אמילי ממולד ירח

1 
הבית במובלעת

הבית במובלעת נמצא "במרחק שני קילומטרים מכל מקום שהוא", כך אמרו תושבי מֵייווּד. הוא עמד בגיא קטן וירוק, והשאיר רושם כאילו לא נבנה בדומה לשאר הבתים אלא צמח כמו פטרייה חומה גדולה. הַגישה אליו היתה דרך שביל ירוק ארוך, והוא היה מוקף עצי לִבנֶה צעירים שהסתירו אותו כמעט כליל מן העין. בתים אחרים לא נראו משטחו, אף על פי שהכפר היה ממש מעֵבר לגבעה. אֶלֶן גרין אמרה שזה המקום הבודד ביותר בעולם, ונשבעה שלא היתה נשארת שם יום אחד נוסף אילולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא ידעה שמרחמים עליה, ולא הבינה את משמעות הבדידות. היא נהנתה מחֶברה מרוּבּה. היו שם אבא ומייק וסאל קל. אשת הרוח תמיד נמצאה בסביבה; והיו העצים אדם וחוה, ואורן התרנגול, וכל גברות הלִבנֶה הידידותיות.

והיה שם גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא יבוא, אבל אפשרות הגעתו עוררה בה ציפייה וריגוש.

אמילי חמקה בשעת דמדומים קרירה לטיול רגלי. הזיכרון מהטיול הרגלי הזה נחקק בה לעד, אולי בשל יופיו המסתורי, אולי כי "ההבזק" הגיע אז לראשונה זה שבועות, אבל סביר להניח שבגלל מה שקרה כששבה ממנו.

היה זה יום חשוך וקר בראשית מאי, יום שאייֵם להמטיר גשמים, אך נותר יבש. אבא שכב כל היום בטרקלין. הוא השתעל המון, ושלא כהרגלו מיעט לדבר עם אמילי. רוב הזמן הוא שכב כשידיו מערסלות את עורפו, ועיניו הכחולות, גדולות ושקועות, בוהות בחולמנות ברקיע המעונן שנגלה בין ענפי עצי האשוחית הגדולים בחצר הקדמית. אדם וחוה, כך תמיד קראו לשני העצים האלה, בשל הדמיון שאמילי זיהתה בין התנוחה שלהם סביב עץ תפוחים קטן לבין זו של אדם וחוה סביב עץ הדעת בציור מיושן באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הקטן והשפוף, ואדם וחוה עמדו משני צדיו, נוקשים וחמורים כמו עצי האשוחית.

אמילי שאלה את עצמה על מה אבא חושב, אבל היא לא הטרידה אותו בשאלות כי השיעול שלו החמיר. היא הצטערה שאין לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק נאנחה, ואנחות משמען שאלן מוטרדת ממשהו. היא נאנחה אמש אחרי שהרופא לחש לה במטבח, ונאנחה כשנתנה לאמילי לפני השינה לחם ודִבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. רק לעתים רחוקות הרשתה לה אלן לאכול משהו לפני השינה, וכשהרשתה, פירוש הדבר שרצתה להעניק לה פינוק מיוחד.

אמילי חשבה שמתקפת האנחות תתפוגג עם לילה, כפי שקרה בדרך כלל; אבל לא כך היה, לכן אלן לא יכלה לספּק לה חֶברה. לא שבזמנים אחרים היא סיפקה לה חברה. פעם דאגלס סטאר אמר לאמילי בהתפרצות של רוגז ש"אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת חשיבות,״ ולאחר מכן, בכל פעם שאמילי הביטה באלן היא חשבה שהתיאור הולם אותה להפליא.

אז אמילי הצטנפה לה בכורסה הישנה, הבלויה והנוחה, וקראה כל אחר הצהריים את מסעות ההלך. אמילי אהבה את מסעות ההלך. פעמים רבות פסעה עם כריסטיאן וכריסטיאנה בַּשביל הישר והצר, אף על פי שלא אהבה את הרפתקאותיה של כריסטיאנה במידה שאהבה את הרפתקאותיו של כריסטיאן, בעיקר מפני שכריסטיאנה תמיד היתה מוקפת באנשים. דמותה לא היתה מרתקת כמו דמותו של האחד והיחיד הנועז שניצב לבדו אל מול צללי העמק החשוך במפגש עם אָפֶליוֹן. חשכה ונוודים מסתוריים הם עניין של מה בכך כשאתה מוקף אנשים. אבל אם אתה לבד, אה, אמילי נרעדה מן האימה המענגת!

