מפצח הצופן הצעיר

פרק א 

בת גלים, חיפה, 1941
תשבץ היגיון

 
שריקה עזה פילחה את השדרה בשכונת בת גלים שלמרגלות הכרמל בחיפה. מישהו שרק את מנגינת "שיר העבודה", שנפתח במילים "כחול ים המים".
רמי פתח את החלון והוציא החוצה את ראשו הג'ינג'י המתולתל. "רגע!" צעק אל ארבעת הילדים שלמטה, "כבר יורד!"
"בסדר, מחכים!" נשמע קולו של דובי, שעמד ברגליים פשׂוּקות וידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו הקצרים.
חלפה דקה ורמי הופיע בפתח חדר המדרגות. הוא התקרב בחיוך אל חבריו ונופף בידו במעטפה ששוליה צבועים בכחול ובאדום.
"מה זה?" שאלה נוגה וחטפה אותה מידיו. היא הציצה במה שנכתב על גבי המעטפה:

אל: מערכת העיתון "דיילי טלגרף" (פתרון תשבץ)
רחוב ארמון בקינגהאם 11
לונדון
אנגליה

"אתה מתכוון לשלוח את זה ללונדון?" שאלה.
"כן," ענה רמי. "אם תלוו אותי לבניין הדואר, אספר לכם הכול בדרך."
"שוב אתה שולח פתרונות של תשבצים?" שאל הַנְס.
"כן," צחק רמי, "רק שהפעם הפרס הוא... אתם יושבים?"
"עומדים," אמרה נירה, "תגיד כבר!"
"עשרים לירות אנגליות."
"עשרים?!" קרא דובי וחיקה התעלפות דרמטית על הדשא שבשדרה.
"לירות שטרלינג?!" קראו יחד נירה ונוגה. "הם משוגעים! זה המון כסף!"
"כנראה," צחק רמי. "הם כתבו שמי שיצליח לפתור את התשבץ בתוך שלוש־עשרה דקות וישלח להם את הפתרון, יוזמן לבחינה נוספת. אני פתרתי בעשר דקות!"
"טוב," אמר הנס, "עליך אני יכול להאמין הכול."
"מה כל כך מיוחד בתשבץ הזה, שהאנגלים מוכנים לתת עליו פרס כל כך גבוה?" שאלה נירה.
"זה לא תשבץ רגיל, אלא תשבץ היגיון. השאלות הן טריקיות, מתחכמות. אין בארץ תשבצים כאלה. אבא שלי מקבל פעם בשבוע עיתון מאנגליה. ככה התחלתי."
"ממתי אתה פותר תשבצי היגיון, ועוד באנגלית?" שאל דובי.
"מגיל שמונה בערך."
"ומאיפה אתה יודע אנגלית כל כך טוב?"
"אתם יודעים, ההורים שלי עלו מגרמניה ולא הצליחו ללמוד עברית. עכשיו הם אפילו לא מנסים. בבית אנחנו מדברים בינינו בגרמנית, וכדי שלא אבין את הסודות שלהם הם לפעמים מדברים ביניהם באנגלית. ככה למדתי והיום אני יודע אנגלית יותר טוב מהם. אבא שלי עובד במערכת העיתון האנגלי 'פלסטיין פוסט' ומקבל עיתונים מחוץ לארץ, וככה התחלתי לפתור את התשבצים האלה."
הוא שלף מכיסו עיתון ופתח אותו בתשבץ. כולם הצטופפו סביבו.
"זה נראה ממש מעניין," אמר דובי. "אני יכול לנסות?"
"למה לא. בואו תנסו לפתור את הרמז הזה: 'כותבים איתו בממשלה האנגלית'. ארבע אותיות."
הם חשבו וחשבו.
"טוב, תגיד," ויתר דובי ראשון.
"לא יודעים?"
כל חבריו הנידו בראשם לשלילה.
"זה רמז ממש קל," חייך רמי. "לוֹרד."
"נכון!" צהל הנס, "לוֹרד זה כלי כתיבה וזה גם חבר בממשלה הבריטית."
"באמת טריקי," אמרה נירה.
"יש עוד?" שאל דובי.
"כן, אבל חייבים לדעת טוב אנגלית, כי זה מאוד מתוחכם."
החברים המשיכו להתקדם לאורך השדרה, הגיעו אל סופה, הגובל בשפת הים, עברו על פני בניין הקזינו המפואר, שניצב חלקו ביבשה וחלקו במים, ופנו ימינה לעבר משרד הדואר.
"תגיד," פנה דובי אל רמי, "איך בבית הספר הריאלי? באמת קשה כמו שמספרים?"
"לא נעים לי להגיד," ענה רמי, "אבל אפילו שאני הכי קטן בכיתה, אני יודע יותר מכולם, לפעמים אפילו יותר מהמורה."
"אתה בטח מגזים," אמר דובי.
"לא, באמת. היא הכינה בחינה במתמטיקה ולימדה אותנו איך לפתור את התרגילים, אבל גיליתי שיש גם דרכים אחרות, יותר מעניינות, לפתור אותם."
"ואמרת לה?" שאלה נוגה.
"לא התאפקתי," חייך רמי. "סיימתי את המבחן בעשר דקות, ושאר התלמידים בקושי סיימו אותו עד סוף השיעור. בינתיים פתרתי תשבץ, והמורה תפסה אותי. היא לקחה אותי אל המנהל, אבל הוא ראש גדול. הוא ביקש שאראה לו את התשבץ וממש התפעל. הוא אפילו ביקש שאלמד אותו את החוקים, והשארתי אצלו את העיתון."
"אתה לא נורמלי!" קראה נירה.
הם בהו בו דקה ארוכה. הם ידעו שהחבר שלהם חכם, לא סתם הקפיצו אותו מכיתה ו' לכיתה ז', ועוד בבית הספר הריאלי, שהיה ידוע כבית הספר של העשירים והחכמים. אבל בכל פעם הוא הפתיע אותם מחדש. הוריו של רמי
התנגדו בתחילה להקפצה, גם משום שהתקשו לשלם את שכר הלימוד הגבוה וגם מפני שבית הספר היה מרוחק מהבית. אבל הריאלי, שהיה מעוניין בתלמידים כמו רמי, העניק לו מלגה מלאה.

