הקדמה
בעקבות אירועי שבעה באוקטובר
בימים שבהם עמד הספר לרדת לדפוס פערה המציאות לוע שחור ובלעה אותנו לתוך אירועי שבעה באוקטובר. כ-3000 מחבלים חדרו ליישובי עוטף עזה וטבחו בתינוקות, בילדים, במבוגרים ובזקנים. כ-1,200 בני אדם נרצחו וכ-250 נחטפו לעזה. טבח זה, שלא ידענו כמותו, הוא מופע אימים גולמי של יצר המוות. למולו התרחשה התפרצות אזרחית חסרת תקדים של התנדבות וסיוע. מסקר שנערך בשבוע השלישי למלחמה עלה שכל אחד משני ישראלים בוגרים מתנדב — האחד מכבס בגדים של מפונה משדרות, האחרת מטפלת בשיאצו בקשישה במלון מפונים בים המלח וכן הלאה. יצר החיים במלוא עוזו שטף את הארץ בנחילים של אהבה, טוב ונתינה, מבקש להשיב מלחמה שערה כנגד אכזריותו חסרת התקדים של יצר המוות.
מלחמות יצרים אינן מתרחשות אפוא רק בין דפי הספרות ועל ספת הפסיכואנליזה. הן מתרחשות בכל מישור בחיינו. כך כעת, וכך היה תמיד. כל אחד מאיתנו מופקד על האיזון בין היצרים הללו בתוכו ובעולמו. אני רוצה לראות בספר זה חלק מן המאמץ האנושי לדעת את עצמנו כדי שנשכיל למתן את כוחות ההרס וגם כדי שנזכור כי תמיד, גם כעת, מתקיימים גם המוסרי, היפה, הטוב והנכון ובכוחנו להעצים את נוכחותם בעולמנו.
פתח דבר
המתח הקיומי בין העמדה המסרבת למציאות ובין העמדה המסכינה עם המציאות
לא חלפו דקות רבות מרגע שהגיחה בתי הבכורה מן הרחם לאוויר העולם, וכבר הרימה את ראשה הזערורי, עיניה עודן עצומות למחצה, וחיפשה שד לינוק ממנו. נמלאתי פליאה, לא רק מול נס הבריאה, כי אם גם נוכח הבנת הגוף־נפש כי החלב הנחוץ לקיומה נמצא אי־שם בחוץ, בגופי שלי. זערורית ותלויה כל כך, וכבר יוצאת למסע לסיפוק צרכיה, ולא פחות חשוב, למסע של חיבורים אנושיים. רגע קדום זה יהיה צרוב בה כתמונת יסוד בכל קשר בשארית חייה — שלעולם תהיה בו תערובת של כמיהה וחשש.
מרגע הלידה ואילך הנפש האנושית מצויה במאבק יצרי רב־פנים, שספר זה ישרטט את תוויהם. ביסודו נמצא המאבק בין דחף החיים לדחף המוות, שאותו ניסח פרויד לראשונה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אנו נעים בין שתי עמדות קיומיות. עמדה אחת המסרבת למציאות חיינו,1 הכוללים כאב, חסר ומוות. העמדה השנייה, המסכינה עם המציאות2, על מורכבותה, מכאוביה וחסדיה. תחת שלטונה של "העמדה המסרבת למציאות", הנפש מפעילה סוללה של מנגנוני הגנה המבקשים להתכחש לאתגרי הקיום. האדם מנסה לנצח את חוסר האונים בשליטה כול יכולה; להביס כל חסר בחמדנות חומסת; לתקן באופן מאגי כל קלקול; למגר אכזבות ותלות באמצעות אכזריות וניכור, או לחלופין באמצעות פנטסיה3 על קשר אידיאלי. כל מנגנוני ההגנה העומדים בשירות הסירוב לאמת הם שבריריים ביותר, והפעלתם כרוכה במתח מתמיד, שכן עמוק בתוך נפשנו אנו חשים שאנו מרמים את עצמנו.
