רגע, שייבהל מעצמו, כמו תמיד כשיוצא לו המאיים, ואחר כך ענתה בשקט, קצת חנוקה: "כן, אם היה קורה לו משהו רציני, זה לא היה נגמר בשיחה כזאת. אני מבטיחה לך." וניתקה.

אחר כך בכתה. למה הם לא יכולים לדבר כמו בני אדם, הוא והיא. אימא שלה, בחוש, התקשרה והרגיעה. מה הוא מאיים, אבא שלך יראה לו מה זה. בבית משפט יקרעו אותו לחתיכות, הרי הכול מתועד בוואטסאפ. מה פתאום ייקח את טמיר, מי ייתן לו. עכשיו תנשמי רגע. מה עם השכן שעזר? אמרת לו תודה? לכי תביאי לו משהו, בונבוניירה. לא עכשיו, עכשיו אמצע הלילה. מה אין, אף אחד לא הביא לך בסוף שנה?

בארון של השחיתויות הייתה חבילת טים־טם סגורה. אימא שלה לא התאפקה ושאלה: "ותגידי, הוא רווק?" מאיפה שעדן תדע, אפילו לא פגשה אותו. השעה הייתה רבע לשתים עשרה, והיא שרבטה פתק והתכוונה להניח את הטים־טם על השטיחון שלו, לא טרחה אפילו להדליק את האור במדרגות, אבל החליקה והתנגשה בדלת. בבהלה שמטה את החבילה ונסוגה בחצי ריצה הביתה, אבל גבר מתולתל פתח את הדלת. הסתכל, לא מבין. בן שלושים? שלושים ושלוש? שאל: "הכול בסדר? רצית משהו?"

היא התבלבלה. נבוכה בפיג'מה. הייתה מחליפה אם הייתה חושבת שיפתח. חיבקה את עצמה להסתיר. מלמלה שרק הביאה לו משהו והחוותה על הטים־טם. הוא ראה את החבילה, הרים וקרא את הפתק באור שנשפך מהדירה של אלבשן אל חדר המדרגות. היא רצתה לברוח.

הוא הדליק את האור: "את האימא?"

"כן, תודה רבה!"

ועמדה באור בבוקסר של אחיה ובחולצת הפיג'מה מדלתא. למות מהבושה. נלחמה בדחף למשוך את הבוקסר, להסתיר את הירכיים המכוערות. אולי הוא בן יותר משלושים ושלוש. יש לו כמה תלתלי שיבה. קצת דומה לאביב אלוש הוא נראה לה. לא: לאמיר דדון. או מין תערובת מוזרה של שניהם. יפה־לא־יפה, צעיר־לא־צעיר.

"מה אמרו בטר"מ? הכול בסדר?"

"כן. רק עשו לו כמה תפרים."

"יופי..."

הוא חיכה ושוב התבלבלה. לכי הביתה! לכי! גמגמה שוב: "תודה רבה, ממש. איך קוראים לך?"

"רועי."

מה את שואלת איך קוראים לו. הוא עוד יחשוב שאת מתחילה איתו.

"תודה רבה, רועי."

הוא הגיב במין משיכת כתפיים, הראה את הטים־טם, אמר: "לילה טוב," וסגר את הדלת בלי להעיף בה מבט שני. האור כבה והיא משכה את הבוקסר עד הברכיים. חזרה אל בית־בלי־טמיר. איזו התחלה איומה לקיץ.

2

רחבת הכניסה לבניין עלובה, אבני מדרכה שבורות, תערובת יבשה של חול ועפר. החום המעיק, העומד, הזכיר לרועי את הקיץ של השריפות בקליפורניה לפני שנים. הוא לא חיכה הרבה: תוך חמש דקות הגיע גבר עם כרס מנהלים קטנה ודיבור מהאף. נראה מבוגר ממנו, אבל מי יודע. הציג את עצמו ולקח אותו אל הקומה השלישית. חדר המדרגות היה משופץ בטעם רע: לוחות שיש אדום־שחור. לא שאכפת לו: עוד מקום. עוד גג. כמה משמעות כבר יש לשאלה איפה. מה שחשוב: אף אחד לא רצה את הדירה, אז היה לו קל ללחוץ אותם למטה במחיר, ולפי גוגל מאפס הייתה חצי שעה רכיבה באופניים מהדירה של אחותו.

כמה יישאר הפעם? כרגיל לקח את הסבלט לחודש. תמיד סגר מראש חודש ואם יברח מוקדם, הסכום שילך יהיה העונש שלו. המדריכות של אחותו אומרות תמיד כמה הוא חשוב לה. ומה, הוא לא יודע? בקורונה, כשלא יכול לבוא, עשה את הטעות והתקשר אליה מוואטסאפ וידאו. שבועיים לא הפסיקה להתקשר בשעות הזויות. חרפנה אותו. בסוף חסם אותה.

בעלי הבית כבר היו בחו"ל. איש הקשר בדק אותו מלמעלה למטה לפני שנתן לו את המפתח. דיבר על הוויי־פיי, מונה החשמל, מונה המים, התריסים החשמליים והבוילר. בסוף הלך. רועי הסתובב. בחן בחצי אכזבה את המקלחת — טוש ידני. פתח וסגר ארונות במטבח, לראות מה יש. מצא את האקונומיקה בארון התחתון, איפה שהפח. הוציא מהטרולי שלו סדין ומתח על הצד הארוך של הספה. בסדר. הכול נקי. מפתח משלו, מכונה לכבס בה בגדים ומקלחת עם זרם נורמלי. הה, וחווייג', להפוך את הקפה לנסבל. הוא לא יתלונן. בדרך כלל ישן באיזה קרוון עם עוד עוזר רתך. במוטלים ישן רק כשלא הייתה ברירה. מי יודע מה עבר שם על המיטות או מתי ניקו.

הדליק את המזגן על תשע עשרה מעלות והלך לישון בלי לסגור את התריס או להתכסות.

כשהתעורר היה חשוך. מבחוץ נכנס אור צהוב של פנסי רחוב. זיהה, ממצמץ, רטיבות בתקרה מעליו. הסדין התגלגל סביבו, לא מתאים לספה. מולו, מעל החצי הקצר של ספת הרי"ש, תמונה גדולה של לונדון. פיהק ובהה. כתם אדום של אוטובוס. הביג בן בשחור־לבן. מישהו גרר כיסא בדירה ליד. אישה צעקה בחדר המדרגות. קם וחיפש את מתג אור. מצא והדליק. מצמץ. אור לד לבן כואב בעיניים.

קם רעב, אבל המקרר בסבלט היה נקי וריק — היה שם רק בקבוקון טבסקו (מי שם טבסקו במקרר?). כמעט הזמין משהו, אבל אז זכר שזה חודש של הוצאות בלי הכנסות ויצא לחפש מקום לקנות בו מצרכים. הכי טוב סוּפרים, זולים ולא אישיים, אבל לא היה לו כוח ללכת רחוק. האיש בקופה, מבוגר עם פרצוף ביצה, בחן אותו כשהעביר את המוצרים.

הבניינים באזור נמוכים וישנים. אנשים רכבו על אופניים והלכו עם כלבים. כמעט כל הכלבים שראה היו קטנים ולבנים. מישהו התאמן בנגינה בפסנתר. שכונה מהסוג הזה.

כשעלה במדרגות כבר היה עשרים לעשר. בקושי עלה חצי קומה, ופתאום קול של נפילה ובכי של ילד. עלה את המדרגות שלוש־שלוש. ילד קטן ומתולתל על הרצפה של הקומה השנייה, מתחת למדרגות. מצח מכוסה דם, דם גם על התלתלים ואיפה לא. דם ויללות. אימא! אימא! אימאאאא! רועי ניסה להרגיע. הדלת ליד נפתחה, ואיש רזה וקירח הסתכל לראות מה קורה. אתה יודע איפה האימא של הילד הזה? האיש הצביע למעלה ושאל אם הוא מסתדר. "כן, כן." הרים את הילד. תוך כמה שניות האימא הגיעה: אישה קטנה בבגדים גדולים מדי. בגיל שלו? מבוגרת ממנו? את כל המדרגות עד למטה רצה בצעקות: "תמירי מה קרה? תמירי, אתה בסדר? מה קרה לו? מה קרה לו?"

