מאשינקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאשינקה
3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Mашенька
  • תרגום: סיון בסקין
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

תקציר

מאשינקה הוא סיפור מותח על נעורים, אהבה ראשונה, גלות ונוסטלגיה, והוא גם ספרו הראשון של ולדימיר נבוקוב שראה אור.

בפנסיון בברלין מתאכסנים מספר גולים שנאלצו לעזוב את רוסיה בעקבות מלחמת האזרחים. אחד מהם, גאנין, צעיר אריסטוקרט בתווך שבין עברו לעתידו, מחיה שם מחדש את סיפור אהבתו הראשונה למאשינקה. זיכרונותיו ממנה נטועים בחופשת קיץ אידילית במולדתו שלפני המהפכה, והם חיים ורעננים ועומדים בניגוד גמור למציאות חייו בהווה ולעליבותו של המקום שבו הוא מתאכסן. שכנו לחדר של גאנין מתגלה כבעלה של אותה מאשינקה, והוא ממתין לרעייתו העושה את דרכה אליו ממש עכשיו, לאחר שהמלחמה הפרידה ביניהם לפני ארבע שנים.

זהו תרגום מרהיב ועדכני של סיון בסקין ליצירה שפרסם נבוקוב ב־1926 בשם העט ו' סירין, ובה בולטים בשלות הסיפור וסגנון הכתיבה של נבוקוב, ומסתמנים המורכבות והתחכום של ספריו הבאים.

פרק ראשון

1

"לֵב גְלֶבוֹ... לב גְלֶבּוֹביץ'? איזה מין שם יש לך, יקירי, אפשר לשבור את השיניים..."

"אפשר," אישר גאנין בצינה, תוך מאמץ להבחין בפניו של בן שיחו בתוך החושך הבלתי צפוי. הוא רגז על המצב המטופש שאליו שניהם נקלעו ועל השיחה המאולצת הזאת עם אדם זר.

"לא סתם שאלתי לשמך," המשיך הקול בעליצות. "לפי דעתי, כל שם..."

"אולי אלחץ שוב על הלחצן," קטע אותו גאנין.

"לְחץ. חוששני שלא יעזור. ובכן: כל שם מחייב. לב וגְלֶבּ — זהו שילוב מורכב, נדיר. הוא דורש ממך יובש, נחישות, מקוריות. שמי צנוע יותר; ואילו שם אשתי פשוט לחלוטין: מריה. אגב, הרשה לי להציג את עצמי: אלכסיי איוונוביץ' אלפֶרוב. סלח לי, נדמה לי שדרכתי לך על הרגל..."

"נעים מאוד," אמר גאנין תוך מציאת היד שגיששה בחושך ונתקלה בשרוולו. "מה דעתך, אנחנו הולכים להיתקע פה עוד הרבה זמן? הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. לעזאזל..."

"נשב על הספסל ונמתין," שוב נשמע מעל אוזנו הקול הנמרץ והמייגע. "אתמול, כשהגעתי, נפגשנו במסדרון. בערב שמעתי אותך משתעל מעבר לקיר, ומייד החלטתי על פי קול השיעול שאתה בן עירי. אמור לי, אתה מתגורר זמן רב בפנסיון הזה?"

"זמן רב. יש לך גפרורים?"

"אין. אני לא מעשן. והפנסיון קצת מלוכלך — העיקר שהוא רוסי. אתה יודע, יש לי שמחה גדולה: אשתי מגיעה מרוסיה. ארבע שנים זה לא צחוק... כן. ועכשיו כבר לא נשאר זמן רב להמתין. היום כבר יום ראשון."

"איזה חושך," אמר גאנין ופכר את אצבעותיו. "מעניין מה השעה..."

אלפרוב נאנח בקול רם; עלה ריחו החמים והכמוש של גבר מבוגר ולא בריא במיוחד. יש בריח כזה משהו עצוב.

"אם כן, נותרו שישה ימים. אני מניח שהיא תגיע בשבת. הנה, אתמול קיבלתי ממנה מכתב. היא כתבה את הכתובת נורא מצחיק. חבל שחשוך כל כך, אחרת הייתי מראה לך. מה אתה ממשש שם, יקירי? האשנבים האלה לא נפתחים."

"אין לי בעיה לשבור אותם," אמר גאנין.

"עזוב, לב גלבוביץ'; אולי מוטב שנשחק באיזה petit jeu? אני מכיר משחקים מעלפים, ממציא אותם בעצמי. תחשוב, למשל, על מספר כלשהו בן שתי ספרות. מוכן?"

"תחסוך ממני," אמר גאנין והכה פעמיים בקיר באגרופו.

"השוער נם זה מכבר," צף קולו של אלפרוב, "כך שאין טעם להכות."

"אבל תסכים איתי שאנחנו לא יכולים להיתקע פה לילה שלם."

"נדמה שזה מה שנצטרך לעשות. האם אתה לא חושב, לב גלבוביץ', שיש משהו סמלי במפגש שלנו? כשעוד היינו ב־‎2,terra firma לא הכרנו זה את זה, אבל רצה הגורל וחזרנו הביתה באותה שעה ונכנסנו לחדרון הזה יחד. דרך אגב, איזו רצפה דקה יש כאן! ומתחתיה — פיר חשוך. ובכן, אמרתי: נכנסנו הנה בשתיקה, עדיין בלי להכיר זה את זה, צפנו בשתיקה מעלה, ולפתע פתאום — עצור. והחושך הגיע."

"מה סמלי בזה, בעצם?" שאל גאנין בקדרות.

"הנה, העצירה, הנייחות, החושך הזה. וההמתנה. היום בארוחת הצהריים הסופר הזקן הזה... מה שמו... כן, פּוֹדטיאגין... התווכח איתי על משמעות חיי המהגרים שלנו, ההמתנה הגדולה שלנו. לא אכלת כאן צהריים היום, לב גלבוביץ'?"

"לא. הייתי מחוץ לעיר."

"עכשיו אביב. בטח נעים שם."

קולו של אלפרוב נעלם לרגעים אחדים, וכשהוא הופיע מחדש, הייתה בו מוזיקליות לא נעימה, מפני שאלפרוב, ככל הנראה, חייך תוך כדי הדיבור:

"כשאשתי תגיע, גם אני אסע איתה מחוץ לעיר. היא מתה על טיולים. בעלת הבית אמרה לי שהחדר שלך יתפנה עד שבת?"