כשאלן הכריזה שארוחת הערב מוכנה, דאגלס סטאר אמר לאמילי ללכת לאכול.

"אני לא רוצה לאכול הערב. אשכב כאן ואנוח, וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, שדונית שלי."

הוא חייך אליה את חיוכו הישָן והיפה שכולו אהבה, זה שתמיד נראה לאמילי מתוק ביותר. היא אכלה בשמחה, למרות שהארוחה לא היתה טובה. הלחם היה לח, והביצה לא בושלה מספיק; אך לשם שינוי הרשו לה להושיב את סאל קל ואת מייק משני צדיה, ואלן נאנחה רק כשאמילי האכילה אותם בחתיכות קטנטנות של לחם עם חמאה.

מייק ישב במתיקות רבה על אחוריו ותפס את החתיכות בכפותיו, וסאל קל נגעה בקרסול של אמילי במגע כמעט אנושי בכל פעם שתורה התעכב. אמילי אהבה את שניהם, אבל העדיפה את מייק. הוא היה חתול אפור כהה ויפה בעל עיניים ענקיות כמו של ינשוף, והוא היה רך, שמן וצמרירי. סאל תמיד היתה רזה; כל כמויות המזון לא העלו בשר על עצמותיה. אמילי אהבה אותה, אבל בגלל רזונה היא לא התלהבה להתכרבל איתה וללטף אותה. ואף על פי כן היא ניחנה ביופי מוזר שמצא חן בעיני אמילי. היא היתה אפורה ולבנה מאוד וחלקה מאוד, בעלת פנים ארוכות ומחודדות, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא היתה לוחמת מטילת אימה, וחתולים זרים הובסו כבר בסיבוב הראשון נגדה. חמומת המוח חסרת הפחד הקטנה הזאת תקפה אפילו כלבים והניסה אותם על נפשם.

אמילי אהבה את החתולים שלה. היא "גידלה אותם בעצמה", כפי שאמרה בגאווה. מורתה ללימודי דת נתנה לה אותם כשהיו גורים.

"מתנה חיה היא דבר כל כך נחמד," אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונעשית נחמדה יותר עם הזמן."

אבל היא דאגה מאוד, כי סאל קל לא המליטה גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה גורים," התלוננה באוזני אלן גרין. "לרוב החתולות יש הרבה יותר מדי גורים."

אחרי ארוחת הערב אמילי נכנסה לטרקלין וראתה שאביה נרדם. היא שמחה; כי ידעה שהוא לא ישַן הרבה כבר שני לילות; אבל גם התאכזבה קצת שהם לא ינהלו "שיחה אמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נפלאות במיוחד, אבל הדבר הכי טוב מלבדן היה טיול רגלי, הליכת בדד נעימה בערב אפור של תחילת האביב. עבר זמן רב כל כך מאז שהיא יצאה לטייל.

"תלבשי את השכמייה עם הכובע ותחזרי מהר אם יתחיל לרדת גשם," הזהירה אלן. "את לא יכולה להסתכן בהתקררות כמו חלק מהילדים."

"למה לא?" אמילי התמרמרה. למה נשללת ממנה "ההסתכנות בהתקררות" אם ילדים אחרים יכולים? זה לא הוגן.

