פרק ראשון
פְרַנְץ הזקן לא אהב את לקוחותיו היהודים. כשיהודים היו נכנסים לחנות המכולת שלו, היו עיניו מצטמצמות בזעם והוא היה נועץ בהם מבט עוין. אבל המכולת של פרנץ היתה היחידה בבָּאיֶירְטָל, ורוזה קאופמן נאלצה לקנות אצלו.
באחד הבקרים הלכה רוזה עם זיגמוֹנד, בנה הקטן בן התשע וחצי, לחנות המכולת של פְרַנְץ. בפנים חתומות ביקשה קילו סוכר, ופְרַנְץ שקל במאזניים את הסוכר והניח את השקית על הדלפק.
"האם הגברת היהודייה זקוקה לעוד משהו?" שאל בטון מלגלג, ורוזה ענתה: "זה הכול." היא הוציאה שני מארקים מהארנק והושיטה לפְרַנְץ הזקן. כשהרים את שקית הסוכר כדי למסור אותה לרוזה, נתקלה ידו בקופסה שעמדה על הדלפק והסוכר התפזר על הרצפה.
זיגמוֹנד ראה את פניו של פְרַנְץ מאדימות מזעם ונבהל.
"למה לא לקחת את הסוכר?" צעק פְרַנְץ הזקן על רוזה.
"כי בפעם הקודמת, כשנגעתי בשקית לפני ששילמתי לך, אמרת שאני גנבת," ענתה רוזה.
"כל היהודים גנבים! אין להם מקום כאן," הרים פְרַנְץ את קולו. "תראי איזה לכלוך יש פה עכשיו בגללכם." פְרַנְץ החל לטאטא את הרצפה, כשהוא ממלמל קללות נגד היהודים. רוזה וזיגמוֹנד עמדו במקומם ולא זזו.
"מה עם הסוכר?" שאלה רוזה בקול נמוך.
"הסוכר נשפך!" ענה פְרַנְץ ופנה אל קונה אָרית שנכנסה לחנות.
"מה את אומרת על היהודייה שלנו? שפכה את הסוכר, לכלכה לי את החנות ורוצה לקבל שקית אחרת ללא תשלום.
שלמי שוב בעבור הסוכר," דרש מרוזה, "ואתן לך שקית חדשה."
זיגמוֹנד הסתכל באמו שקפצה את שפתיה, מתאפקת לא לומר דבר. היא הוציאה עוד כסף מהארנק. פְרַנְץ שקל שוב את הסוכר, היא שילמה, לקחה את השקית ואמרה: "בוא זיגמוֹנד, נלך מפה." כשעמדו לצאת מהחנות, שמעו את פְרַנְץ קורא לעברם: "יהודים מסריחים, קמצנים ושתלטנים.
מתי הם יֵצאו מפה?"
רוזה יצאה מהחנות כשהיא אוחזת בידו של זיגמוֹנד.
לבה השתולל מזעם. בדרך הביתה עברו ליד חנות לממכר עיתונים ומוצרי טבק. גבר חבוש מגבעת עמד מחוץ לחנות ונשען על הקיר ליד משקוף הדלת. הוא אחז בשתי ידיו בעיתון, ורוזה הצליחה לקרוא את הכותרת: "יהודים למסירה בזיל הזול! מי מעוניין? איש אינו מעוניין!" היא הידקה את אחיזתה בידו של זיגמוֹנד ושתקה.
לאחר ארוחת הערב שמע זיגמוֹנד קולות רמים מהמטבח, שלא היו אופייניים להוריו. הוא ירד לסלון כדי שיוכל להאזין לשיחה שהתנהלה ביניהם. גם בֶּרְטוֹלְד, אחיו הבכור בן ה- 17, התגנב והקשיב לשיחה מאחורי החלון.
"זה יעבור. לא צריך לעזוב," שמע זיגמוֹנד את קולו של אביו.
"סֵזָאר, האנטישמיות רק גוברת," אמרה אמו בקול נרגש, "אין להם גבולות. כל הקירות מלאים בצלבי קרס ובכתובות נגד היהודים. אנחנו חייבים לעזוב ומהר."
"רוזה, את מגזימה," קטע סֵזָאר את שטף דבריה של אשתו. "בגלל חבורת נערים אנטישמים שמרססים שטויות נגד היהודים נעזוב את הבית? נברח מכאן רק משום שפְרַנְץ הזקן לא היה נחמד אלייך? יש לנו פה חיים טובים. יש לנו בית ומשפחה. נכון שהפרנסה הצטמצמה בעקבות חוקי נירנברג, אבל תראי שזה ישתנה. ובכלל, לאן נעזוב? אין לנו מקום אחר."
רוזה לא ענתה. במטבח השתרר שקט. זיגמוֹנד התקרב אל הדלת ושמע את אביו מנסה להרגיע את אמו.
"עוד מעט גם הגרמנים יבינו שהפיהרר מטורף. הם ידיחו אותו והכול יחזור לקדמותו."
"הגרמנים משתפים פעולה עם הפיהרר. למה שיחשבו שהוא מטורף?" שאלה רוזה בקול עייף. "ופרנסה בשוק השחור היא לא בדיוק פרנסה. זו פרנסה שמצטמצמת מיום ליום. אם לא נעזוב מהר, לא נוכל לעזוב בכלל."
"רוזה, אני בטוח שאני לא טועה," אמר סֵזָאר, מנסה לשכנע את עצמו ואת אשתו בדבריו. "כשהפיהרר יודח מהשלטון, יתבטלו כל החוקים נגד היהודים ואני אשוב להתפרנס כמו בעבר."