"נכון מאוד," ענה גאנין ביבושת.

"אתה עוזב את ברלין לגמרי?"

גאנין הנהן, שוכח שלא רואים את ההנהון בחושך. אלפרוב נע על הספסל, נאנח פעם או פעמיים, ולאחר מכן התחיל לשרוק בקול חרישי ומתקתק. שתק מעט והתחיל מחדש. חלפו כעשר דקות; פתאום נשמעה מלמעלה נקישה.

"ככה יותר טוב," גיחך גאנין.

באותו רגע נדלקה נורת התקרה, והתא כולו, שפתח בנהמה וצף מעלה, התמלא באור צהוב. אלפרוב החל למצמץ, כמי שניעור משינה. הוא לבש מעיל ישן ומרופט בצבע החול — מה שנקרא, מעיל עונת המעבר — ואחז בידו מגבעת. שערו הבהיר והדליל נפרע קלות, והיה בתווי פניו משהו שהזכיר ציור עממי סכריני של דמות מהברית החדשה — זקנקנו הזהוב, סיבוב צווארו הכחוש, שממנו הוא הוריד במשיכה צעיף בשלל צבעים.

המעלית נתפסה תוך שקשוק במפתן הקומה הרביעית ועצרה.

"פלאי פלאים," פצח אלפרוב בחיוכים תוך פתיחת הדלת. "חשבתי שמישהו הרים אותנו מלמעלה, ואין פה אף אחד. בבקשה, לב גלבוביץ', אחריך."

אבל גאנין עיווה את פניו קלות, דחף אותו בעדינות החוצה, ולאחר מכן יצא בעצמו וטרק ברוגז את דלת הברזל. מעולם עד כה הוא לא היה נרגז כל כך.

"פלאי פלאים," חזר ואמר אלפרוב, "עלינו, ואין פה אף אחד. גם כן, אתה יודע — סמל..."

 

2

הפנסיון היה רוסי ונוסף לכך בלתי נעים. אי נעימותו נבעה בעיקר מקולות מסילת הרכבת העירונית, שנשמעו במשך היום כולו וחלק ניכר מהלילה, ולכן היה נדמה שהבניין כולו נוסע לאנשהו לאיטו. המבואה, שהייתה בה מראה אפלה בעלת מדף לכפפות ותיבת עץ אלון נוחה להיתקלות בברך, הלכה והצטמצמה לכדי מסדרון עירום וצפוף מאוד. מכל צד היו שלושה חדרים, ועל דלתותיהם היו דבוקים מספרים שחורים גדולים: אלה פשוט היו דפים שנתלשו מלוח שנה ישן — ששת הימים הראשונים של חודש אפריל. בחדר של האחד באפריל — הדלת הראשונה משמאל — התגורר כעת אלפרוב, בחדר הבא אחריו — גאנין, בשלישי — בעלת הבית עצמה, לידיה ניקולאייבנה דוֹרן, אלמנתו של איש עסקים גרמני שהביא אותה לפני עשרים שנה מסארֶפּטָה3 ומת לפני שנתיים מדלקת קרום המוח. בשלושת החדרים מימין — ארבעה עד שישה באפריל — התגוררו: המשורר הרוסי הקשיש אנטון סרגייביץ' פּוֹדְטיאגין, קלרה — עלמה כבדת חזה בעלת עיניים חומות־כחלחלות נפלאות, ולבסוף — בחדר השישי, במפנה המסדרון — זוג רקדני בלט, קוֹלין וגוֹרנוֹצווֶטוב, שניהם היו צחקנים כמו נשים, רזים, אפיהם מפודרים וירכיהם שריריות. בסוף החלק הראשון של המסדרון היה חדר אוכל, עם ליתוגרפיה של 'הסעודה האחרונה' על הקיר מול הדלת, וגולגולות איילים צהובות מקורננות על הקיר הנגדי, מעל המזנון הכרסתן, שם עמדו שני אגרטלי קריסטל, שהיו פעם שני החפצים הנקיים ביותר בדירה כולה, ואילו כעת היו דהויים מהאבק הפרוותי. המסדרון הגיע עד חדר האוכל ואז פנה בזווית ישרה ימינה: שם, בהמשך, במעבה היער הטרגי שריחו אינו ערב, היו המטבח, חדרון המשרתת, חדר הרחצה המלוכלך וקיטון השירותים, שעל דלתו היו שני אפסים ארגמניים, שספרות העשרות המקוריות שלהם, שפעם הרכיבו יחד עימם שני ימי ראשון נפרדים בלוח השנה השולחני של מר דורן, נגזלו מהם. חודש אחרי מותו, לידיה ניקולאייבנה, אישה קטנה, קצת לקוית שמיעה ולא נטולת מוזרויות, שכרה דירה ריקה והפכה אותה לפנסיון, תוך גילוי יצירתיות בלתי רגילה ואף מפחידה מעט בשיבוצם של כל אותם חפצי בית מעטים שירשה. שולחנות, כיסאות, ארונות חורקים וספות גבנוניות התפזרו בחדרים שהיא עמדה להשכיר, ופרדתם זה מזה מייד גרמה להם להחוויר ולקבל מראה עגמומי ומגושם, כעצמותיו של שלד מפורק. שולחן הכתיבה של המנוח, מפלצת עץ אלון עם קסת ברזל בצורת קרפדה ועם המגירה האמצעית העמוקה כבטן אוניה, מצא את עצמו בחדר הראשון, שבו התגורר אלפרוב, ואילו השרפרף המסתובב, שנקנה אי־פעם יחד עם השולחן הזה, ננטש כיתום בחדר השישי, שבו התגוררו הרקדנים. גם צמד הכורסאות הירוקות התפצל: אחת השתעממה אצל גאנין, ואילו בשנייה נהגה לשבת בעלת הבית עצמה או כלבת התחש הזקנה שלה, כלבה שחורה ושמנה עם פרצוף שיבה ואוזניים תלויות שקצותיהן קטיפתיות, כמו גדילים על כנפי פרפר. על המדף בחדרה של קלרה עמדו לשם קישוט כרכים ראשונים אחדים של האנציקלופדיה, בעוד יתר הכרכים נקלעו לחדרו של פודטיאגין. קלרה קיבלה גם את הכיור ההגון היחיד עם המראה והמגירות; בכל אחד מהחדרים האחרים, לעומת זאת, היה פשוט מעמד מוצק, ועליו קערת פח וקנקן מאותו סוג. אבל את המיטות היא נאלצה לקנות, וגברת דורן עשתה זאת בלב כבד, לא מפני שהייתה קמצנית, אלא מפני שמצאה סיפוק מתוק כלשהו, גאווה כלשהי של בעלת בית, בשיבוץ המוצלח של כל הריהוט הקיים שלה, ולצורך העניין היא הצטערה על כך שאי אפשר לנסר למספר החלקים הנדרש את המיטה הזוגית שהייתה רחבה מדי עבורה, כאלמנה. היא ניקתה את החדרים בעצמה, ובאיכות מפוקפקת, ואילו לבשל לא ידעה כלל ולכן העסיקה מבשלת — אימת השוק, אישה אדמונית ענקית שחבשה בימי שישי מגבעת ארגמנית ונסעה לשכונות הצפוניות למנף את משמניה המפתים. לידיה ניקולאייבנה פחדה להיכנס למטבח, והייתה באופן כללי אישה שקטה ונוחה להיבהל. כשרצה במסדרון בצעדים קטנים של רגליה הקהות, היה נדמה לדיירים כאילו האישה הקטנה הזאת, בעלת שְׂעַר השיבה והאף הסולד, כלל אינה בעלת הבית, אלא סתם זקנה טיפשה שנכנסה בטעות לדירה לא שלה. כשאספה בבקרים את הלכלוך מתחת לרהיטים בתנועות מטאטא זריזות, היא התקפלה כבובת בד, ואז נעלמה בחדרה, הקטן שבחדרי הדירה, שם קראה ספרונים ממורטטים כלשהם בגרמנית או עברה על מסמכיו של בעלה המנוח, בלי להבין בהם אפילו מילה. רק פודטיאגין לבדו נהג לבקר בחדר הזה, ליטף את הכלבה השחורה החביבה, צבט את אוזניה ואת היבלת על פרצוף השיבה שלה, ניסה להכריח את הכלבה לתת יד עקומה וסיפר ללידיה ניקולאייבנה על מחלת הזִקנה המייסרת שלו ועל כך שהוא מתייגע זה חצי שנה בניסיונות לקבל אשרת כניסה לפריז, שם מתגוררת אחייניתו, והבגטים הארוכים הפריכים והיין האדום זולים שם מאוד. הזקנה הנהנה בראשה, לפעמים שאלה אותו על הדיירים האחרים, ובמיוחד על גאנין, שלא היה דומה בעיניה כלל וכלל לכל הצעירים הרוסים שעברו בפנסיון שלה. גאנין התגורר אצלה זה שלושה חודשים ותכנן לעזוב, אפילו אמר שיפנה את חדרו בשבת הקרובה, אבל הוא תכנן כבר פעמים אחדות וכל פעם דחה את זה ושינה את החלטותיו. ולידיה ניקולאייבנה ידעה מפי המשורר הזקן רך הלבב שיש לגאנין חברה. זה היה העניין בדיוק.

