עלילות פנימיית בסקרוויל המופלאה 1

אחת

חקירה בשני

ארתור היה ילד שטעה רק לעיתים נדירות. בבית הספר היה לו הרגל מעצבן במיוחד, לדעת ראשון את התשובה, שנוסף לכול הייתה גם נכונה. חבריו לכיתה ידעו שזאת לא אשמתו — המוח שלו פשוט פעל ככה.

אבל אילו הייתם שואלים את ארתור קונן דויל אם היה רמז באוויר באותו יום ספטמבר צונן, אם הוא חש בהרפתקה — ובסכנה — מתקרבות, הוא היה מתייחס אליכם כאל חוזי עתידות שמנסים לחלץ ממנו חצי פֶּני במרמה.

מתברר שאפילו ארתור טועה פה ושם.

״זה הכול?" הוא שאל באותו אחר צהריים גורלי, ונעץ מבט בנתח הכבש שמר פרֵייזֶר הניח על המשקל באטליז. בחלוקה לשבע, כל חתיכה תספיק לביס אחד בקושי.

״לצערי, הסכום שיש לך היום לא יספיק ליותר מזה, ארתור," השיב מר פרייזר בחיוך עגום. ארתור הבחין בעיגולים שחורים סביב עיניו של הקצב.

הוא העיף מבט אל החלק האחורי של החנות, שרצפתו מכוסה נסורת, המקום שגברת פרייזר עבדה בו בדרך כלל, אבל היא לא הייתה שם. הראייה שלה הידרדרה לאחרונה — הוא הבחין בכך כשראה אותה מצמצמת עיניים כדי לזהות אותו כשבירך אותה לשלום. יכול להיות שראייתה נחלשה כל כך עד שכבר לא ראתה מספיק כדי לעבוד. פירוש הדבר שהיא תזדקק לרופא, ומר פרייזר יצטרך לשכור מישהו במקומה.

במילים אחרות, הסיק ארתור, מעתה והלאה מר פרייזר לא יוכל להרשות לעצמו לתת לו קצת יותר ממה שהוא יכול לשלם תמורתו.

"נכון, אדוני," אמר ארתור, ומשנזכר לנהוג בנימוס הוסיף, ״תודה רבה."

הוא פנה לכיוון הדלת עם נתח הכבש העטוף בנייר ובחן את הלקוחות האחרים הממתינים בתור. היו שם גבר שוודאי היה עסוק מאוד, מפני שלא שם לב שדרך בגללי סוסים בדרך לחנות. הייתה שם אישה שהטליאה את חצאיתה ברשלנות. וילד, שעל פי הבליטה במגפיו, כנראה הסתיר שם סכין.

עדיף להבחין בדברים הללו מאשר בנתחי החזיר מעוררי התיאבון שהמתינו מאחורי הדלפק של מר פרייזר למשפחות אחרות שיבואו לקנות אותם.

הם לא בשבילנו, אמר ארתור לעצמו. לפחות לא היום.

הוא יצא בהקלה לרחובות אדינבּוֹרוּ, שהיו מרוצפים ומשופעים והמו קונים, נערים מוכרי עיתונים, סוסים ונערות שמכרו זרי פרחים בפינות רחוב.

באוויר עמד ריח של עוגות ג'ינג'ר טריות ממאפיית בארוקלו, ורוח דרומית־מערבית קלה וצוננת רמזה על בוא הסתיו. עלי העצים המעטים שלצידי הדרך רשרשו בצליל נעים, עד שיגיע זמנם לנשור.

בעיני ארתור הצעיר, על פי רוב, לא היה דבר נפלא יותר מאחר צהריים בספטמבר. ספטמבר בישר על שנת לימודים חדשה. שיעורים חדשים. נושאים חדשים.

אבל היום נשאה הרוח רק צינה לליבו.

לפני שהבין לאן רגליו לוקחות אותו, הוא מצא את עצמו חוצה את הרחוב אל 'ספרי ו' סקוט', שם צפה במוכרת ספרים מסדרת את חלון הראווה. מהצד הזה של הזגוגית הוא לא הצליח לקרוא אף אחד משמות הספרים, ובכל זאת הם היו מפתים לא פחות מהנתחים המובחרים ביותר באטליז — אולי אפילו יותר. רק לחשוב על כל המקומות הרחוקים שמופיעים בהם ועל כל ההרפתקאות הממתינות להתרחשותן.

הוא נאנח, וכמיהתו כיסתה את הזגוגית באדים.

