חפרפרת במחתרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חפרפרת במחתרת
מכר
מאות
עותקים
חפרפרת במחתרת
מכר
מאות
עותקים

חפרפרת במחתרת

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אורה מורג

אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית־ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

מורג כתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, בהם סדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה שעוסקת במלחמות ישראל, במבצעים השונים ובגיבורינו הנועזים – מבצע אנטבה, חיסול מרצחי ספורטאי מינכן, תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, פרשת אלי כהן ועוד. ספרה הבית הנעלם זכה בפרס זאב, ספרה המרגל שבא מן הים זכה בפרס אקו"ם, וב-2012 זכתה בפרס הספריות הציבוריות.  

תקציר

הימים הם ימי המנדט הבריטי. היישוב היהודי בארץ ישראל שואף לזכות בעצמאות והמחתרות פועלות בסתר כדי לסלק את השלטון הזר מאדמת הארץ. המחתרת הקיצונית, האצ"ל, מתכוננת למבצע נועז מאין כמוהו — פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים — מקום מושבו של מטה השלטון הבריטי.  

כעשרים נערים צעירים חברי מחתרת האצ"ל נקראים בבהילות לחדר המבצעים. המבצע שתוכנן זה חודשים עומד לצאת אל הפועל והמתח בחדר מרקיע שחקים. כפי שתרגלו פעמים רבות בעבר, מצטיידים כל הנוכחים בנשק ומתחפשים לרוכלים ערבים ולמלצרים סודאנים. אף אחד אינו נותן את דעתו לסגן מפקד המבצע, המתקדם בצעדים תחרישיים אל דלת היציאה. עוד צעד והוא כבר לוחץ על הידית. מדוע הוא כה נחוש לעזוב את החדר ולאן מועדות פניו? האם יעלה בידה של המחתרת לפוצץ את המלון המבוצר או שמא תצליח החפרפרת שהתגנבה אל שורותיה במשימתה?  

חפרפרת במחתרת הוא ספר נוסף בסדרת המתח ההיסטורית המצליחה של הסופרת אורה מורג, השופכת אור על אירועי מפתח בתולדות היישוב היהודי.

פרק ראשון

פרק 1
1941
ארץ ישראל, ירושלים


 
"זהו, חבר'ה, סיימנו להיום!" הכריז דני המדריך ולקח את הדגל שנשען אל הקיר. "ניפגש בשבת בשבע. לא לאחר!"
דני קם ממקומו, הניף את הדגל מעל לראשי החניכים והחל לשיר את ההמנון בעיניים בורקות:
 
"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים
הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת;
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת..."
 
כעשרים נערים ונערות, חניכי תנועת הנוער בית"ר, קמו ממקומם והצטרפו לשירה בלהט:
 
"...בְּיָמִים אֲדֻמִּים
שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ;
בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים
אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ."*
[* "חיילים אלמונים", מילים: אברהם שטרן (יאיר).]
 