בזמן האחרון תקפו אותו רפיון ועגמומיות. לא מכבר עוד ידע ללכת על הידיים, לא פחות טוב מאקרובט יפני, תוך הנפה תמירה של הרגליים, בתנועות של מפרש, ידע להרים כיסא בשיניים ולקרוע חבל על גבי שריר הזרוע המוצק. בגופו תמיד בערה אש — חשק לקפוץ מעל גדר, לעקור עמוד, בקיצור, להפגיז, כמו שנהגנו לומר בצעירותנו. ואילו כעת התרופף איזה בורג, הוא אפילו נעשה שפוף, והודה בפני פודטיאגין שהוא סובל מנדודי שינה, "כמו אישה". שנתו לא הייתה טובה גם באותו לילה בין יום ראשון לשני, אחרי עשרים הדקות שבילה עם האדון הדברן במעלית התקועה. בבוקר יום שני הוא האריך בישיבה בעירום, תוך כריכת הזרועות הצוננות המתוחות בין ברכיו, הלום מהמחשבה שגם היום ייאלץ ללבוש חולצה, גרביים, מכנסיים — את כל הגועל הזה, הספוג בזיעה ובאבק — וחשב על הפודל בקרקס, שנראה עלוב עד אימה, עד בחילה, בבגדים של בני אדם. הרפיון הזה נבע בחלקו מחוסר המעש. לא היה לו הכרח להתאמץ כעת בעבודה באופן מיוחד, מפני שבמהלך החורף הוא חסך סכום מסוים, אם כי מהסכום הזה נותרו כעת לא יותר ממאתיים מארקים; שלושת החודשים האחרונים האלה עלו לו ביוקר.

בשנה שעברה, עם הגיעו לברלין, הוא מייד מצא עבודה ואחר כך עבד עד ינואר בעבודות רבות ומגוונות: הכיר את החושך הצהוב של אותה שעה מוקדמת שבה נוסעים למפעל; הכיר גם את כאבי הרגליים אחרי ריצת עשר ורסטאות פתלתלות עם צלחת ביד בין השולחנות במסעדת Pir Goroi; גם עבודות אחרות הוא הכיר, היה סוכן מכירות של כל מה שבא ליד — בייגלך, ברילנטין, ואפילו יהלומים. הוא לא בחל בדבר: לא פעם, בדומה לרבים בינינו, אפילו מכר את צילו. במילים אחרות, נסע כניצב לצילומי סרט מחוץ לעיר, שם, בתוך צריף קרקסי, רתחו בצווחה מיסטית באור יקרות הזגוגיות המפלצתיות של הפנסים, שכוונו, כמו תותחים, אל ההמון הבוהק־חולני של הניצבים, ירו מטווח קצר בהבזק לבן קטלני, האירו את השעווה הצבועה של הפרצופים הקפואים, וכבו בנקישה. אבל בזגוגיות המורכבות הללו עדיין לחשו ארוכות זריחות אדמדמות — הבושה האנושית שלנו. העסקה בוצעה, וצללינו חסרי השם הופצו ברחבי העולם.