לעומת זאת, תחת שלטונה של "העמדה המסכינה עם המציאות", הדורשת מאמץ וכרוכה בהתפתחות נפשית, אנו פוגשים במציאות נכוחה, על הכאב והיופי שהיא נושאת. הביטוי "מסכינה" נבחר שכן השורש ס.כ.נ מצוי בזיקה לסכנות האימננטיות להיותנו בעולם, למסכנות (הכאב, האבל) הכרוכה במפגש עם סכנות אלה וכן לסוכנות הנפשית הנולדת מתוך ההכרה בטבע הקיום האנושי, שהסכנות והכאב הם חלק בלתי נמנע ממנו. מתוך הכרה זו הנפש יכולה למצוא דרכים יצירתיות אינספור לקיום חיים מלאי יופי ומשמעות. עם הנכונות להסכין עם המציאות חלה גם התפתחות אתית, שכן בזכות היכרותי האינטימית עם החרדות והקשיים בתוכי מתפתחות בי הבנה, חמלה וגם אחריות כלפי חולשות האנוש באחר. בתוך כך, קבלת חסרונותיי שלי מובילה לנדיבות כלפי חסרונותיו; מכיוון שאני זקוקה לאחר, ביכולתי לשאת את הזדקקותו לי; קבלת הזדקנותי מעוררת סובלנות כלפי פגעי הזמן הניכרים באהובי; הבנת המאמץ הכרוך בנתינה מולידה הכרת תודה על כל גילוי של נדיבות כלפיי. במילים אחרות, אהבת אמת תלויה באהבת האמת של קיומנו.4 אי אפשר לאהוב באמת — את עצמי, את זולתי, את חיי — מבלי לאהוב את האמת הכרוכה בחיים האנושיים, מהולדת עד מוות. הסירוב למציאות מפריע ליצירת חיים מלאי משמעות, שכן משאבים רבים מתכלים במאמץ להתכחש לאמת. לעומת זאת, ההשלמה עם טבע הקיום מאפשרת הפניית תשומת לב לרגעי החיים כאל אוצרות שיש לנצור בעדינות.
ספר זה מתחקה אחר שבעה מאבקים סוערים המתחוללים בנפשנו, שכולם נמתחים בין הנכונות להכיר במורכבות הקיום ובין הדחף להתכחש לה באופנים שונים של כזב עצמי: אהבת האמת מול סירוב לאמת5 — המאבק בין הנכונות להסכין עם האמת (מה שיאפשר "לאהוב באמת") ובין הדחף לסרב לאמת ולשנוא אותה ואת האחר הנושא אותה (פרק 1); זיכרון מול שכחה — המאבק בין הנכונות לזכור ולדעת ובין הנטייה לשכוח ולהדחיק את מקורות הכאב בחיינו (פרק 2); דחף החיים מול דחף המוות — הדילמה אם לדבוק בחיים או לסגת אל המוות הנפשי, ולעיתים גם אל זה הממשי (פרק 3); אתיקה מול שבר מוסרי — המאבק בין הנכונות לעמוד באתגר האתי הכרוך בראיית האחר ובלקיחת אחריות על עצמנו ועליו כאחד ובין הפיתוי לקרוס אל שבר מוסרי (פרק 4); ידיעה מול הסירוב לדעת — מלחמה בין התשוקה לדעת את מציאות חיינו ובין הדחף לעצום עיניים דרך צמצום, בלבול ואטימת התודעה (פרק 5); שלטון הרוע מול עריצות הטוּב — המתח בין הרצון להיות טובים ו"טהורים" מכל רוע ובין הנכונות לקחת אחריות גם על הטוב וגם על הרוע (פרק 6); ולבסוף, גילוי מול כיסוי — המתח המתמיד בין הרצון להיות גלויים וחשופים ובין החשק לכסות את פנינו ב"נפש מסכות" (פרק 7).
כפי שניתן להניח, הנושאים מצויים בזיקה אלה לאלה, ויש ביניהם אזורי חפיפה. לפיכך לא זו בלבד שהטיול בין הצמדים הללו מעשיר את ההבנה של כל צמד, אלא שהוא גם מעניק הזדמנות להבין את המבנה הנפשי הכולל שלנו.
