מיניות בלב פתוח

פתח דבר

כבר יותר משלושים שנה אני מטפלת מינית וזוגית, וכעשרים שנה מטפלת מוסמכת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ולפסיכותרפיה גופנית. כל תחום שכזה נלמד באהבה, בסקרנות ובאדיקות ונשזר בתחום שקדם לו. שנות הלמידה והעבודה הרבות מזכירות לי לעיתים עבודת אריגה בנול. תהליך הכנת השתי וערב ארוך ומונוטוני. זוהי עבודת נשים בעיקרה. הן שטוות חוטים לאורך ולרוחב ומותחות אותם במידה הראויה; לא מתוח מדי, שלא ייקרע, ולא רופף מדי, שלא ייווצרו גלים. שתי וערב זה הוא התשתית שעליה, ורק לאחר זמן רב, הן תתחלנה לארוג. עוד זמן רב יעבור עד שיהיה אפשר לראות את המרבד הארוג.

במשך כל שנות עבודתי אני פוגשת זוגות ויחידים, ומדריכה אנשי מקצוע רבים, ביחידים ובקבוצות. באמצעות העבודה אני נחשפת לכלל הטבע האנושי, לכלל המורכבות העמוקה שבלהיות אדם ובלהיות זוג. משימתי היא לעזור לזוגות להישאר יחד, במקרה שהם מצליחים להחזיק חברות ומיניות, אך בה בעת נפרדות. המשימה הזו נראית לעיתים כבלתי אפשרית. לעיתים מתקיימים רק חלקים מהמכלול — רק החברות, רק המין, רק מנגנון ההישרדות השומר על הבית, הכביסות, הבישולים, המשכנתא. המשימה הקשה ביותר היא להחזיק את כל המכלול הזה לאורך שנות נישואין רבות בשמחה, בתשוקה וללא שהעצמי של כל אחד מבני הזוג ילך לאיבוד בתוך הקשר. עם השינויים שהגיל ונסיבות החיים מזמנים לנו, כמו להטוטנים המלהטטים בכדורים, הצורך באיזון ובקשב לקצב אינו פוסק.

ערב אחד ישבתי בסלון ביתי והרהרתי בסוגיית המרחק בין הסלון לחדר המיטות. הרהרתי בסוגיה בהיבטים של קרבה אינטימית, בהיבטים של הבדלי מגדר במרחב ושל התייחסות סובייקטיבית של כל בן זוג לקשר. עד כמה גדול המרחק, הרהרתי. תוך כדי הרהור שאל אותי בן זוגי על מה אני חושבת ושיתפתי אותו.

"אין בעיה, חכי רגע". הוא הלך והביא מטר רץ, ביקש שאחזיק צד אחד ומדד עד חדר השינה. "8.3 מטר בין הסלון לחדר השינה", הוא אמר. אולם המרחק הפיזי בין החדרים בבית הפרטי שלנו עדיין אינו מספר דבר על המרחק הזוגי והרגשי. המרחק הפיזי בין הסלון לחדר השינה קבוע ויציב שנים רבות. המרחק הזוגי־נפשי משתנה נוכח תקופות, נסיבות חיים וצרכים של כל אחד מאיתנו. הרי מרחק רגשי בין שני בני זוג אינו מדיד וזהה.

מטפלים מיניים וזוגיים חווים קושי. אנחנו נדרשים להחזקה כפולה, הן בזוגיותנו הפרטית והן בחיי מטופלינו. עלינו להכיר היכרות עמוקה גם את מיניותנו האישית, את עולם הפנטזיות המיניות שלנו, את יחסי המין שלנו. חשוב שנעשה היכרות עם גופנו ועם נפשנו דרך קבע, שנבין איזה חלק מהתסכול ומהמתח המיני שאנחנו חשים היום קשור אלינו ואל בני זוגנו, ואיזה חלק קשור לתחושות ש"מפקידים" בידינו. איך שומרים על מיניות טובה לאחר ימי עבודה ארוכים, בתוך אינטנסיביות החיים? הרי המיניות היא הברומטר של הזוגיות, של החיים.

אני עסוקה בשאלת הקשר ההדוק בין חיי הזוגיות והמיניות של המטפל, אשר נשארים סמויים מן העין בחדר הטיפולים, ובין חיי הזוגיות והמיניות של המטופלים, שהם הנושא המדובר. האם יש קשר ישיר והדוק? האם אדע לטפל בהם אם יחסי המין ביני ובין בן זוגי טובים? האם אדע לטפל בהם אם רע לי ובוגדים בי? או שמא יש קשר הפוך — ככל שקשה לי יותר במיניות ובזוגיות בבית, כך הלב שלי פתוח וכואב יותר, ואני פנויה יותר לקשיים ומחוברת יותר לחסכים? או שכלל אין קשרים כאלה, מסודרים וברורים כל כך, ועלינו המטפלים להתמודד עם השאלה הפתוחה לכל אורך התהליך.

