בלב הגבעה המסתורית

פרק 1
יום ראשון, 29 בפברואר 1948
חודשיים וחצי לפני קום המדינה
המושבה רחובות

 
יפתח גבע סיים את ארוחת הבוקר, יצא את ביתו והחל צועד לעבר בית ספר "סמילנסקי" שברחוב יעקב. על גבו היה תלוי ילקוט עור על רצועותיו, רכוס בשני אבזמים. בתאי הילקוט היו קלמר עץ שעליו ציור קבר רחל, מחברות חשבון ועברית וספר מולדת. השעה היתה עשרה לשמונה, והילד הצנום והגמיש בעל פני המלאך הרחיב את צעדיו כדי להספיק להגיע בזמן לשיעור הראשון. שבוע קודם לכן איחר לשיעור מולדת, והמורה שפרה הזהירה שאם הדבר יקרה שוב, תיאלץ להזמין את הוריו.
"יפתחיק!" נשמעה לפתע קריאה עליזה.
יפתח הרים את ראשו וראה מולו את רוני ואת יפתח סמך, חבריו לכיתה, כשעל פניהם מרוח חיוך רחב.
הוא לא שאל דבר, רק פרש את ידיו לצדדים בשאלה: מה קורה?
"המורָה חולה! השיעור מתבטל!"
"יוּהוּ! נהדר! איזה מזל, כמעט איחרתי!"
"השיעור הבא רק בתשע," אמרה לו רוני.
"אז מה?"
"רוצֶה לבוא איתנו לפסי הרכבת?"
"לשים מטבעות על הפסים?" שאל יפתחיק בעיניים נוצצות.
"כן!"
"בטח רוצה, אבל רגע!" נעץ את ידו עמוק בכיס מכנסי החאקי שלו.
"עזוב, יש לנו גרוש גם בשבילך," אמרה רוני.
"יופי!" קפץ יפתחיק, שזכה להיקרא בשם החיבה הזה כדי לא לבלבל בינו לבין חברו הטוב, גם הוא יפתח. יפתח השני, החסון והשרירי, זכה לכינוי "יפתח סמך", בשל האות הראשונה של שם משפחתו. אחד הדברים שהלהיבו את שלישיית החברים הטובים היה ללכת לפסי הרכבת שבקצה המושבה, להניח על אחד הפסים מטבע עם חור ולחכות שהרכבת תעבור עליו. לאחר שהמטבע השתטח ונעשה דק כעלה, השחילו אותו על שרוך נעליים ותלוהו על הצוואר.
עיני הילדים נצצו מהתרגשות.
"אתם יודעים מתי מגיעה רכבת?" שאל יפתחיק.
"כן," ענתה רוני, "בשמונה וחצי. רכבת של חיילים בריטים מקהיר."
"אני רואה שיש לך ממש מידע."
"נכון," ענתה רוני והניפה את ראשה מעלה בגאווה. "אבא שלי בש"י, שירות הידיעות של ההגנה, והוא סיפר לי על הרכבת הזאת."
שלושת החברים מכיתה ו' התקדמו לעבר הפסים. יפתח סמך הוביל אותם לעיקול הראשון, שממנו כבר לא היה אפשר לראותם, עצר ליד המסילה ושלח מבט אל הפסים. הרכבת טרם נראתה.
שני הבנים ורוני התקרבו בצעדים זהירים לפס, שהיה מוגבה על החצץ הלבן. מדי פעם שלחו מבט אל האופק הרחוק, להיות בטוחים שהקטר לא מתקרב.
יפתח סמך הניח את אוזנו על הפסים והתרכז.
"שומע?" שאל יפתחיק.
"ששש... רגע... כן, אני שומע שקשוק רחוק, הוא הולך ומתגבר. עוד חמש דקות היא כאן. בואו נניח את המטבעות ונתפוס מרחק."
"צריך להזדרז, שנספיק לברוח לפני שהרכבת תגיע," אמרה רוני.
"ברור," אמר יפתח סמך. "יש לנו עוד מספיק זמן."
הם הניחו את המטבעות העגולים שבמרכזם חור.