הכסף הנותר היה מספיק כדי לעזוב את ברלין. אבל לשם כך היה צריך להיפרד מלודמילה, ואיך להיפרד ממנה — הוא לא ידע. ואף על פי שקבע לעצמו מועד בעוד שבוע והודיע לבעלת הבית שהחליט סופית לעזוב בשבת, גאנין הרגיש שהשבוע הזה וגם השבוע הבא לא ישנו דבר. עם זאת, הכמיהה למחוז זר חדש ייסרה אותו במיוחד דווקא באביב. חלון חדרו פנה למסילת הברזל, ולכן האפשרות לעזוב גירתה אותו בלי הרף. בכל חמש דקות התחיל הבניין להתנועע בשאון מאופק, לאחר מכן הר של עשן התרומם לפני החלון, הסתיר את אור היום הברלינאי הלבן, היטשטש לאיטו, ואז שוב נראתה מניפת המסילה המצטמצמת במרחק, בין קירותיהם העורפיים השחורים של הבתים הכמו חתוכים, ומעל כל זה עמדו שמיים חיוורים, כמו חלב שקדים.

היה לגאנין קל יותר לו היה מתגורר בצד השני של המסדרון, בחדרו של פודטיאגין, בחדרה של קלרה או בחדרם של הרקדנים; החלונות שם פנו לרחוב המשעמם שלרוחבו היה תלוי אמנם גשר לרכבות, אבל לא היו בו המרחקים המפתים החיוורים. הגשר הזה היה המשכה של המסילה שנראתה בחלונו של גאנין, וגאנין מעולם לא הצליח להיפטר מההרגשה שכל רכבת עוברת, בלתי נראית, דרך הבניין עצמו: הנה היא נכנסה מהצד ההוא, שאון הרפאים שלה מנענע את הקיר, הנה היא מתקדמת בדחיפוֹת על גבי השטיח הישן, נוגעת בכוס שעל הכיור, יוצאת לבסוף בצלצול קר מהחלון — ומייד צומח מעבר לזגוגית ענן עשן, וצונח, ואז נראית הרכבת העירונית שהבניין הקיא: קרונות בצבע זית דהוי עם פטמות כלבה כהות לאורך הגגות, והקטר הגוץ, המחובר בקצה הלא־נכון, מושך את הקרונות אל המרחקים הלבנים בין הקירות הסומים, ששְחור הפיח שלהם התקלף פה ושם, ופרסקאות של פרסומות שהתיישנו ממלאות אותו. כך חי הבניין כולו ברוח הפרצים המסילתית.

"לצאת מכאן כבר," התמתח גאנין בדכדוך, ומייד קטע את עצמו: אבל מה לעשות עם לודמילה? הצחיק אותו שהוא נעשה כה רכרוכי. בעברו (כשהוא הלך על הידיים או קפץ מעל חמישה כיסאות) הוא ידע לא רק לשלוט, אלא אף לשחק בכוח הרצון שלו. יצא לו, פעמים, להכריח את עצמו לקום מהמיטה באמצע הלילה, כדי לצאת לרחוב ולזרוק בדל סיגריה לתיבת הדואר. ואילו כעת הוא לא הצליח לומר לאישה שאינו אוהב אותה יותר. לפני יומיים היא ישבה אצלו חמש שעות; אתמול, ביום ראשון, הוא בילה עימה יום שלם באגמים מחוץ לברלין, לא הצליח לסרב להצעת הנסיעה המטופשת הזאת. כעת הכול הגעיל אותו בלודמילה: מחלפותיה הצהובות המסופרות על פי צו האופנה, שני שבילי שערות כהות שלא גולחו על העורף הצר מאחור, הגוון הכהה הענוג של עפעפיה, ובעיקר שפתיה המשוחות באודם עד כדי ברק סגול. הוא נגעל והשתעמם כשהיא התלבשה אחרי קרב האהבים המכני, צמצמה את עיניה, מה שמייד שיווה לעיניה מראה פרוותי בלתי נעים, ואמרה: "אתה יודע, אני כל כך רגישה שבשנייה שתאהב אותי פחות, אשים לב טוב מאוד." גאנין לא ענה, הסתובב אל החלון, שם צמחה חומת העשן הלבנה, ואז היא צחקקה לתוך אפה וקראה לו בלחשוש עמום: "נו, בוא הנה..." אז היה מתחשק לו למתוח את זרועותיו עד פכירת סחוס מתוקה ועצובה, ולומר לה בשלווה: "הסתלקי, חביבתי, היי שלום." במקום זאת הוא חייך ורכן אליה. היא טיילה בציפורניה החדות, כמו מלאכותיות, על גבי חזהו ושרבבה שפתיים, מצמצה בריסי פחם, הציגה בדמיונה תפקיד של ילדה נעלבת, מרקיזה קפריזית. הוא הריח את הבושם שלה, שריחו היה מרושל, לא טרי, זקן, אף על פי שהיא עצמה הייתה בת עשרים וחמש בלבד. הוא נגע בשפתיו במצחה הקטן, החמים, ואז היא הייתה שוכחת את הכול — את השקרים שלה, שאותם גררה אחריה לכל מקום, כמו את ריח הבושם, שקרים של מילים ילדותיות, של רגשות מעודנים, של סחלבים כלשהם שכביכול יש לה תשוקה אליהם, כל מיני אדגרים פו ובודלרים שהיא מעולם לא קראה, שוכחת את כל אותם דברים שנועדו להקסים, גם את צבע השיער הצהוב האופנתי, גם את הפודרה השחמחמה, גם את גרבוני המשי בצבע חזירון — ונצמדת לגאנין בכל גופה החלש, העלוב, הבלתי נחוץ לו, ומשליכה את ראשה לאחור.

ויחד עם עצב ובושה בעצמו, הוא הרגיש איך הרוך חסר התכלית — החמימות הנוגה שנשארה במקום שבו חמקה פעם אהבה חולפת מאוד — מאלץ אותו להיצמד ללא תשוקה לגומי הארגמני של שפתיה הנענות, אבל הרוך הזה לא האפיל על הקול השלו והלעגני, שיעץ לו: "ומה אם אשליך אותה ברגע זה ממש?"