וכשראתה מקרוב, כשאחזה בעדינות בראש המתולתל, התחילה ליילל: "מה זה, דם?"

הילד בכה עוד יותר חזק. השכן עמד והסתכל בחשדנות. רועי הרים את הילד ואמר לו: "די, די, אני לוקח אותך הביתה, הנה, נעצור את הדם."

הילד אמר משהו אבל כל כך השתהק והשתנק שאי אפשר היה להבין מילה. רועי שאל את האישה בבגדים הגדולים לאן, והיא עלתה לקומה שלו, לדלת השנייה, ופתחה אותה, קפואה ולבנה כמו קיר. רועי הניח את הילד על הספה בסלון וניסה לעצור את הדם בטישו מחבילה שהייתה על השולחן, אבל בן־רגע הטישו התמלא דם ונדבק לפצע, שנמשך עמוק לתוך השיער. איזה כישרון. בטח פגע ממש בקצה של המדרגה. רועי חבש פצע או שניים בחייו, בעיקר כוויות ובעיקר לעצמו, אבל לא באמת ידע איך. האצבע שלו הכאיבה לילד, והוא בכה. האישה תפסה לו בזרוע כמו צבת. צעקה שיזמין אמבולנס.

"עזבי אמבולנס," ניסה להגיד, להתנער, "קחי אותו לטר"מ. אין לכם טר"מ?"

"תראה כמה דם! שתי דקות הייתי בטלפון!"

היא בכתה בנייד שלה אלוהים יודע למי, בכתה בדמעות, והילד עדיין יילל שהוא רוצה לאימא, אבל בשקט, בחצי ייאוש, הפסיק לבכות ורק נשם כמו בכי.

"ילד, עוד שנייה אימא שלך תירגע, וזה יהיה בסדר," אמר ונתן לו להצמיד בינתיים טישו לפצע. תקע בה מבט שתאסוף את עצמה. "היא פשוט דואגת מאוד נראה לי."

הילד אמר, משתנק, שזאת לא אימא שלו. רועי מצמץ אליה בבלבול.

"עם מי את מדברת? עם ההורים שלו?"

"הוא יהרוג אותי!" היא צעקה, העיניים שלה פקוחות כמו חלונות ללילה. רועי נע באי־נוחות. מי יהרוג אותה?

"תסתכלי עליי רגע," ביקש והיא הסתכלה. "מי יהרוג אותך? האבא?"

"גם היא תהרוג אותי," היא ענתה והתחילה לבכות. "הם יהרגו אותי ומגיע לי."

"אני אגיד להם שאת בכלל לא היית," הילד אמר.

היא כנראה הבייביסיטר. בעיניים שלה היה רק חצי מבט, רועי קצת נלחץ. מצד שני: אם הוא היה אבא של הילד, אולי הוא גם היה רוצה להרוג אותה.

"טוב, תראי, מתישהו הם ידעו בכל מקרה, איפה יש תחבושות? את יודעת?"

מבוגרת בשביל בייביסיטר היא נראתה לו עם הלבן בשיער. בגיל שלו לפחות. אולי הדודה. לא ענתה. ישבה ובכתה.

"אני יודע," הילד אמר. הדם נזל עליו והטישו נדבק.

"מה?"

"איפה התחבושות."

"איפה?"

הזיה. הילד, עם הדם על הפרצוף, יותר מאופס מהדודה. הוא נראה כמו ניצב חמוד מסט של סרט זומבים. רועי לא רצה שיסתובב עם הפצע הזה.

"שב, שב. רק תסביר איפה."

"במקלחת בארון מתחת המברשות שיניים."

"תשעין את הראש אחורה, שלא יטפטף לך הדם לעין. ותזיז את הטישו. הוא נדבק."

הילד עשה כמו שאמר. רועי זרק לו מגבת שמצא על השולחן ואמר לו להחזיק אותה על הפצע במקום הטישו.

"למה מיקה בוכה?" הילד שאל והחזיק את המגבת בצייתנות. אז השם של האישה הקטנה וההיסטרית בבגדים הגדולים מדי הוא מיקה.

"אני לא יודע. איפה אימא שלך?"

"הלכה לבריכה." ולמיקה אמר: "אני אגיד להם שאני ניסיתי לבד, שאת לא הרשית לי."

"ואיפה אבא שלך?"

"לא יודע. הוא אמר לפני הרבה זמן שהוא עוד מעט בא."

"עוד מעט?" המיקה התפרצה. "משש וחצי הוא אומר עוד מעט! שבע שעות הוא אומר עוד מעט!"

השעה הייתה כמעט עשר. רועי רצה לצעוק ולא היה על מי. התכופף אל המיקה הזאת, עיניים מול עיניים ואמר: "איך אמרנו? מיקה?"

היא הנהנה.

"מיקה, נשמה, תתקשרי לאימא שלו טוב?"

כשלא ענתה נאנח והציע: "את רוצה להביא לי שאני אתקשר?"

היא הנהנה, נתנה לו את המכשיר וניגבה את הפנים בכף היד.

"יופי, תפתחי לי רק את הסיסמה. עכשיו, איך קוראים להורים שלו?"

"מאור ועדן."

הוא חיפש באנשי קשר בזמן שהלך למקלחת להביא תחבושות. מצא "עדן כפרע". חייג. המקלחת נראתה כמו בסבלט, רק בצד ההפוך של הדירה. חדר נקי, מפוצץ סלסילות של משחקי ספוג ופלסטיק, ומפת העולם על וילון האמבטיה. מְכל אקונומיקה ליד המברשת של האסלה. אותיות משחק זרוקות. על הראי כתוב באודם: טמיר. אה, טמיר, לא תמיר. רועי פתח את הארון מתחת למברשות השיניים. ערימת ספרים על סלסילה של עזרה ראשונה. הילד ידע מה הוא אומר. לקח כמה גזות וסרט דביק. "עדן כפרע" לא ענתה. ניסה שוב. לא ענתה. חיפש מאור ולא מצא. חזר לסלון.

"מיקה, איך קוראים למאור אצלך?"

המשך הפרק בספר המלא

נעמה דעי

נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
 
נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

נעמה דעי מבססת את מעמדה כסופרת משמעותית עמרי הרצוג הארץ 20/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור אודי בן סעדיה וואלה! 10/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
192 דירוגים
117 דירוגים
51 דירוגים
17 דירוגים
6 דירוגים
1 דירוגים
28/1/2024

ספר מקסים ומרתק, חופש כליות ובטן. מכניס בכשרון את הקורא לעולמן של הדמויות , השבויות בתיבת תהודה של קבעונות ישנים וחשבונות ישנים , בעיוורון של הנחות יסוד שאט אט מתפרקות, וחותר יחד איתן לבחינת חילוצן מקבעונות גורלם ויצירת שינוי בחייהן. ספר על תקשורת, חיבור, ובדידות, על האדם כיצור חברתי ועל קשרים משפחתיים מעצימים וחונקים. וכמובן החיפוש להיות נאהב. ספר מטלטל שגורם לקורא למחשבה נוספת על קבעונות חייו ופריצת תיבות התהודה שהוא עצמו לכוד בהן. עוד ספר נפלא ומרתק כתוב בכשרון ובוקע לב של נעמה דעי. תודה.

5
7/3/2024

איך שדעי יודעת לכתוב ולצייר במילותיה דמיות שבורות. להתאהב בהן. על כל המגרעות והקשייםוהשברים והבורות בנפש. תענוג לקרוא.