אבל אלן רק נאנחה. אמילי מלמלה לעצמה לשם הסיפוק, "את זקנה חסרת חשיבות!" וחמקה למעלה לקחת את השכמייה שלה, במידה רבה של אי־רצון, כי היא אהבה לרוץ בראש גלוי. היא הלבישה את השכמייה הכחולה הדהויה על צמת שׂערה השחור המבריק, צמה ארוכה וכבדה, וחייכה בידידותיות אל בבואתה במראה הירקרקה הקטנה. החיוך התחיל בזוויות פיה והתפשט על פניה באיטיות ובעדינות נפלאה, כפי שדאגלס סטאר חשב לעתים קרובות. היה זה חיוכה של אִמה המתה וזה מה שתפס אותו ושָבה את לבו מזמן, כשראה לראשונה את ג'וּלייט מאריי. נדמה היה שזאת הירושה הגופנית היחידה של אמילי מאִמה. מכל בחינה אחרת, הוא חשב, היא דומה לבני משפחת סטאר, בעיניה הגדולות, האפורות־סגולות, עם הריסים הארוכים מאוד והגבות השחורות, במצחה הלבן והגבוה, גבוה מכדי להיחשב יפה, בתווים העדינים של פניה העגלגלות והחיוורות והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מחודדות רק מעט וחשפו את קרבתה לשבטי שדונים.

"אני הולכת לטייל עם אשת הרוח, יקרה שלי," אמרה אמילי. "חבל שאני לא יכולה לקחת אותך. אני תוהה אם את יוצאת אי פעם מהחדר הזה. אשת הרוח תבוא לשדות הערב. היא גבוהה וערפילית, ובגדי משי אפורים ודקים מתנופפים סביבה, ויש לה כנפיים כמו של עטלף, אבל הן שקופות, ועיניה הזוהרות כמו כוכבים מציצות מבעד לשיער ארוך פזור. היא יכולה לעוף, אבל הערב היא תפסע לצדי ברחבי השדות. היא חברה טובה מאוד שלי, אשת הרוח הזאת. אני מכירה אותה מאז שמלאו לי שש. אנחנו חברות ותיקות־ותיקות, אבל לא ותיקות כמוני וכמוך, אמילי הקטנה של המַראָה. אנחנו חברות מאז ומעולם, לא כן?"

ובהפרחת נשיקה לאמילי הקטנה של המראה, יצאה אמילי שמחוץ למראה לדרכה.

אשת הרוח חיכתה לה בחוץ, מניעה את אניצי הדשא שהזדקרו נוקשים בערוגה מתחת לחלון הטרקלין, מטלטלת את הענפים הכבדים של אדם וחוה, לוחשת בינות לענפים הירוקים־ערפיליים של עצי הלִבנה, מתגרה ב"אורן התרנגול" מאחורי הבית, אשר באמת נראה כמו תרנגול עצום ומגוחך, עם זנב ענק ועבה וראש מוטה לאחור, מוכן לקריאה.

עבר זמן רב מאז שאמילי יצאה לטיול רגלי, אז היא ממש הסתחררה מעונג. החורף היה סוער כל כך, והשלג עמוק כל כך שהיא לא הורשתה לצאת; אפריל היה חודש גשום וסחוף רוחות; כך שבערב זה של מאי היא הרגישה כמו אסירה משוחררת. לאן תלך? לאורך הפלג או מעבר לשדות אל חורשת האשוחית? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורשת האשוחית שבהמשך הדרך, בקצה המרוחק של מדרון המרעה הארוך. שם התרחש הקסם. רק שם היא הגשימה לגמרי את מהותה כפֵיה מלידה. איש לא היה מקנא באמילי לו ראה אותה מרחפת בשדה החשוף. היא היתה קטנה וחיוורת ולבושה בדלות; לעתים נרעדה בשכמייה הדקה שלה; ואף על פי כן, מלָכות היו נותנות בשמחה את הכתר שלהן בתמורה למראות שנגלו לעיניה, בתמורה לחלומות הפלא האלה. העשב החום והקפוא תחת רגליה היה שכבות של קטיפה. עץ האשוחית הזקן שהיה מסוקס, טחוב וחצי מת, ומתחתיו היא השתהתה לרגע להביט בשמיים, היה בעיניה עמוד שַיִש בארמון של אֵלים; הגבעות הרחוקות החשוכות היו חומות של עיר פלאות. וכל פֵיות הכפר התלוו אליה בדרכה, שכּן כאן היא יכלה להאמין בהן, פיות התלתן הלבן ואשכולות הפרחים הרכים, אנשי העשב הירוקים הקטנים, שדוני האשוחים הצעירים, מלאכי הרוח ושרכי הבר ופלומות זרעי הפרחים. כאן הכול יכול לקרות, הכול יכול להתגשם.

