מימי לא קראתי לאשתי

מבוא
 

באביב תשנ"ט הוזמנתי לתת סדרת הרצאות בת עשרה מפגשים ביחידה ללימודי המשך של סמינר גור בבני ברק בנושא 'יחסי הורים־ילדים'. כבר בהתחלה תדרכה אותי מנהלת היחידה להימנע מסוגיות הקשורות בזוגיות כי אצלם 'לא מדברים על דברים כאלה'. באותה עת טרם הייתי ערה לקיומם של דפוסים ייחודיים בקשרים הזוגיים של חסידי גור, ופירשתי את הבקשה כדרישה לשמירה על צניעות האופיינית לחברה החרדית בכללותה. באחת מההרצאות הראשונות בסדרה התייחסתי לנושא הגבולות במשפחה, וכדי להדגים מהו טשטוש גבולות סיפרתי שבעדות מסוימות יש נשים שהולכות לטבול במקווה בליווי אחת מבנותיהן הצעירות. לא הזכרתי את מטרת הטבילה, ואף לא תיארתי מה הן עושות במקווה ולמה בנות הלוויה הצעירות נחשפות. רק ציינתי שאני רואה בעיה בשמירה על הגבולות בין אם לבתה. עם סיום דבריי קמה אחת ממשתתפות הקורס הנמנית עם חסידות גור והעירה לי בצורה מכובדת, אך בתקיפות, כי יש בקורס גם בחורות לא נשואות, ולא מקובל אצלם לומר דברים כאלה בנוכחותן.

אלא שהאירוע לא הסתיים בזאת, ולאחר ההרצאה היה לו המשך בשני ערוצים: ראשית, בתום השיעור מצאו לנכון בחורות חרדיות ליטאיות אחדות שנכחו בהרצאה לגשת אליי ולומר לי שלא אקח ללב את התקרית. בחורות אלה, שנבדלו בחזותן מזו של החסידיות, וניכר עליהן שהן חשופות יותר לעולם החוץ־חרדי, אמרו לי שלא היה פסול בדבריי, ושנוהג הטבילה במקווה ידוע להן; שנית, מנהלת היחידה ביקשה לדבר אתי. היא סיפרה לי שעדכנו אותה בנוגע לתקרית, ושאצלם, כלומר בגור, בנות אינן יודעות דבר עד שהן מתחתנות. היא חזרה וביקשה ממני לא לומר דבר שקשור בזוגיות. בעקבות האירוע התגבשה בי הבנה ראשונית בנוגע לחסידי גור: ראשית, רגישותם לענייני צניעות גבוהה; שנית, מנגנון הפיקוח החברתי אצלם פעיל; ושלישית, מתקיימים שוני ומתח לא מבוטלים בינם ובין החברה הליטאית.

סדרת המפגשים בנושא יחסי הורים־ילדים הצמיחה לאחריה שמונה שנות עבודה כמרצה בחוג לייעוץ חינוכי, בקורס להכשרת מנחות הורים ובהשתלמויות שונות בפסיכולוגיה ביחידה ללימודי המשך של סמינר גור. בשנים אלה לימדתי שם פעמיים ואף שלוש בשבוע, ופגשתי מאות נשים חרדיות — מחסידות גור, מחסידויות אחרות וכן נשים המזוהות עם הציבור הליטאי. למרות המפגשים האינטנסיביים עם נשות גור, ואף שלימודי הפסיכולוגיה טיפחו שיח גלוי לב ביני ובין הנשים, לא התרחב הרבה הידע שלי על חסידות גור ועל דפוס הזוגיות שלה בתקופה זו. אמנם הבנתי שאין מקום להציע לאֵם שפונה אליי ללכת עם בעלה לאספות הורים של בנם כדי לחזק אתו את הקשר, כי האיש והאישה הגוראים אינם נראים זה לצד זה במקומות ציבוריים, אך לא ידעתי הרבה יותר מכך.

מפנה של ממש התרחש לאחר שאחת ממורות הסמינר פנתה אליי, וביקשה שאקבל לטיפולי תלמידת סמינר שעמדה לפני נישואים וסבלה מתסמיני חרדה. ליווי המטופלת לקראת יצירת קשר זוגי דרש ממני ידע מעמיק יותר במוסד הנישואים הגוראי, וכדי ללמוד על תפיסת הזוגיות של גור ועל הפרקטיקות הנהוגות בתחום זה נפגשתי עם נשים מרכזיות בחסידות. לאחר זמן מה התחלתי במחקר המובא בספר זה, ונהניתי מאוכלוסיית מחקר זמינה שיכולתי לפנות אליה על בסיס של היכרות אישית ואמון, הכרת השפה והקודים התרבותיים שלה וידע מוקדם בנושא המחקר.¹ אלה לא רק חסכו זמן ועבודה קשה, אלא אפשרו לי לחדור לאחד מהמרחבים השמורים ביותר של חסידות גור — מרחב הקדושה.

