שירת הלווייתנים

פרק ראשון
נפש החפצים

באמריקה קראו לו מייקל. בארץ קראו לו מיכאל. למרות שבאמריקה למד עברית בבית ספר של יום ראשון, עברו חודשים רבים מאז הגיע לירושלים עד שדיבר כמו הילדים בארץ, ועדיין קרה שצחקו לו. לפעמים בגלל המבטא ולפעמים כששיבש איזו מלה, כמו למשל כשאמר ״מטורגן״ במקום ״מטוגן״ או ״רסיסים״ במקום ״ריסים״.
מיכאל נולד בפּוֹרט ווֹשינגטוֹן, לוֹנג אַיילֶנד, עיירה קטנה על שפת הים ליד ניו יורק. הוא היה בן יחיד להוריו, ונולד כששניהם כבר היו מבוגרים והתייאשו מלהביא ילד לעולם. הם הפסיקו את כל הטיפולים והניסיונות, ואז נולד מיכאל. וכשנולד התברר להם שהם לא יודעים בדיוק מה עושים עם ילד קטן, ומיכאל גדל עם מטפלות שהתחלפו לעתים מזומנות.
כשהיה בן תשע החליטו הוריו לעלות לישראל. וזאת בגלל סבא, אבי אביו של מיכאל. הוריו הסבירו לו שסבא זקן מאוד והם מבקשים להיות לידו בשנות חייו האחרונות.
״ולמה סבא לא בא אלינו?״
״מפני שהוא רב עם אבא.״
״על מה?״
״סבא לא הסכים שאבא שלך יעזוב את ארץ ישראל ויהיה אמריקני.״
״ואנחנו נפסיק להיות אמריקנים כשנבוא לישראל?״
״לא, נהיה גם ישראלים וגם אמריקנים.״
תוך כדי הכנות לנסיעה שמע מיכאל כמה דברים אחרים, לפעמים כשאמו דיברה עם חברותיה בטלפון ולפעמים כשאביו ואמו שוחחו ביניהם ולא שמו לב שהוא נמצא בטווח שמיעה. בשיחות אלה דובר על ״בית ששווה הון תועפות״ ועל ״סוכנת בית שרוצה לגזול את הירושה״. כשמיכאל שמע דברים שלא נועדו לאוזניו הוא לא שאל שאלות, אבל הדברים נחרטו בזיכרונו. מובן שהיו לו שאלות משלו, כמו למשל:
״לאבא יהיה גם שם משרד לכל היום?״
״כן, גם שם.״
״ואת?״
״אני... כבר התקבלתי לתזמורת הפילהרמונית.״
מיכאל הבין ששום דבר לא ישתנה. גם בישראל אבא לא יהיה בבית, אמא תתאמן בצ׳לו ותיסע עם התזמורת, והוא יישלח לבית ספר. מה יהיה על ידידיו בפורט וושינגטון? האם יצליח לרכוש לו ידידים כאלה בירושלים? מיכאל היה מודאג מפני שהוא התקשה להתיידד עם בני גילו.
״למה?״
״הם מרביצים.״
״מרביצים לך?״
״לא.״
״אז מה?״
״הם צועקים, מתרוצצים, רצים וקופצים כל הזמן.״
״גם הבנות?״
״באמת, אמא... לא משחקים עם בנות.״
״קיבלתי הודעה שיש לכם טיול.״
״אני לא יוצא.״
״למה שלא תצא?״
״מפני שהם צורחים באוטובוס ונדחפים. והמורה נותן פקודות.״
היו גם שיחות אחרות:
״תזמין לך חבר, מיכאל, יהיה לך נחמד.״
״אין לי חבר.״
״תמצא לך לפחות חבר אחד לדבר אתו.״
״לא מעניין אותי מה שהם מדברים, את לא מבינה?״
מיכאל לא התעניין בדברים שילדים אחרים בפורט וושינגטון התעניינו בהם. לא בספורט ולא במשחקי מחשב. גם לא בסדרות אופנתיות בטלוויזיה. לא בטיולים ולא בשיט. לא במחנאות ולא בהגנת הטבע. לעומת זאת הוא אהב ללוש דמויות מפלסטלינה. לא מפימו ולא מחימר - מפני שהוא אהב לשנות מדי פעם את תנוחותיהן ולדמיין לעצמו שהן זזות. מיכאל הרבה להסתגר בחדרו כדי לעשות לעצמו ״חברים״ חדשים או כדי לשחק ב״חברים״ הישנים. דמויות הפלסטלינה דיברו אל מיכאל והוא היה מקנה להן צורות שונות לפי הדברים שאמרו לו. וכשהיה תורו לדבר אליהן הוא היה משנה את צורתן לפי הסיפורים שסיפר להן. הוא גם התקין את עצמו מפלסטלינה. הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק משהיה באמת. ומאחר שאהב מאוד מכונות גדולות וחזקות, נהג לבנות לעצמו דחפורים או קטרי רכבת והיה מושיב את עצמו עליהם ויוצא לדרך לעיני הקהל שעמד על השולחן. היו שם דמויות דמיוניות ודמויות אמיתיות מספרים. מיכאל אהב לקרוא. הקריאה לא נחשבה ל״משהו״ בבית הספר. מי שהצטיין בספורט, אפילו רק בכדורעף, או אפילו מי שהתעניין רק בגידול כלבים, נחשב יותר. שלא לדבר על רוכבי הסוסים.