משאבי נפש וידע רבים מגויסים למלאכת הטיפול, להגעה ליום עבודה כשבבית מתקיים מתח עם בן הזוג, לכניסה עם תחושות התרוקנות ותסכול לתוך חייהם של זוגות רבים שחיכו כל השבוע לשעה הזאת. או להפך, להגעה ליום עבודה בתקופה מחוברת, יצרית ומלאת חיות וחיוניות, בלי לצבוע בוורוד את חיי המטופלים. זהו בעיניי מעשה יצירה.

אני מאמינה שמטופליי ומודרכיי יודעים, גם אם אינם מודעים לכך, שהתשוקה נמצאת בכולנו. היא אינה תלויה במשקל, במידת מכנסיים ובגודל חזייה. היא מוטענת ונכבית ממשתנים רבים, ולכן לכולנו היכולת לאבד אותה ולמצוא אותה מחדש אם רק נסכים להקשיב לצרכינו ולצורכי בן זוגנו.

גיבורת ספרה המלא דמיון של לאונורה קרינגטון "קרן השמע" בטוחה כי כל בני משפחתה נהנים מחברתה עד שיום אחד היא מקבלת מחברתה קרן שמע, המסייעת לה לשמוע כל דבר, גם סודות ולחשים. "הקרן הנפלאה הזאת עומדת לשנות את חייך" (קרינגטון, 2021), אומרת לה חברתה. ואכן מה שהיא שומעת מטלטל את עולמה. פתאום מתברר לה שבני משפחתה מתכננים לגרש אותה ולרשת אותה, שהעולם אינו פסטורלי כשחשבה. משכך היא מתלבטת אם למסור את קרן השמע או להשאירה ברשותה, ולבסוף מבינה שממילא לא תוכל לשכוח מה שכבר שמעה.

כך גם בעולמו של המטפל אשר רכש לעצמו "קרנות שמע" רבות, שבעזרתן הוא שומע סודות ושקרים, לחשים ופחדים, כמיהות ותשוקות. דרך ההקשבה העמוקה לאובדניו של האחר, לכאביו, דרך המאמץ לחפש איתו את התשוקה שהסתתרה, אנחנו חוזרים ומוצאים גם את זו שלנו. התשוקה שלא לשמוע על בגידות, כאבים, תשוקות אפלות, נאבקת עם הצמא הרב לשמוע, להכיר, להסתקרן נוכח מרחבי האחר. כך כל יום בקליניקה.

כדי להיות בתוך הבית ולהמס את הבית שבינינו, אנחנו בודקים: האם הסתכלנו זה לזה בעיניים לאחרונה? האם הסתכלנו בפנינו בעיניים טובות לאחרונה? האם לחשנו לאחרונה מילה חמה, מפתה, יצרית באוזנם של בני זוגנו? אם נבדוק, נגלה שלרוב אנחנו שוכחים לעשות זאת; שאלה פעולות שהן פשוטות ומורכבות כאחד.

בספר זה אחשוף את הקוראים לעבודתי הטיפולית, ואשלב בו חלקי סיפורים, הוראה ועבודה טיפולית. טיפול מיני הוא בעיניי התחום האינטימי ביותר מבין תחומי הטיפול בנפש. עם כל גלד שמורם, מתעצמות דרגות האינטימיות בחדר, ואני מקווה שכך יקרה גם בתהליך הקריאה.

הספר כתוב וערוך כך שזהות המטופלים, המודרכים והתלמידים מוגנת, אך זהותי חשופה. זהו מערך מאתגר עבורי, והוא עומד כהיפוך גמור לשנות האימון הרבות כמטפלת בגישה הפסיכודינמית: חשיפה של אמונות, עמדות, ערכים והתנסויות, ללא התפשטות והתערטלות.

אני מקווה שתרומתו של הספר תתבטא דרך "קרנות השמע". שנוכל להקשיב לנאמר ולמרומז, לפשוט ולסבוך. שנשמע את בני זוגנו, שבמעשה יצירה נבדוק יחד את המרחק בין הסלון לחדר השינה ושנצליח להכניס אור למרחבים הללו. שתוכנו יהיה רצוף אהבה.

1
בראשית הייתה מיניות

מיניות מעסיקה אותנו ללא הרף. היא תעלומה וכתב חידה; היא מרתקת, מושכת ומפחידה. היא נמצאת בכל מקום, בכל גיל ובכל תרבות. עלינו רק להסכים להתבונן באמת ואז נראה אותה בתוכנו, בבית שלנו, בהתבגרות שלנו. אנחנו נולדים מיניים ומתים מיניים, מתביישים ומתגאים במיניותנו במשך שנות חיינו.