אחוזת בלצ'לי פארק

"ואיך הילדים בכיתה?" שאלה נוגה. "סנובים כמו שמספרים? עם האף למעלה?"
"ועוד איך," ענה רמי. "הכי קשה זה שאין לי חברים. אף אחד לא מזמין אותי בהפסקות לכלום, ילדים עוברים לידי כאילו אני אוויר והבנות מגונדרות ושחצניות. אף אחד לא רצה לשבת לידי, אז אני יושב לבד בשולחן."
"לא נורא," ניחמה אותו נוגה, "אנחנו אוהבים אותך. הם עוד יתחננו לפניך שתסכים ללמד אותם. שמעתי על התלמידים האלה, העשירים, שיש להם קשרים אצל האנגלים. אני, אפילו אם היו משלמים לי אלף לירות, לא הייתי לומדת שם."
"מה בשבילכם?" קטע אותם קולו של פקיד הדואר.
"אני רוצה לשלוח את המכתב הזה ללונדון, בדואר אוויר." רמי הגיש לו את הכסף ואת המעטפה.
פקיד הדואר הדביק עליה בולים חומים עם ציור של קבר רחל, לקח את חותמת התאריכון, עידכן בה את התאריך, הטביע אותו על המעטפה ושילשל אותה לשק שהיה מונח לרגליו. הילדים הביטו מכושפים בחותמת ובתנועותיו החדות והבוטחות של הפקיד. הם השתהו שם עוד דקה, אחר כך פנו ויצאו אל הרחוב ועצרו ליד בניין הקזינו המפואר. קירות הזכוכית המהודרים וגלי הים שהתנפצו אל קירותיו הקסימו אותם. הם המשיכו ללכת עד הסלעים הגדולים שהקיפו אותו, התיישבו על החול והביטו שותקים בשלושה דייגים שעמדו על החוף ובידיהם חכות במבוק ארוכות.
"אם תזכה, מה תעשה בעשרים לירות שטרלינג?" שאלה נירה.
"קודם שאזכה," צחק רמי. "אני צריך לעבור עוד בחינה, הם לא חייבים להאמין לכל מי שכתב שהצליח לפתור את התשבץ בשלוש־עשרה דקות. אבל אם אזכה, אני מבטיח להזמין את כולכם לסרט בקולנוע ארמון בהדר. וגם לגלידה!"
"יש!" קפצו כולם משמחה ואיחלו לו הצלחה מכל הלב.