הם לא בשבילי, הזכיר לעצמו שוב. לא היום.

אם למשפחתו אין די כסף למלא את הבטן, ודאי שאין לה כסף לספרים שימלאו את מוחו של ארתור.

כמו לאישור המחשבה הזאת, נשמעה נקישת פרקי אצבעות רמה מצידה האחר של הזגוגית, וארתור התנער מהרהוריו. המוכרת, ששערה אפור כברזל, הסתכלה עליו בזעף מתוך החנות וסימנה לו להתרחק.

כשצעד לאחור למדרכה הצפופה גמלה בליבו של ארתור החלטה.

הוא נזכר במר קרָבּטְרי, המנהל הזעוף של אקדמיית ניוּאינְגטוֹן שהבל פיו מסריח מחלב חמוץ, אומר לו שעם מוח חד כמו שלו הוא יוכל להגיע רחוק.

אבל לארתור לא תהיה הזדמנות לבחון את התיאוריה של מר קרבטרי, מכיוון שהוא החליט שלא ישוב לאקדמיית ניואינגטון בשבוע הבא.

מישהו צריך לפרנס את המשפחה, ועכשיו שאבא שלו עובד פחות ופחות, המישהו הזה צריך להיות ארתור. המחשבה על כך מילאה אותו אימה, אבל גם נחישות.

אולי הוא יחזור לאטליז מחר בבוקר ויבקש ממר פרייזר לעבוד אצלו כשוליה. לא שהתחשק לו לקצוץ נתחי בשר כל היום, אבל זה היה עדיף על ניקוי ארובות או — הוא הצטמרר — חפירת קברים.

אבל לעת עתה צריכים אותו בבית. אימא שלו מחכה לו כדי להתחיל בהכנת ארוחת הערב.

ארתור פנה לאחור, וכמעט נתקל באישה שדחפה עגלת תינוק בשביל המתפתל במעלה הגבעה.

"סליחה, גברתי," הוא אמר.

אבל האישה בקושי שמה לב אליו.

מוזר, חשב ארתור.

הוא הביט בה בתשומת לב. היא הייתה אישה יפה, אבל פניה היו מכווצות קצת, כמו מתוך כאב. הן נראו כירח חיוור מעל זר פרחים ססגוני שהגיח מתוך תיק הצד שלה ומעל אריג השני העשיר של שמלתה. השמלה התבלטה על רקע העוברים ושבים, שרובם לבשו בגדים בגוונים חסרי חיים, דהויים ואפרפרים.

לרגע אחד האישה קפאה.

באותו רגע ממש ארתור חיבר שלושה דברים יחד.

הראשון, שמלתה של האישה הייתה חדשה מאוד.

השני, התינוק בעגלה היה קטן מאוד — לכל היותר בן חודשיים.

השלישי, נשימותיה של האישה היו שטחיות מאוד.

ואז האישה עפעפה ונטתה קדימה בחטף כמו קנקן תה.

ארתור שמט את נתח הכבש, הטיל את זרועותיו קדימה, אל האישה המתעלפת, ותפס אותה רגע לפני שראשה נחבט במדרכה.

הוא השכיב אותה בתחושה הקלה. הוא קרא נכון את הסימנים. אחרי שהאישה תתעורר מהעילפון, היא תוכל לחזור הביתה, בריאה ושלמה, עם התינוק שלה.

התינוק שלה!

ארתור הפנה את ראשו בחדות, ממש כשהעגלה התחילה להתגלגל במורד המדרכה המתפתלת. הוא שלח אליה יד, אבל זה היה מאוחר מדי. היא צברה מהירות במדרון, מאיצה מרגע לרגע.

ליבו החסיר פעימה כשהעגלה קיפצה על אבן וסטתה בחדות אל הכביש... ואל כרכרה רתומה לארבעה סוסים עצומים ששעטה לעברה.

שתיים

מפגש משונה למדי

עגלת התינוקות הייתה רחוקה מכדי שארתור יוכל להשיג אותה! עיניו סרקו את הרחוב, ואז הוא רכן, ואצבעותיו מצאו לבסוף אבן קטנה על הארץ.

״הויסה!" הוא צעק במלוא גרון, השליך את האבן והתפלל שתגיע ליעדה.

האבן פגעה בגבר שצעד לפני העגלה, בול בעורף, ממש כפי שארתור קיווה שתעשה. הגבר פנה לאחור בתנופה, מחפש את העבריין, אבל אז ראה את העגלה דוהרת אל הכביש. הוא זינק קדימה והצליח לתפוס בידית האחיזה שלה בדיוק בזמן. כעבור רגע, הכרכרה חלפה על פניו בדהרה.