והחורשות שימשו מקום נהדר כל כך למשחק מחבואים עם אשת הרוח. היא היתה כל כך מוחשית שם; אילו יכלה לזנק מספיק מהר מסביב לקבוצת עצי אשוחית קטנים, היתה יכולה לראות אותה וגם לחוש ולשמוע, אלא שלעולם לא תצליח. אבל היא נגלתה שם, זאת לטיפת גלימתה האפורה, לא, היא צוחקת בצמרות העצים הגבוהים ביותר והמרדף התחיל שוב, עד אשר, בבת אחת, נדמה שאשת הרוח נעלמה והערב נשטף שתיקה מופלאה ונוצר קרע פתאומי בעננים המסתחררים מַערבה, ונגלה אגם רקיע ורוד־ירוק חיוור ומקסים, שבתוכו מולד ירח.

אמילי ספקה ידיים והפנתה את ראשה השחור הקטן לשמיים. היא מוכרחה ללכת הביתה ולכתוב את התיאור ביומן הצהוב הקטן, שהיה פעם פנקס חשבונות ובו כתבה לאחרונה את קורות החיים של מייק. היופי הזה יכאיב לה עד שהיא תכתוב אותו. ואחר כך היא תקרא את זה לאבא. אסור לה לשכוח שצמרות העצים על הגבעה נפרשׂו כמו תחרה שחורה עדינה לרוחב השמיים הוורודים־ירוקים.

ואז, להרף עין מרהיב ועילאי, הגיע "ההבזק".

כך אמילי כינתה אותו, אם כי חשה שהשם לא מתאר אותו במדויק. לא ניתן היה לתארו, אפילו לא לאבא, שתמיד קצת השתאה ממנו. אמילי לא דיברה עליו עם אף אחד אחר.

מאז שעמדה על דעתה, אמילי תמיד חשבה שהיא קרובה ביותר לעולם של יופי נפלא. בינו לבינה תלוי רק וילון דק; היא לא הצליחה להסיט אותו הצִדה, אבל לפעמים, לרגע אחד, הרוח הרעידה אותו, ואז כמו התאפשר לה להציץ למציאות הקסומה מאחוריו, רק הצצה חטופה, והיא שמעה צלילי מוזיקה שמיימית.

הרגע הזה הגיע לעתים רחוקות, חלף במהרה, והעתיק את נשימתה בשל העונג הבלתי צפוי. היא אף פעם לא הצליחה לשחזר אותו, אף פעם לא הצליחה לזמן אותו, אף פעם לא העמידה פנים שהתרחש; אבל הפלאיות שבו נותרה עימה במשך ימים. הוא לעולם לא הגיע פעמיים באותו אופן. הערב, הענפים הכהים על רקע השמיים הרחוקים העניקו לה אותו. הוא הגיע מלוּוה בצליל חזק ופרוע של רוח לֵילית, או על פני גל צל מעל שדה תבואה בשלה. עם ציפור אפורה מוארת בחלונה בשעת סערה, או בליווי השירה "קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה. באש הקמין במטבח כשחזרה הביתה בערב סתיו חשוך, או בחתיכות הקרח שבצורת רוחות רפאים על שמשת החלון בשעת בין ערביים, או במילה חדשה ומוצלחת שהיא כתבה בתיאור של דבר־מה. ותמיד כשההבזק הגיע אל אמילי, היא הרגישה שהחיים מסתוריים ונפלאים ויופיים אינסופי.

עם החשכה המעמיקה היא שָבה בריצה לבית במובלעת, כולה תשוקה להגיע הביתה ולכתוב את התיאור שלה לפני שזיכרון המראות ייטשטש. היא ידעה כיצד תתחיל אותו, המשפט לבש צורה בעיני רוחה: "הגבעה קראה לי, ומשהו בי ענה לה."

היא מצאה את אלן גרין מחכה לה על מפתן הדלת הקעור. אמילי היתה מלאת אושר כל כך שהיא אהבה הכול באותו רגע, אפילו דברים שמנים וחסרי חשיבות. היא חיבקה את ברכיה של אלן. אלן הביטה קודרת בפנים הקטנות והנפעמות שהריגוש הבעיר בהן סומק ורוד פרוע, ואמרה באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא שלך יש רק שבוע או שניים לִחיות?"