רצח לפי הספר

קְרַאוּץ' אֶנד, לונדון

בקבוק יין. אריזה משפחתית של טורטייה צ'יפס בטעם גבינה וצנצנת של רוטב סלסה חריף. חפיסת סיגריות בצד (אני יודעת, אני יודעת). הגשם שהולם בחלונות. וספר.

יש משהו יותר נהדר מזה?

'רציחות באחוזת פאי' היה הספר התשיעי בסדרת רבי־המכר האהובה אָטיקוּס פּוּנְד. כשפתחתי אותו לראשונה באותו ערב גשום באוגוסט, כל קיומו היה ככתב־יד שתפקידי לערוך אותו לפני שיראה אור. קודם כול, התכוונתי ליהנות ממנו. אני זוכרת שהלכתי ישר למטבח כשנכנסתי הביתה, הוצאתי לי כמה דברים מהמקרר וסידרתי הכול על מגש. התפשטתי, והשארתי את הבגדים במקום שבו נפלו. גם ככה הדירה הייתה מבולגנת. התקלחתי, התנגבתי ולבשתי חולצה ענקית של מייסי העכברברה שמישהו נתן לי ביריד הספרים בבולוניה. היה מוקדם מדי להיכנס למיטה אבל תכננתי לקרוא את הספר בשכיבה עליה, כשהמצעים עדיין סתורים ומקומטים מהלילה שעבר. אני לא תמיד חיה ככה, אבל החבר שלי לא היה בבית כבר שישה שבועות ובזמן שהייתי לבדי הרשיתי לעצמי בכוונה להנמיך סטנדרטים. יש משהו די מנחם בבלגן, במיוחד כשאין עוד מישהו שיתלונן.

בעצם אני שונאת את המילה הזאת. חבר. במיוחד כשהיא משמשת כדי לתאר גבר בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים. הצרה היא שהשפה האנגלית לא מציעה יותר מדי חלופות. אנדריאס לא היה בן הזוג שלי. לא התראינו באופן מספיק סדיר בשביל זה. המאהב שלי? החצי השני שלי? שניהם עושים לי צמרמורת, כל אחד מסיבה אחרת. הוא היה מכרתים. הוא לימד יוונית עתיקה בווסטמינסטר ושכר דירה במֵיידָה וֵייל, לא מאוד רחוק ממני. דיברנו על זה שנעבור לגור יחד אבל חששנו שזה יהרוג את היחסים בינינו, אז אמנם הייתה לי מלתחת בגדים שלמה שלו בבית, אבל בדרך כלל הוא עצמו לא היה. זו הייתה אחת מאותן פעמים. אנדריאס טס הביתה בחופשות מהלימודים כדי להיות עם משפחתו: ההורים שלו, סבתו האלמנה, שני בניו המתבגרים ואחיו של גרושתו — כולם התגוררו באותו בית, במסגרת אחד מאותם הסדרים משונים שהיוונים כנראה מאוד נהנים מהם. הוא לא היה אמור לחזור עד יום שלישי, יום לפני החזרה ללימודים, ואני הייתי צפויה לראות אותו רק בסוף השבוע הבא.

וכך נשארתי לי לבדי בדירה שלי בקראוץ' אנד, שהשתרעה על פני מרתף וקומת קרקע של בית ויקטוריאני בקְליפְטוֹן רוד, כרבע שעה הליכה מתחנת התחתית הַייגֵייט. זאת הייתה כנראה הקנייה ההגיונית היחידה שעשיתי בחיי. אהבתי לגור בה. היא הייתה שקטה ונוחה וחלקתי את הגינה עם כוריאוגרף שהתגורר בקומה הראשונה אבל כמעט אף פעם לא היה בבית. היו לי הרבה יותר מדי ספרים, כמובן. לא היה סנטימטר פנוי על המדפים. הספרים נערמו זה על גבי זה. המדפים עצמם כרעו תחת המשקל. המרתי את חדר השינה הנוסף שלי לחדר עבודה, אף על פי שניסיתי לא לעבוד מהבית. אנדריאס השתמש בו יותר ממני — כשהיה באזור.

פתחתי את היין. גם את מכסה צנצנת הסלסה. הדלקתי סיגריה. התחלתי לקרוא את הספר שאתם עומדים לקרוא. אבל לפני שתעשו זאת, אני צריכה להזהיר אתכם.

הספר הזה שינה את חיי.