״אתה יכול להזמין חבר מהכיתה ולהראות לו את האוספים שלך.״
״לעולם לא!״ התרגז מיכאל.
אמו התכוונה לאוסף האבנים ולאוסף המפתחות, ואולי גם לאוסף הסירות מעשה ידיו. את הסירות בוודאי ובוודאי לא היה יכול להראות לבני כיתתו. רבים מהם היו חברים במועדון השיט המקומי ושטו בקַיַיקים, בסירות קנו ובמפרשיות. את ספינותיו עשה מיכאל מגזעי עץ בלתי מעובדים שחתך ותקע בהם תרנים עם מפרשים וכבלים. לפעמים הרכיב אותן מכפיסי עץ ולפעמים מדיקט שניסר במסורית דקה. הספינות של מיכאל לא היו דגמי סירות אלא רעיונות של סירות. הם לא נעשו לפי הצורה האמיתית של סוג זה או אחר אלא לפי התחושה. שום דבר לא נעשה לפי חוקי השיט אלא אך ורק לפי חוקי הדמיון.
״למה אתה בונה סירות?״ שאל אבא של מיכאל.
״כשאהיה גדול אהיה קברניט.״
״כדי שתוכל להיות קברניט אתה צריך ללמוד חשבון.״
כשעבר מיכאל מבניית ספינות לבניית גשרים היתה לו שיחה דומה עם אבא שלו.
״למה אתה בונה גשרים, מיכאל?״
״כשאהיה גדול אהיה מהנדס גשרים.״
״כדי שתוכל להיות מהנדס גשרים אתה צריך לדעת חשבון.״
מיכאל היה תלמיד גרוע לא רק בחשבון. הוא לא אהב את בית הספר. אולי משום כך היה חולה לעתים קרובות ונשאר בבית, מה שלא הפריע כלל לאמא שלו. היא היתה עסוקה בנגינתה, ומיכאל היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
״אני בטוחה שאם היית מראה לחברים מהכיתה את הדמויות שלך הם היו מתפעלים מאוד.״
״לא, אמא, הם יצחקו ויגידו שאני משחק בבובות, כמו בת.״
״כן, אבל גם בנית דחפורים וקטרים.״
״זה לא מעניין אותם.״
״מה מעניין אותם?״
״את יודעת, אמא.״
״הנה, עשית אופנוע יפה מאוד, מיכאל.״
״זה לא אופנוע שמדברים עליו. הוא לא דומה לאופנוע אמיתי. את לא מבינה בזה.״
״לא היה מזיק אם היית נרשם למועדון שיט. כל כך יפה לשוט במפרץ שלנו במקום ללכת כל הזמן לנדנד לשכנים.״

״אני לא מנדנד להם,״ נעלב מיכאל.
אלה היו השיחות ומיכאל נשאר בשלו. והוא לא הזמין אליו חברים ולא השתתף בפעילויות של בני גילו, ואם לא היה עסוק בחדרו היה פשוט עובר על פני הבתים השכנים ובוחן - אולי בונים שם משהו, משפצים משהו, צובעים או עובדים בגינה, והיה מציע את עזרתו. כבר כשהיה בן שמונה ידעו רבים מהשכנות והשכנים שמיכאל מתכוון לעזור ברצינות. עד מהרה עשה לו שם ועזרתו היתה רצויה תמיד, מפני שמיכאל באמת ידע לעזור - אם העבודה היתה ״אמיתית״. כשמיכאל דיבר על עבודה אמיתית הוא התכוון למשהו שעושים בפטיש, במסור, במברג או במכשיר ידני אחר. וכך רכש לו כמה ידידים מבוגרים, מפני שעם אנשים מבוגרים מיכאל התיידד ברצון. מר ראפ, למשל, בעל החנות לאבני חן גולמיות, שאותן היה מספק לצורפים ולמפעלי תכשיטים. עם מר ראפ התיידד מיכאל כשהוא עצמו התחיל לאסוף אבנים ונכנס כמה פעמים לחנותו לקנות אבנים לאוסף שלו. פעם רצה מר ראפ לתת לו אבן במתנה, אבל מיכאל נעלב. הוא שמר ואסף את דמי הכיס שלו במיוחד לקנייה הזאת ורצה לקנות את האבנים ולא סתם לקבל. מאז כשהיה חוזר הביתה דרך מרכז העיירה נהג להיכנס לחנות של מר ראפ. לפעמים עזר לנקות אבק מעל המדפים ומתוך קופסאות התצוגה. לפעמים הגיש למר ראפ את האבנים שהלקוח התעניין בהן. אבל יותר מכול אהב מיכאל לשבת ולהסתכל איך מר ראפ מלטש אבן יפה. לפעמים, בתחילת העבודה, קיבל מיכאל רשות להסיר את השכבה הראשונה.