הוא נאנח והביט בחיוך שקט בפניה המורמות ולא הצליח להשיב לה דבר, כשהיא לפתה את כתפיו, ובקול נידף כלשהו — לא אותו לחש מהאף מקודם — התחננה, עפה כולה אל תוך המילים: "תגיד לי כבר — אתה אוהב אותי?" אבל כששמה לב למשהו בפניו — צל מוכּר, קשיחות בלתי מכוונת — היא שוב נזכרה שהיא צריכה להקסים — ברגישות, בבושם, בשירה — וחזרה להעמיד פנים, פעם פני ילדה מסכנה ופעם פני קורטיזנה מעודנת. וגאנין שוב השתעמם, הוא צעד לאורך החדר מהחלון אל הדלת ובחזרה, פיהק עד דמעות, והיא צפתה בו מהצד בראי תוך חבישת מגבעתה.

המשך העלילה בספר המלא

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

עוד על הספר

  • שם במקור: Mашенька
  • תרגום: סיון בסקין
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים
מאשינקה ולדימיר נבוקוב

1

"לֵב גְלֶבוֹ... לב גְלֶבּוֹביץ'? איזה מין שם יש לך, יקירי, אפשר לשבור את השיניים..."

"אפשר," אישר גאנין בצינה, תוך מאמץ להבחין בפניו של בן שיחו בתוך החושך הבלתי צפוי. הוא רגז על המצב המטופש שאליו שניהם נקלעו ועל השיחה המאולצת הזאת עם אדם זר.

"לא סתם שאלתי לשמך," המשיך הקול בעליצות. "לפי דעתי, כל שם..."

"אולי אלחץ שוב על הלחצן," קטע אותו גאנין.

"לְחץ. חוששני שלא יעזור. ובכן: כל שם מחייב. לב וגְלֶבּ — זהו שילוב מורכב, נדיר. הוא דורש ממך יובש, נחישות, מקוריות. שמי צנוע יותר; ואילו שם אשתי פשוט לחלוטין: מריה. אגב, הרשה לי להציג את עצמי: אלכסיי איוונוביץ' אלפֶרוב. סלח לי, נדמה לי שדרכתי לך על הרגל..."

"נעים מאוד," אמר גאנין תוך מציאת היד שגיששה בחושך ונתקלה בשרוולו. "מה דעתך, אנחנו הולכים להיתקע פה עוד הרבה זמן? הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. לעזאזל..."

"נשב על הספסל ונמתין," שוב נשמע מעל אוזנו הקול הנמרץ והמייגע. "אתמול, כשהגעתי, נפגשנו במסדרון. בערב שמעתי אותך משתעל מעבר לקיר, ומייד החלטתי על פי קול השיעול שאתה בן עירי. אמור לי, אתה מתגורר זמן רב בפנסיון הזה?"

"זמן רב. יש לך גפרורים?"

"אין. אני לא מעשן. והפנסיון קצת מלוכלך — העיקר שהוא רוסי. אתה יודע, יש לי שמחה גדולה: אשתי מגיעה מרוסיה. ארבע שנים זה לא צחוק... כן. ועכשיו כבר לא נשאר זמן רב להמתין. היום כבר יום ראשון."

"איזה חושך," אמר גאנין ופכר את אצבעותיו. "מעניין מה השעה..."

אלפרוב נאנח בקול רם; עלה ריחו החמים והכמוש של גבר מבוגר ולא בריא במיוחד. יש בריח כזה משהו עצוב.

"אם כן, נותרו שישה ימים. אני מניח שהיא תגיע בשבת. הנה, אתמול קיבלתי ממנה מכתב. היא כתבה את הכתובת נורא מצחיק. חבל שחשוך כל כך, אחרת הייתי מראה לך. מה אתה ממשש שם, יקירי? האשנבים האלה לא נפתחים."

"אין לי בעיה לשבור אותם," אמר גאנין.

"עזוב, לב גלבוביץ'; אולי מוטב שנשחק באיזה petit jeu? אני מכיר משחקים מעלפים, ממציא אותם בעצמי. תחשוב, למשל, על מספר כלשהו בן שתי ספרות. מוכן?"

"תחסוך ממני," אמר גאנין והכה פעמיים בקיר באגרופו.

"השוער נם זה מכבר," צף קולו של אלפרוב, "כך שאין טעם להכות."

"אבל תסכים איתי שאנחנו לא יכולים להיתקע פה לילה שלם."

"נדמה שזה מה שנצטרך לעשות. האם אתה לא חושב, לב גלבוביץ', שיש משהו סמלי במפגש שלנו? כשעוד היינו ב־‎2,terra firma לא הכרנו זה את זה, אבל רצה הגורל וחזרנו הביתה באותה שעה ונכנסנו לחדרון הזה יחד. דרך אגב, איזו רצפה דקה יש כאן! ומתחתיה — פיר חשוך. ובכן, אמרתי: נכנסנו הנה בשתיקה, עדיין בלי להכיר זה את זה, צפנו בשתיקה מעלה, ולפתע פתאום — עצור. והחושך הגיע."

"מה סמלי בזה, בעצם?" שאל גאנין בקדרות.

"הנה, העצירה, הנייחות, החושך הזה. וההמתנה. היום בארוחת הצהריים הסופר הזקן הזה... מה שמו... כן, פּוֹדטיאגין... התווכח איתי על משמעות חיי המהגרים שלנו, ההמתנה הגדולה שלנו. לא אכלת כאן צהריים היום, לב גלבוביץ'?"

"לא. הייתי מחוץ לעיר."

"עכשיו אביב. בטח נעים שם."

קולו של אלפרוב נעלם לרגעים אחדים, וכשהוא הופיע מחדש, הייתה בו מוזיקליות לא נעימה, מפני שאלפרוב, ככל הנראה, חייך תוך כדי הדיבור:

"כשאשתי תגיע, גם אני אסע איתה מחוץ לעיר. היא מתה על טיולים. בעלת הבית אמרה לי שהחדר שלך יתפנה עד שבת?"

"נכון מאוד," ענה גאנין ביבושת.

"אתה עוזב את ברלין לגמרי?"

גאנין הנהן, שוכח שלא רואים את ההנהון בחושך. אלפרוב נע על הספסל, נאנח פעם או פעמיים, ולאחר מכן התחיל לשרוק בקול חרישי ומתקתק. שתק מעט והתחיל מחדש. חלפו כעשר דקות; פתאום נשמעה מלמעלה נקישה.

"ככה יותר טוב," גיחך גאנין.

