| 1 |
בשעה מאוחרת בערב חג המולד, ירדה מריסה לואיס מהרכבת בתחנת ברוקלי, והתקדמה יחד עם ההמון השתוי לעבר הגשר להולכי רגל. פתיתי השלג הראשונים הסתחררו בעצלתיים באוויר והאנשים היו מלאי חמימות ואלכוהול, ולהוטים להגיע הביתה ולהתחיל בחגיגות.
מריסה הייתה אישה יפה בעלת שיער שחור, עיניים סגולות וגזרה של שעון חול. היא התגאתה בעובדת היותה הבחורה מהסוג שאימהות תמיד מזהירות מפניו. היא חזרה בדיוק ממועדון לילה שבו הופיעה כרקדנית, ולבשה מעיל וינטג’ שחור וארוך המעוטר בפרווה מפוארת. פניה היו מכוסות באיפור כבד שנועד לשוות להן חיוורון מוגזם, שפתיה היו משוחות בסגול, וריסים מלאכותיים השלימו את התמונה. כשהתחילה לעלות במדרגות אל הגשר, שני בחורים צעירים שעלו לפניה סובבו את ראשם לאחור וסקרו אותה בחמדנות. היא עקבה אחר עיניהם הגולשות כלפי מטה וגילתה את סיבת ההתעניינות. החלק התחתון של מעילה השתחרר וחשף הבזק של גרבי ניילון וביריות מבגדי ההופעה שלה. היא נעצרה כדי לרכוס את כפתורי הפליז הגדולים, בעת שההמונים שעטו על פניה.
“אני מקווה שזאת פרווה מלאכותית,” מלמל קול מאחוריה. מריסה הציצה לאחור וראתה אישה צעירה וגרומה, עם החבר שלה, הגרום כמוה. שניהם לבשו מעילי חורף מרופטים, ולאישה היה שיער ארוך ושמנוני.
“כן, היא מלאכותית,” שיקרה מריסה בביטחון וחיוכה המסנוור האפיל על השקר.
“לי זאת נראית פרווה אמיתית,” התעקשה הצעירה. החבר שלה עמד שם ובהה בפה פעור קמעה בהבזק התחרה והביריות בזמן שמריסה מיהרה להתכסות במעילה.
“פרנק!” נבחה עליו הגרומה וגררה אותו משם אל המדרגות.
צווארון הפרווה במעיל של מריסה היה אמיתי. היא מצאה את המעיל בהנחה בחנות יד שנייה בסוהו, וקנתה אותו יחד עם תיק האיפור שהיה תלוי על זרועה.
מריסה טיפסה במדרגות הנותרות וחצתה את הגשר להולכי רגל. מסילות הרכבת שמתחת נצצו באור הירח ושכבת שלג דקה נחה על הגגות. לקראת סוף הגשר, היא גילתה ששני הצעירים נשארו מאחור והמתינו לה בראש המדרגות. ליבה התחיל לפעום במהירות מוגברת.
“אני יכול לעזור לך?” שאל הגבוה מבין השניים והושיט את זרועו. הוא היה נאה, בעל שיער אדמוני ופנים חלקות וסמוקות. הוא לבש חליפת שלושה חלקים, מעיל גשם ארוך וכהה, ונעלי העור השחורות שלו הבריקו. חברו היה נמוך יותר, לבוש באופן כמעט זהה, אבל הרבה פחות מצודד מהגבוה.
“אני בסדר,” היא אמרה.
“המדרגות חלקלקות,” הוא התעקש ודחף את זרועו מתחת לזרועותיה. הם חסמו עתה צד אחד של המדרגות. היא הביטה בו רגע, ואז החליטה שעשוי להיות פשוט יותר להיענות להצעת העזרה שלו.
“תודה,” היא אמרה ולקחה את זרועו. חברו הנמוך ממנו רצה לקחת מידה את תיק האיפור, אבל היא נענעה בראשה לשלילה וחייכה. השלג הדק התפצח מתחת לרגליהם בזמן שירדו במדרגות, כשמריסה מעוכה ביניהם. הם הדיפו צחנה של בירות וסיגריות.