4
7/2/2024

מצוין נעמה דעי היא כוכבת. הלוואי ונראה עוד ספרים ממנה

3
22/9/2024

תודה לך נעמה על ספר מקסים שנותן הצצה לחיים של עדן ורועי. גם הם וגם הסיפור יכולים להיות של כל אחד מאיתנו. הסיפור כתוב ברגישות ובדרך מרתקת. והבונוס הוא בקריינות מעולה של רודיה קוזלובסקי. תהנו.

2
5/4/2024

אחד הספרים הטובים שקראתי, נעמה כותבת ככה שאתה מרגיש את הנפשות מבפנים. והחיים בספר הזה הם כמו שהם בלי התייפיפות ובכל זאת כולו לב.

2
3/4/2024

ספר מעניין, מכניס למחשבות והרהורים. הקריין מצויין! נכנס לדמויות, לתפקידים. ריתק אותי.

2
29/3/2025

כן קריינות טובה מאוד👍

1
13/11/2024

פעם ראשונה שמתנסה בספר קולי. אהבתי מאוד את הספר. מערכת יחסים מיוחדת של שני אנשים בוגרים שהחיים מפגישים באקראי, והם מוצאים את הדרך המתאימה והלא מושלמת שלהם להיות ביחד. והסוף משאיר הרבה מקום לדימיון

1
22/8/2024

ספר נהדר! והקריינות אפילו מוסיפה על הכתיבה! ספר שיש בו מערכות יחסים מעניינות ותיאור של חיים אמיתיים בארץ. לא יכולתי להניח אותו - הקריין הוסף את שלו ויצר יצירה שלמה.

1
21/8/2024

מעולה. כתיבה שכשמתחילים לקרוא אותה- מבינים מיד כמה היא טובה. התרגשתי לגלות קול חדש בשפה העברית… ממליצה מאוד

1
25/7/2024

וואו! וואו! וואו! אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי לקרוא, בגלל החיים עצמם, נסחפתי לספר המדהים הזה! ממש מרגישים את הדמויות והעלילה ואי אפשר להניח את הספר ולא להמשיך לקרוא אל תוך הלילה...מומלץ מאוד!

1
21/7/2024

ספר מפתיע, לא ידעתי למה לצפות ומאוד נהניתי. מהכתיבה, השפה, והנושא. הקריאה סיקרה וממש לא יכולתי לעזוב את הספר. כל הכבוד,

1
19/7/2024

ספר עדין ואמיתי, מסופר מצויין. רודיה קוזלובסקי מקריא מדהים.

1
8/5/2024

ספר נפלא מרגש מאד דמויות וסיפור נהדרים נוגעים הלב

1
29/4/2024

נהדר, כתיבה מקורית ומרגשת. נגע בי ביותר נקודות משאוכל להודות.

1
21/5/2025

יופי של כתיבה מרתקת, רגישה, קשובה לדמויות ולציר העלילה. חוויה שרק ספרות במיטבה מעניקה לקוראים.

19/5/2025

מצויינת

12/2/2025

מאד נהניתי לקרוא. הכותבת מאד רגישה, חכמה וחריפה. לא רציתי לסיים ..

7/2/2025

ספר נפלא. רגיש, עדין, חכם, קולח. ספר מאד ישראלי. על ביחד ועל בדידות, על יחסים ועל נתינה, ועל מה זה לייחל. מומלץ בחום רב!

7/2/2025

ספר נהדר. רגישות. חמלה. דמויות מלאות עניין. בשלות. קשה להאמין שזה ספר ראשון של הכותבת. אהבתי גם את הסיום. שיש בו מהכל במידה.

1/2/2025

ספר יפהפה, מעניין, מפותל ומאוד קריא

24/1/2025

ספר מדהים ומרגש

16/1/2025

לפרק ככה רגשות ואינטימיות עושה משהו לנפש הקוראת. כל הכבוד!

15/1/2025

הספר ריגש &והצחיק

14/1/2025

ספר מצוין.

30/12/2024

זה ספר מקסים! אני לא יכולה להגיד עליו שהוא עצוב אבל הוא עורר בי איזה עצב ולא רחמים על הדמויות. כתוב כל כך יפה וכל כך אמיתי. איכשהו הערצתי את הדמויות למרות הפגמים שלהן ועדן הדמות הראשית היא כל כך אמיתית שבא לך להיות חברה שלה. ממליצה בחום

30/12/2024

ספר קליל ומהנה

26/11/2024

אחד הספרים הטובים שקראתי. ספר עמוק ורגיש על יחסים, ועל מורכבות היחסים ומסופר כל כך יפה שלא רציתי להוריד את ה"ספר" מהידיים. מורגש שהסופרת נעמה עשתה תחקיר על כל פרט. אני בטוחה שאקרא אותו שוב. וכבר בדרכי להשאיל את הספר הראשון של נעמה דעי.

9/11/2024

ספר מעולה, מאוד נהנתי לקרוא. הדמויות מעניינות, הדיאלוגים טובים, והסיפור לא צפוי. אהבתי מאוד

26/10/2024

מעולה...מעניין...כתוב מדהים....אין מילים.

26/10/2024

ספר מקסים ומרגש . אהבתי את הדמויות והמורכבות שלהן. תאורים מקסימים של החיים עם הרבה אהבה .

16/10/2024

ספר כתוב היטב עם קצב שלוקח אותך ללב המאפליה של נפש הגיבורים,מקווה לקרוא עוד מספריה של נעמה

9/10/2024

סוחף החיים כמו שהם

21/9/2024

ספר נפלא! מרעיד ומרכך, יש בו המון אהבה וחמלה. תענוג!

3/8/2024

ספר יפהפה. עדין, כתוב ברגישות, בשפה עשירה וסוחפת. ספר שכולו אנושיות פשוטה ואוטנטית, היוצרת חיבור חזק עם הקורא. נהניתי מכל רגע של קריאה!

31/7/2024

ספר נהדר, התאהבתי בדמויות, צחקתי איתם בכיתי איתם וראיתי אותם מול עיניי קמים לחיים, כל הדמויות עגולות ומלאות אפילו השוליות שבהן... סיפור אהבה שנרקם לאטו, פשוט תענוג,של ספר, הייתי יכולה להמשיך לקרוא עוד ועוד

22/7/2024

ספר מעולה!

13/7/2024

לקח לי קצת זמן להבין את הדמויות ואת הכתיבה, אבל מהרגע שהתרגלתי, נסחפתי לספר רהוט ומלא ברגשות. אהבתי את הדמויות, את חוסר השלמות שלהן ואת טווח הרגשות והניואנסים. תודה לנעמה דעי על ספר נפלא

13/7/2024

ממש חובה ספר מדוייק, עמוק, ואנושי. ממש מקסים, אל תוותרו

11/7/2024

ספר מרתק, כתוב בכישרון רב, שפה גבוהה וקולחת, הדמויות עם עומק שישר רוצים לחבק אותן. מזמן לא קראתי ספר שכל כך נהניתי לקרוא אותו.

10/7/2024

ספר מעולה, אחד המרגשים שקראתי לאחרונה. סוחף, מדויק, עושה כאב בטן, מומלץ בחום

6/7/2024

נהדר! נהניתי מאוד. מכמיר לב ומעורר הזדהות עם הדמויות הנהדרות והשבורות

5/7/2024

מושלם. כתוב כל כך אותנטי ושובה לב

24/6/2024

מצוין. כתיבה נהדרת. קריא מאוד אל לא נטול עומק. יש בו דבש ועוקץ במינונים מדויקים. מאוד נהנתי!

22/6/2024

ספר מעולה, כתוב בסגנון שונה, מיוחד ומרענן. מאוד התחברתי.