בתחילת דרכי המקצועית האמנתי לתומי שעם השנים ועם הקִדמה, לא תישאר לנו, המטפלים המיניים, עבודה. הנחתי שאנשים יתביישו פחות ופחות ויוכלו לממש את מיניותם ביתר חופשיות. גם האמנתי שעם הזמן יהיו נשים וגברים אחראיים באופן דומה למיניותם, לרצון במין, ליוזמה שלו ולהנאה ממנו. אולם ככל שנוקפות השנים מתבהר לי שהמיניות תמשיך להעסיק אותנו, לגדוש אותנו במתחים, בהסתרה ובקונפליקטים על אף מהפכות חברתיות ותרבותיות. תינוקות נוגעים לעצמם באינסטינקטיביות בפין ובפות מראשית חייהם. הם לומדים שזה מענג, מרגיע ונעים. פרויד קרא לתופעה הזו: "פעילות אוטו־ארוטית", והסביר כי הדחפים המיניים אינם מאורגנים ומחפשים סיפוק ללא תלות זה בזה (פרויד, 2002). ילדים נוגעים באיברי המין שלהם לעיתים כדי להירגע ולעיתים כדי להירדם, והפעילות הזו ממשיכה לאורך החיים ולעיתים עד סופם.

כאשר מתבגרים, החשק המיני מתחיל להיות משויך למישהו ולמישהי. השנים שבהן ילדים נוהגים להכחיש משיכה מינית וטוענים כי "נשיקה זה איכס" עוברות במהרה, והחיפוש אחר הזולת המושך והאוהב מתחיל ללוות את חיינו. גם אם מצאנו את האחר המושך ויש לנו מערכת יחסים איתו, נמשיך לחפש איתו ודרכו את הדרך להרגיש מיניים ורצויים. כך גם בזקנה; בתי אבות מלאים יצרים לא פחות מבתי ספר. אי לכך היה אפשר לצפות שנבשיל ונקבל את העובדה שהצרכים המיניים שלנו הם חלק אינהרנטי מחיינו, שנלמד לחיות איתם וליהנות מהם. אך לא כך היא.

המיניות לסוגיה היא תוצר חברתי והיסטורי, טען פוקו, לדבריו המיניות שייכת לתרבות המודרנית ולא לטבע האנושי (פוקו, 2008). אם יש אפוא לכל אחד מאיתנו אמת חבויה, פרטית ואותנטית, הנוגעת למיניותו, יש לזכור כי אמת זו הופנמה על ידי מנגנונים חברתיים.

כבר בראשית החיים נוצרת "הסצנה הראשונית", ואנחנו מקבלים מושג מופשט, קולטים לראשונה שהורינו הם גם זוג מיני ולא נוצרו עבורנו בלבד. הילד שהבשיל לסצנה הראשונית לא בהכרח ראה את הוריו מקיימים יחסי מין, אך הוא מדמיין זאת בתוכו. עם ההבשלה של הילד, הוא מבין שהוריו אינם קיימים אך ורק כדי לשרתו, אלא שיש להם חיים זוגיים ומיניים גם בלעדיו, ושכך הוא נוצר. כך מתגבשת אט־אט הזהות המינית שלו בצורה תקינה, כשהסצנה הראשונית מתגבשת כראוי, מחוץ לעיניו. אם עמד בכך, הוא ידע באינטואיציה ובעור שמגע מלטף ועוטף עתיד להיות גם מגע מעורר ומיני.

כאשר אבני היסוד בנפש מושתתות על מיניות, על מגע מנחם ורך, עוטף ומעורר, הילד יגדל ויהיה סקרן לגבי השותפים הזוגיים והמיניים בחייו. הגוף זוכר, ללא קשר לשנים שעברו, איזה סוג ואיזו עוצמה של מגע הוא אוהב, מה נעים וטוב לו. בכל תקופת חיים יתורגם זיכרון המגע אחרת. בגיל צעיר תהיה הכמיהה להחזיק יד לילדה אהובה, ובתוך הכמיהה ליד המחזיקה יגולמו כל האהבה והמיניות. בתיכון ובצבא יתורגם המגע לתקווה ליחסי מין ראשונים ולמשאלה לא להיבהל אם לא מתפקדים כראוי. אחרי הגירושין או ההתאלמנות תהיה המשאלה לגשש אחר ריח גוף חדש, אחר עוצמת מגע לא מוכרת ולבחון אם תאי הגוף מקבלים זאת באהבה. ובגילים מאוחרים יותר תהיה המשאלה לסלוח לאיברים שהאטו את קצבם, ולא לוותר על מגע רך ומלטף.

זיכרונות המגע הראשוני נשמרים בתאי הגוף. כמו מאובנים אשר נשמרו על סלע שנים רבות, כך גם זיכרונות של מגע נשמרים בגוף. במשך כל חיינו נחפש את רישומי המגע, את ריח העור שנצרב בתודעה, את היד החמה. כך גם נזכור את המשפטים הקשורים במגע ובמיניות שספגנו במשך השנים.

זהר עלתה במדרגות. לרגע הרימה את ראשה ונדהמה. מולה ירד במדרגות בחור צעיר, נמרץ, וחיוך ענקי עיטר את פניו. "חיוך אמיתי", חשבה לעצמה, וואו! היא לא הייתה בטוחה שהיא מכירה חיוך שכזה — מלא, רחב, בוטח בעצמו, לא מסתיר, לא מכווץ. בלי שהרגישה נעצה בו עיניים זמן רב מן המנומס, והוא המשיך להתבונן בה ולחייך אליה.