באותו רגע נדלקה נורת התקרה, והתא כולו, שפתח בנהמה וצף מעלה, התמלא באור צהוב. אלפרוב החל למצמץ, כמי שניעור משינה. הוא לבש מעיל ישן ומרופט בצבע החול — מה שנקרא, מעיל עונת המעבר — ואחז בידו מגבעת. שערו הבהיר והדליל נפרע קלות, והיה בתווי פניו משהו שהזכיר ציור עממי סכריני של דמות מהברית החדשה — זקנקנו הזהוב, סיבוב צווארו הכחוש, שממנו הוא הוריד במשיכה צעיף בשלל צבעים.

המעלית נתפסה תוך שקשוק במפתן הקומה הרביעית ועצרה.

"פלאי פלאים," פצח אלפרוב בחיוכים תוך פתיחת הדלת. "חשבתי שמישהו הרים אותנו מלמעלה, ואין פה אף אחד. בבקשה, לב גלבוביץ', אחריך."

אבל גאנין עיווה את פניו קלות, דחף אותו בעדינות החוצה, ולאחר מכן יצא בעצמו וטרק ברוגז את דלת הברזל. מעולם עד כה הוא לא היה נרגז כל כך.

"פלאי פלאים," חזר ואמר אלפרוב, "עלינו, ואין פה אף אחד. גם כן, אתה יודע — סמל..."

 

2

הפנסיון היה רוסי ונוסף לכך בלתי נעים. אי נעימותו נבעה בעיקר מקולות מסילת הרכבת העירונית, שנשמעו במשך היום כולו וחלק ניכר מהלילה, ולכן היה נדמה שהבניין כולו נוסע לאנשהו לאיטו. המבואה, שהייתה בה מראה אפלה בעלת מדף לכפפות ותיבת עץ אלון נוחה להיתקלות בברך, הלכה והצטמצמה לכדי מסדרון עירום וצפוף מאוד. מכל צד היו שלושה חדרים, ועל דלתותיהם היו דבוקים מספרים שחורים גדולים: אלה פשוט היו דפים שנתלשו מלוח שנה ישן — ששת הימים הראשונים של חודש אפריל. בחדר של האחד באפריל — הדלת הראשונה משמאל — התגורר כעת אלפרוב, בחדר הבא אחריו — גאנין, בשלישי — בעלת הבית עצמה, לידיה ניקולאייבנה דוֹרן, אלמנתו של איש עסקים גרמני שהביא אותה לפני עשרים שנה מסארֶפּטָה3 ומת לפני שנתיים מדלקת קרום המוח. בשלושת החדרים מימין — ארבעה עד שישה באפריל — התגוררו: המשורר הרוסי הקשיש אנטון סרגייביץ' פּוֹדְטיאגין, קלרה — עלמה כבדת חזה בעלת עיניים חומות־כחלחלות נפלאות, ולבסוף — בחדר השישי, במפנה המסדרון — זוג רקדני בלט, קוֹלין וגוֹרנוֹצווֶטוב, שניהם היו צחקנים כמו נשים, רזים, אפיהם מפודרים וירכיהם שריריות. בסוף החלק הראשון של המסדרון היה חדר אוכל, עם ליתוגרפיה של 'הסעודה האחרונה' על הקיר מול הדלת, וגולגולות איילים צהובות מקורננות על הקיר הנגדי, מעל המזנון הכרסתן, שם עמדו שני אגרטלי קריסטל, שהיו פעם שני החפצים הנקיים ביותר בדירה כולה, ואילו כעת היו דהויים מהאבק הפרוותי. המסדרון הגיע עד חדר האוכל ואז פנה בזווית ישרה ימינה: שם, בהמשך, במעבה היער הטרגי שריחו אינו ערב, היו המטבח, חדרון המשרתת, חדר הרחצה המלוכלך וקיטון השירותים, שעל דלתו היו שני אפסים ארגמניים, שספרות העשרות המקוריות שלהם, שפעם הרכיבו יחד עימם שני ימי ראשון נפרדים בלוח השנה השולחני של מר דורן, נגזלו מהם. חודש אחרי מותו, לידיה ניקולאייבנה, אישה קטנה, קצת לקוית שמיעה ולא נטולת מוזרויות, שכרה דירה ריקה והפכה אותה לפנסיון, תוך גילוי יצירתיות בלתי רגילה ואף מפחידה מעט בשיבוצם של כל אותם חפצי בית מעטים שירשה. שולחנות, כיסאות, ארונות חורקים וספות גבנוניות התפזרו בחדרים שהיא עמדה להשכיר, ופרדתם זה מזה מייד גרמה להם להחוויר ולקבל מראה עגמומי ומגושם, כעצמותיו של שלד מפורק. שולחן הכתיבה של המנוח, מפלצת עץ אלון עם קסת ברזל בצורת קרפדה ועם המגירה האמצעית העמוקה כבטן אוניה, מצא את עצמו בחדר הראשון, שבו התגורר אלפרוב, ואילו השרפרף המסתובב, שנקנה אי־פעם יחד עם השולחן הזה, ננטש כיתום בחדר השישי, שבו התגוררו הרקדנים. גם צמד הכורסאות הירוקות התפצל: אחת השתעממה אצל גאנין, ואילו בשנייה נהגה לשבת בעלת הבית עצמה או כלבת התחש הזקנה שלה, כלבה שחורה ושמנה עם פרצוף שיבה ואוזניים תלויות שקצותיהן קטיפתיות, כמו גדילים על כנפי פרפר. על המדף בחדרה של קלרה עמדו לשם קישוט כרכים ראשונים אחדים של האנציקלופדיה, בעוד יתר הכרכים נקלעו לחדרו של פודטיאגין. קלרה קיבלה גם את הכיור ההגון היחיד עם המראה והמגירות; בכל אחד מהחדרים האחרים, לעומת זאת, היה פשוט מעמד מוצק, ועליו קערת פח וקנקן מאותו סוג. אבל את המיטות היא נאלצה לקנות, וגברת דורן עשתה זאת בלב כבד, לא מפני שהייתה קמצנית, אלא מפני שמצאה סיפוק מתוק כלשהו, גאווה כלשהי של בעלת בית, בשיבוץ המוצלח של כל הריהוט הקיים שלה, ולצורך העניין היא הצטערה על כך שאי אפשר לנסר למספר החלקים הנדרש את המיטה הזוגית שהייתה רחבה מדי עבורה, כאלמנה. היא ניקתה את החדרים בעצמה, ובאיכות מפוקפקת, ואילו לבשל לא ידעה כלל ולכן העסיקה מבשלת — אימת השוק, אישה אדמונית ענקית שחבשה בימי שישי מגבעת ארגמנית ונסעה לשכונות הצפוניות למנף את משמניה המפתים. לידיה ניקולאייבנה פחדה להיכנס למטבח, והייתה באופן כללי אישה שקטה ונוחה להיבהל. כשרצה במסדרון בצעדים קטנים של רגליה הקהות, היה נדמה לדיירים כאילו האישה הקטנה הזאת, בעלת שְׂעַר השיבה והאף הסולד, כלל אינה בעלת הבית, אלא סתם זקנה טיפשה שנכנסה בטעות לדירה לא שלה. כשאספה בבקרים את הלכלוך מתחת לרהיטים בתנועות מטאטא זריזות, היא התקפלה כבובת בד, ואז נעלמה בחדרה, הקטן שבחדרי הדירה, שם קראה ספרונים ממורטטים כלשהם בגרמנית או עברה על מסמכיו של בעלה המנוח, בלי להבין בהם אפילו מילה. רק פודטיאגין לבדו נהג לבקר בחדר הזה, ליטף את הכלבה השחורה החביבה, צבט את אוזניה ואת היבלת על פרצוף השיבה שלה, ניסה להכריח את הכלבה לתת יד עקומה וסיפר ללידיה ניקולאייבנה על מחלת הזִקנה המייסרת שלו ועל כך שהוא מתייגע זה חצי שנה בניסיונות לקבל אשרת כניסה לפריז, שם מתגוררת אחייניתו, והבגטים הארוכים הפריכים והיין האדום זולים שם מאוד. הזקנה הנהנה בראשה, לפעמים שאלה אותו על הדיירים האחרים, ובמיוחד על גאנין, שלא היה דומה בעיניה כלל וכלל לכל הצעירים הרוסים שעברו בפנסיון שלה. גאנין התגורר אצלה זה שלושה חודשים ותכנן לעזוב, אפילו אמר שיפנה את חדרו בשבת הקרובה, אבל הוא תכנן כבר פעמים אחדות וכל פעם דחה את זה ושינה את החלטותיו. ולידיה ניקולאייבנה ידעה מפי המשורר הזקן רך הלבב שיש לגאנין חברה. זה היה העניין בדיוק.