גופו של ארתור התרפה בהקלה. קהל קטן התגודד לראות על מה המהומה, אנשים מתחו את צווארם כדי לראות את הגבר עם העגלה. הוא צעד במעלה הגבעה, יד אחת דוחפת את עגלת התינוקות, האחרת אוחזת בחוזקה במקל הליכה. ארתור הופתע כשראה כמה מבוגר המושיע, מכיוון שהזינוק שלו היה מלא מרץ.

״אתה זרקת את האבן?" הוא שאל את ארתור במבטא חד ושטוח.

ארתור בהה בעל כורחו באיש הזקן שתחב את מקל ההליכה מתחת לזרועו והיטיב את כובע הצילינדר כדי לשפשף את עורפו. גילו לא היה הדבר היחיד שהפתיע את ארתור. פניו חרושות הקמטים היו שזופות מאוד, כאילו שהה לאחרונה באקלים טרופי, וזקנו הצחור כשלג היה מטופח להפליא. היו לו אף ארוך וצר ועיניים אפורות, והוא לבש חליפת טוויד מהודרת ואפודה. המקל שלו, כך הבחין ארתור, היה ענף מהגוני מבריק ובראשו ראש עורב עשוי מתכת. מה עושה ג'נטלמן אנגלי כמוהו בשכונה שכזאת?

"אני מצטער מאוד, אדוני," אמר ארתור. ״פשוט ידעתי שאם אצעק לך, אולי לא תבין שאני צועק לך. ואז לא היית פונה לאחור בזמן."

הג'נטלמן בחן את ארתור שעה ארוכה, ואז זקנו התנועע קלות. ״ובכן, אני מניח שיש סיבות גרועות מאלה לפגוע בראשו של אדם זר."

מוכרת הספרים הזעופה הגיחה מהחנות שלה כדי לעזור לאימו של התינוק לקום. האישה חילצה את התינוק מקן השמיכות וחיבקה אותו בחוזקה.

״נאמר לי שאני צריכה להודות לך על שבלמת את הנפילה שלי," היא אמרה לארתור. אחר כך היא פנתה אל הג'נטלמן. ״ולך על שהצלת את התינוק שלי."

האנגלי הניד בראשו. ״גם זה היה בזכות הילד. אלמלא חשיבתו המהירה, התוצאה הייתה עלולה להיות מרה. מרה בהחלט."

אחר כך פרצה מהומה קצרה כשהאימא התעקשה שארתור ייקח את הפרחים שקנתה לפני שעה קלה בשוק וזרים ניגשו ללחוץ את ידו. ארתור הרגיש מסוחרר למדי, והשתוקק ללכת הביתה. לבסוף, כשהאימא והתינוק הלכו והקהל התפזר, נותרו מאחור רק הוא והג'נטלמן המוזר.

האיש נשען על חלון הראווה של חנות הספרים ונקש בהרהור על שפתיו במקטרת כבויה. כשארתור פגש במבטו, עיניו היו נוקבות.

"בלמת את הנפילה של האישה, מה?" הוא אמר. ״אינסטינקטים מהירים, אני מניח?"

"לא, אדוני," השיב ארתור, שחש מעורער מעט מול מבטו הבוחן של הזר. ״ראיתי שהיא עומדת להתעלף."

״כן? איך ראית?"

״טוב, ראיתי שהשמלה שלה חדשה, וראיתי שהיא די חיוורת וקשה לה להסדיר את הנשימה. נולד לה תינוק לא מזמן, אבל המותניים שלה צמוקים. אז חשבתי לעצמי שאולי כשהיא הלכה לקנות שמלה היא עצרה גם לקנות," ארתור הנמיך את קולו ללחישה, ״מחוך."

הוא קיווה שהג'נטלמן לא יחשוב שמוזר שהוא יודע על דברים כאלה, אבל אחרי הכול הוא חלק חדר עם חמש אחיות, ואימא שלו ילדה לפני כמה חודשים את קוֹנְסטַנְס התינוקת.

ארתור כחכח בגרונו. ״אבל מי שהלבישה לה אותו כנראה הידקה את השרוכים חזק מדי. וידוע שבגדים תחתונים עלולים להפריע למעבר האוויר ולגרום ל..."

״עלפונות," השלים הג'נטלמן. ״אכן."