18/6/2024

אהבתי. כל הכבוד על הכתיבה

16/6/2024

מרגש. עם הצצה עדינה לחיים. הדמויות מתמלאות חיות וקשה לא להתמכר אליהן - מומלץ

8/6/2024

ספר טוב עם שפה ייחודית. נהניתי מאוד

1/6/2024

אהבתי את סגנון הכתיבה, את שתי הדמויות הראשיות, את האהבה לאדם בתוך הספר את ההשוואה בין החיים בשוליים לחיים במרכז בין ארה"ב לישראל סיפור נהדר, קל לקריאה, עמוק מאוד, על אהבה לא סטנדרטית, על אנשים שלא עושים את מה שכולם לא בכוונה, פשוט כי הם בנויים אחרת, או עשו בחירות בחיים שאין להם איך לתקן. סיפור נהדר ומומלץ

28/5/2024

ממש אהבתי את הכתיבה. לא עוד סתם סיפור, אלא עמוק ומעמיק ויש בו משפטים שנונים שגורמים לך לחשוב על החיים. סופרת מוכשרת, לא הכרתי קודם, הולכת לנבור בעוד משלה. מומלץ בחום רב.

25/5/2024

סוחף ומעורר הזדהות מהפרק הראשון. תענוג לגלות כך סופרת מוכשרת, אצפה לספריה הבאים.

16/5/2024

מצויין

16/5/2024

עונג צרוף!!!

2/5/2024

ספר נהדר. ספר כל כך ישראלי ואוהב אדם. ספר שמצליח להעביר שתיקות ומבוכות בצורה כל כך עדינה ועם זאת הכל עובר. הרגש. הרכות. העדינות. האהבה. השתיקה. האנושיות. הכל. ממליצה בחום.

1/5/2024

ספר מעולה

29/4/2024

מזל גדול שלא פסלתי את הספר בשל הכריכה הנוראית שלו (עם עובד-מה קורה אתכם?) ספר מצויין ספרות טובה סיפור שובר לב ושובה לב. נהדר!

28/4/2024

ספר נוגע כל כך, עם שפה ייחודית ורגישות לרגעים קטנים. אפילו תיאור טכני של תיקון ג'יפ - שובה בו.

27/4/2024

וווואוווו התאהבתי בעדן וברועי, בטמיר ואפילו בהילה. סיפור שפגש אותי בכמה צמתים בחיי. כתבי עוד, נעמה דעי, את כותבת נפלא!

27/4/2024

ספר מרגש, קולח, אמיתי ומדויק.

25/4/2024

פשוט כיף לקרוא, מעניין, רגיש ומרגש

23/4/2024

ספר מותח למרות שאינו ספר מתח. כתיבה נעימה לקריאה. ממליץ מאוד.

20/4/2024

נהניתי ממש

19/4/2024

אהבתי ממש

19/4/2024

נהדר! אתגעגע לעדן ולרועי 😊

17/4/2024

ספר נהדר.

14/4/2024

ספר מרגש, כתיבה נוגעת ללב ומיוחדת. ממליצה

10/4/2024

הפתעה מעולה! ספר מושלם

4/4/2024

כתיבה יפה קולחת מעניינת רק הסוף צבט לי בלב כי ציפיתי למשהו אחר

27/3/2024

ספר נפלא. נהניתי מאד מאד.

26/3/2024

כתוב יפה מאוד

21/3/2024

מאד אהבתי, סיפור בנוי היטב. לא משעמם לרגע. יודעת לספר סיפור.

19/3/2024

נהדר ומרגש

15/3/2024

מרגש

12/3/2024

מעולה

4/3/2024

שפה קולחת, מחברת לרגע המיוחד שבו שני אנשים מעולמות שונים מתחברים לדבר המיוחד שנקרא אהבה. כל כך ישראלי, נהדר!!!

3/3/2024

על אנשים והמרווחים שביניהם, על המקומות שמהם באנו, המקומות שבנו והמקומות אליהם נדדנו, על משפחות מאושרות ואומללות, כל אחת בדרכה שלה

22/2/2024

איזה ספר נהדר, מסוג הספרים שלא רוצים לסיים. מצפה לספר הבא של נעמה.

17/2/2024

סיפור שלם ושנון. הדמויות מגוונות ונגיעות.

14/2/2024

ספר שאי אפשר להניח מהיד שלא נותן מנוחה שמלא באופטימיות ובטוב למרות המפגש התכוף עם הכאב

8/2/2024

מצויין ממש, הצטערתי שהסתיים. ציירת רגשות מופלאה

30/1/2024

ספר נפלא, ורגיש ועדין. קיוויתי לסוף טוב כמו באגדות, אבל הוא מריר ומתוק ובלי סימני קריאה, והוא בדיוק מה שהוא צריך להיות. תודה!

14/1/2024

נעמה דעי מושלמת. תענוג לקרוא.

4/11/2024

סופרת צעירה, אבל חכמה ובשלה. סיפור שמצליח להיות סוחף ומהנה עלילתית, אפילו מצחיק לפרקים, ויחד עם זאת, גם מרובד לשונית ועמוק. אחלה קריינות - ככה עושים את זה!

1
16/10/2024

א י מאד או בת את הקריין הזה. מדייק במילים ומציג את הסיפור. הספר מעניין מאד. עצוב. נוגע ללב. והסוף טוב? או לא טוב? מקווה שכן טוב. ממליצה לשמוע.

1
11/10/2024

נהניתי מאוד, התאכזבתי מהסוף. אוהבת סופים ברורים.

1
20/9/2024

הקריין אומן ושחקן.

1
6/7/2024

ספר מופלא. הדמויות ככ חיות וברורות ונוגעות. קל להבין אותן להתאהב בהן ספר שקשה להניח מהיד . תענוג צרוף.

1
5/5/2024

סיפור מר-מתוק על זוגיות בלתי אפשרית של שתי דמויות נפלאות, מתוסבכות ומרגשות.

1
15/5/2025

‏ספר מעניין, אם כי הסוף קצת מאכזב…

24/3/2025

ספר נהדר על יחסים בחיים

12/3/2025

סיפור אהבה לא שיגרתי

1/2/2025

איזה סיפור התבגרות יפה. הסופרת כתבה על מסעם של אנשים בוגרים שמבקשים לגדול למי שיכלו להיות. מערכות היחסים שנרקמות בעדינות מובאות על יופיין ועל כיעורן. ספר שפורט על נימי הלב בעדינות ויופי.

26/1/2025

ספר סוחף ואמיתי על המורכבות של אהבה והחיים בגיל 40

21/1/2025

מעניין, מאוד ישראלי, אבל הכתיבה לא תמיד מובנת.

15/12/2024

כתיבה נפלאה יש לה, לנעמה. ודמויות עגולות, עסיסיות בעלות אופי שלא יוצאות מהראש גם אחרי סיום הספר. ובזה כוחה: אפשר להזדהות עם האנשים ולאהוב אותם, להבין את התנהגותם ואף לנסות לאמץ חלקיקי אישיות טובים ולומר לעצמך שאם תתנהג כמו רועי או עדן (הדמויות הראשיות), לבטח תשפר את עצמך. עם זאת, הסיפור אינו חף מפגמים שקצת הציקו: דיאלוגים רבים מדי, אורך העלילה וההחלטה לכנות את הדמויות: ״האמא אמרה, הילד, ה-מיקה״. קצת התבלבלתי בשמות, בתפקידים והייתי זקוקה להפסקות מרובות אך בסה״כ נהניתי והחוויה הייתה טובה, עמוקה. נעמה סופרת נפלאה!