“את דוגמנית?” שאל הגבוה מביניהם.
“לא.”
“מה הפירוש של ‘מ.ל.’?” שאל הנמוך והצביע על האותיות המודפסות על תיק האיפור.
“אלה ראשי התיבות של השם שלי.”
“ומה השם שלך?”
היא התעלמה מהשאלה והם התעלמו מההתעלמות.
“אני סיד,” אמר הגבוה, “וזה פול.” פול חייך מאוזן לאוזן וחשף שיניים צהובות וגדולות. הם הגיעו לתחתית המדרגות והיא הודתה להם ושחררה את זרועה.
“רוצה לשתות משהו?”
“תודה, אבל מחכים לי בבית,” אמרה מריסה. השניים עדיין חסמו צד אחד של המדרגות, ואנשים חלפו על פניהם. הם עמדו שם רגע וחיכו, שוקלים את המצב.
“בחייך, זה חג המולד,” אמר סיד. מריסה זזה הצידה, ודאגה שהנוסעים האחרים יחצצו בינה לבין הצמד. “או שאולי נוכל לתת לך טרמפ?” הוא הוסיף ופילס את דרכו לקראתה. פול בא בעקבותיו, ודחף נער צעיר כדי להתקדם לעברה. עיני החרוזים שלו היו נוקבות ולא ממוקדות בעת ובעונה אחת.
“לא, באמת. אני מוכרחה להגיע הביתה, אבל תודה, חברים, ושיהיה לכם חג שמח.”
“את בטוחה?” שאל פול.
“אני בטוחה, תודה.”
“אנחנו יכולים להצטלם איתך?” שאל סיד.
“מה?”
“סתם סלפי שלך איתנו. אנחנו אוהבים בחורות יפות, וככה יהיה לנו על מה להסתכל כשנהיה לבד במיטה הקרה בלילה.”
האופן שבו הביטו בה גרם למריסה לחשוב על זאבים. זאבים רעבים. הם נעמדו אחד מכל צד ורכנו לעברה. היא הרגישה יד על אחוריה בעת שסיד הניף את האייפון שלו וצילם סלפי, ואחריו עוד אחד. אצבעותיו התחילו לעשות את דרכן בין פלחי הישבנים שלה.
“יופי,” היא אמרה ונסוגה לאחור. הם הראו לה את התמונות. עיניה נראו פעורות לרווחה, אבל לא הסגירו את עוצמת הפחד שהרגישה בתוכה.
“את ממש שווה,” אמר סיד. “את בטוחה שלא נוכל לשכנע אותך לבוא לשתות משהו?”
“יש לנו וודקה, מליבו, יין,” אמר פול. מריסה הביטה לאחור אל הגשר, וראתה שעדיין יש כמה נוסעים שחוצים אותו. היא הביטה שוב בצמד וחייכה עוד חיוך מאולץ ולחוץ.
“מצטערת, חברים. לא הלילה.”
היא נשאה את עיניה לעבר אחת ממצלמות האבטחה שמעליהם, שהייתה מקובעת בקופסת פלסטיק. הם עקבו אחר מבטה, ואז סוף־סוף היה נראה שהבינו את הרמז, והם זזו הצידה.
“איזה כלבה סנובית,” היא שמעה את פול מסנן. היא נשארה שם רגע, מתנשמת בהקלה, והביטה בהם ניגשים למכונית שחנתה ליד המדרכה. היא הסבה את מבטה כשראתה שהם מציצים לאחור. רק כשהמכונית נסעה משם והתרחקה מהתחנה, הבינה מריסה שכל הזמן הזה היא עצרה את נשימתה.
היא נשפה אוויר וראתה את הנוסעים האחרונים יורדים במדרגות. בראש המדרגות היה איש גבוה ונאה בשנות החמישים המוקדמות לחייו, ולידו עמדה אשתו, שהייתה חיוורת מאוד.