זה לא מכבר הגיעה לעיר הזרה הזו ועדיין לא חשה ביטחון; ביטחון שיש למי שצועד במקום מוכר, שדעתו יכולה להיות מוסחת ושרגליו נושאות אותו ללא מאמץ. היא התפעלה מהשפעת מזג האוויר על נשימתה, על התרחבות בית החזה, על תווי פניה ובעיקר על כך שהכיווץ שבין הגבות נרגע במקצת. "נדמה לי שיהיה לי טוב כאן", לחשה לעצמה. ואז הסמיקה וחשבה: "רק שלא יראו בחורה חדשה שמדברת אל עצמה במדרגות במרכז העיר". היא הרגישה את המאמץ ברגליים, בעיקר בברכיים. אמנם הייתה צעירה ונמרצת, אבל המדרגות התלולות הכבידו עליה. התיק הכבד על הגב לא הוסיף, והיא נזכרה שכבר מזמן לא שתתה משהו.

"שלום", הוא אמר והמשיך לרדת. "שלום", היא אמרה והמשיכה לעלות. וזהו. משהו בתוכה השתנה. משהו פיזי, בכלל לא מוכר ולא מובן. כבר הכירה שרפה פיזית של התאהבות. אבל כאן לא הייתה שרפה. מעין אש נעימה של מדורה קטנה, ללא גיצים רושפים, ללא להבות מאיימות, פשטה בה. חום בגוף, במרכז הבטן, במפשעה; חם, נעים ומחייך. מה זה? חוויה כה חדשה ומרגשת. והגוף המשיך להתחמם. נזכרה בטאבונים, במים חמים במקלחת בחורף, בסדין חימום.

רמי ירד במדרגות בעיר מגוריו. הוא עיַיף מהעיר הזו, מאנשיה. כל אחד מתערב ומחנך את השני, מכיר את השושלת המשפחתית שלך ובטוח שזה מקנה לו זכויות יתר. הוא כמה למרחבים, למקום חדש שבו לא טופחים לך על השכם בלי רשות, שבו לא נוגעים בבטן של כל אישה בהיריון. הוא כמה לשחרור מהעיסוק האינטנסיבי כל כך בבית, בניקיון, בבישול. הוא חש שגופו דרוך, שנקבוביות עורו ספוגות בריח חומרי הניקוי שבבית, שבגדיו מגרדים מריבוי הכביסות, שהרשות לטפוח, לשים יד, לגעור, לנזוף באה במקום החיבוק החם, החסר כל כך.

לעיתים ביקש מאימו לספר לו שוב ושוב איך היה קשור על גבה עד שנולד אחיו. כך היה נהוג פעם. הוא אהב לדמיין את החום העדין, הלא פולשני, הספוג בריחות של טבע ומרחבים. כשעצם את עיניו ממש חש בתוך גופו את הקצביות של התנועה על גבה, את ההתכופפויות עימה כשעבדה בשדה, את הקצב המתמתן כשסחבה דלי מים מהמעיין. רמי היה בטוח שהשנה הזו על גבה העניקה לו את רוב מה שהיה צריך. הכול נספג בו; קצב תנועותיה כאשר סחבה את הדלי, ההתנדנדויות של גופה בשביל מהמעיין אל הבית. העצירות בדרך לשאיפת אוויר, רגישותה כלפי כל גרגור שלו, הסתובבותה אליו ומגע ידה המלטפת על ראשו. כמה אהב כנראה את השנה הזו. מה עוד אדם צריך בשביל לסמוך על עצמו, להתהלך בביטחון בעולם ולאהוב את גופו?

אז מדוע הוא חש עכשיו חוסר שקט? היכן הרוגע הידוע בגוף? האם הבדידות היא שגרמה לכך? הדחיסות בבית עם הוריו ואחיו? הכמיהה לערסול?

עשרים שנה קודם לכן נולדה זהר בניתוח קיסרי קשה. ניתוח בהול, מבהיל. עד היום העדות לו חקוקה בבטן אימה: צלקת ארוכה ורחבה לאורך הבטן. לא כמו הצלקת הקטנטנה בשיפולי הבטן שעושים היום. אימא תמיד אמרה לה שהצלקת הקשה והבולטת אינה חשובה, כי בזכותה היא נולדה. היא סיפרה שמייד אחרי הניתוח נלקחה זהר למחלקת תינוקות וטופלה שם. פעמים רבות סיפרה לה זאת, וזהר הרחיקה מעליה את הסיפור, הרגישה שסיפורי הכאב והחרדה שבלידה יציפו אותה בחשש שירתיע אותה מללדת.

בבית, במגירה נסתרת, הייתה תמונה של אימה ושלה. בתמונה אימא מיניקה אותה, וראשה הקטן מבצבץ מתוך שד ענקי. התמונה הזאת תמיד הביכה אותה. השד העצום הזכיר לה ששדיה שלה קטנים. היא חשה ששדיים גדולים עשויים להעיד על יחסי מין. זה הביך אותה. אימה נראתה לה מוכרת וזרה בו־זמנית. מה היה בה שנדמה לה לא מוכר?