9/11/2024

ספר אנושי ויפיפה ריאליסטי ונוגע ללב בהתחלה הרגשתי שזה אחד הספרים החזקים והמדוייקים שקראתי בעברית בשנים האחרונות אבל איפשהו באמצע התחיל לבלבל אותי שכל הספר כתוב בגוף שלישי בשעה שהוא עובר בין זרמי התודעה של שתי הדמויות, עדן ורועי, וזה יוצר טשטוש בנקודת המבט. רציתי גם שעלילה תתניע ותתקדם מהר יותר, כי בהתחלה לא יכולתי להניח את הספר מהיד ואז הקצב קצת ירד. הדמויות חד פעמיות ומשורטטות ביד אמן אוהבת. יש בהן משהו ישראלי "רגיל" שלא מופיע בספרות העברית, ובזה כוחן, בעומק המלטף שנוצק בהן עם הזמן. משהו באהבת האדם התמימה, הכנה והמתלהבת של נעמה דעי מדבק, הספר נותן תקווה בימים מטלטלים של חורבן - שהטוב והאנושי עדיין כאן

19/10/2024

סוחף אבל קצת עקמומי בסוף

17/10/2024

נהנתי מאד ! ממליצה בחום

25/9/2024

נמרח מבחינת התפתחות העלילה. גם עדן וגם רועי נותרו לא מפוענחים, וחבל שכך.

17/8/2024

כתוב נהדר, דמויות אמינות ואמיתיות והסופרת מצליחה להיכנס לעומקן היטב. מומלץ.

10/8/2024

כתיבה טובה מאוד, של סופרת ממש, ועלילה יפה ומרגשת.

12/7/2024

ספר מרתק, סבוך ואמיתי. הסוף היה קצת לא מספק..אבל מניחה שהחיים הם כאלה.

17/6/2024

סיפור מקסים, שונה. חלקו האחרון קצת נמרח בהגיגים שקצת הפריעו לזרימה של הסיפור אבל נהניתי מאוד. מערכות היחסים שמתוארות באותנטיות אמינות מאוד. תודה

17/6/2024

התחלה מצויינת, ממשיך נחמד. בהחלט שווה קריאה

14/6/2024

אהבתי את הספר ,שמצליח גם להיות קליל וקריא וגם נוגע בשאלות מוסריות וחברתיות.הדמויות מאופיינות בצורה עגולה ומלאה ומערכות היחסים בין הדמויות לא שיגרתיות. הגיבורה עוברת מסע פנימי של שינוי והתבגרות.אהבתי

1/5/2024

מרתק וכתוב היטב

1/5/2024

ספר שזורם ונקרא מתוך אהבת אדם אמיתית. עצוב מתוק.

26/4/2024

ספר יפה ומרגש. מומלץ בחום..

24/4/2024

ספר קולח, זורם. הזדהיתי עם עדן המורה ( בתור מורה הדמות קלעה בול לתחושת ה"שיממון" שיש למורות בתקופת הקיץ....וכשהכול מתהפך החל מהאחד בספטמבר...)

18/4/2024

כתוב יפה, מדויק.

12/4/2024

בהתחלה נרתעתי, אחר כך אהבתי. בגלל הסגנון.

9/4/2024

אהבתי. קולח וישראלי ומיוחד. הדמויות מרגישות אמיתיות כל כך והסיפור נוגע בלב.

7/4/2024

הספר יפה ומרגש. בשני שליש שלו הוא חופר קצת הרבה. על זה יורד כוכב. סוף מרענן.

21/3/2024

אהבתי. קול אחר, מרגיש נוח עם עצמו, לא מחפש לעשות רושם. לפעמים קצת טרחני, דורש סבלנות, שווה לתת אותה

15/3/2024

ספר טוב😍

2/3/2024

ספר מקורי ,יפה דמויות לא שגרתיות קונפליקטים שלי באופן אישי כמושבניקית היו מעניינים. סוף עמום ,אך גם מעורר תקווה אהבתי ממליצה

11/3/2024

לא יצירת מופת אבל קריא ורגיש

2
26/2/2024

חוות דעתי חצויה, בהתחלה התלהבתי אחר כך תחושה של דישדוש והסוף מאכזב קמעה.

2
13/2/2024

בסדר.

1
5/4/2025

התחלה מרעננת של כתיבה עכשווית, עם דמויות אותנטיות שמביאות התמודדויות, מטענים וקשיים יומיומיים ואנושיים. דמויות שאפשר להתחבר אליהן ולהרגיש איתן. אבל מהאמצע הספר צונח. ריבוי דיאלוגים מתישים שלא מתקדמים ויוצרים ביצה טובענית שכל הדמויות מתבוססות בה. היו רגעים שזה כבר הציף. מיותר ממש. והסיום - קול ענות חלושה. מאכזב מאד.

25/3/2025

הקריינות נוראית. לא שרדתי אחרי הפרק השני... לא נכון לתת לספר ציון, שכן אין לי דעה עליו. אבל השיטה פה לא מאפשרת לא לתת ציון.

14/1/2025

The חמוד וסוחף אבל נטול סוף The

30/11/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/ופתאום-בוקר-נעמה-דעי/

17/8/2024

סגנון הכתיבה פחות זרם עבורי

26/7/2024

איפה העורך? אפשר לקצר לפחות שליש לא צלחתי

14/7/2024

קשה לקריאה, ארוך ומייגע

22/4/2024

כתיבה מצויינת, סופרת מוכשרת שיצרה דמויות יחסית עגולות ומורכבות. אבל הספר כמעט פוריטני, אין בו תשוקה מלבד רמזים, מיניות, תשוקה, ופיזיות הם חלק משמעותי במערכות יחסים בין אנשים מבוגרים, מיניות מרכיבה ומפרקת מערכות יחסים. לא ברור אייך בשנת 2024 נראה שבעיקר מטריד את הסופרת מה חס וחלילה תגיד סבתא שלה, עם כל הכישרון אין ספרות משמעותית בלי אומץ.

26/4/2024

משעמם כל כך. לא מצליחה להבין איך כולם העניקו לזפר 5 כוכבים.

1
6/9/2024

סביר, לא יותר מזה. דמויות מעוצבות באופן אמין, הוא כתוב היטב , אבל נמתח מידיי, לא נשמר מתח הקריאה.

18/7/2024

די משעמם.

17/5/2024

לא אהבתי. התחיל נחמד, אבל השיחות מתישות, התיאורים ארוכים מדיי. לא הצלחתי לסיים ועברתי לספר אחר.

7/5/2024

בינוני. מתחיל טוב ודועך לאט לאט, עד שלקראת הסוף כבר איבדתי סבלנות וסיימתי רק כדי לסיים. הספר כתוב בפשטות, לטוב ולרע, כלומר, זורם וקליל, אך בשפה די נמוכה, ללא עומק וללא סאבטקסט או רבדים נסתרים. הספר, שמתחיל עם כפל הלשון של being/beeing, לא מממש את ההבטחה של משמעויות מרובות ונסתרות. למשל, הבחירה בשם טמיר במקום תמיר, גם אם מבוארת על ההתחלה, היא בחירה מיותרת ואפילו קצת מעצבנת. בקיצור - המעשה הספרותי נעדר, אין פה אמנות.

30/1/2024

יבוש

1

סקירות וביקורות

נעמה דעי מבססת את מעמדה כסופרת משמעותית עמרי הרצוג הארץ 20/02/2024 לקריאת הכתבה >
הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור אודי בן סעדיה וואלה! 10/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
ופתאום בוקר נעמה דעי

Beeing

עברו שנים עד שרועי קלט ש-being זה לא beeing. כי יש מילה מיוחדת לנחיל דבורים, משהו אחד גדול שהוא כל הדבורים יחד, כולל הכנפיים והזמזום והעוקצים, ויש את המילה הרגילה, לבני האדם, שהמשמעות שלה היא סתם להיות.