הפעמון בניואינגטון הסמוכה החל לצלצל כדי לציין שעה עגולה, וארתור השתנק.

"סלח לי, בבקשה," הוא אמר ורכן להרים את הכבש העטוף ששמט מוקדם יותר. ״אני חייב לחזור הביתה."

האיש הטה את כובעו לעבר ארתור. ״יכולות ההבחנה שלך שירתו אותך יפה היום," הוא אמר. ״אולי יותר משאתה יודע."

לפני שארתור הספיק לחשוב כיצד לענות למילות פרֵדה משונות כאלה, האיש נעלם בהמון. אבל ארתור הספיק להבחין בעוד פרט מוזר אצלו. כשעלה במעלה הגבעה הוא אחז את המקל בידו הימנית. אבל כעת, כשהתרחק, הוא לפת אותו בחוזקה בידו השמאלית.

שלוש

הדבר הנפלא ביותר

ארתור התפרץ הביתה בדיוק כאשר השמש טבלה מעבר לאופק. חמש אחיותיו בילו את שעות הערב מכורבלות כחתולים בכל פינה בסלון, לכן לא הייתה זו הפתעה שחלקן התנפלו עליו מייד. מרי דידתה אליו והטילה את זרועותיה הקטנות סביב צווארו, קרוליין לפתה את רגלו ונשכה את הברך נשיכה ידידותית — אך מכאיבה.

אן וקתרין, אחיותיו הגדולות, הטליאו גרביים לצד האח, וקונסטנס התינוקת שכבה מצונפת בעריסה שביניהן.

״איחרת," אמרה אן והעיפה הצידה את מלאכתה. היא שנאה לתפור. ״התחלנו לדאוג!"

״קתרין אמרה שבטח היה תור באטליז," מרי קרקרה, ״אבל אני אמרתי שיותר הגיוני שחטפו אותך שודדי דרכים. נכון שזה היה יכול להיות נהדר?"

"באמת, ארתור, למה איחרת?" שאלה קתרין, פניה הרציניות מוארות באור הלהבות. ״ומה אלה, לכל הרוחות?"

״פרחים!" צייצה קרוליין וקפצה בניסיון להגיע אל זר האברשים וקוצי הגדילן שקיבל במתנה. ״פרחים שלי!"

למראה קרוליין התחילה התינוקת לצחקק, והדבר עורר את צחוקה של מרי. ארתור חייך. הוא אפילו לא הספיק לחלוץ את מגפיו.

"אני אספר לכן הכול בארוחת הערב," הוא אמר. ״אבל כדאי שאביא את זה למאם."

הוא הרים את החבילה שהקצב נתן לו. הוא חלץ בבעיטה את מגפיו, הושיט את הפרחים לקרוליין וניגש אל אימו שבמטבח. לחייה היו סמוקות מהאדים שעלו מהסיר שעל הכיריים, ושערה השחור השתחרר מהצמה.

"הו, ארתור!" היא אמרה, וחיוך חמים לבלב על פניה. ״בדיוק בזמן."

"זה לא הרבה," ארתור הושיט לה את נתח הבשר הקטן. ״מצטער שלא השגתי יותר."

חיוכה של מאם לא התערער, אף שמשהו בעיניה השתנה. ״אני רגילה להכין הרבה ממעט," היא אמרה. ״חוץ מזה, גברת גיליס באה לתת לי חופן תפוחי אדמה עודפים שנשארו להם. תהיה לנו סעודה אמיתית!" ואז היא הנמיכה את קולה ואמרה, ״אולי תלך לראות אם פָּא יצטרף אלינו?"

ארתור התאמץ להישמע נינוח. ״בטח."

מאם פנתה חזרה לסיר המהביל, וארתור צעד על קצות אצבעותיו במסדרון, לכיוון דלת שהייתה פתוחה מעט. הוא הציץ פנימה וראה את אבא שלו יושב ליד השולחן וראשו שמוט בין ידיו. שערו היה סתור, כתפיו שפופות. על הקיר היו דבוקים גזירי עיתונים שונים שהוא שמר לצורך השראה, ולצידם רישומי פיות, גובלינים ויצורים דמיוניים אחרים שצייר בעצמו. על השולחן סביבו היו מפוזרים כדורי נייר מקומטים וכמה בקבוקי זכוכית ריקים.