זהר גדלה על סיפורים נהדרים על התינוקת שהייתה. כמה נהנו ללטף אותה, לחבק אותה, לשים אותה על הברכיים ולערסל. היה לה ברור שהייתה אהובה ומטופלת. מדי פעם בצבץ זיכרון של ערסול ומגע חם ומתמשך. היא הייתה תינוקת נוחה וקלה לגידול, כך אמרה לה אימה. איזה כיף להיות כזו, לסמוך על אהבת הסביבה. כך למדה עם השנים לסמוך על חוכמת הגוף, להקשיב לניואנסים שבו. כשמישהו אמר לה משהו, הקשיבה בגוף, דרכו ידעה אם היא מאמינה לו. הכול נספג בה. היה לה ביטחון בגופה; הוא היה מעין "מכונת אמת", והיא הקשיבה לו.

ב"מכונת האמת" למדה שריח זיעה חריף מעיד על מתח וחרדה, שעין "קופצת" מעידה על מתח ועייפות, שיד מזיעה מעידה על מבוכה, שיש חמישים גוונים של חיוך, ולא כל אחד מהם נעים. רק כשבגרה הבינה שהיא יודעת לזהות את הסימנים הללו ולהיעזר בהם. לפני כן פשוט ידעה.

כשהתחילה גן חובה, אמרו לה הוריה שהיא כבר גדולה ועצמאית, ואין יותר צורך בחיבוק ובידיים. והיא למדה לסמוך על תחושותיה; למדה למשל שלנוכח שקר, הבטן הפנימית שלה מתקשחת, ננעלת ומתמלאת בקור. בגיל ההתבגרות אהבה להתחבק, להתנשק, אבל במידה. מהי המידה? כשהגוף עוצר אז מספיק. גופה התחיל לעמוד על המשמר. אותה בטן מתמלאת בתחושות קור, ואלה מלוות לעיתים בכיווץ בגוף וגם בכיווץ בנשימה; שלא ירמו אותו, שלא יגזימו. המידתיות הייתה שם המשחק. כמה סלדה מכך וכמה הכירה את התחושה שגופה בולם ועוצר "שלא יגזים".

החיוך של היורד במדרגות היה אחר. היא קלטה במהירות את אינסופיות הרוך והטוב. כאילו מגע לא מפחיד ולא מכווץ, כאילו אין צורך במידה. איך מגדלים אדם לחייך עד אינסוף? כשהייתה קטנה ומשהו הציק לה, הייתה פונה לספרים. תקופות ממושכות סבלה מדלקות בשתן. כמה אהבה אז לקרוא. הייתה שוכבת במיטה על הצד, יד מתחת לראש ורגל באוויר. למדה שככה נוח לה מאוד והיא גם לא נרדמת. ספרים שלמים קראה כך. כשצללה לחייהם של גיבורי הספרים, שכחה מכאב הדלקת ומתחושת השרפה בנרתיק. הבינה שעדיף למצוא תנוחה שבה הכאב יורגש פחות ולא להכביד על ההורים בתלונות.

עם השנים התרגלה להעביר כאב בקריאה, בלמידה. הגוף נענה לה. היא הייתה חזקה, בריאה ומחושלת. ניהלה את עצמה כיחידה אוטונומית במרחב המשפחתי, נהגה לא להטריח, לא לשתף, לצלול לספרים, וכולם שיתפו פעולה. לעיתים רחוקות חשה צביטה ומחנק בגרון כשראתה בבתי חברות חיבוקים וליטופים. אבל היא למדה לתת לזה הסברים שהרחיקו ממנה את המחנק והכיווץ. "הם מגזימים", "אין להם מה לעשות?" "מי שחושב ולומד לא מבזבז זמן על שטויות". היא חשה כמיהה עזה לחיבוקים כאלו, לליטופים, זיהתה שכאשר עולה הכמיהה, היא משתיקה אותה כמעט מייד, "נועלת" אותה במעין מגירה דמיונית ומסבירה לעצמה הסברים. שוב ושוב נזכרה במשפט של אביה: חלשים לא שורדים. למה התכוון? הוא סיפר לה איך עבד בסלילת כבישים, בנה את הארץ, חש ביבלות מתנפחות בכפות ידיו, באגלי הזיעה ניגרים במורד גבו, בגב התפוס, בשלפוחיות ברגליים, אבל לא העז להפסיק לעבוד; לגרוף ולפזר אספלט, לגרוף ולפזר. "למה חלשים לא שורדים, אבא?" אבא לא ממש ענה, אבל זהר קלטה בעיניו מבט מרוחק, שנע למחוזות אחרים. היא הבינה שאבא נזכר עכשיו באלו שלא שרדו, ושלה אין כניסה לשם, שאבא הרחיק את התחושות הקשות בגוף לטובת המשימה. האם זה מה שגם היא עושה כשהדלקת מגיעה? מרחיקה תחושות? "סוללת ספרים" במקום כבישים?