בזמן האחרון תקפו אותו רפיון ועגמומיות. לא מכבר עוד ידע ללכת על הידיים, לא פחות טוב מאקרובט יפני, תוך הנפה תמירה של הרגליים, בתנועות של מפרש, ידע להרים כיסא בשיניים ולקרוע חבל על גבי שריר הזרוע המוצק. בגופו תמיד בערה אש — חשק לקפוץ מעל גדר, לעקור עמוד, בקיצור, להפגיז, כמו שנהגנו לומר בצעירותנו. ואילו כעת התרופף איזה בורג, הוא אפילו נעשה שפוף, והודה בפני פודטיאגין שהוא סובל מנדודי שינה, "כמו אישה". שנתו לא הייתה טובה גם באותו לילה בין יום ראשון לשני, אחרי עשרים הדקות שבילה עם האדון הדברן במעלית התקועה. בבוקר יום שני הוא האריך בישיבה בעירום, תוך כריכת הזרועות הצוננות המתוחות בין ברכיו, הלום מהמחשבה שגם היום ייאלץ ללבוש חולצה, גרביים, מכנסיים — את כל הגועל הזה, הספוג בזיעה ובאבק — וחשב על הפודל בקרקס, שנראה עלוב עד אימה, עד בחילה, בבגדים של בני אדם. הרפיון הזה נבע בחלקו מחוסר המעש. לא היה לו הכרח להתאמץ כעת בעבודה באופן מיוחד, מפני שבמהלך החורף הוא חסך סכום מסוים, אם כי מהסכום הזה נותרו כעת לא יותר ממאתיים מארקים; שלושת החודשים האחרונים האלה עלו לו ביוקר.

בשנה שעברה, עם הגיעו לברלין, הוא מייד מצא עבודה ואחר כך עבד עד ינואר בעבודות רבות ומגוונות: הכיר את החושך הצהוב של אותה שעה מוקדמת שבה נוסעים למפעל; הכיר גם את כאבי הרגליים אחרי ריצת עשר ורסטאות פתלתלות עם צלחת ביד בין השולחנות במסעדת Pir Goroi; גם עבודות אחרות הוא הכיר, היה סוכן מכירות של כל מה שבא ליד — בייגלך, ברילנטין, ואפילו יהלומים. הוא לא בחל בדבר: לא פעם, בדומה לרבים בינינו, אפילו מכר את צילו. במילים אחרות, נסע כניצב לצילומי סרט מחוץ לעיר, שם, בתוך צריף קרקסי, רתחו בצווחה מיסטית באור יקרות הזגוגיות המפלצתיות של הפנסים, שכוונו, כמו תותחים, אל ההמון הבוהק־חולני של הניצבים, ירו מטווח קצר בהבזק לבן קטלני, האירו את השעווה הצבועה של הפרצופים הקפואים, וכבו בנקישה. אבל בזגוגיות המורכבות הללו עדיין לחשו ארוכות זריחות אדמדמות — הבושה האנושית שלנו. העסקה בוצעה, וצללינו חסרי השם הופצו ברחבי העולם.

הכסף הנותר היה מספיק כדי לעזוב את ברלין. אבל לשם כך היה צריך להיפרד מלודמילה, ואיך להיפרד ממנה — הוא לא ידע. ואף על פי שקבע לעצמו מועד בעוד שבוע והודיע לבעלת הבית שהחליט סופית לעזוב בשבת, גאנין הרגיש שהשבוע הזה וגם השבוע הבא לא ישנו דבר. עם זאת, הכמיהה למחוז זר חדש ייסרה אותו במיוחד דווקא באביב. חלון חדרו פנה למסילת הברזל, ולכן האפשרות לעזוב גירתה אותו בלי הרף. בכל חמש דקות התחיל הבניין להתנועע בשאון מאופק, לאחר מכן הר של עשן התרומם לפני החלון, הסתיר את אור היום הברלינאי הלבן, היטשטש לאיטו, ואז שוב נראתה מניפת המסילה המצטמצמת במרחק, בין קירותיהם העורפיים השחורים של הבתים הכמו חתוכים, ומעל כל זה עמדו שמיים חיוורים, כמו חלב שקדים.