"תניחו בדיוק באמצע, אחרת הם ייפלו," אמרה רוני.
שלושת המטבעות הונחו בשורה על הפס המוכסף.
"עכשיו לברוח רחוק!" צעק יפתח סמך, והשלושה מיהרו להתרחק ולתפוס עמדת תצפית על גבעונת חול, במרחק של חמישים מטר.
באותו הרגע התעצם רעש שקשוק הרכבת. צפירה חדה חתכה את האוויר, ועשן שחור התנשא מארובת הקטר. הרכבת קרבה בקול מאיים, כשמתחתית הקטר רוחשת ורוגשת אש צהובה־אדומה־סגולה. עוד רגע והקטר ידרוס את שלושת המטבעות. אחריו יעברו עליהם גם כל קרונותיו, והרכבת תמשיך בדהרה מפחידה לעבר העיר לוד.
שלושת הילדים המתינו עוד רגע, להיות בטוחים שהרכבת באמת חלפה וכי לא נשקפת להם כל סכנה. אבל כשעמדו לזנק כדי לקחת את המטבעות שלהם, נשמע לפתע פיצוץ עז!
שניים מקרונות הרכבת התפוצצו ועפו באוויר ומתוכם נזרקו חיילים במדי הצבא האנגלי והוטלו על הקרקע.
הילדים לא העזו לזוז ממקומם והביטו במחזה מוכי הלם. זעקות הפצועים צימררו אותם בעוצמתן. חיילים בריטים שלא נפגעו יצאו מהקרונות השלמים וירו לכל עבר ברובים ובתת־מקלעים.
השלושה השתוחחו במקומם והביטו בים של כרוזים שהתעופפו באוויר, כציפורים לבנות מנוקדות בכתמים שחורים.
רוני הושיטה את ידה ותפסה את אחד הדפים המתעופפים. היא הספיקה רק לקרוא את הכותרת: לוחמי חירות ישראל, כשלפתע צעק יפתחיק והצביע על רגלו השותתת דם: "נדמה לי שנפצעתי!"
"יו, נכון!" קראה רוני והביטה סביב, כשעיניה תרות אחר משהו לעצור בו את זרם הדם. "כואב?" שאלה.
"לא, אני לא מרגיש כלום..."
"אבל חייבים לעצור את הדם!" אמר גם יפתח סמך. "זה עלול להיות מסוכן."
רוני תלשה מראשה את אחד הסרטים שקשרו את צמותיה וחבשה את מקום הפצע, והסרט מיד התמלא דם.
"אתה יכול ללכת?" שאל יפתח סמך.
"כן, בטח," השיב יפתחיק וקם על רגליו.
הם הביטו סביב, ויפתח סמך הצביע על הגבעה הסמוכה ואמר, "בואו נרוץ לגבעת הקיבוצים, זה הכי קרוב. בטח יש להם שם תחנת עזרה ראשונה."
"נכון, אבל מהר," זירזה אותו רוני.
השניים נתנו ליפתחיק יד והחלו להתקדם במהירות לעבר הגבעה. הם עברו את פסי הרכבת ומיהרו לשביל המוביל במעלה הדרך, לעבר המחנה הנחבא בתוך חורשת עצי איקליפטוס מוריקה בשטח הקיבוץ.
כעבור עשר דקות הגיעו לסוכת השומר הגבוהה, שנבנתה על תומכות עץ והשקיפה על כל הסביבה.
"מאיפה באתם?" שאל השומר. "שמעתם את הפיצוץ?"
"בטח. זה בא מתחנת הרכבת למטה," אמר יפתח סמך.
"מה קרה?"
"פוצצו את הרכבת של האנגלים," אמרה רוני.
"מי פוצץ?"
רוני הגישה לו את העלון שבידה. "זה הלח"י."
"הלח"י?" החוויר השומר.
הוא ירד במהירות בסולם העץ, מיהר אל שער הכניסה וסובב בורג נסתר חצי סיבוב. בתוך דקה הגיעו בריצה מתוך המחנה שבקיבוץ נערים ונערות בבגדי צופים, כשעל פניהם הבעת חרדה.