אל תיבת הנוח הדיאלקטית הזו אני מצעידה גם את צמד המתודות המזינות את חיי המקצועיים: חקר תרבות וטיפול פסיכואנליטי. כל סוג של מאבק פנימי ייבחן דרך שני תחומים אלה. פרק אחד יבחן אותו דרך יצירה ספרותית, והפרק הצמוד יבחן אותו באמצעות סיפורי טיפול שנתקלתי בהם במהלך יותר משלושים שנות עבודתי כפסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.6 את הספר ילוו הערות שוליים המבארות את המושגים הפסיכואנליטיים, למי מהקוראים שירצה להעמיק בהם מעט יותר. הבחירה לפנות אל הספרות כאל שדה שמאיר את עינינו הפסיכואנליטיות נטועה במסורת הפסיכואנליטית מראשיתה. פרויד היה מעריץ גדול של תרבות בכלל ושל ספרות בפרט, וניזון ממנה לגילויים מרכזיים בתיאוריה שלו, כמו תסביך אדיפוס הנשען על הסיפור "המלך אדיפוס" של סופוקלס וכמו מושג הנרקיסיזם הלקוח מן המיתוס על נרקיס המאוהב בבבואתו. ליום הולדתו השבעים ביקש פרויד להזמין רק אורח אחד שלא הכיר — את הסופר תומס מאן. את הפרס החשוב שקיבל בחייו, פרס גתה, קיבל דווקא על כישוריו הספרותיים ולא על תגליותיו הפסיכואנליטיות. הוא כתב מאמרים שונים העוסקים ביצירה והעריך את כוחו של היוצר לדייק ולדעת באופן אינטואיטיבי את שאנו, המטפלים, נוכל לתאר רק בקירוב. כך אמר זאת פרויד עוד בימיה המוקדמים של הפסיכואנליזה:
תיאורו של המשורר או מוצא השיגיון, האם עומד הוא במבחן המדע? על כך חייבים אנו להשיב את התשובה שאולי אינה צפויה, כי לאמיתו של דבר ולמרבה הצער, המצב הפוך הוא: המדע הוא שאינו עומד במבחנו של המשורר. לגבי המדע פעור עוד חלל ריק [...] המשורר מילא את הפער הזה (פרויד, 1907/1988, עמ' 64).
היחסים בין התחומים שינו את פניהם לאורך המאה החולפת והפכו מיחסי אדון ועבד (בלשונו של הפילוסוף הגל) ליחסים הדדיים, שבהם כל תחום מאיר את זולתו ומעשיר אותו (Felman, 2003). ברוח זו אני נעזרת בספרות כדי להאיר שבילים שהפסיכואנליזה לא דרכה בהם, ובה בעת אני נשענת על כוחו התיאורי של הטקסט הספרותי כדי להמחיש רעיונות פסיכואנליטיים קיימים.
הדוגמאות הספרותיות וכן הקליניות ימחישו עד כמה יצירתית היא הנפש האנושית — כמה פנים נושאת החרדה, כמה מנגנוני הגנה הנפש מקימה ומה רבים הם אופני ההתקשרות עם האחר — סימביוזה, חמדנות הרסנית, פרוורסיה,7 חמלה, ניתוק, הולכת שולל, אהבה מפויסת, אהבה חומסת ועוד ועוד. כל כתב חידה נפשי שיוצג לאורך הספר — מאלה הנחשבים ל"פתולוגיים" ועד לאלה הנחשבים "בריאים" — כל כולם מפגישים אותנו עם המוצא הטוב ביותר שמצאה הנפש (במודע ושלא במודע) בבוֹאה לענות על הדילמה הקיומית שבפניה היא ניצבה — בין הכורח לשאת את המציאות על יופייה ומכאוביה ובין הדחף להפנות לה עורף נוכח עומס יתר של כאב וחרדה.
דומים אפוא הפרקים בספר למניפה של צבעי היסוד של הנפש — שמהם נוצרים אינסוף ערבובים ותת־גוונים, כמספר בני האדם על פני האדמה.