תוצריו של המחקר מובאים בספר שלפניכם, המתחקה אחר תהליך הקמת בית בחסידות גור בימינו, ובוחן באמצעותו את זהותה הפרטיקולרית של חסידות זו.

החברה החרדית מהווה בין שבעה לתשעה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, והיא נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: חסידים, ליטאים־מתנגדים² ומזרחים. כל אחת מקבוצות־העל הללו מהווה כשליש מהחברה החרדית, ומתייחדת במבנה פנימי משלה. הקבוצות הליטאית והמזרחית מורכבות מתתי־קבוצות ותתי־זרמים אידאולוגיים, ואילו הקבוצה החסידית מורכבת מעשרות חצרות חסידיות, שכל אחת מהן היא ישות בפני עצמה, מעין ממלכה עצמאית. למעט מקרים יוצאי דופן, בראש כל חצר חסידית עומד אדמו"ר, וסביבו חסידים ועסקנים בעלי מעמד בכיר בחצר. כל חצר שואפת לעצמאות ארגונית־מוסדית, אולם זו מתממשת בדרגות שונות בהתאם לגודל החצר, משמע למספר החסידים הנמנים עמה, ובהתאם למעמדה הכלכלי.

כמה מהחצרות החסידיות שמרכזן נמצא בישראל ייסדו קהילות בארץ ישראל כבר בשלהי התקופה העות'מאנית, כמה — בתקופת המנדט, ואחרות — לאחר השואה והקמתה של מדינת ישראל. כמה מהחצרות החסידיות בישראל, דוגמת ויז'ניץ, קרלין ותולדות אהרון, התפלגו והתפצלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, כך שמספר החצרות גדל עם השנים. יש בישראל קהילות חסידיות שמרכזן נמצא מחוץ למדינה, למשל בובוב וסאטמר, שמרכזיהן המתחדשים נוסדו באמריקה לאחר השואה.

החצרות החסידיות בישראל נבדלות אלו מאלו גם בגודלן. חסידויות מסוימות הן בנות אלפי משפחות ועשרות אלפי חסידים; יש חסידויות קטנות יותר שבהן חברים אלפים אחדים; ויש קטנות מאוד. ספר זה מתמקד בחסידות גור, שהיא מהגדולות בישראל, אם לא הגדולה שבהן, ומשנות העשרים של המאה ה-20 היא גם מהחצרות המובילות בחברה החרדית מבחינה פוליטית וחברתית, ומנהיגיה הם מהדמויות המרכזיות באגודת ישראל.³

*

ר' יצחק מאיר אלתר (1866-1799) ייסד את השושלת של חסידות גור בשנת 1859, לאחר מותו של הרבי מקוצק. חסידות זו המשיכה את ענף פשיסחא וקוצק, אך גם היוותה לו תחליף. אדמו"ר זה קבע את מקום מושבו בעיירה גורה קלווריה, הסמוכה לוורשה, שהפכה למרכז החסידות.⁴

עד מלחמת העולם השנייה הנהיגו את החסידות שלושה אדמו"רים: ר' יצחק מאיר אלתר, הרי"מ, שישב על כס האדמו"רות בשנים 1866-1859; ר' יהודה אריה לייב אלתר (1905-1847), נכדו של הרי"מ, המכונה 'שפת אמת' על שם חיבורו החסידי־פרשני על התורה, הנהיג את החסידות בשנים 1905-1870; ר' אברהם מרדכי אלתר (1948-1866), בנו של 'שפת אמת', הקרוי 'אמרי אמת' על שם חיבורו שלו, עמד בראש החסידות בשנים 1948-1905. ⁵

בשמונים השנים של חסידות גור על אדמת פולין גדלה אוכלוסיית חסידיה לכדי למעלה ממאה אלף. בתקופה זו נוצר גוון חסידי ייחודי ששילב בין לימוד תורה בעמקות לפיתוח האישיות,⁶ ובין חיפוש אמת קוצקאי לאהבת כל יהודי והכרה ב'נקודה הפנימית' שבו.⁷ החשיבה הגוראית הונצחה בחיבורים תורניים שהשאיר אחריו כל אחד מהאדמו"רים, והמרכזי שבהם הוא שפת אמת. האדמו"רים הראשונים של שושלת גור ביססו הנהגה נעדרת מופתים, מדקדקת בהלכה ומעורבת בעסקנות ציבורית לשמירת הערכים הדתיים.⁸

האפשרות של שיבת ציון נהייתה ממשית בימיו של ר' יהודה אריה לייב, ורגשותיו בנושא היו מעורבים.⁹ לעומת זאת, בשנת 1921, לאחר שביקר ר' אברהם מרדכי בארץ ישראל ושב לפולין, פנה אל בעלי ההון ודִרבן אותם לעלות לארץ.¹⁰ פעילותו הענפה למען יישוב הארץ מתוארת בהרחבה בהמשך הספר.