השירה תמה, הפעולה הסתיימה, דני גילגל את הדגל והחזירו לארון. החניכים והחניכות יצאו אל הרחבה שלפני בניין התנועה והתכנסו על המדרכה בעיגול. איש מהם לא מיהר ללכת לביתו, הוויכוח הסוער שהחל בפעולה המשיך להלהיט את הרוחות.
"לא מעניין אותי שהאנגלים נלחמים בנאצים!" קרא בזעם ישראל לוי, נער שחור־תלתלים וצנום, שנראה צעיר מחמש־עשרה שנותיו. "אני בעד לפוצץ אותם, לעשות להם גיהינום עד שיעופו מהארץ שלנו!"
"ואני בעד שלא נהיה כאלה גיבורים," ענתה לו יעל, נערה דקיקה בעלת שתי צמות חומות. "למה שלא נחכה עד שיביסו את הגרמנים ורק אז נפוצץ להם כל מה שרק אפשר? לא יותר טוב?"
"העלייה לארץ חשובה לא פחות!" הצטרף לוויכוח דני המדריך. "שום דבר לא יעצור אותנו מלהילחם באנגלים!"
הקבוצה נחצתה לשני מחנות, האחד היה בעד הפעלת כוח נגד הצבא הבריטי ששלט בארץ ישראל והשני התנגד לכך והיה בעד הבלגה והמְתנה.
משסיים ישראל לוי להשמיע את דעתו הנחרצת ניתַק מהחבורה, ניפנף בידו לשלום והחל פוסע לעבר מרכז העיר.
"ישראל, לאן?" קראה אחריו עדינה.
"הביתה!"
"אתה לא בא לפלאפל של רַחְמוֹ?"
"לא. יש לי מחר בחינה במתמטיקה. אפילו לא פתחתי ספר עדיין."
"טוב, נוותר לך," אמרה עדינה בטון מאוכזב, "אז להתראות בפעולה של שבת."
"בטח. להתראות."
ישראל סילק מעיניו את התלתלים, הרחיב את צעדיו והחל פוסע לביתו כשהוא מקצר דרך סמטאות, מדלג על גדרות וחוצה חצרות.
הערב החל יורד וצללים כבדים ירדו על רחובות ירושלים הקודרים. הוא המשיך לצעוד כשלפתע חדר להכרתו שמזה כמה דקות מלווה את צעדיו מאחור אִוְושת רמיסת עלים. הוא הביט לאחור והבחין לחרדתו בשתי דמויות כהות שבלטו על רקע צללי הערב. ישראל עצר. הדמויות נעצרו אף הן. פחד מילא את לבו ותהייה, האם אלה עוברי אורח מקריים או שמא באמת עוקבים אחריו?
בעודו שוקל את צעדיו שמע קול קורא בשמו: "ישראל!"
"כן?" השיב בהיסוס.
"אפשר לדבר איתך?"
החושך שירד על העיר לא איפשר לו להבחין בתווי פני השניים, אך היה ברור לו שאינו מכירם.
"אתה מוכן להצטרף אלינו לרגע?" שאל הדובר, ולא מש ממקומו.
"בסדר..." ענה ישראל, והחשש שבלבו פינה את מקומו לסקרנות גדולה.
הוא התקרב אל השניים, והם ניגשו אל פנס הרחוב שהאיר את המדרכה באור קלוש, שם נעצרו והמתינו לו.
ישראל בחן את דמותו הנאה והתמירה של אחד הבחורים שמולו, ואחר בחן את השני. סקרנותו גברה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל הראשון.
"מוכן למה?"
"להגן על הארץ שלך."
ישראל פער את עיניו ומוחו החל לקלוט את משמעות השאלה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל גם הבחור השני.
"מוכן לגמרי!" ענה ישראל בהתלהבות, "אבל מי אתם?"
"אני גידי, זה כינוי המחתרת שלי," אמר הבחור הראשון.
"מה? אתה גידי? גידי הגדול?" התרשם ישראל עמוקות.
"זה אני," חייך גידי.
"תן לי להירגע," מילמל ישראל, "שמעתי עליך דברים מדהימים. לא הייתי בטוח שיש באמת מישהו כזה. אז... מה אתם בעצם רוצים ממני?"
"להציע לך להצטרף אלינו למחתרת."
"לאצ"ל? אתם... באמת?"
שני הבחורים היסו אותו. הם נראו מתוחים והביטו בחשש לכל עבר.
"שמע, ישראל," קטע אותו גידי, "אנחנו צריכים לקצר, אסור שיראו אותנו כאן יחד, יש בלשים אנגלים בכל פינה. הם ישמחו מאוד לתפוס אותנו, בייחוד אותי. חכה להודעה. ייצרו איתך קשר ותעשה רק מה שיגידו לך."
"אבל איך הגעתם אלי? איך ידעתם שכבר מגיל שתים־עשרה אני חולם להצטרף למחתרת?"
"אתה בתנועת הנוער בית"ר, נכון?"
"בטח. חניך שרוף."
"בדקנו, ביררנו, אנחנו יודעים עליך הכול. אתה אחד משלנו."
ישראל לוי הביט אל הבחור החסון, בעל העיניים הנבונות והבלורית השחורה, וחש סערה פנימית שכמוה לא ידע.
"אז תגידו, מה אני צריך לעשות? אני מוכן לכול."
"כרגע כלום. עכשיו לך הביתה, ואל תביט לאחור. לא פגשת אותנו, לא ראית, לא שמעת. שים לב, אם מישהו עוקב אחריך השתדל להתחמק. והכי חשוב: אף מילה! אבל אף מילה!"
"כמובן, אף מילה."
גידי לחץ את ידו של הנער הנרעש ונעלם עם חברו בסמטאות העיר.