כשרמי הרגיש כאב בילדותו, היה ניגש לאימא ונשכב על בטנה. אימא הייתה מרימה את חולצתו ומורחת עראק על בטנו בתנועות עיסוי. הריח החם והמוכר היה מתפשט לו בגוף. העיסוי במגע ידיה החמימות של אימו, הקצב המותאם לנשימותיו, לחישותיה אליו. היה נעים וטוב, ומלמולי השיר שאימא זמזמה נמהלו בתנועות הסיבוב של היד. כמה אהב את העיסוי בעראק. רק כשבגר קלט שזה היה ממש עיסוי חושני, נבהל בדיעבד, האם חש אי־פעם זקפה במהלך העיסוי? המחשבה הביכה אותו כל כך שנהג ל"נעול" אותה ולהתייחס לעיסוי כאל "ביקור רופא". לא הרשה לעצמו להתלונן על כאב לעיתים תכופות, ובתוכו כמה לתחושה ההיא, כי ידע כמה אימא עסוקה. הוא למד לפנות אליה רק כשהיה בטוח שלא ייתקל בדחייה. גם לא אהב לשמוע את לעגה של אחותו הגדולה: "אתה כבר כמעט גבר, שאשתך תעשה לך ככה". הוא קלט שיש גיל שבו הטוב והרוך האלה נפסקים, ואם יתמזל מזלו, יחליף ידיים. אבל איפה ימצא אישה שגם תדע לגעת בגופו ברוך כזה וגם תאפשר לו מרחבים לכנפיים דמיוניות? כל אימת שהקשיב סיפרה לו אימא על כפר נעוריה בארץ הרחוקה. שם בכל בוקר ירדו הנשים לבאר לשאוב מים, תמיד עם ילד על הגב וסל כביסה על הראש. לא הצליח לדמיין את העוצמות הרבות והמאמץ שהיה לכוד בגופה של אימו. איך סחבה אותו, סל כביסה ודלי מים, וכל זאת בשמש הקופחת? והוא מתקשה להסתדר עם כאב בטן קטן? העונג בגופו התערבב עם תחושה שהוא מפונק וגוזל את המנוחה של אימא.

מראש המדרגות קלט תנועת גוף מעניינת. קלט שהוא אינו מכיר אותה, שהיא חדשה. עולה במדרגות, תיק כבד על הגב, בבגדים אחרים, צבעוניים, מתנפנפים; סקרנות טרייה בעיניים ומבט חושש. מבט שאינו חודר את העור ופולש, מבט שונה מהרגיל. מבט שיש בו אחרות, חוכמה וביישנות.

ליבו החיש את פעימותיו. ברגע אחד חש את חום העראק בבטנו. משהו בעבע בו ועלה לפנים, וחיוך ענקי ננסך עליהם. מאין החיוך הזה שלו? כך היה רואה מאחורי הגב של אימו, כשהתכנסה עם כל הנשים לפטפט ליד הטאבון השכונתי. אימו והשכנות נהגו לעצור קצת להסתודד, לרכל, קצת לקשקש, קצת לנוח מעבודות היום. הוא זכר חיוכים וצחוקים שהיו שמורים רק לשם. הם נצרבו בתוכו כמו שמש גדולה. ועכשיו נבע ממנו חיוך שכזה, "החיוך של אימא".

חדר האמבטיה בביתה של זהר היה מקום של שיחות. מי שהתקלח והסתבן, הזמין את שאר בני הבית לשוחח עימו. בילדותה נראה לה הדבר טבעי ביותר. הגוף האנושי נתפס כניטרלי, כפשוט, כמרחב של צורות. מגיל צעיר התרגלו עיניה לראות את שדי אימה העצומים. העין התרגלה לראות את אחוריו של אביה. הוריה נהגו להיכנס כאשר התרחצה, לקחת דבר מה, לשאול, לדבר, להתבונן. עוד בטרם קיבלה את המחזור החודשי הרגישה שלא נעים לה שמסתכלים עליה כשהיא ערומה, שמתפרצים לחדר האמבטיה בלי לדפוק על הדלת. חשה חודרנות במבט סוקר וסקרן על גופה המתפתח. פעולות הרחצה והסיבון החלו להיתפס בעיניה פרטיות ומוצפנות. לכן דרשה מנעול לדלת. בני הבית הגיבו בתדהמה: "מה יש לך להסתיר? כשבנינו את הארץ אמרנו תודה אם היו בכלל מים במקלחת". היא לא ידעה מה יש לה להסתיר, אך ידעה שהשאלה מכעיסה אותה, גם אם אין לה תשובה ברורה. ערב אחד נעמדה בסלון הבית ואמרה לשני הוריה: "אני לא מוכנה יותר שתיכנסו לי למקלחת. מי שצריך להגיד משהו או לקחת משהו, שיחכה". זהר הרגישה איך בית החזה שלה נוקשה, נשימתה שטוחה וכפות רגליה "נעולות". הוריה התפלאו על נחרצותה, עיקמו את פניהם, אך הפסקנות שדיברה בה, שלא כבדרך כלל, גרמה להם להסכים.

