דיאבולו מנטה

פרק 1
 

בודקת בתרמיל. הם שם, שלושה תרסיסי גז פלפל, שלושה טילים נגד מניאקים. עדיין לא השתמשתי בהם. אני לא יודעת אם באמת יהיה לי אומץ להתיז על מישהו, לראות אותו משפשף את העיניים, מחדיר את הרעל עמוק יותר, לשמוע אותו צורח מכאב; מת מפחד שהתעוור.

אני מנשקת את המזוזה, נועלת את דלת הדירה של הדוֹדים ונכנסת למעלית. סירחון של שתן ומרק בשר מעורבבים עם סיגריות חודר אלי אפילו שאני סותמת את האף. אתמול היו על הקירות של המעלית ארבעה־עשר צלבי קרס, היום מופיע אחד נוסף. המעלית נעצרת בקומה ארבע. ילד ערבי, מקסימום בן שלוש־עשרה, נכנס ומדליק סיגריה. בלי לקחת אוויר אני ממלמלת, "בוֹנז'וּר." בתגובה הוא מפריח טבעת עשן לפָּנים שלי, מצביע על גרפיטי טרי, מוֹר אָ יִזרָאֵל — מוות לישראל — מאגרף את כל האצבעות שלו ומשאיר את האצבע האמצעית זקופה.

אם בנות הדוד שלי היו איתי במעלית הן היו פותחות עליו פה מלא קללות ואיומים, אבל אני שותקת. נועצת מבט בקיר המטונף, ממששת את תרסיסי הגז, וחושבת: זה מה שמגיע להם. לכל המניאקים בפריז. בירושלים. בכל העולם.

דפיקה קטנה. המעלית הגיעה לקומת הכניסה. לפני שהמגעיל יוצא הוא יורק על הרצפה ומועך את היריקה עם הנעל, כמו שמכבים סיגריה.

אני יוצאת אחריו ועוצרת בדשא שמחוץ לבניין. הדשא מנוקד בפרחי מרגנית סגולים חיוורים. אני קוטפת מרגנית חמודה ועוקבת אחריו במבטי. אם ילך לכיוון תחנת המטרו — אסע באוטובוס, ואם ילך לכיוון תחנת האוטובוס — אקח את המטרו.

אבל הוא בכלל נכנס למכולת של המרוקאים.

אני מחליטה לנסוע ברכבת התחתית, במטרו. יורדת במדרגות יחד עם המוני הדפוקים שגרים בפרוור הפריזאי העלוב הזה, וצועדת במהירות במנהרות האין סופיות עד לרציף. הדפוקים ואני מחכים לרכבת, ואז כולנו נדחפים לקרונות. כשאני עומדת דחוסה לגמרי אני קולטת ששכחתי את הטלפון שלי בבית. מֶרד, חרא, איזה מטומטמת. אבל לא אחזור למעלית המסריחה בשביל טלפון. אני נשארת במטרו.

פחות מעשרים דקות נסיעה מפרידות בין השיכונים המכוערים, איפה שגרים הדודים שלי, לבין תחנת סן־מישֶל, שממנה והלאה רואים רק יופי.

אני מתחילה ללכת בבּוּלוָאר הגדול — אותו אני פחות אוהבת, ופונה ממנו לסמטאות, כולן מוכרות לי, כולן נעימות לי. אני נכנסת לחנות בגדים ובודקת מה התחדש. המוכרת מזיזה את השפתיים הצרות שלה בחיוך של מוכרות ושואלת אם אפשר לעזור לי. "אני מסתדרת," אני אומרת לה ומסיטה קולב אחרי קולב. על אחד הקולבים תלויה שמלה בצבע חול, הכפתורים שלאורכה בצורת קונכיות ורדרדות. היא מקסימה. הבד שלה קריר ונשפך. הכפתורים שלה כל כך מתוקים שמתחשק לי ללקק אותם. "כמה היא עולה?" אני שואלת. "מאתיים וחמישים אירו," המוכרת אומרת. היא בטח שמה לב למבט העקום שלי כי היא מוסיפה בחיוך שיש לי טעם טוב ושאחזור בעוד חודש, במכירת סוף העונה. אני מודה לה, יוצאת מהחנות, מתיישבת על ספסל, מוציאה את מחברת הסקיצות שלי ורושמת במהירות את השמלה; מציירת כפתור קונכייה בעיפרון ורוד, ופתאום צף בי חלום מהלילה. אלוקים, אם לואיז, בת הדודה שלי, הייתה כאן, היא הייתה רואה שאני מסמיקה כולי, בתוך הגוף ועל פני הגוף. ואז היא הייתה שואלת אותי כמו שהיא שואלת את האחיות שלה, "תגידי, התאהבת?" ומה הייתי עונה לה, התאהבתי במישהו בחלום? כי בחלום היה לי אהוב ואני הייתי האהובה שלו. הוא היה נמוך, רזה מאוד. היו לו תלתלים שחורים ושפתי קונכייה שהזכירו שפתיים של אפריקאי. בחלום התחבקנו והתנשקנו והתלטפנו. והיה לי טוב בתוך הגוף ועל פני הגוף. אני ממשיכה לצייר את כפתורי הקונכייה. החלום מתאדה ממני וחוזר אלי, מתאדה וחוזר.