אורה מורג

אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית־ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

מורג כתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, בהם סדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה שעוסקת במלחמות ישראל, במבצעים השונים ובגיבורינו הנועזים – מבצע אנטבה, חיסול מרצחי ספורטאי מינכן, תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, פרשת אלי כהן ועוד. ספרה הבית הנעלם זכה בפרס זאב, ספרה המרגל שבא מן הים זכה בפרס אקו"ם, וב-2012 זכתה בפרס הספריות הציבוריות.  

עוד על הספר

חפרפרת במחתרת אורה מורג

פרק 1
1941
ארץ ישראל, ירושלים


 
"זהו, חבר'ה, סיימנו להיום!" הכריז דני המדריך ולקח את הדגל שנשען אל הקיר. "ניפגש בשבת בשבע. לא לאחר!"
דני קם ממקומו, הניף את הדגל מעל לראשי החניכים והחל לשיר את ההמנון בעיניים בורקות:
 
"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים
הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת;
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת..."
 
כעשרים נערים ונערות, חניכי תנועת הנוער בית"ר, קמו ממקומם והצטרפו לשירה בלהט:
 
"...בְּיָמִים אֲדֻמִּים
שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ;
בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים
אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ."*
[* "חיילים אלמונים", מילים: אברהם שטרן (יאיר).]
 