היה לגאנין קל יותר לו היה מתגורר בצד השני של המסדרון, בחדרו של פודטיאגין, בחדרה של קלרה או בחדרם של הרקדנים; החלונות שם פנו לרחוב המשעמם שלרוחבו היה תלוי אמנם גשר לרכבות, אבל לא היו בו המרחקים המפתים החיוורים. הגשר הזה היה המשכה של המסילה שנראתה בחלונו של גאנין, וגאנין מעולם לא הצליח להיפטר מההרגשה שכל רכבת עוברת, בלתי נראית, דרך הבניין עצמו: הנה היא נכנסה מהצד ההוא, שאון הרפאים שלה מנענע את הקיר, הנה היא מתקדמת בדחיפוֹת על גבי השטיח הישן, נוגעת בכוס שעל הכיור, יוצאת לבסוף בצלצול קר מהחלון — ומייד צומח מעבר לזגוגית ענן עשן, וצונח, ואז נראית הרכבת העירונית שהבניין הקיא: קרונות בצבע זית דהוי עם פטמות כלבה כהות לאורך הגגות, והקטר הגוץ, המחובר בקצה הלא־נכון, מושך את הקרונות אל המרחקים הלבנים בין הקירות הסומים, ששְחור הפיח שלהם התקלף פה ושם, ופרסקאות של פרסומות שהתיישנו ממלאות אותו. כך חי הבניין כולו ברוח הפרצים המסילתית.

"לצאת מכאן כבר," התמתח גאנין בדכדוך, ומייד קטע את עצמו: אבל מה לעשות עם לודמילה? הצחיק אותו שהוא נעשה כה רכרוכי. בעברו (כשהוא הלך על הידיים או קפץ מעל חמישה כיסאות) הוא ידע לא רק לשלוט, אלא אף לשחק בכוח הרצון שלו. יצא לו, פעמים, להכריח את עצמו לקום מהמיטה באמצע הלילה, כדי לצאת לרחוב ולזרוק בדל סיגריה לתיבת הדואר. ואילו כעת הוא לא הצליח לומר לאישה שאינו אוהב אותה יותר. לפני יומיים היא ישבה אצלו חמש שעות; אתמול, ביום ראשון, הוא בילה עימה יום שלם באגמים מחוץ לברלין, לא הצליח לסרב להצעת הנסיעה המטופשת הזאת. כעת הכול הגעיל אותו בלודמילה: מחלפותיה הצהובות המסופרות על פי צו האופנה, שני שבילי שערות כהות שלא גולחו על העורף הצר מאחור, הגוון הכהה הענוג של עפעפיה, ובעיקר שפתיה המשוחות באודם עד כדי ברק סגול. הוא נגעל והשתעמם כשהיא התלבשה אחרי קרב האהבים המכני, צמצמה את עיניה, מה שמייד שיווה לעיניה מראה פרוותי בלתי נעים, ואמרה: "אתה יודע, אני כל כך רגישה שבשנייה שתאהב אותי פחות, אשים לב טוב מאוד." גאנין לא ענה, הסתובב אל החלון, שם צמחה חומת העשן הלבנה, ואז היא צחקקה לתוך אפה וקראה לו בלחשוש עמום: "נו, בוא הנה..." אז היה מתחשק לו למתוח את זרועותיו עד פכירת סחוס מתוקה ועצובה, ולומר לה בשלווה: "הסתלקי, חביבתי, היי שלום." במקום זאת הוא חייך ורכן אליה. היא טיילה בציפורניה החדות, כמו מלאכותיות, על גבי חזהו ושרבבה שפתיים, מצמצה בריסי פחם, הציגה בדמיונה תפקיד של ילדה נעלבת, מרקיזה קפריזית. הוא הריח את הבושם שלה, שריחו היה מרושל, לא טרי, זקן, אף על פי שהיא עצמה הייתה בת עשרים וחמש בלבד. הוא נגע בשפתיו במצחה הקטן, החמים, ואז היא הייתה שוכחת את הכול — את השקרים שלה, שאותם גררה אחריה לכל מקום, כמו את ריח הבושם, שקרים של מילים ילדותיות, של רגשות מעודנים, של סחלבים כלשהם שכביכול יש לה תשוקה אליהם, כל מיני אדגרים פו ובודלרים שהיא מעולם לא קראה, שוכחת את כל אותם דברים שנועדו להקסים, גם את צבע השיער הצהוב האופנתי, גם את הפודרה השחמחמה, גם את גרבוני המשי בצבע חזירון — ונצמדת לגאנין בכל גופה החלש, העלוב, הבלתי נחוץ לו, ומשליכה את ראשה לאחור.

ויחד עם עצב ובושה בעצמו, הוא הרגיש איך הרוך חסר התכלית — החמימות הנוגה שנשארה במקום שבו חמקה פעם אהבה חולפת מאוד — מאלץ אותו להיצמד ללא תשוקה לגומי הארגמני של שפתיה הנענות, אבל הרוך הזה לא האפיל על הקול השלו והלעגני, שיעץ לו: "ומה אם אשליך אותה ברגע זה ממש?"

הוא נאנח והביט בחיוך שקט בפניה המורמות ולא הצליח להשיב לה דבר, כשהיא לפתה את כתפיו, ובקול נידף כלשהו — לא אותו לחש מהאף מקודם — התחננה, עפה כולה אל תוך המילים: "תגיד לי כבר — אתה אוהב אותי?" אבל כששמה לב למשהו בפניו — צל מוכּר, קשיחות בלתי מכוונת — היא שוב נזכרה שהיא צריכה להקסים — ברגישות, בבושם, בשירה — וחזרה להעמיד פנים, פעם פני ילדה מסכנה ופעם פני קורטיזנה מעודנת. וגאנין שוב השתעמם, הוא צעד לאורך החדר מהחלון אל הדלת ובחזרה, פיהק עד דמעות, והיא צפתה בו מהצד בראי תוך חבישת מגבעתה.

המשך העלילה בספר המלא