בשעה שתים־עשרה ורבע בדיוק אני מתחילה לצעוד לעבר המזרקה הקבועה של לואיז ושלי, עולה על גשר אבן ארוך שהרגליים העבות שלו תקועות בעומק הנהר, והולכת עד לאמצע. שם תמיד קריר יותר. אני נשענת על המעקה ומביטה בנהר עד שהצבע האפור שלו נפגש עם האפור־צהוב של השמים. אני אוהבת את נהר הסֵן, ואיך שהוא חותך עיר שלמה לשתיים.

אני ממשיכה ללכת ומזמזמת שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי, על חתלתול מסכן שעומד לפני דלת הבית ומחכה להיכנס פנימה. מאותו לילה שאבא הודיע לי שאמא נהרגה בתאונת דרכים, אני מרגישה כמו החתלתול: מחכה להיכנס לבית שאין לי.

הגשר מתלכד עם מדרכה, ואני בגדה השנייה של הנהר. רחוב סואן אחד ועוד אחד, המוזיאון העצום, בּוֹבּוּר, שאין לי אומץ להיבלע בתוכו, ואני מגיעה למזרקה. המזרקה שלנו נטועה באמצע רחבה גדושה בכיסאות ובשולחנות עגולים. בכל בוקר עובדים של שישה בתי קפה מוציאים אותם לרחָבה, ובלילה הם מוכנסים בחזרה, כל אחד לבית הקפה שלו. אם הייתי מלצרית הייתי בטח מתבלבלת ומשרתת בטעות את הלקוחות המזיעים של בית הקפה הסמוך, אבל כאן כל מלצר מכיר את השולחנות שעליהם הוא אחראי.

כמו בכל יום אני מקדימה לפגישה עם לואיז, וכמו בכל יום היא מאחרת, ואני סופרת שולחנות, כיסאות, שמשיות, נשים עם נעלי עקב, נשים עם נעליים שטוחות. לואיז בת עשרים ואחת, גדולה ממני בארבע שנים. היא הקרובה אלי מכל בנות הדוד; עם שלוש האחרות אני כמעט לא מדברת.

אני נשענת על מעקה האבן של המזרקה, לא מעיזה לחכות ללואיז בבית הקפה הגדול שממול. רק המחשבה על ישיבה לבדי בבית קפה מחרידה אותי. זה בעינַי כמו לזעוק לכל הגברים בפריז, אני, מרים כהן, מחכה שמישהו כבר יתחיל איתי.

אם אני צריכה לשירותים, אני עומדת מול הבר, מזמינה דיאבּוֹלוֹ מנטה — זה משקה כמו ספרייט בטעם מנטה בצבע ירוק — שותה בעמידה ומַפנה גב ליושבי בית הקפה, יורדת במהירות לשירותים, משלמת, וממשיכה הלאה.

בחורה מתולתלת צועדת לעברי. אני מחייכת אליה בהקלה, אבל היא לא מחזירה חיוך. אוף, זאת לא לואיז. חם לי. אני כועסת. שתמות בת הדודה הזאת.