רמי ביקש בכל פעם שישאירו לו מים חמים. בבית שהיה תמיד מלא על גדותיו בילדים, אחיינים, בני דודים, מעולם לא הספיקו המים החמים בדוד. המגבות לא הספיקו להתייבש בין כביסה לכביסה. הוא חלם שיום אחד יהיה לו בית עם אישה, ששם יהיו מים חמים ומגבות יבשות לרוב. אך פעמים רבות מצא את עצמו מצטמרר אחרי המקלחת, והמגבת לחה עדיין. עם השנים פיתח עורו מעין פריחה אחרי כל מקלחת כמעט. הפריחה כיסתה בעיקר את בית החזה והגב, עקצצה ושרפה. אבא שלו ראה אותו יוצא מהמקלחת, הסתכל על הפריחה ואמר: ככה זה אצלנו הגברים במשפחה, מתרחצים ומתאדמים. הוא קיווה שבאותו בית שיבנה לא יהיה לפריחה ולגירוד מקום.

כשראה את זהר מעפילה במדרגות עלה במוחו דימוי של שניהם מתקלחים יחד בחדר מלא אדים ומגבות מגולגלות, דמיין שהעור רגוע ונינוח. הוא הסמיק, שמח שלא ראתה את צבע פניו ברגע זה.

לפני ששכבו בפעם הראשונה פחד שתתאכזב. היא, שבאה מעיר גדולה, עתירת ניסיון ודאי ויודעת מה זה מין טוב. והוא? היא קראה ספרים, ראתה הצגות, טיילה וחקרה. והוא? הוא חש מתח רב בשרירים וחשש שיאבד את זקפתו. המחשבה הבהילה אותו; הוא הבין שהוא מלחיץ את עצמו ונזכר במשפט שאמר לו חבר: "מי שאתה לא מספיק טוב בשבילה, צריכה ללכת", וחזר עליו בתוכו. כשנפגשו והיה ברור שישכבו, איבד את המילים, וזהר התגלגלה מצחוק. לרגע חשש שהיא לועגת לו, אך מייד התעשת והבין שזו דרכה לשחרר לחץ. אם שניהם לחוצים, אז הכול בסדר. הוא לא לבד.

זהר ידעה שהיא צריכה לשתף אותו בחששותיה. היא ידעה הרבה על סקס מהספרים, אבל היה לה ברור שבשעה היעודה לא יעזרו לה הספרים. היא החליטה לשתף אותו בהכול, ואם ייבהל, אז ייבהל. חברה טובה אמרה לה שהפעם הראשונה היא לא משהו, ושאם הוא יתאכזב ולא יתחשב בה, אז עדיף שילך. "אני מתה מפחד. לא רק מכך שיכאב. זה עובר. בעיקר מכך שארגיש שאנחנו זרים, שעשינו טעות ואחר כך נהיה תקועים עם הזיכרון הזה לנצח". אמרה לו.

"וואו, אף פעם לא דיברתי כל כך בגלוי עם מישהי", התרגש רמי, "זה נהדר. בואי נגיד אחד לשני את כל מה שמפחיד, טוב?" זהר נשמה עמוק. "על החיים ועל המוות", אמרה בליבה. היא שיתפה אותו בקטעים שקראה ושמהם הבינה שיכאב לה מאוד, שהדימום מגיע מייד ושאם כבר התחילו, לא יפה לעצור באמצע ולהתחרט. היא הסתכלה לו לתוך העיניים במבט חרד, מבט המבקש תשובה, אישור.

רמי נרגע, קלט בחושיו שהיא ממש חסרת ניסיון. לא רק בסקס, גם בזוגיות. הוא יעשה לה עיסוי עראק על הבטן, ככה חשב. יתריס מול אחיותיו הגדולות שגם גבר יכול לעשות לאישה. לא כמו אצלן שהאישה עושה הכול, יולדת, מכבסת, מבשלת, מתלוננת, נרדמת, והגבר מה? עובד, אבל יושב כמו אפנדי ומחכה שיעסו אותו. לא, הוא רוצה אחרת. אבל איך ירגיע אותה בלי להיות מתנשא, בלי להיות "הגבר"? לרגע נתקף היסוס. הגברים במשפחה לחששו תמיד בצחקוק על אותו אחד שלא עמד לו, שאולי היה עדיף שיעבור עיר. הוא שיתף את זהר בכך שגם הוא חושש. ממה? שלא יעמוד לו, שתתאכזב ממנו ותחזור לעיר הגדולה.

הוקל להם. אט־אט הם החלו להתחבק, להתנשק. כל אחד מהם בתורו, מבלי משים, "החליש את הלהבה" כשזו גברה. זמן רב שמרו על קרבה פיזית צמודה, על הרגעה של התשוקה, בלי להתפשט, בלי לגעת באיברי המין. תוך כדי המגע נדהמה זהר מכמה רגשות סותרים שעלו בה. הגוף הוצף בעוררות, היא חשה רטיבות גדולה מאוד בנרתיק, דופק מוגבר, רצון עצום לא להרפות ממנו, לא להפסיק. עם זאת חשה ביטחון, כאילו הכירו שנים, כאילו הוא קורא אותה ואת מחשבותיה. גם רמי נדהם ממה שקורה לו. הגוף שלו בקצה, זקפה חזקה כל כך לא הרגיש מזמן. הוא היה נבוך מעוצמתה. מי דיבר איתו אי־פעם והכין אותו לזקפה כזו ליד המיועדת? האם בכלל דיבר ברצינות ובפתיחות על הנושא עם מישהו? מה פתאום. עם החברים מהשכונה הדיבור תמיד היה דוחה ומגרה בו־זמנית. מעין צחקוקים לעגניים ותיאורי פורנו על נשים. לא נאמרה מעולם מילת אמת. גם הוא לא אמר. מה, השתגע? עם זאת, המשפט של אימא התנגן לו בראש: "כשתבוא המיועדת, אתה תדע". עם זהר יתחתן ויבנה בית, ידע.

