פנתר שחור

בבית המעצר
 

"תענה כבר, יא אפס, למה אחד כמוך מסתובב בשכונת רחביה? מה יש לך לעשות שם חוץ מלגנוב?" הרעים קולו של השוטר תורג'מן על הילד שעדיין לא מלאו לו עשר שנים וכבר הובל ארבע פעמים לחקירות במטה משטרת ירושלים במגרש הרוסים.

"מה תכננתם לגנוב? תפתח כבר את הפה או שאני פותח לך תיק ומכניס אותך לכלא," הלם השוטר באגרופו על השולחן.

הילד שמולו, ראובן אברג'ל, היה רעב ועייף כל כך שלא היה אכפת לו כלום, רק שייתנו לו קצת אוכל ושמיכה להתכסות בה. "תענה לי או שאני מפרק לך את הצורה," טלטל אותו השוטר.

"לא גנבתי כלום. נשבע לך," חזר ראובן על דבריו בפעם החמישית. "הלכתי לעזור לאימא שלי. היא מכבסת להם את הבגדים."

"אל תשקר! תגיד לי מי מהשכונה שלח אותך לגנוב ותוכל ללכת הביתה. תן שם, ואני משחרר אותך."

'בחיים אני לא אלשין על מישהו מהשכונה שלי,' חשב ראובן וקפץ את שפתיו.

"חכה בחוץ!" השוטר דחף אותו למסדרון. ראובן התיישב על ספסל העץ, שמיים בצבעים עזים של שקיעה מילאו את החלון המקומר. הוא ניסה לחשב כמה שעות עברו מאז הגיע השוטר לביתו בבוקר וגרר אותו לתחנת המשטרה, אבל לא הצליח. ראשו היה סחרחר מרעב וצמא. הוא עצם את עיניו, וכמו הגיבור האהוב עליו - אלאדין - טס למרוקו, פתח את השער הכחול של חצר ביתו, במְלַאח של רבאט, שם ציפתה לו אימו עם מטעמי ארוחת הערב. במיוחד בשבילו הכינה תבשיל ארטישוקים עם פול. אחרי שסעד עם בני משפחתו נכנס לחדר השינה של הבנים, שכב על המזרן, התכסה בשמיכה החמה שפסים עבים בשוליה והתבונן בקיר הצבוע אדום. מחצר ביתם עלתה נגינת העוּד, ועל רקע צליליו הוא חזר על פסוקי התורה שלמד בחדר. מחר שוב ישבח אותו הרב...

"יאללה, לך לבית שלך!" קולו של פקד תורג'מן הסיר ממנו בפתאומיות את שמיכת הפסים. כשהתכסה בה עד מעל לראש עדיין היה יכול להריח ריח עדין של צמר כבשים. "יאללה, לך!" פקד תורג'מן, טפח על שכמו הצנומה והושיט לו כריך גבינה צהובה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. "שים לב שאף אחד לא בא לחפש אותך. לאף אחד לא אכפת ממך. אבל אם תהיה המודיע שלי, אני אדאג לך לכל מה שרק תרצה."

המילים האכזריות פצעו את נפשו של ראובן. הוא ידע שיש בהן אמת. הוא ניסה לחזור ולהתכסות בשמיכה הכבדה. לחזור למרוקו לביתו... לריח הוורדים שהביא אביו לאימו לכבוד שבת. לקירות הצבעוניים. חלפו ארבע שנים מאז עזבו את הבית שמוזיקה ושירה עלו ממנו כמו אדים מתבשיל מהביל... כשרע לו הוא חוזר בדמיונו לשם ומתנחם.