“שיט,” היא מלמלה לעצמה, מיהרה לעבר מכונות הכרטיסים והעמידה פנים שהיא מתעסקת באחד המסכים.
“מריסה! אני רואה אותך!” אמרה האישה בקול סמיך מאלכוהול. “אני רואה אותך, זונה!” נשמעו נקישות עקבים במדרגות בזמן שהאישה דהרה לקראתה.
“ג’נט!” קרא הגבר.
“תעזוב אותנו בשקט,” צעקה האישה וניגשה אל מריסה. היא קירבה אצבע ארוכה אל פניה של מריסה ונופפה בה בתנועה מאיימת. “את תשמרי מרחק ממנו!”
עיניה היו אדומות ופניה נפוחות, והליפסטיק שלה נזל על קמטי העישון שסביב פיה.
“ג’נט!” קרא שוב הגבר, תפס בה והרחיק אותה ממריסה. הוא היה בסביבות גילה של אשתו, אבל השנים היטיבו איתו יותר, כפי שהן נוהגות לעשות עם גברים, נזכרה מריסה.
“אני עושה כמיטב יכולתי לשמור מרחק ממך, אבל אנחנו גרות באותו הרחוב,” אמרה מריסה וחייכה במתיקות. “הדרכים שלנו חייבות להצטלב מתישהו.”
“חתיכת זנזונת!”
“שתית קצת הלילה, ג’נט?”
“כן!” נחרה ג’נט. “עם בעלי!”
“אתה לא נראה לי שיכור, דון. ואני חשבתי שבשביל להיות עם ג'נט חייבים להשתכר.”
ג’נט הרימה יד במטרה להעיף סטירה למריסה, אבל דון טרפד את המהלך.
“מספיק. למה את לא יכולה לסתום את הפה שלך, מריסה? את רואה שהיא לא מרגישה טוב,” הוא אמר.
“אל תדבר כאילו אני לא נמצאת פה,” לעלעה ג’נט את מילותיה.
“בואי, אנחנו הולכים הביתה,” אמר דון. הוא הוביל אותה משם, כמעט כאילו הייתה נכה.
“זונה מזדיינת,” מלמלה ג’נט.
“לי לא משלמים על סקס!” צעקה מריסה. “תשאלי את דון!”
הוא הביט בה בעצב. היא לא ידעה אם הוא עצוב על אשתו האלכוהוליסטית או על עצמו. הוא עזר לג’נט להגיע אל מכוניתם ולהיכנס לתוכה. הם חלפו על פניה ומריסה עצמה את עיניה ונזכרה בפעמים שדון התדפק על דלתה מאוחר בלילה, כשאמא שלה ישנה, והם התגנבו אל חדרה למעלה. תחושת המגע של עורו החם בעורה בזמן שעשו אהבה...
כשפקחה שוב את עיניה, היא ראתה את אחרוני הנוסעים מתפזרים ברחובות הסמוכים, והיא נשארה לבדה. שלג כבד ירד ונלכד בקשתות האור הבוהקות שסביב התחנה. מריסה פנתה ימינה ברחוב פוקסברי. עצי חג מולד זהרו בחלונות הבתים ורק קול צעדיה בשלג שבר את הדממה שעטפה הכול.
סוף הרחוב התעקל ימינה בחדות והפך לרחוב האווסון. היא היססה. הוא נפרש לפניה בחשיכה. כמה פנסי רחוב היו כבויים ורק שניים מהם האירו דרך של 460 מטרים, עם בתים משני צידיה. היא לא רצתה ללכת לבד. תמיד היו כמה אנשים שיצאו מהתחנה והלכו באותו מסלול והיא הרגישה בטוחה יותר במחיצתם. אבל בגלל ג’נט השיכורה ושתי החלאות שהטרידו אותה לפניה, הדבר נמנע ממנה הלילה.