1

עדן הייתה חסרת משקל כשדחפה את עצמה בתנועות חזקות וארוכות בתוך המים. בקצה המסלול נעמדה לסדר את המשקפת והרגישה נגיעה בכתף. זה שנראה כמו שחיין אולימפי לשעבר וכבר שנה שחה במסלול מקביל הוא שנגע. שאל אם היא עדן אוזן. "כן!" מופתעת, קצת נרגשת. הרבה מעל הליגה שלה הוא נראה לה, ומה פתאום אחרי כל הזמן הזה החליט לפנות אליה, ואיך הוא יודע את השם שלה.

הוא אמר: "קוראים לך בכריזה."

אוי ואבוי. טמיר. משהו קרה לטמיר.

מיד משכה את עצמה החוצה. רצה ככה, בלי מגבת, עם בגד ים של זקנות והירכיים אכולות הצלוליט, שכל עם ישראל יראה. המציל הסביר שקרה משהו לבן שלה ושלא מצליחים לתפוס אותה. נוטפת מים, רצה אל התיק. אלוהים שבשמיים, שלושים שיחות שלא נענו! למיקה, השותפה שלה, התקשרה ראשונה. מיקה ענתה מיד, צעקה לה באוזן: טמיר פתח את הראש, מאור נסע איתו לטר"מ. הקול שלה היה היסטרי ואכול אשמה, ועדן נדבקה מיד בשני הדברים.

כבר שבועיים מאור משנה את הימים שלו עם טמיר, ושוב ושוב דחתה את ערב הבריכה היקר לה כדי שיסתדר עם לוח הזמנים שלו, והרי שום ספורט אחר היא לא עושה ועכשיו החופש הגדול. הפעם הבטיח לאסוף את טמיר בשש וחצי, אבל התעכב מאוד ("שבע וחצי, רבע לשמונה ככה, אני מצטער, יש פה בלגן לא נורמלי"). כשנשבע שיגיע תוך רבע שעה, השאירה את טמיר עם מיקה. זה היה ברבע לשמונה ועכשיו, ברבע לעשר, גילתה ששלושת רבעי שעה אחרי השבועה ההיא עדיין לא הגיע. בתשע טמיר, רעב ועצבני, רצה לחכות בחדר המדרגות, ומיקה השגיחה מהדלת, הדליקה לו כל חצי דקה את האור. רק לרגע הלכה להביא את הטלפון, רגע אחד! ובדיוק אז טמיר נזכר שמאור נותן לו להחליק על המעקה, ניסה לבד ונפל על הראש. החזיר אותו בידיים הביתה איזה אחד שמסבלט אצל השכנים. טיפל בו. הם ניסו להתקשר לעדן, והיא לא ענתה ואז התקשרו למאור, וקסם, תוך דקה הגיע וצרח על מיקה, קרא לה חולת נפש.

תוך ארבע דקות עמדה ברחוב בטייץ רטוב ובכפכפים, מתנשפת מרוב בהלה. ניסתה לנתק למיקה כדי להזמין מונית, אבל מיקה לא נתנה, כמו ניקוז שעולה על גדותיו. דרשה לדעת מה הייתה יכולה לעשות, עד שעדן צעקה: "מיקה, מיקה! עזבי את מאור, אני לא מאמינה שרק בתשע וחצי הוא הגיע, אני מנתקת כי אני חייבת להגיע לטר"מ. גאון שהתקשרת לבריכה. אוהבת אותך. ביי."

רק במונית, בגלל המבט המוזר של הנהג, נזכרה להוריד את כובע הים. שוב ושוב התקשרה למאור, ואין תשובה. היא תהרוג אותו. היא תקרע אותו. מלמד את טמיר להחליק על מעקות כדי לצאת המגניב, ואז לא נמצא שם כשהוא מנסה לבד ונופל, ועכשיו אפילו לא עונה. רק כשהגיעה לטר"מ הוא ענה ואמר שהם בדרך החוצה.

טמיר התחיל לבכות מיד כשראה אותה. "נפלתי במדרגות. עשו לי תפרים." על המצח תחבושת מודבקת, וביד סוכרייה על מקל. עדן דחפה את הבהלה עמוק, שלא ירגיש. החזיקה אותו חזק בחיבוק, נשבעה שאוי לו אם תתפוס אותו מתקרב שוב לאיזשהו מעקה. האשמה עמדה לה בגרון כמו גוש ליחה. טמיר הראה את הסוכרייה. אבא מרשה. אבא אמר שיקנה לו מכונית עם שלט כי היה גיבור.

מעליהם מאור אמר: "תגיד יפה שלום לאימא ותן לה חיבוק. עכשיו אנחנו נוסעים הביתה."

"אבל אני רוצה לאימא," טמיר התנגד.

קצת מתה מבפנים חיבקה אותו והזכירה לו שהערב ערב של אבא. טמיר נתלה עליה, רוצה הביתה, לא לאבא. הכניעה אותו בהבטחות: מחר בקייטנה שלהם היא תפנק אותו כמה שירצה.

מאור תפס לו את היד וירה: "נדבר יותר מאוחר." היא התעלמה מהמבט הרצחני. ממש הוא יסתכל ככה עליה אחרי שגם לימד אותו להחליק וגם איחר. שאלה מה אמר הרופא. אין זעזוע מוח. תפרו לו. אולי תישאר צלקת. הם ידברו יותר מאוחר. יש לו הרבה מה להגיד, שתדע.

טוב מאוד, חשבה בכעס, גם לה יש. כשנסעו עמדה שם רגע ואחר כך הלכה לתחנת האוטובוס. הרגישה עליה את המבטים של האנשים. אישה לבד, רטובה לגמרי ומסריחה מכלור. חולצה סחוטה לגמרי. השיער עוד טפטף. את המגבת שכחה במלתחה. כל הדרך הייתה בטלפון. כן, אימא. הוא בסדר. לא, אין זעזוע מוח. אני אהרוג את מאור. לימד אותו להחליק על מעקה. במדרגות אצלנו, בטח אצלנו, אצלם הם עולים במעלית. נראה לך, אבא? אם הייתי שם, הייתי קורעת לשניהם את הצורה, זאת סכנת נפשות, המעקה כמעט בגובה שלו. לא, הוא בסדר. רק תפרים. כן רופא אמיתי, בטר"מ. אל תתחיל איתי עידו. איך יכולתי לדעת? מאור היה אמור להיות שם בשש וחצי והגיע בעשר, אז אל תדבר איתי על הזנחה הורית. מישהו העיר לה שתדבר יותר בשקט והיא התביישה. מצמצה דמעות. היה לה לא נעים לשבת בטייץ הרטוב, והיא הייתה עייפה ועצבנית ואשמה.

מיקה לא הייתה בדירה ולא ענתה לטלפון. בנימין, בן הזוג שלה, ענה כשעדן ניסתה בפעם הרביעית והודיע שהוא מת ללכת למאור ולהגיד לו מה הוא חושב עליו. כששכנעה אותו לתת לה לדבר עם מיקה, מיקה אמרה רק שאין לה כוח לדבר. עדן הודיעה לשתיקה בצד השני: טמיר בסדר, רק כמה תפרים, אל תיקחי ללב את מאור, עשית לנו טובה ואת מדהימה ולא משוגעת, הכול נגמר בטוב. זה היה יכול לקרות גם לי, כמה פעמים נתתי לו לחכות למאור במדרגות. מיקה לא ענתה. חזרה הביתה אחרי שעה. עמדה שמוטה וקפואה בתוך החיבוק של עדן, נעלמה אל החדר שלה ונתקפה עטלפים.

רק באחת עשרה, כשכבר חשבה שתשתגע, מאור התקשר. איך השאירה את הילד עם מיקה לבד ככה, מה נראה לה, הבחורה חולה, שרוטה, את הכלב שלו לא היה משאיר איתה. די, די, ענתה בכעס. כשכתבה שהיא משאירה את טמיר עם מיקה סימן אגודל למעלה, ולמרות שהתחייב להגיע תוך רבע שעה הגיע אחרי יותר משעה וחצי, וידע שטמיר אז עם מיקה. וכמה פעמים היא הוציאה את טמיר בשבילו מהגן וחיכתה איתו שיאסוף אותו? מה קרה שפתאום היא שרוטה וחולה? כי קרה משהו? בכלל, הוא זה שלימד את טמיר להחליק על מעקות — מה חשב לעצמו ובאיזו חוצפה עכשיו בא בטענות? ואם לא היה קורה כלום, אם טמיר לא היה נופל, זה בסדר שחיכה לו ארבע שעות?