זהר נזכרה בתיאורים של נטע חברתה על יחסי המין עם אהוד. רק עכשיו הבינה למה התכוונה נטע כשתיארה "נהרות למטה" דרך נשיקה. היא תתקשר אליה מחר ותשתף אותה. היא נזכרה בבחור הדוחה מהטיול ההוא בחטיבת ביניים, איך הצמיד אותה לקיר האכסניה שישנו בה וניסה לדחוף לה יד לתחתונים. איכס, איזה דפוק הוא היה. איזו דלקת חריפה בשלפוחית חטפה אחר כך, והוריה חשבו שזה פשוט מהלכלוך בטיול. עם רמי זה שונה כל כך.

בשנה השמינית לנישואיהם נולד תומר. אחרי שהתאוששו מהלידה גילו, כל אחד בדרכו, שחייהם השתנו. אין יותר סקס ספונטני, מתי שמתחשק, ולמי בכלל יש כוח? ההנקה מילאה את זהר בכל מה שהייתה צריכה. איזה אושר יש בפה על השד. היא יכלה להניק שעות, לא להתעניין בשום דבר נוסף. היא ידעה שרמי צודק ושהיא קצת שכחה אותו. לא קצת, הרבה. אבל למי היה כוח וחשק לחזור לסקס, כשמולה היה מונח כל האושר הזה עטוף, מחייך ומגרגר?

זהר התחילה לספור בראש את הימים שעברו מהפעם הקודמת שקיימו יחסי מין, מעין "טבלת ייאוש", כי הרי אסור לנטוש את רמי לתסכוליו. היא ידעה הכול, אבל לא הרגישה עוררות מינית וגם לא געגוע למין. כאילו הגוף היִצרי שלה ננעל או אבד, ובמקומו קם לו אך ורק גוף אימהי. אותן תחושות של עונג, רטיבות בנרתיק, הזדקרות פטמות, נראו לה עתה רחוקות מאוד, עמומות ונטולות הקשר. באחד הימים נבהלה כאשר היניקה ולפתע חשה ריגוש מיני. האם גופה השתגע? היא ידעה שזה נורמלי, קראה ושמעה על כך, אבל גם ידעה שזה מסוכן. בכל מקום קראה שכך מתחילות בגידות. מה קרה לה ששוב שכחה את הגוף וחזרה לראש? כמו בילדות. רק הגיע תומר, שלושה קילו וחצי, וזהו, כל חוויות הסקס הנפלא נמחקו. עליה לדבר על כך עם נטע, ללמוד ממנה איך הרגישה אחרי הלידה הראשונה שלה.

רמי ישן פחות ופחות רצוף בלילות. התעורר בשנייה שתומר בכה, או שדמיין מתוך שינה שהוא בוכה. הוא היה "בעל מהסרטים", כמו שאימא שלו הודיעה כשבאה לביקור. "גבר מודרני", אבא אמר. כזה שעוזר, קונה, מבשל, עושה ספונג'ה. "תיזהר", לחש לו אבא בסוף הביקור. למה הוא מתכוון? לא הרגיש בנוח לשאול. אבל הבין גם בלי לשאול. אימו הייתה מגיעה עם קופסאות אוכל של בית, עוגות ועוגיות. מצקצקת למראה המקרר המלא "מוצרים לא מבושלים", מסתכלת עליו בעיניים מלאות רחמים. ככה הוא הרגיש. הוא לא אהב את ההרגשה הזאת. מצד אחד, כעס עליה שהיא אינה רואה איזו אימא ואישה נהדרת היא זהר. מצד אחר, היה נעים לו להיות שוב "הילד על הגב" שלה. הוא גם ידע שזהר מתקשה לפספס את הצקצוקים של אימו ונעלבת בכל פעם מחדש. מה הוא עובד על עצמו? כל העסק עם הגבר המודרני נמאס לו. זהר לא מסתכלת עליו; מתעסקת רק בתומר כל היום. עושה לו טובה שהיא שוכבת איתו. הוא יודע שהיא לא שם ברוחה, ששניהם עושים הצגה שהכול כרגיל. אין להם כוח לפתוח את זה ולדבר. נמאס לו רק לרצות כל הזמן ולהידחות. אולי זאת לא רק בעיית כוח, אלא פחד מה יקרה אם ידברו. איפה המבט הביישני והמיוחד שניבט אליו מהמדרגות הרחוקות? בקושי עבר עשור והמבט קהה. איפה החיוך הממס שלו כשראה אותה לראשונה? שניהם צברו מרירות.

המשך הפרק בספר במלא