"הכול בסדר?" שמע זיגמוֹנד את קולו של דודו יוזף, שנכנס למטבח דרך הדלת האחורית יחד עם אשתו הַנְשֶׁן ובנו בֶּרְנְד בן השמונה. שתי המשפחות - המשפחה של רוזה וסֵזָאר והמשפחה של יוזף והַנְשֶׁן - גרו יחד. זיגמוֹנד לא שמע את התשובה כי דלת המטבח נפתחה ובֶּרְנְד נכנס ונתקל בו.
"מה קרה?" הוא שאל את זיגמוֹנד.
זיגמוֹנד היסה אותו וסימן לו להקשיב לשיחה. "יוזף,"
שמעו השניים את קולו של סֵזָאר, "רוזה רוצה לעזוב את גרמניה..."
"זה יעבור," ביטל יוזף את דבריה של רוזה. "ככה זה, כמו בטבע, פה ושם פורצות סערות, פעם חלשות ופעם יותר חזקות. בסוף הכול ישוב לקדמותו. לא כדאי לזרוק את כל השנים שלנו בגרמניה בגלל קצת אנטישמיות. וחוץ מזה, ראיתם את הכותרות בעיתונים? אף מדינה לא מסכימה לקלוט את היהודים. אז גם אם נרצה, לאן נעזוב?"
"לפלשתינה," ענתה רוזה בקול בוטח. "אם נרצה, נצליח להשיג סֶרְטִיפִיקָטִים." זיגמוֹנד ובֶּרְנְד שמעו את עקבי נעליה של רוזה נוקשים על הרצפה בחוסר מנוחה.
"אלפי פליטים מחכים לסרטיפיקטים," אמר יוזף, "אני בעד להמתין עד יעבור זעם. בסופו של דבר אלה שיעזבו יתחרטו על שעזבו את גרמניה."
"בן אחותכם, בנימין אופנהיימר, השיג סרטיפיקט ועכשיו הוא בפלשתינה," ניסתה רוזה לשכנע את גיסה ואת בעלה.
"ואת המכתב שהוא שלח מפלשתינה קראת?" שאל יוזף בכעס. "הוא כתב שבפלשתינה קשה מאוד. מזג האוויר חם ולח והאנשים שונים מהאנשים בגרמניה. השפה קשה וילידי הארץ לועגים למבטא המוזר שלו. פלשתינה לא מטופחת ולא מתקדמת כמו גרמניה שלנו, והעבודה שם קשה. גם אִיזָק ממַנְהַיים עלה לפלשתינה. את יודעת שהוא מוכר נקניקיות ברחוב? רוזה, מה חסר לך כאן? יש לך כאן הכול.
בית גדול ועיירה יפה. לא חסר לך דבר. אז בגלל קצת אנטישמיות תזרקי הכול ותעברי לארץ ההיא?"
"וחוץ מזה," חיזקה הַנְשֶׁן את דברי בעלה, "בפלשתינה, היהודים הם לא בעלי הארץ, אלא האנגלים. וגם שם מסוכן.
יש שם ערבים ושמעתי שהם מקשים מאוד את החיים. רוזה, את טועה אם את חושבת ששם טוב יותר מפה."
"אני מציע שנחכה שהסערה תחלוף," ניסה סֵזָאר לסיים את השיחה, אך רעייתו לא הניחה לעניין.
"כולכם טועים. האדמה בוערת תחת רגלינו ואתם לא מרגישים. יש פה טירוף ושנאה עזה כלפי היהודים. הלוואי שאתם צודקים ועוד יהיה טוב," אמרה רוזה ואיש מהארבעה לא המשיך בוויכוח.
פרק שני
זיגמוֹנד ובֶּרְנְד ישבו ברכבת והביטו בנופי העיר הַיידֶלְבֶּרְג ההולכים ומתרחקים. זה כמה חודשים שהתגוררו בהַיידֶלְבֶּרְג, מאז נאסר על ילדים יהודים מבָּאיֶירְטָל ללמוד בבית הספר האָרי שבוִויסְלוֹךְ הסמוכה. בית הספר היהודי הקרוב היה בעיר הַיידֶלְבֶּרְג, במרחק של חצי שעה נסיעה מביתם. זיגמוֹנד ובֶּרְנְד היו מעדיפים לחזור הביתה מדי יום, אבל מחיר כרטיס רכבת לכל כיוון היה גבוה ונסיעה הלוך־ ושוב עלתה הון. לכן עברו להתגורר בהַיידֶלְבֶּרְג אצל משפחת סְנוּפָּק היהודית, שביתה נמצא בסמוך לבית הספר היהודי. אחת לשבועיים, היו חוזרים לסוף שבוע הביתה ברכבת.
הַנְס סְנוּפָּק היה אדם משכיל שדיבר שפות רבות ועבד בעיריית הַיידֶלְבֶּרְג כמתורגמן. הוא היה מעודכן בכל מה שקרה וידע מתי להיזהר ומתי להזהיר. לו ולאשתו גֶרְטְרוּדֶה היו שני בנים: אֶדְגָר בן השמונה־עשרה ומרטין בן הארבע.
אֶדְגָר הבכור היה יפה תואר ובעל חזות אָרית, ולכן היה יכול לגור בפנימייה מחוץ לבית. כאשר היה מגיע הביתה מהפנימייה נהג לקחת את זיגמוֹנד ובֶּרְנְד לשחק בכדור בגן המשחקים. בזכות שערו הבהיר ועיניו התכולות הצליחו שני הילדים להיכנס למגרש, שבכניסה אליו התנוסס שלט:
"אין כניסה ליהודים ולכלבים!"