מאבק ראשון
אהבת האמת מול סירוב לאמת
1
דהירה פסיכואנליטית בעקבות כרכרת האמת והסירוב לאמת של 'מאדאם בובארי' מאת גוסטב פלובר
ב-1856, כאשר פורסם לראשונה הרומן 'מאדאם בובארי', התברר שבית המשפט עומד להאשים את גוסטב פלובר ואת בית ההוצאה לאור בפגיעה בערכי המוסר והדת. כדי למנוע זאת, החליטו בבית ההוצאה לגנוז מייד סצנה אחת שלתחושתם הייתה עשויה להיות מקור הפורענות והסקנדל, והדבר עורר את חמתו של פלובר. מדובר היה בסצנת הכרכרה המפורסמת, שבה אמה בובארי ומאהבה ליאון עושים אהבה לאורך כל שעות אחר צהריים אחד בקרון כרכרה רתומה לסוסים, שנעה ונדה ברחבי העיר רואן בווילונות מורדים לעיניה הנדהמות של הבורגנות. כשהנושא התגלגל לבית המשפט טען פרקליטו של פלובר שאיש אינו יכול לקבל השראה מניאוף המופיע בסיפור טרגי על אישה שמשתגעת ומתאבדת. הוא גם ציטט את הסצנה המצונזרת במלואה, והראה שהיא אינה מכילה שום תוכן מיני גלוי, כך שקוראיו של פלובר מצויים בדיוק במצבם של תושבי רואן בסיפור — רואים כרכרה בדהרה משוגעת ואת השאר מדמיינים.
אם אכן התוכן המיני אינו הדבר שמאיים בסצנה הספרותית המופלאה הזאת, כשהכרכרה מתרוצצת סחופת ליבידו על פני רואן במשך חמש שעות רצופות, בווילונות מורדים ובדמיון זקור אל־על, שהרי, כפי שהוכיח פרקליטו של הסופר, אין בה אף מילת תיאור גלויה אחת, נשאלת השאלה מה כן הזעיק את פריז של תחילת המאה התשע־עשרה אל טרקלין בית המשפט.
לדעתי, האיום לא נבע מהתוכן כי אם מהתהליך הנפשי שעבר על הגיבורה, ודרכה על הקוראים; מדובר בתהליך הכרוך באובדן שליטה, ביצרים, בהסבת כאב, במשולש אדיפלי שבו המודר מושפל, אך גם ה"מנצחים" מצויים בסכנת הכחדה, שכן כוחם תש בדהירה — הן דהירת היצר המיני, הן זו של דחף המוות. החרדה מתהליך זה היא שמבקשת את הצנזורה הנפשית, היא שמבקשת לגנוז את האמת ולהעלימה מן העין (שטיינר, 2015/2011).
אנו עדים כאן לשתי מתקפות נפשיות על האמת: האחת, זו של גיבורת הרומן אמה, הנואפת, חומדת ובוזזת, ומתנתקת בהדרגה מן המציאות עד לאובדנה הטרגי, והשנייה, זו של הצנזורה החרדה מן הקורה לקורא ומבקשת, ממש כמו האני העליון,8 להתגונן מפני השתלטות היצר על ידי הדחקה ועצימת עיניים לאמת הנפשית המתבטאת בספרות, הכוללת גם מיניות והרסנות (רוט, 2017).
המרתיע בסצנה, אומרת הפסיכואנליטיקאית אינס סודרה (Sodre, 2015c), אינו האישה הלא־מוסרית אם כן, אלא האישה המטורפת, המונעת מהרס עצמי. סצנת הכרכרה אינה מעשה אהבה בלבד, אלא גם מופע ביעותים. הגיבורה משתמשת בחלימה בהקיץ כפייתית כבתרופה לתחושות ריקנות ודיכאון. אם כן, אומרת סודרה, 'מאדאם בובארי' אינו רומן על עוולות הניאוף, אף לא על חמדנות חסרת הבחנה, 'מאדאם בובארי' הוא רומן על העדפת הדמיון על פני המציאות. בפנטסיות שלה אמה בובארי מנהלת חיים כפולים לא רק עם שארל בעלה והמאהב ליאון, או עם שארל והמאהב רודולף. היא חיה חיים כפולים שמככבות בהם שתי נשים העונות לשם "אמה": אמה הגיבורה ההרואית, המתקיימת בדמיונה, שחיה בהשראת דמויות שקראה עליהן בספרות, והחלימה בהקיץ מכתיבה את צעדיה, ואמה של החיים הרגילים, החיה עם האנשים הרגילים, אשר להם (ולעצמה) היא רוחשת בוז עמוק.