בתחילת הבוקר היה קריר. לבשתי את שמלת הקטיפה האפורה עם השושנים השחורות שקניתי עם אמא שלי לכבוד בר־מצווה של אחד מבני הדודים שלי. כמה חודשים אחרי שקנינו את השמלה אמא מתה. לפחות היא הספיקה לראות אותי לובשת אותה. אני זוכרת שהשמלה הייתה נורא יקרה, אבל אמא אמרה שעל הבת שלה היא לא חוסכת. היא אהבה את הטעם שלי בבגדים, אמרה שאני מלמדת אותה לאהוב שילובי צבעים שהיא מעולם לא הייתה חושבת עליהם. אמרה שאפילו את התלבושת האחידה האיומה של בית הספר הדתי אני מצליחה להאיר. זה אבא שלי שהתעקש שאלמד בבית ספר שיש בו רק בנות, וחצי מהזמן לומדים לימודי קודש. מאז שקנינו את השמלה עבר אוקיינוס של זמן. עכשיו היא קצרה מאוד, ועוד יותר אהובה עלי. כמו תינוק שלא יכול להיפרד מהסמרטוט שלו, אני לא נפרדת מהשמלה הקטיפתית שלי עם השושנים, ומקפידה ללבוש אותה עם נעליים צבאיות כאלה. אני מתה על הניגוד בין הגִנדוּר שלה לבין הגבריות של הנעליים.

אבל עכשיו ממש חם לי עם השמלה הכהה הזאת. החום דביק ושמנוני כמו מרק עם עצמות. כל כך שונה מהחום של ירושלים. בטח אחר הצהריים יֵרד גשם. בקיץ, האוויר של פריז לא יכול לשאת את החום, וכל כמה שעות הוא מתפוצץ בגשם טרופי ומתמלא בלהט מחודש. טיפות זיעה מתגלצ'ות לי מהחזייה לבטן, בריכות זיעה מכתימות את בתי השחי. הכתמים מתרחבים. אני מהדקת את הזרועות לגוף כדי שלא יראו אותם, אבל ככה אני רק מזיעה יותר. אולי אעצב בגד שטלאים בצורת כתמי זיעה כבר תפורים עליו, אני חושבת, ושולפת מהתרמיל את מחברת הסקיצות ורושמת במהירות.

לואיז מאחרת כבר עשרים דקות. כשתגיע לבסוף, רעננה מהמשרד הממוזג שלה, היא תדביק לי שתי נשיקות עם הפה האדום הקטן שלה.

התלתלים שלי אסופים הכי גבוה שאפשר. הגומי חונק אותם בדיוק באמצע הקודקוד, וממנו הם מִתנַחשים לכל כיוון. מתחת לערימת התלתלים הקרקפת מזיעה והעפעפיים שלי דביקים מרוב חום. אולי אסתפר קצר? אולי קרחת? הדוד והדודה ישתגעו מכעס ומדאגה. אם אעז, הם עלולים לשלוח אותי בחזרה לארץ. התלתלים שלי דומים לתלתלים של אבא כשהיה סטודנט, ככה אמא הייתה אומרת ומביטה בנו בעיניים היפות שלה, שמהרגע שהתעוררה בבוקר תחמה אותן בקו שחור, כאילו אם לא תגדר אותן הצבע הירוק ייזל כמו כוס מים שעולה על גדותיה. זה היה כשהיא עוד אהבה את אבא. ואותי.

בחור בלונדיני, נמוך ורזה מתקרב. הוא מתמקם לידי. ניחוח של בושם מנסה לכסות על ריח הזיעה שלו.

"סיגריה?" הדביל הזה מוציא בעזרת השפתיים שלו שתי סיגריות ומציע לי אחת. אני מתעלמת, והוא לוחש לי, "מותק, את יודעת שאת סקסית? אני חם עלייך. בואי נשתה משהו, אני משלם."

אני מתעלמת.

הוא מתעצבן. "לא טוב לך לענות? מה את חושבת את עצמך? רואים שאת לא מפה."

אני מרגישה איך הגוף שלי מתקשה ומתכווץ מהלחץ. "Sorry I don't speak French,״ אני אומרת לו במבטא הכי אמריקאי שלי. זה מוריד אותו מהתוקפנות שעלתה לו לראש, והוא נרגע. הוא מחייך ומתחיל איתי באנגלית עילגת. עכשיו הוא ממלכד אותי, אם אתרחק ממנו ומהמזרקה אפספס את לואיז, ואין לי טלפון להודיע לה. אם אתיישב בבית קפה הוא יחשוב שאני מזמינה אותו לשבת איתי. אם אשאר בַּמקום אהיה חייבת לנהל איתו שיחה כדי שלא יתעצבן עלי שוב. מֶרד, המניאק הזה נצמד אלי. אני שותקת. הוא מחכך את הזרוע המקועקעת שלו בשלי.