בשנת 1940 הוברח ר' אברהם מרדכי עם כמה מבני משפחתו ומקורבים אל מחוץ לגבולות פולין והגיע לארץ ישראל, ואז עבר אליה גם המרכז הרוחני של החסידות מפולין.¹¹ עם מותו של האדמו"ר בשנת 1948, מיד לאחר קום המדינה, תפס את מקומו בנו, ר' ישראל אלתר (1977-1894), המכונה בפי החסידים 'בית ישראל'.

אדמו"ר זה הנהיג את החסידות במשך 28 שנים, ובמהלכן הוא שיקם אותה ואף הִבנה אותה מחדש. ר' ישראל העמיד את הפרישות המינית כרעיון מרכזי בחסידות, ותבע מחסידיו לקיים את העיקרון של 'קדש עצמך במותר לך', שמשמעותו הימנעות גם מדברים מותרים כדי להכניע את היצר המיני ולהגיע לשליטה בו.¹² רעיון הקדושה מעוגן בתפיסת עולם חסידית ובדרכה של חסידות קוצק, כור מחצבתה של חסידות גור. הקדושה היתה חלק בלתי נפרד מסולם הערכים של כל אדמו"רי גור, אך היא קיבלה דגש מיוחד בתקופתו של ר' ישראל. השקפת עולמו, שלפיה חסידות גור צריכה לעסוק ב'קדושה', כלומר בפרישות מינית, הובילה לשתי תמורות: האחת היא הפיכת חיי הפרישות, שבפולין נועדו ליחידי סגולה בלבד, לנחלתם של רבים; והשנייה היא עיגון תפיסת העולם בהנהגות אופרטיביות, משמע במנהגים ובדפוסי מעשים ומסורות, שמיסד האדמו"ר כדי ליצור נורמות התנהגות מחייבות בתחום הצניעות והפרישות. הנהגות אלה עיצבו מחדש את הספֵרה הציבורית והפרטית, וייחדו את חסידי גור מקבוצות חרדיות אחרות.

לאחר מותו של ר' ישראל ב-1977 הנהיגו את החסידות האדמו"רים הבאים: ר' שמחה בונים אלתר, אחיו של ר' ישראל, שנקרא בפי החסידים 'לב שמחה' (1992-1977); ר' פנחס מנחם אלתר, אחיו של ר' שמחה בונים, המכונה 'פני מנחם' (1996-1992); ור' יעקב אריה אלתר, בנו של ר' שמחה בונים, האדמו"ר המכהן בעת כתיבת שורות אלה, שקיבל לידיו את הנהגת החסידות ב-1996. האדמו"רים הללו הרחיבו את תחום מושבה של החסידות, את מפעליה התורניים ואת עיצוב סדרי החיים שלה, והמשיכו לקיים את רעיון ה'קדושה' כציר המארגן את חיי החסידים.¹³

הערות

1. זאת בניגוד לחוקרים רבים המדווחים על קושי לחדור לחברה החרדית. ראו לדוגמה: זלצברג, 'עולמן של נשות חסידות', עמ' 90-79; יפה, 'להיות ילדה חרדית', עמ' 34-32; שטדלר, 'קודש וחול', עמ' 59-57; שנלר, 'מערכת החינוך', עמ' 360-357; הנ"ל, 'צמיחתו והתפתחותו', עמ' 340; שרת, 'משחקיהן של בנות גן חרדי', עמ' 15-14.
2. בדברים שלהלן אשתמש בצמד המונחים הנרדף 'ליטאים' ו'מתנגדים' לתיאור הפלג הלא חסידי בחברה החרדית. המונח 'ליטאים' מקורו בריכוז הגאוגרפי של מתנגדי החסידות בליטא, והמונח 'מתנגדים' הוא כינוי של החסידים לאלו שהחזיקו לפי דעתם בנושנות ולא רצו ליהנות מן החדש. ראו: וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, עמ' 13, הערה 6.
3. אלפסי, החסידות ושיבת ציון, עמ' 162.
4. על השינויים במבנה העיירה ובתושביה החל בימיו של הרי"מ עד מלחמת העולם השנייה ראו: ברגמן, 'גורה־קלווריה'.
5. בשנים 1870-1866 נהו החסידים אחר ר' חנוך הניך מאלכסנדר, ששימש ממלא מקום עד שר' יהודה אריה לייב ניאות לשמש אדמו"ר.
6. אלפסי, גור לדורותיו, עמ' 142.
7. על רעיון 'הנקודה הפנימית' ראו: פייקאז', חסידות פולין, עמ' 140-131.
8. על עסקנותו הציבורית של הרי"מ סביב גזרת הלבוש ראו: אסף וברטל, 'שתדלנות ואורתודוקסיה', עמ' 79-74. על מעורבותו של ר' אברהם מרדכי באגודת ישראל ראו: בקון, 'דעת תורה', עמ' 508-497.
9. אלפסי, החסידות ושיבת ציון, עמ' 26.
10. אלתר, אוסף מכתבים, עמ' סא.
11. פראגר, נס ההצלה.
12. סורסקי, פאר ישראל, עמ' קיז־קנ.
13. ראו לדוגמה: גרליץ, לבם של ישראל; הלמן, הפני מנחם; אלפסי, גור לדורותיו.