ברצוני לקחת עתה את הכרכרה במסלול שאני מקווה שלא יחולל עוד סקנדל אבל יעורר כמה מחשבות, והוא ילך כך: אתחיל ביחסה של הפסיכואנליזה לאמת, אראה מדוע קשה לנו כל כך לשאת אמת ואעצור עם הכרכרה במספר תחנות של סירוב נפשי לידיעת אמת, שבשיאן אתמקד בשקרנות כבמתודה מעניינת לומר אמת.
אמת ופסיכואנליזה
כיצד אפוא מגדירה הפסיכואנליזה את "האמת" ואת מקומה בנפש ובטיפול הנפשי?
כשפרויד פוגש את קתרינה בהרים (1893/2004-1895), הוא משוחח איתה על סיבת ההתקפים שלה. פרויד תיאר כיצד הוא וברויר נהגו להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב־סימנים שאותו למדו לפענח כמו בהשוואה בין כתובות דו־לשוניות. באלף־בית הזה, מציע פרויד, הקאה פירושה גועל. לכן אמר לה שאם הקיאה כעבור שלושה ימים, הרי שכנראה חשה גועל כשהציצה לתוך החדר. קתרינה חושבת קצת ואז מאשרת — היא אכן הרגישה גועל, ותוהה לעצמה מפני מה חשה בו.
למרות הבוסריות של הרגע הזה בתולדות הפסיכואנליזה, המקבילה לבוסריות המינית־נפשית של קתרינה, יש משהו מאיר עיניים באנלוגיה של פרויד בין הפירוש הפסיכואנליטי לעבודת תרגום בין לשונות. "האמת" נחשפת דרך הסיפור של המטופלת, דרך האסוציאציות החופשיות שלה, אשר צפות ועולות בהן סמיכויות בלשון, בזמן, ברגש, בחוויה, ומובילות אל הבנת הקודים הפרטיים שלה, ומתוכם לגילוי הקונפליקט שמנע ממנה להמשיך לנוע בעולם בחופשיות, בסקרנות ובפתיחות, והסיג אותה למחלה ולהדחקה.
אלא שתהיה זאת הבנה שטוחה ורדוקטיבית, משל מסתכם המהלך האנליטי בפענוח כתב סימנים המוביל אל אמת אחת. למעשה, לא בכך לב העניין כלל ועיקר. פרויד כותב על "הדחף לחקור", ואף משתמש (פעמיים) במושג "אפיסטמופיליה" (1909, עמ' 245; 1917, עמ' 327) — התשוקה לדעת, ככוח יסודי באדם החותר אל ידיעת העולם ואל ידיעת העולם הפנימי. מלאני קליין (2013/1930) הרחיבה בדבר השפעתו של מנגנון זה על יכולתנו לפגוש את העולם כהווייתו, ובמילים אחרות, על יכולתנו להכיר את המציאות במקום לסרב לה. אחת הדרכים לתאר את המשימה הפסיכואנליטית היא בניסיון להבין מה מפריע לו לאדם לחקירה חופשית של עולמו הפנימי והחיצוני. מדוע נחסמה תשוקתו לדעת, לחוות את המציאות, את האחר, את עצמו, והוחלפה בצורות שונות של הגנה מפני ידיעה זו והמרתה בידיעות כוזבות או מודחקות. הפסיכואנליזה עוסקת באפשרות הפנימית להפנות את המבט אל המציאות, במקום להפנות לה עורף בשלל דרכים נפתלות. לא בגילוי "האמת" היא עוסקת אם כן, אלא בפתיחות כלפי האמת, בהתכוונות אליה.