לידו, על כן ציור, ניצב רישום של יצור מפלצתי, לבוש במקטורן וחושף שיניים. מר דויל היה מאייר ספרי ילדים, וכעת היה עסוק בהשלמת עבודתו לקראת מהדורה חדשה של 'היפה והחיה'. או זה לפחות מה שהיה אמור לעשות.

מה שאבא של ארתור סבל ממנו לא היה מחלה כמו אבעבועות רוח או שחפת, שמשפיעות על הגוף, אלא מחלה של הנפש שהפכה את מר דויל לצל של הגבר שארתור הכיר בעבר ועדיין אהב גם כעת.

״פא?" הוא שאל. ״תצטרף אלינו לארוחת ערב?"

״לא הערב, ילדי." מר דויל לא זז ממקומו. ״יש לי הרבה עבודה ומעט תיאבון."

ארתור ציפה לתשובה הזאת, ובכל זאת התגעגע לפא של פעם. הוא נסוג וסגר את הדלת בשקט מאחוריו.

הם היו אפוא רק שישה בני דויל — שבעה כולל התינוקת — סביב השולחן, כולם בעלי שיער ערמוני שופע, עור בגוון חול, ולכל אחד ואחת מהם גומה יחידה בלחי שמאל. גברת דויל מזגה את הנזיד המימי לקעריות ובצעה פיסת לחם לכל אחד מילדיה. ארתור שם לב שלעצמה היא לא השאירה.

אף על פי שהנזיד היה דליל והלחם עבש, ארוחת הערב אכן הייתה סעודה אמיתית. ארתור התמלא כמעט עד התפקעות מהצחוק שניתז סביב השולחן, מחיוכי אחיותיו לאור הנרות המהבהבים ומההשתנקות של מאם כשסיפר להן על העגלה הנמלטת.

״תסביר שוב," אמרה קתרין בגבות מכווצות, ״איך ידעת שהאישה עומדת להתעלף?"

״ספר שוב על הסוסים!" דרשה מרי, שלא היה בעולם דבר שאהבה יותר מאסון ראוי לשמו. ״אתה בטוח שאף אחד לא נפצע?"

היה כמעט אפשר לשכוח את הכיסא הריק בראש השולחן, את רוח הרפאים האילמת בצללים.

כשארוחת הערב הסתיימה, אן וקתרין שבו אל התפירה, וארתור לקח את קרוליין ומרי במעלה המדרגות הרעועות אל חדר השינה שחלקו כל הילדים והשכיב אותן במיטותיהן. אחר כך הוא התיישב לידן וסיפר להן את הפרק הבא ב'הרפתקאותיו הנועזות (והטרגדיות האיומות) של טימותי טיי, נושא כלים אבירי וסייף (בערך)', סיפור שהמציא לילה אחד כדי לעזור למרי להירדם, כפי שמאם נהגה לעשות בשבילו.

כשקרוליין נחרה קלות ומרי מצמצה ועצמה עיניים, ארתור חזר למטבח, אל מאם ששטפה את הכלים, ושאף שאיפה עמוקה.

"מחר אבקש עבודה ממר פרייזר," הוא אמר. ״נראה לי שהוא צריך עזרה בחנות."

ארתור חשב שאימו תקדם בברכה את הידיעה, אבל גופה התקשח. כשפנתה אליו הביעו פניה העגולות כאב, אבל עיניה היו פראיות.

״ארתור," היא אמרה בתקיפות. ״אסור לך לעשות את זה. אני יודעת שאתה רוצה יותר מזה. אני רוצה בשבילך יותר מזה. מגיע לך להמשיך ללמוד."

״ולך מגיע לאכול לחם בארוחת הערב," הוא מחה. ״ולאן וקתרין מגיעים גרבונים חדשים. מישהו במשפחה הזאת צריך להרוויח כסף."

היא הנידה בראשה. ״אבל אתה, ארתור, אתה נועדת לגדולות."

ארתור דחף קלות את כתפה בכתפו. ״מאם, משפחה זה הדבר הכי גדול שיש."

הוא התכוון לכך. אבל באותו לילה, כששכב במיטתו, ראשו התמלא עד מהרה בכל הדברים שהתאמץ כל כך להדוף במשך היום. שאלות על עולם שופע תעלומות המתחננות לפתרון.

שאלות שלא אתה תענה עליהן, הוא אמר לעצמו בקשיחות. לא עכשיו ואולי לעולם לא.

לבסוף הוא נרדם.

אבל שנתו הייתה טרופה ונקטעה בעלות השחר למחרת ברעש רם שהרעיד את כל הבית.