מאור התפוצץ: הוא גם מתחתן וגם מריץ פרויקט ענק, המינימום שהוא מצפה לו זה קצת הבנה. הדבר הנכון היה שתואיל לוותר על ערב הבריכה הקדוש פעם אחת. מאות פעמים התריע על מיקה, ולידיעתה, הייתה תאונה בדרך לכאן והכול עמד. גם בזה הוא אשם? היא מצפה שיבוא במסוק? בכוח עצר את עצמו כשבאה לטר"מ, חצי שעה לא ענתה לטלפונים ופתאום צצה. למי לא התקשר, למי, והילד צורח אימא־אימא. המזל שלה זה השכן הזה, המסבלט. "אם היה קורה לטמיר משהו רציני," הבטיח, "זה לא היה נגמר בשיחה כזאת, אני מבטיח לך."

הלב של עדן דפק כמו תוף. חיכתה רגע, שייבהל מעצמו, כמו תמיד כשיוצא לו המאיים, ואחר כך ענתה בשקט, קצת חנוקה: "כן, אם היה קורה לו משהו רציני, זה לא היה נגמר בשיחה כזאת. אני מבטיחה לך." וניתקה.

אחר כך בכתה. למה הם לא יכולים לדבר כמו בני אדם, הוא והיא. אימא שלה, בחוש, התקשרה והרגיעה. מה הוא מאיים, אבא שלך יראה לו מה זה. בבית משפט יקרעו אותו לחתיכות, הרי הכול מתועד בוואטסאפ. מה פתאום ייקח את טמיר, מי ייתן לו. עכשיו תנשמי רגע. מה עם השכן שעזר? אמרת לו תודה? לכי תביאי לו משהו, בונבוניירה. לא עכשיו, עכשיו אמצע הלילה. מה אין, אף אחד לא הביא לך בסוף שנה?

בארון של השחיתויות הייתה חבילת טים־טם סגורה. אימא שלה לא התאפקה ושאלה: "ותגידי, הוא רווק?" מאיפה שעדן תדע, אפילו לא פגשה אותו. השעה הייתה רבע לשתים עשרה, והיא שרבטה פתק והתכוונה להניח את הטים־טם על השטיחון שלו, לא טרחה אפילו להדליק את האור במדרגות, אבל החליקה והתנגשה בדלת. בבהלה שמטה את החבילה ונסוגה בחצי ריצה הביתה, אבל גבר מתולתל פתח את הדלת. הסתכל, לא מבין. בן שלושים? שלושים ושלוש? שאל: "הכול בסדר? רצית משהו?"

היא התבלבלה. נבוכה בפיג'מה. הייתה מחליפה אם הייתה חושבת שיפתח. חיבקה את עצמה להסתיר. מלמלה שרק הביאה לו משהו והחוותה על הטים־טם. הוא ראה את החבילה, הרים וקרא את הפתק באור שנשפך מהדירה של אלבשן אל חדר המדרגות. היא רצתה לברוח.

הוא הדליק את האור: "את האימא?"

"כן, תודה רבה!"

ועמדה באור בבוקסר של אחיה ובחולצת הפיג'מה מדלתא. למות מהבושה. נלחמה בדחף למשוך את הבוקסר, להסתיר את הירכיים המכוערות. אולי הוא בן יותר משלושים ושלוש. יש לו כמה תלתלי שיבה. קצת דומה לאביב אלוש הוא נראה לה. לא: לאמיר דדון. או מין תערובת מוזרה של שניהם. יפה־לא־יפה, צעיר־לא־צעיר.

"מה אמרו בטר"מ? הכול בסדר?"

"כן. רק עשו לו כמה תפרים."

"יופי..."

הוא חיכה ושוב התבלבלה. לכי הביתה! לכי! גמגמה שוב: "תודה רבה, ממש. איך קוראים לך?"

"רועי."

מה את שואלת איך קוראים לו. הוא עוד יחשוב שאת מתחילה איתו.

"תודה רבה, רועי."

הוא הגיב במין משיכת כתפיים, הראה את הטים־טם, אמר: "לילה טוב," וסגר את הדלת בלי להעיף בה מבט שני. האור כבה והיא משכה את הבוקסר עד הברכיים. חזרה אל בית־בלי־טמיר. איזו התחלה איומה לקיץ.

2

רחבת הכניסה לבניין עלובה, אבני מדרכה שבורות, תערובת יבשה של חול ועפר. החום המעיק, העומד, הזכיר לרועי את הקיץ של השריפות בקליפורניה לפני שנים. הוא לא חיכה הרבה: תוך חמש דקות הגיע גבר עם כרס מנהלים קטנה ודיבור מהאף. נראה מבוגר ממנו, אבל מי יודע. הציג את עצמו ולקח אותו אל הקומה השלישית. חדר המדרגות היה משופץ בטעם רע: לוחות שיש אדום־שחור. לא שאכפת לו: עוד מקום. עוד גג. כמה משמעות כבר יש לשאלה איפה. מה שחשוב: אף אחד לא רצה את הדירה, אז היה לו קל ללחוץ אותם למטה במחיר, ולפי גוגל מאפס הייתה חצי שעה רכיבה באופניים מהדירה של אחותו.

כמה יישאר הפעם? כרגיל לקח את הסבלט לחודש. תמיד סגר מראש חודש ואם יברח מוקדם, הסכום שילך יהיה העונש שלו. המדריכות של אחותו אומרות תמיד כמה הוא חשוב לה. ומה, הוא לא יודע? בקורונה, כשלא יכול לבוא, עשה את הטעות והתקשר אליה מוואטסאפ וידאו. שבועיים לא הפסיקה להתקשר בשעות הזויות. חרפנה אותו. בסוף חסם אותה.

בעלי הבית כבר היו בחו"ל. איש הקשר בדק אותו מלמעלה למטה לפני שנתן לו את המפתח. דיבר על הוויי־פיי, מונה החשמל, מונה המים, התריסים החשמליים והבוילר. בסוף הלך. רועי הסתובב. בחן בחצי אכזבה את המקלחת — טוש ידני. פתח וסגר ארונות במטבח, לראות מה יש. מצא את האקונומיקה בארון התחתון, איפה שהפח. הוציא מהטרולי שלו סדין ומתח על הצד הארוך של הספה. בסדר. הכול נקי. מפתח משלו, מכונה לכבס בה בגדים ומקלחת עם זרם נורמלי. הה, וחווייג', להפוך את הקפה לנסבל. הוא לא יתלונן. בדרך כלל ישן באיזה קרוון עם עוד עוזר רתך. במוטלים ישן רק כשלא הייתה ברירה. מי יודע מה עבר שם על המיטות או מתי ניקו.

הדליק את המזגן על תשע עשרה מעלות והלך לישון בלי לסגור את התריס או להתכסות.

כשהתעורר היה חשוך. מבחוץ נכנס אור צהוב של פנסי רחוב. זיהה, ממצמץ, רטיבות בתקרה מעליו. הסדין התגלגל סביבו, לא מתאים לספה. מולו, מעל החצי הקצר של ספת הרי"ש, תמונה גדולה של לונדון. פיהק ובהה. כתם אדום של אוטובוס. הביג בן בשחור־לבן. מישהו גרר כיסא בדירה ליד. אישה צעקה בחדר המדרגות. קם וחיפש את מתג אור. מצא והדליק. מצמץ. אור לד לבן כואב בעיניים.