"Go away." אני משתדלת להסתיר את הפחד ברקיעת רגל תקיפה, כמו שמגרשים כלב נבחן. אני מתרחקת, אבל הוא מגחך ברשעות מטומטמת ותופס לי את הזרוע. אני עדיין לא שולפת את תרסיס גז הפלפל; מרגישה מטופשת לרסס את הרזה הזה באמצע רחוב מלא אנשים. אני מנערת את הזרוע וזזה כמה צעדים. הוא נהנה מהאקשן ולוחש לי, "פה בַּמקום אני מזיין אותך. מול כולם. שייהנו גם הם, למה רק אני?"

אם היה לי רובה הייתי מחררת אותו. וכשהוא היה מרוח על הרצפה הייתי ממשיכה, בטטטטטטטטט, עד שהייתי מרוקנת בתוכו את כל המחסנית.

שתי בחורות עטופות בכיסוי ראש של מוסלמיות, נדמה לי שקוראים לו צ'אדוֹר, מתקרבות במהירות לעברנו. הפחד משתק אותי. מה קורה כאן? הערביות האלה מכירות אותו? שלושתם זיהו שאני ישראלית וזוממים עלי? הגבוהה מבניהן קורצת לי. השנייה מחייכת אלי. אלוקים, אני רוצה לברוח, אבל קופאת במקומי. רק הזיעה שלי לא קופאת; היא ניגרת מהעורף ונקווית בַּפס של התחתונים.

זאת שקרצה אומרת משהו למניאק הבלונדיני, בשקט. השנייה חוזרת על מה שאמרה הראשונה, כך נדמה לי. בלב שלי אני כבר ממלמלת "שמע ישראל" ואז, נֵס, הוא מתחיל להתרחק. בפנים שמופנות אלינו וגב לכיוון ההליכה, הוא מקלל אותנו. צועק לשלושתנו ערביות מלוכלכות.

"אל תשימי לב לגזען העלוב הזה," מחייכת אלי הנמוכה, "פריז שורצת גזענים, אנחנו צריכות לעזור אחת לשנייה כדי לנער אותם מעלינו."

"כן, יש פה הרבה גזענים," אני ממלמלת, והגבוהה אומרת שהן מכירות אותי, ראו אותי עם לואיז בבית הקפה. הנמוכה מספרת שהן עובדות עם לואיז ואפילו גרות בבניין קרוב לזה של הדודים. "מֶרסי, מרסי בּוֹקוּ, תודה רבה, הצלתן אותי." אני נרגשת.

"לואיז סיפרה לנו שאת מישראל, מירושלים, איך המבטא שלך כל כך טוב?"

מטומטמת הלואיז הזאת, למה היא מסכנת אותי ומספרת עלי ומאיפה הגעתי? אני מתעצבנת, אבל מנסה לשמור אותן קרוב כדי שיגנו עלי, אז אני מחייכת אליהן ואומרת, "צרפתית היא שפת אמי, שפת אבי ושפת סבַי וסבתותי, רק שלכל אחד צרפתית שונה." בדרך כלל אני שתקנית, ועל המשפחה שלי אני בכלל לא מדברת, אבל עכשיו אני משתדלת לעניין אותן ומשתמשת בכוונה בשפה גבוהה. "אמא שלי נולדה בצרפת. כל המשפחה שלה קתולית, כאלה שהולכים לכנסייה ביום ראשון, אבל אמא שלי התגיירה, הפכה ליהודייה בגלל שהיא התאהבה באבא שלי." בלב אני מקווה שהן לא ישאלו אותי למה אבא שלי לא הפך לקתולי. למה עדיף לו למות ולא להתנצר. או להתאסלם. כדי שלא ישאלו, אני מחליטה להצחיק אותן קצת. "הצרפתית של אמא היא מדרום צרפת, עם ר' מתגלגלת," אני מדגימה להן והן צוחקות. "סבתא שלי האלג'ירית מערבבת צרפתית בערבית." וכשאני מדגימה להן הן שוב צוחקות, כי ככה מדברים גם אצלן. "והצרפתית של אבא היא של כאלה שלמדו בסורבּון בפריז ושם נפטרו מהמבטא של ההורים." עוד לפני שאני מספיקה להדגים הן מספרות שגם הן למדו בסורבון, ואז מזמינות אותי לשבת איתן בבית קפה. כיסויי הראש שלהן גורמים להן להיות דומות זו לזו, אבל ככל שאני מתבוננת בפָּנים שלהן אני מגלה שהגבוהה יפה, והנמוכה לא. אני מסרבת בנימוס להצעה, אבל עדיין חשוב לי לשמור אותן לצדי, אז אני שולפת את הקלף האחרון. "אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים, ואחותו של אבא שלי, שהיא האמא של לואיז, הזמינה אותי לגור אצלם כמה שארצה." הן משתתפות בצערי ואז מציגות את עצמן. לגבוהה קוראים סוּהא, ולשנייה פהידה. אנחנו לוחצות ידיים. לפני שהן הולכות לשולחן שלהן הן מבטיחות לשמור עלי מרחוק.