הפסיכואנליטיקאית שלומית ידלין גדות (Yadlin-Gadot, 2016) מאירה את חשיבות ההבנה שלנו כי כל אחד מאיתנו מחזיק בתפיסות אמת מגוונות שאיננו מודעים להן: האמת המדעית, האמת הסובייקטיבית, האמת הבין־אישית ועוד. מגמות פנימיות שונות, אשר לעיתים מוֹנעות מחלקים באני לדעת על אודות חלקים אחרים שאינם מתיישבים איתם. קתרינה המבוהלת אינה באה במגע עם קתרינה המשתוקקת. קתרינה המדענית, הלומדת את המציאות, אינה בקשר עם קתרינה הנכנעת להגבלות חברתיות, וכך הלאה. האמת תלויה אפוא בחיבור בין רכיביה. במובן זה דחף החיים הוא סוכן האמת, שכן הארוֹס אינו מבקש רק לחבר בין אנשים אלא גם לחבר בין רכיבי אמת פנימיים לשם לכידותו של האני (Blass, 2016, 310).
ניתן לחצות את צירי האמת השונים שמאפיינים את הזרמים בפסיכואנליזה דרך "אמת" אנושית משותפת לכולם, והיא שהנפש נוטה לסגת מכאב ומחרדה. במובן זה אני סבורה שאויבה של האמת אינו השקר אלא הפחד מכאב. אמה בובארי אינה יכולה לשאת את העולם כפי שהוא; אינה יכולה לשאת את הבינוניות, השרירותיות, הסתמיות, את הדרישה להסתפקות במועט והתלות באחר האמיתי, האפרורי והבלתי מושלם. היא נסוגה מן האמת של חייה בהשראת הגיבורות הבדויות ברומנים שחולקו לה בנערותה במנזר, ומחפשת לעצמה מסתור נפשי (שטיינר, 2017/1993) מפני האמת המכאיבה, דרך הזדהות והיטמעות בדמות חלופית, המתקיימת במציאות חלופית אידיאלית.
בפסיכואנליזה מדומיינת לאמה היינו מבקשים להכיר לה את הפנטסיות הלא־מודעות שעומדות ביסוד מהלך חייה — את המרדנות הבריאה שמבקשת לתבוע לעצמה חירות בעולם גברי; את העלבון שהיא חווה בתלותה בשארל בעלה, עלבון שהיא תובעת חזרה דרך הבגידות בו והגחכת יחסיהם; את צרוּת העין שבעטייה היא חומסת ומרוששת אותו; את השחזור של יחסים מוקדמים עם דמות אם מתה ועם דמות אב המרחיק אותה מעליו; או לחלופין את הפנטסיה האדיפלית שבה היא משחזרת שוב ושוב משולשים שבהם היא המדירה ולא המודרת. אפשרויות אלו ואחרות יתגלמו בשדרה המרכזית של הטיפול הפסיכואנליטי, הלוא היא יחסי ההעברה בין המטופלת למטפלת. הדגש אפוא אינו על "אמת" עובדתית ואף לא על "אמת" נפשית מועדפת, כי אם על היכרות פנימית פתוחה ככל האפשר עם הקולות השונים, המניעים השונים, העצמיים המרובים (מנדלוביץ', 2009; Bromberg, 1998) הפועלים בפיצול זה מזה ויוצרים פערים בידע של אמה על עצמה בעולמה.
במקרה הטיפולי הקרוי "איש העכברושים" פרויד (1909/2004) מצטט את שירת המקהלה לאחר שפאוסט נפטר מן העולם:
אבוי! אבוי!
הרסת אותו, את העולם היפה,
באגרופך רב הכוח!
הוא נהרס, הוא מתמוטט!
חצי אל הרס אותו!
הבֵּן רב העוצמה
מבין בני האדמה,
המפואר בהם,
בְּנֵה אותו שוב,
בחיקךָ בנה אותו שוב!
לדברי פרויד, חולה הפרנויה בונה עולם זה מחדש, כדי שיוכל לשוב ולחיות בו. העולם החדש נבנה בחומרי הבנייה של הזיותיו. הדבר המעניין שפרויד מציע הוא שמה שאנחנו רואים בו תוצר של מחלה — אותה יצירת הזיה — הוא לאמיתו של דבר ניסיון ריפוי ושחזור.