קם רעב, אבל המקרר בסבלט היה נקי וריק — היה שם רק בקבוקון טבסקו (מי שם טבסקו במקרר?). כמעט הזמין משהו, אבל אז זכר שזה חודש של הוצאות בלי הכנסות ויצא לחפש מקום לקנות בו מצרכים. הכי טוב סוּפרים, זולים ולא אישיים, אבל לא היה לו כוח ללכת רחוק. האיש בקופה, מבוגר עם פרצוף ביצה, בחן אותו כשהעביר את המוצרים.

הבניינים באזור נמוכים וישנים. אנשים רכבו על אופניים והלכו עם כלבים. כמעט כל הכלבים שראה היו קטנים ולבנים. מישהו התאמן בנגינה בפסנתר. שכונה מהסוג הזה.

כשעלה במדרגות כבר היה עשרים לעשר. בקושי עלה חצי קומה, ופתאום קול של נפילה ובכי של ילד. עלה את המדרגות שלוש־שלוש. ילד קטן ומתולתל על הרצפה של הקומה השנייה, מתחת למדרגות. מצח מכוסה דם, דם גם על התלתלים ואיפה לא. דם ויללות. אימא! אימא! אימאאאא! רועי ניסה להרגיע. הדלת ליד נפתחה, ואיש רזה וקירח הסתכל לראות מה קורה. אתה יודע איפה האימא של הילד הזה? האיש הצביע למעלה ושאל אם הוא מסתדר. "כן, כן." הרים את הילד. תוך כמה שניות האימא הגיעה: אישה קטנה בבגדים גדולים מדי. בגיל שלו? מבוגרת ממנו? את כל המדרגות עד למטה רצה בצעקות: "תמירי מה קרה? תמירי, אתה בסדר? מה קרה לו? מה קרה לו?"

וכשראתה מקרוב, כשאחזה בעדינות בראש המתולתל, התחילה ליילל: "מה זה, דם?"

הילד בכה עוד יותר חזק. השכן עמד והסתכל בחשדנות. רועי הרים את הילד ואמר לו: "די, די, אני לוקח אותך הביתה, הנה, נעצור את הדם."

הילד אמר משהו אבל כל כך השתהק והשתנק שאי אפשר היה להבין מילה. רועי שאל את האישה בבגדים הגדולים לאן, והיא עלתה לקומה שלו, לדלת השנייה, ופתחה אותה, קפואה ולבנה כמו קיר. רועי הניח את הילד על הספה בסלון וניסה לעצור את הדם בטישו מחבילה שהייתה על השולחן, אבל בן־רגע הטישו התמלא דם ונדבק לפצע, שנמשך עמוק לתוך השיער. איזה כישרון. בטח פגע ממש בקצה של המדרגה. רועי חבש פצע או שניים בחייו, בעיקר כוויות ובעיקר לעצמו, אבל לא באמת ידע איך. האצבע שלו הכאיבה לילד, והוא בכה. האישה תפסה לו בזרוע כמו צבת. צעקה שיזמין אמבולנס.

"עזבי אמבולנס," ניסה להגיד, להתנער, "קחי אותו לטר"מ. אין לכם טר"מ?"

"תראה כמה דם! שתי דקות הייתי בטלפון!"

היא בכתה בנייד שלה אלוהים יודע למי, בכתה בדמעות, והילד עדיין יילל שהוא רוצה לאימא, אבל בשקט, בחצי ייאוש, הפסיק לבכות ורק נשם כמו בכי.

"ילד, עוד שנייה אימא שלך תירגע, וזה יהיה בסדר," אמר ונתן לו להצמיד בינתיים טישו לפצע. תקע בה מבט שתאסוף את עצמה. "היא פשוט דואגת מאוד נראה לי."

הילד אמר, משתנק, שזאת לא אימא שלו. רועי מצמץ אליה בבלבול.

"עם מי את מדברת? עם ההורים שלו?"

"הוא יהרוג אותי!" היא צעקה, העיניים שלה פקוחות כמו חלונות ללילה. רועי נע באי־נוחות. מי יהרוג אותה?

"תסתכלי עליי רגע," ביקש והיא הסתכלה. "מי יהרוג אותך? האבא?"

"גם היא תהרוג אותי," היא ענתה והתחילה לבכות. "הם יהרגו אותי ומגיע לי."

"אני אגיד להם שאת בכלל לא היית," הילד אמר.

היא כנראה הבייביסיטר. בעיניים שלה היה רק חצי מבט, רועי קצת נלחץ. מצד שני: אם הוא היה אבא של הילד, אולי הוא גם היה רוצה להרוג אותה.

"טוב, תראי, מתישהו הם ידעו בכל מקרה, איפה יש תחבושות? את יודעת?"

מבוגרת בשביל בייביסיטר היא נראתה לו עם הלבן בשיער. בגיל שלו לפחות. אולי הדודה. לא ענתה. ישבה ובכתה.

"אני יודע," הילד אמר. הדם נזל עליו והטישו נדבק.

"מה?"

"איפה התחבושות."

"איפה?"

הזיה. הילד, עם הדם על הפרצוף, יותר מאופס מהדודה. הוא נראה כמו ניצב חמוד מסט של סרט זומבים. רועי לא רצה שיסתובב עם הפצע הזה.

"שב, שב. רק תסביר איפה."

"במקלחת בארון מתחת המברשות שיניים."

"תשעין את הראש אחורה, שלא יטפטף לך הדם לעין. ותזיז את הטישו. הוא נדבק."

הילד עשה כמו שאמר. רועי זרק לו מגבת שמצא על השולחן ואמר לו להחזיק אותה על הפצע במקום הטישו.

"למה מיקה בוכה?" הילד שאל והחזיק את המגבת בצייתנות. אז השם של האישה הקטנה וההיסטרית בבגדים הגדולים מדי הוא מיקה.

"אני לא יודע. איפה אימא שלך?"

"הלכה לבריכה." ולמיקה אמר: "אני אגיד להם שאני ניסיתי לבד, שאת לא הרשית לי."

"ואיפה אבא שלך?"

"לא יודע. הוא אמר לפני הרבה זמן שהוא עוד מעט בא."

"עוד מעט?" המיקה התפרצה. "משש וחצי הוא אומר עוד מעט! שבע שעות הוא אומר עוד מעט!"

השעה הייתה כמעט עשר. רועי רצה לצעוק ולא היה על מי. התכופף אל המיקה הזאת, עיניים מול עיניים ואמר: "איך אמרנו? מיקה?"

היא הנהנה.

"מיקה, נשמה, תתקשרי לאימא שלו טוב?"

כשלא ענתה נאנח והציע: "את רוצה להביא לי שאני אתקשר?"

היא הנהנה, נתנה לו את המכשיר וניגבה את הפנים בכף היד.

"יופי, תפתחי לי רק את הסיסמה. עכשיו, איך קוראים להורים שלו?"

"מאור ועדן."

הוא חיפש באנשי קשר בזמן שהלך למקלחת להביא תחבושות. מצא "עדן כפרע". חייג. המקלחת נראתה כמו בסבלט, רק בצד ההפוך של הדירה. חדר נקי, מפוצץ סלסילות של משחקי ספוג ופלסטיק, ומפת העולם על וילון האמבטיה. מְכל אקונומיקה ליד המברשת של האסלה. אותיות משחק זרוקות. על הראי כתוב באודם: טמיר. אה, טמיר, לא תמיר. רועי פתח את הארון מתחת למברשות השיניים. ערימת ספרים על סלסילה של עזרה ראשונה. הילד ידע מה הוא אומר. לקח כמה גזות וסרט דביק. "עדן כפרע" לא ענתה. ניסה שוב. לא ענתה. חיפש מאור ולא מצא. חזר לסלון.

"מיקה, איך קוראים למאור אצלך?"

המשך הפרק בספר המלא