באחת עשרים וחמש לואיז צצה בקצה הרחוב. האיומה הזאת עוד מתעכבת על יד חלון ראווה של חנות נעליים. דמעות של שנאה צורבות לי את הלחיים, ואני מחליטה לשים סוף לפגישות אמצע היום איתה. לואיז מתקרבת אלי בחיוך כאילו סתם עמדתי בשמש חצי שעה כשאני חשופה כמו חילזון בלי קונכייה לכל הסוטים של העיר הזאת. שתי נשיקות מרפרפות עם פה השושן שלה, והיא אוחזת בי במרפק, מובילה אותי לבית הקפה ומזמינה בקבוק קולה לה וכוס דיאבולו מנטה לי. חוץ מליאורה, שאצלה אני עובדת, לואיז היא החברה היחידה שלי בפריז. אפסיד הרבה אם אריב איתה. אני שותה במהירות את משקה המנטה הירוק, ולואיז מסמנת למלצר להגיש לי כוס נוספת. דיאבולו מנטה זה המשקה שלי. המתיקות נותנת לי כוח, החריפות מטפסת במאורות האף שלי עד למצח ומרעננת אותי, והצבע הירוק מעניק לי קצת רשעות מכשפתית. אבל מלכת המכשפות היא לואיז. מהבוקר עד הלילה היא ושתי המכשפות הקטנות, האחיות שלה, רבות, מלשינות, מסתודדות, סוחטות, מתחנפות, סוחבות, מסתירות, צורחות, משקרות, מתנקמות, מתחבקות ומתנשקות. אולי אם לכל אחת היה חדר משלה או לפחות לכל שתיים, הן היו פחות מטורפות. אבל שלושתן דחוסות בחדר אחד, וכשהגעתי לפריז הדודה הוסיפה מזרן ונספגתי בתוכן.

נדמה לי שהדוד לא כל כך שמַח לארח אותי. הוא חשש שאחת כמוני, שעזבה את בית הספר ושאמא שלה הייתה גויה, תוציא את בנותיו הצנועות לתרבות רעה. אם רק היה רואה איך הן נמרחות על כל בחור שזורק מילה לעברן, איך הן מיד מתיישבות לו על הברכיים וצוחקות מכל שטות שהוא מוציא, הוא היה כולא את שלושתן בחדר וקושר אותן למיטה.

אני משלמת עבור שתינו. בית הקפה הזה נורא יקר, עשרים אירו פלוס טיפ. ללואיז מתחשק המבורגר. על כשרות היא שומרת רק בבית. אני מקפידה על כשרות בבית ובחוץ. בזמן שהיא מחכה בתור במקדונלד'ס, אני חוצה בזריזות רחוב אחד רחב ושלושה צרים ומגיעה לרוּ דֶה רוֹזְיֵה, רחוב שגרים בו הרבה יהודים, נכנסת למכולת כשרה ומבולגנת כמו המכולות בירושלים, וקונה באגט וגבינת עיזים; אני לוקחת ביס מקצה הבאגט והולכת לגינה קטנה ומרובעת שבה ארבעה ספסלים, ארבעה פנסים וגדר נמוכה. לואיז כבר שם, ואנחנו אוכלות במהירות. במשפחה שלנו כולם אוכלים מהר; רק אמא שלי תמיד לעסה לאט ונשארה לשבת לבדה על יד שולחן האוכל. "לצפון־אפריקאים אין מושג בנימוסי שולחן," כך אמא הייתה אומרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע את התלונות הבלתי פוסקות שלה. גם עברית אמא לא רצתה ללמוד. "זאת שפה מכוערת," היא אמרה, ותמיד הוסיפה איזה לעג לאות ח' — חַ חי חֶ חוּ חְ. מאז שאמא מתה עברו שנה ושבעה חודשים. לפעמים נדמה לי שאני זוכרת את התמונות שלה יותר מאשר אותה. היא נראתה כמו מרילין מונרו.