מריסה מיהרה על פני הסמטאות האפלוליות והחלונות הריקים והחשוכים, והגבירה את הקצב כדי לתפוס עוד שלולית של אור. היא חשה הקלה כשרחוב קוניסטון הופיע לפניה מתוך החשיכה. הוא היה מואר היטב בחסות בית הספר שבקצהו. היא פנתה שמאלה, חלפה על פני מגרש המשחקים ואז חצתה את הכביש ופתחה את השער של ביתה. הוא השמיע קול חריקה. כל החלונות היו חשוכים והגינה הזעירה הייתה שטופת צללים. היא הוציאה את המפתחות ועמדה לפתוח את הדלת, כשלפתע שמעה חבטה רכה מאחוריה.
“וואו, ביקר, הפחדת אותי למוות,” אמרה למראה החתול בעל העור הכהה והחלק שרבץ על פח האשפה שליד השער. היא ניגשה אליו ואספה אותו בזרועותיה. “בוא. קר מדי בחוץ בשביל שנינו.” ביקר גרגר ונשא אליה זוג עיניים ירוקות ועזות. היא הצמידה את פניה אל פרוותו החמימה. החתול העניק לה רגע אחד של חסד, ואז התפתל בזרועותיה. “בסדר, טיפשון אחד,” היא אמרה ושחררה אותו. הוא זינק למטה ושעט מבעד לגדר החיה אל הגינה הסמוכה.
מריסה הכניסה את המפתח לחור המנעול, אבל אז השער חרק מאחוריה. היא קפאה על מקומה. קול שפשוף קלוש נשמע ואחריו צעדים מתפצחים על השלג. היא הסתובבה לאיטה.
דמות במעיל גשם ארוך נעמדה מאחוריה. פניה היו מכוסות במסיכת גז, עם כיסוי ראש מעור שחור ובוהק, שהתהדק סביב הגולגולת. שתי עיניות זכוכית בהו בה במבט אטום, ומתקן הנשימה של המסיכה האריך את הפנים כך שהן נתלו ממש מעל החזה. הדמות עטתה כפפות שחורות, ובידה השמאלית הייתה סכין ארוכה ודקה.
מריסה הסתערה על המפתח שבמנעול, אבל הדמות התנפלה עליה, תפסה אותה בכתפה והטיחה אותה בגבה אל הדלת. היה הבזק כסוף, ודם ניתז על עיניות הזכוכית במסיכה.
תיק האיפור שלה נפל לקרקע והיא שלחה יד אל צווארה, ורק אז חשה בכאב הנורא שבגרונה המשוסף. מריסה ניסתה לצרוח, אבל כל מה שנשמע היה קול גרגור, ופיה התמלא בדם. היא הרימה את ידיה בזמן שהדמות התנודדה וסובבה את הסכין, חתכה מבעד לשתי אצבעות של מריסה ומבעד לבד מעילה, לתוך אמות ידיה. היא לא הייתה מסוגלת לנשום ונאבקה כדי למצוא אוויר, חרחרה, גרגרה והתיזה דם לכל עבר. הדמות תפסה בעורפה וגררה אותה לאורך השביל, מטיחה את פניה בעמוד האבן של השער. כאב התפרץ בפניה והיא שמעה עצם נסדקת.
היא התפתלה והשמיעה קולות של טרום־הקאה, כשהיה ברור שאינה יכולה להכניס אוויר אל ריאותיה המוצפות. היא צפתה מן הצד, כמעט מרוחקת מהסיטואציה, בזמן שהדמות המוזרה נאבקה כדי לגרור אותה על הקרקע, הרחק מעמוד האבן, לעבר מרכז הגינה הזעירה. הדמות דידתה ונראה כאילו היא עומדת ליפול אבל הצליחה לשמור על שיווי משקל. היא הנחיתה עליה שוב את הסכין בשתי ידיים, שיספה ודקרה בצווארה ובגרונה. בעת שדמה נשאב מגופה אל שמיכת השלג שתחתיה והחיים נטשו את גופה, היה נדמה למריסה שהיא מזהה את הפנים שמבעד לעיניות במסיכת הגז.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