פרויד מתאר כאן מהלך מפואר של הנפש, מהלך שחושף שתי גיבורות נוספות הקשורות באמת בקשר שאינו ניתן להתרה — האהבה והאתיקה. האדם שחש כי העולם נחרב, משום שעולמו הפנימי נחרב, מגייס את כוחות האהבה שנותרו לו כדי להעמיד את העולם חזרה על כנו ולהשיב לו את יופיו. נכון שהוא עושה זאת דרך סימפטום, דרך הזיה, משום שבינתיים נפשו אינה עומדת במשימת המגע הפתוח עם העולם הפנימי והחיצוני, אבל הוא מבקש לתקן. יש בנו נטייה מולדת לתיקון (קליין, 1937/2003). אפילו התיקון הפתולוגי, כשל שרבר, מטופלו של פרויד, שהיה איש חולה בנפשו, מהווה ניסיון של הנפש לאחות את השברים. התיקון הוא מהלך יצירתי שנובע מדחף החיים ומן האהבה. הוא נלחם בדחף המוות המוביל את הנפש לפרק, לפצל, להשליך ולהרוס את המבנים הקיימים. וכשהנפש מישירה מבט למציאות, היא מערבת גם את הגיבורה השנייה — האתיקה. אם איני מוכנה לדעת את האמת על הזדקנות, חולי, סכנות של אסון המשחרות לפתח אהובי ולפתחי, לדעת על המיניות ושלל מתחיה עם המציאות ועם המצפון, על חולשותיי וחסרונותיי, על עלבון ההדרה מהמיניות של הזוג ההורי במשולש האדיפלי, על הקטנוּת, על התלות, על כאב הנפרדות, על חוסר האונים ועל הסופיות — אם איני מוכנה לדעת אמיתות אלה, אסרב לדעת "על דברים ואנשים בעולם" כפי שאומר פרויד — ויהיה עליי להתגונן מפניהם כדי לא לפגוש דרכם את עצמי ואת אמיתות קיומי. אם קמטי אהובי משקפים את גופי המזדקן, יהא עליי להרחיקו מעליי. אך אם אני מוכנה לאמת הקיומית של עול הגוף וסימני הזמן, אלטף את קמטיו בחמלה ובאהבה. כשידלפו חסרונותיו בין סדקי נפשו, אדע כי ניבטת בהם גם חולשתי, וארצה לאספם אל חיקי, כמו החיק שהמקהלה ב'פאוסט' מבקשת לבנות בו מחדש את שנחרב. נכונותי לדעת את האחר היא התייצבות אתית, הכרוכה אף היא בסייג מכאיב והוא אי היכולת לחפון את האחר כולו בכף ידי תחת שליטתי המלאה והבלעדית. זוהי אתיקה של מבט פתוח, המכיר גם במה שאינו יכול להקיף בעדשה האנושית שהוא נסמך עליה. רק הכרה במגבלות תאפשר התמסרות לקיים, לדברים, לאנשים, לאחר, באינטימיות ובאומץ. זהו אתגר יומיומי ומתמשך, שניצב גם לפתחו של כל אדם, וגם לפתחה של כל שעה טיפולית.
המתקפה על האמת במפגש הטיפולי
ראשית, המטופל מבקש לחשוף בפנינו את האמת הנפשית שלו ובה בעת למנוע מאיתנו לדעת אותה, אותו, משום שעד כה הציבו בפניו החיים אכזבות וכישלונות, לימדו אותו להתבייש ולהסתיר, לסגת ולוותר. ואנו המטפלים? יש בנו צד המבקש לאהוב אותו דרך היענות לבקשתו מאיתנו לא לדעת. הוא מתקיף את החיבורים שלנו (ביון, 1959), ואנו חוברים לתחינתו לסגת מן האמת הנפשית שלו (ג'וזף, 1989/2020). כך נוצר מפגש כוזב. אנו חוברים אל ההגנות שלו. למשל, הוא מרדים אותנו, ואנו נרדמים במקום לדעת. הוא מסעיר אותנו, ואנו סוערים במקום לדעת. הוא מעורר את רחמינו, ואנו רחומים במקום לדעת את האמת המתרחשת בתוכו, בתוכנו, בינינו.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