השירה תמה, הפעולה הסתיימה, דני גילגל את הדגל והחזירו לארון. החניכים והחניכות יצאו אל הרחבה שלפני בניין התנועה והתכנסו על המדרכה בעיגול. איש מהם לא מיהר ללכת לביתו, הוויכוח הסוער שהחל בפעולה המשיך להלהיט את הרוחות.
"לא מעניין אותי שהאנגלים נלחמים בנאצים!" קרא בזעם ישראל לוי, נער שחור־תלתלים וצנום, שנראה צעיר מחמש־עשרה שנותיו. "אני בעד לפוצץ אותם, לעשות להם גיהינום עד שיעופו מהארץ שלנו!"
"ואני בעד שלא נהיה כאלה גיבורים," ענתה לו יעל, נערה דקיקה בעלת שתי צמות חומות. "למה שלא נחכה עד שיביסו את הגרמנים ורק אז נפוצץ להם כל מה שרק אפשר? לא יותר טוב?"
"העלייה לארץ חשובה לא פחות!" הצטרף לוויכוח דני המדריך. "שום דבר לא יעצור אותנו מלהילחם באנגלים!"
הקבוצה נחצתה לשני מחנות, האחד היה בעד הפעלת כוח נגד הצבא הבריטי ששלט בארץ ישראל והשני התנגד לכך והיה בעד הבלגה והמְתנה.
משסיים ישראל לוי להשמיע את דעתו הנחרצת ניתַק מהחבורה, ניפנף בידו לשלום והחל פוסע לעבר מרכז העיר.
"ישראל, לאן?" קראה אחריו עדינה.
"הביתה!"
"אתה לא בא לפלאפל של רַחְמוֹ?"
"לא. יש לי מחר בחינה במתמטיקה. אפילו לא פתחתי ספר עדיין."
"טוב, נוותר לך," אמרה עדינה בטון מאוכזב, "אז להתראות בפעולה של שבת."
"בטח. להתראות."
ישראל סילק מעיניו את התלתלים, הרחיב את צעדיו והחל פוסע לביתו כשהוא מקצר דרך סמטאות, מדלג על גדרות וחוצה חצרות.
הערב החל יורד וצללים כבדים ירדו על רחובות ירושלים הקודרים. הוא המשיך לצעוד כשלפתע חדר להכרתו שמזה כמה דקות מלווה את צעדיו מאחור אִוְושת רמיסת עלים. הוא הביט לאחור והבחין לחרדתו בשתי דמויות כהות שבלטו על רקע צללי הערב. ישראל עצר. הדמויות נעצרו אף הן. פחד מילא את לבו ותהייה, האם אלה עוברי אורח מקריים או שמא באמת עוקבים אחריו?
בעודו שוקל את צעדיו שמע קול קורא בשמו: "ישראל!"
"כן?" השיב בהיסוס.
"אפשר לדבר איתך?"
החושך שירד על העיר לא איפשר לו להבחין בתווי פני השניים, אך היה ברור לו שאינו מכירם.
"אתה מוכן להצטרף אלינו לרגע?" שאל הדובר, ולא מש ממקומו.
"בסדר..." ענה ישראל, והחשש שבלבו פינה את מקומו לסקרנות גדולה.
הוא התקרב אל השניים, והם ניגשו אל פנס הרחוב שהאיר את המדרכה באור קלוש, שם נעצרו והמתינו לו.
ישראל בחן את דמותו הנאה והתמירה של אחד הבחורים שמולו, ואחר בחן את השני. סקרנותו גברה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל הראשון.
"מוכן למה?"
"להגן על הארץ שלך."
ישראל פער את עיניו ומוחו החל לקלוט את משמעות השאלה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל גם הבחור השני.
"מוכן לגמרי!" ענה ישראל בהתלהבות, "אבל מי אתם?"
"אני גידי, זה כינוי המחתרת שלי," אמר הבחור הראשון.
"מה? אתה גידי? גידי הגדול?" התרשם ישראל עמוקות.
"זה אני," חייך גידי.
"תן לי להירגע," מילמל ישראל, "שמעתי עליך דברים מדהימים. לא הייתי בטוח שיש באמת מישהו כזה. אז... מה אתם בעצם רוצים ממני?"
"להציע לך להצטרף אלינו למחתרת."
"לאצ"ל? אתם... באמת?"
שני הבחורים היסו אותו. הם נראו מתוחים והביטו בחשש לכל עבר.
"שמע, ישראל," קטע אותו גידי, "אנחנו צריכים לקצר, אסור שיראו אותנו כאן יחד, יש בלשים אנגלים בכל פינה. הם ישמחו מאוד לתפוס אותנו, בייחוד אותי. חכה להודעה. ייצרו איתך קשר ותעשה רק מה שיגידו לך."
"אבל איך הגעתם אלי? איך ידעתם שכבר מגיל שתים־עשרה אני חולם להצטרף למחתרת?"
"אתה בתנועת הנוער בית"ר, נכון?"
"בטח. חניך שרוף."
"בדקנו, ביררנו, אנחנו יודעים עליך הכול. אתה אחד משלנו."
ישראל לוי הביט אל הבחור החסון, בעל העיניים הנבונות והבלורית השחורה, וחש סערה פנימית שכמוה לא ידע.
"אז תגידו, מה אני צריך לעשות? אני מוכן לכול."
"כרגע כלום. עכשיו לך הביתה, ואל תביט לאחור. לא פגשת אותנו, לא ראית, לא שמעת. שים לב, אם מישהו עוקב אחריך השתדל להתחמק. והכי חשוב: אף מילה! אבל אף מילה!"
"כמובן, אף מילה."
גידי לחץ את ידו של הנער הנרעש ונעלם עם חברו בסמטאות העיר.