למיכאל היה גם אוסף מפתחות. אלה היו מפתחות שונים ומשונים שקיבל משכנים או ממר אוֹ׳גרֵיידי, בעל מחסן הגרוטאות. מר או׳גריידי היה בעל זקן אדום ועיניים כחולות, והוא דיבר אנגלית של אירלנד. מיכאל עזר למר או׳גריידי לחטט בחפצי הבית השונים והמשונים שהיו מגיעים אליו. לפעמים היו אלה דברים מוזרים וישנים ששוב לא היה להם שימוש.
״מתקופת אור הנרות,״ נהג מר או׳גריידי לומר. הוא ידע בדיוק למה שימש כל דבר והסביר את הכול למיכאל בסבלנות רבה. מר או׳גריידי שמר את החפצים האלה בצריף הגדול שלו.
אהבתו של מיכאל לספרים באה לו בהשפעת ידיד אחר, מר אלברט, כורך הספרים. בפעם הראשונה הגיע לבית המלאכה של מר אלברט כשהלך עם אמו למסור את חוברות התווים שלה לכריכה. מר אלברט אמר שזאת איננה עבודתו, אבל הוא מוכן לעשות טובה לשכנה. מר אלברט היה כורך אמנותי, ומוזיאונים וספריות מניו יורק היו פונים אליו כדי שיתקן ויכרוך את ספריהם העתיקים והיקרים כשנזקקו לתיקון או לכריכה מחדש. מיכאל נשלח לבדו לקחת את חוברות התווים של אמא כשהיו מוכנות.
״תחזיק לי רגע את החוט,״ ביקש מר אלברט פתאום, כשהסתבך לו משהו תוך כדי תפירה.
מיכאל נשאר אחר כך שעה ארוכה בבית המלאכה, עד שמר אלברט קיבל טלפון מאמו המודאגת. ומאז היה מיכאל נכנס מפעם לפעם להתבונן בעבודתו ועזר כשהתבקש. מר אלברט לא רק אהב לקרוא, הוא גם אהב לגעת בספרים, להריח אותם, להפוך את דפיהם. כשקיבל ספר עתיק ויפה במיוחד ומיכאל הזדמן לחנותו, היה מוסר אותו לידי מיכאל כדי שיאחוז בו זמן מה והיה אומר לו:
״תרגיש אותו, מיכאל. זה לא סתם חפץ. זה חפץ עם נשמה.״
בפעם הראשונה לא הבין מיכאל את דבריו.
״ספר שעבר מדור לדור,״ הסביר לו מר אלברט, ״ספר שאנשים רבים נגעו בכל דף ודף מדפיו באצבעותיהם, אהבו אותו ובכו מעליו. לספרים כאלה יש חיים משלהם.״
באותו ערב כשמיכאל שכב במיטתו, לפני שנרדם, עדיין היה לבו מלא בתחושת ההשתאות שעוררו בו דבריו של ידידו.
״גם אני לא אתחתן אף פעם, כמו מר אלברט,״ אמר מיכאל לאמא שלו.
״ולא יהיו לך ילדים?״
״לא.״
״למה?״
״מפני שהם ייגעו לי בדברים שלי,״ אמר מיכאל ואמו פרצה בצחוק.
כשהכין מר אלברט קפה לעצמו הוא הכין קפה גם למיכאל. מר אלברט שתה קפה בלי סוכר ואת הקפה של מיכאל המתיק בשלוש קוביות.
היה עוד מישהו שמיכאל היה מתיידד עמו ברצון. הוא גילה אותו כשהלך עם אמא למסור את הצ'לו שלה לתיקון. כשנכנס לבית המלאכה, עיניו ממש נפערו לרווחה. אבל הוא כבר לא הספיק לחזור לשם. החלטתם של הוריו לעלות לישראל נפלה עליו כרעם ביום בהיר. באותו יום, כשבא לבקר בכריכייה של מר אלברט, הוא סיפר לו על סבא שלו בירושלים ועל הבית הגדול שבגללו הם עוזבים את פורט וושינגטון ונוסעים לישראל.
״אבל אני אחזור לכאן,״ הבטיח לו מיכאל, ״ואבוא לבקר את כל החברים שלי.״
״מה סבא עושה?״
״הוא כבר זקן,״ אמר מיכאל.
״אבל מה הוא עשה?״
״הוא היה סוחר עתיקות,״ נזכר מיכאל.
״יכול להיות,״ אמר מר אלברט אחרי רגע של מחשבה, ״יכול להיות שתוכל להתיידד אתו. יכול להיות שגם סבא שלך מירושלים מבין בנפש החפצים.״
באותו יום חזר מיכאל מוקדם הביתה ופתח את אלבום התמונות של אביו. הוא התבונן היטב בתמונות הישנות שבהן הופיע הסבא הזה שרב עם אבא שלו בגלל אמריקה.