האי ברחוב הציפורים

פרק א

הסוד של אבא

התעוררתי. אבא ישב על הרצפה. נר דלק לרגליו. הייתי עייף מאוד וחלמתי חלום שעוד לא נגמר. פיהקתי ורציתי לחזור ולנסות לחלום את סופו. לפעמים זה מצליח. אם לא מתעוררים ממש עד הסוף. אמא אמרה שאפשר לחזור ולחלום בתנאי שלא מביטים בחלון. אבל עכשיו החלון היה מאופל וגם בחוץ היה חושך.
משהו הטריד אותי. מה אבא עושה על הרצפה? אבא התעסק בדברים קטנים ממתכת. שמעתי את הצליל. ניגב אותם והתבונן בהם. ואז ראה שהתיישבתי על מיטתי. ברגע הראשון כיסה את הכל בכפות־ידיו, כאילו רוצה להסתיר ממני איזה סוד. אך מיד ראיתי מה זה. ראיתי את הקת עם ההדק. לאבא שלי יש אקדח! התעוררתי לגמרי. האם הוא הולך להרוג גרמנים?
אמא לא חזרה. היא יצאה והלכה לבקר את חברי תנועתה בגיטו א׳ ולא חזרה משם. זה היה כבר לפני שבוע או עשרה ימים. לא ספרתי. היה לי יותר מדי עצוב לספור. בהתחלה חשבנו שתפסו אותה לעבודה בסביבה הקרובה. אחר־כך חשבנו אולי לקחו אותה לכמה ימים למקום רחוק יותר. לבסוף התחלנו לחשוב שלקחו אותה לגרמניה. אך מעטים מאוד היו האנשים אשר קיבלו משָׁם מכתבים דרך הצלב־האדום ואי־אפשר היה לדעת אם המכתבים הוכתבו לאנשים או שזה היה באמת.
אבא התבונן בי רגע והסיר את כפות־ידיו מעל חלקי האקדח המפורק. פתחתי את פי לשאול, אך הוא הניח אצבע על שפתיו. אולי בגלל משפחת גְרִין שישנו בחדר הסמוך בדירה המשותפת שלנו. ירדתי מן המיטה, באתי אליו וישבתי ליד הנר על הרצפה.
״זה אקדח אמיתי?״ שאלתי בלחש.
״כן,״ אמר אבא וחִייך אלי.
כאילו זה לא היה ברור, אבל קשה היה להאמין. לא שמעתי שלמישהו מהשכנים שלנו היה אקדח. גם אם היו אנשים עם אקדחים בגיטו, בוודאי היו מעטים מאוד. אולי רק שניים או שלושה. למען האמת, פשוט לא ידעתי. דברים אלה נשמרו בסוד מפני הילדים.
״מה אתה עושה?״
״מנקה ומשמן ומכין לכל מקרה.״
״אתה הולך להרוג גרמנים?״
״כן,״ אמר אבא.
נחרדתי.
״מחר?״
״לא,״ אמר אבא, ״אל תדאג.״
אבא לא התכוון לגלות לי את סוד האקדח, למרות שהייתי עוזר לו בכל דבר שהיה עושה. גם כשבנינו את הבּוּנְקֶר יחד עם משפחת גְרִין. גם כשבנינו את מחבוא־הקרשים הקטן בעלייה, לנו־לעצמנו בלבד. שלא לדבר על תיקונים בבית. אך כאשר כבר גיליתי את סודו, שוב לא היסס והסכים להראות לי איך מפרקים ואיך מרכיבים אותו. איך מנקים ואיך משמנים. מה צריך לשמן ומה צריך לנקות משמן לפני שיורים.
״איך אתה יודע?״
״הייתי פעם חייל,״ אמר אבא.
״אף פעם לא סיפרת לי.״
״זאת לא היתה תקופה מזהירה,״ אמר אבא, ״אמנם לקחו אותי אחרי זמן־מה לנבחרת האגרוף, אבל יהודים אחרים סבלו שם והצטערתי מאוד בגללם.״