יכול להיות שכבר קראתם את המשפט הזה בעבר. אני נבוכה להודות שמרחתי אותו על כריכת הרומן הראשון שטיפלתי בו אי־פעם, מותחן די שגרתי שמתרחש במלחמת העולם השנייה. אני לא זוכרת אפילו מי אמר את זה, אבל לספר ההוא הייתה רק דרך אחת לשנות חיים של מישהו: ליפול עליו. האם המשפט הזה באמת נכון מתישהו? אני עדיין זוכרת שקראתי את האחיות ברונטה כנערה צעירה מאוד, והתאהבתי בעולם שלהן: במלודרמה, במרחבים הפראיים, ברומנטיקה הגותית שאפפה את הכול. אפשר לומר ש'ג'יין אייר' ניווט אותי לעבר קריירה בעולם המו"לות, וזה מעט אירוני לנוכח מה שקרה. יש הרבה ספרים שנגעו בי עמוקות: 'לעולם אל תיתן לי ללכת' של אישיגורו, 'כפרה' של מקיואן. סיפרו לי שהרבה מאוד ילדים מצאו את עצמם לפתע בפנימייה בעקבות תופעת הארי פוטר, ושלכל אורך ההיסטוריה היו ספרים שהשפיעו השפעה עמוקה על גישתנו לעולם. 'מאהבה של ליידי צ'טרלי' הוא דוגמה מתבקשת אחת, '1984' היא עוד אחת. אבל אני לא בטוחה שזה באמת משנה מה אנחנו קוראים. החיים שלנו ממשיכים לאורך הקווים הישרים שנסללו עבורנו. הספרות הבדיונית מספקת לנו רק הצצה לחלופה. אולי זאת אחת הסיבות לכך שאנחנו נהנים ממנה.

אבל 'רציחות באחוזת פאי' באמת שינה הכול עבורי. אני כבר לא גרה בקראוץ' אנד. אני כבר לא בעבודה שלי. הצלחתי לאבד הרבה מאוד חברים. באותו ערב, כששלחתי יד ופתחתי את העמוד הראשון של כתב־היד, לא היה לי מושג לקראת איזה מסע אני הולכת, ולמען האמת, אני מצטערת שהרשיתי לעצמי לקחת עליי את המשימה. הכול בגלל המנוול הזה, אֶלֶן קוׄנְוֶויי. הוא לא מצא חן בעיניי מהיום שפגשתי אותו, אם כי באופן מוזר, את הספרים שלו תמיד אהבתי. מבחינתי אין תחליף למותחן רצח שכתוב טוב: הטוויסטים והתפניות בעלילה, הרמזים וההסחות, ולבסוף, שביעות הרצון מכך שהסבירו לך הכול באופן שמעורר בך רצון לדפוק את הראש בקיר כי לא ראית את זה מההתחלה.

לזה ציפיתי כשהתחלתי. אבל 'רציחות באחוזת פאי' הוא לא ספר כזה. הוא לא כזה בכלל.

אני מקווה שאני לא צריכה לפרט יותר מזה. אתם, בניגוד אליי, כבר הוזהרתם.

רציחות באחוזת פאי

תעלומה בסדרת אטיקוס פונד

אלן קונוויי

על המחבר

אלן קונוויי נולד באיפּסוויץ' ולמד בבית הספר ווּדברידג', ולאחר מכן באוניברסיטת לידס, שם סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. כעבור כמה שנים נרשם ללימודי כתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה. ב-1995, אחרי שש שנים שבהן עבד כמורה, רשם את הצלחתו הספרותית הראשונה עם הספר 'אטיקוס פונד חוקר'. הספר שהה במשך 28 שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של ה'סאנדיי טיימס', וזכה בפרס פגיון הזהב מטעם אגודת כותבי ספרות הפשיעה בקטגוריית מותחן הפשע של השנה. מאז נמכרה סדרת אטיקוס פונד ב-18 מיליון עותקים ברחבי העולם, ותורגמה ל-35 שפות. ב-2012 הוענק לאלן קונוויי תואר חבר במסדר האימפריה הבריטית, על תרומתו בתחום הספרות. יש לו ילד אחד מנישואין קודמים, והוא מתגורר בפרֶמְלינְגְהַם שבסאפוֹק.

סדרת אטיקוס פונד
 

אטיקוס פונד חוקר

אין מנוחה לרשעים

אטיקוס פונד לוקח את התיק

עם רדת הלילה

חג המולד של אטיקוס פונד

ג'ין וציאניד

ורדים אדומים לאטיקוס

אטיקוס פונד מעבר לים

משבחי הביקורת לאטיקוס פונד

"כל מה שאפשר לצפות לו ממותחן פשע בריטי. מסוגנן, חכם ובלתי צפוי." 'אינדיפנדנט'

"הרקול פוארו, שים לב! זר קטן ופיקח הגיע העירה — והוא נכנס לנעליך." 'דיילי מייל'

"אני מעריץ של אטיקוס פונד. הוא מחזיר אותנו לימי הזוהר של ספרות הפשע ומזכיר לנו איפה הכול התחיל." איאן רנקין

"שרלוק הולמס, הלורד פיטר וימזי, האב בראון, פיליפ מארלו, פוארו... את הבלשים הגדולים באמת אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. אבל עכשיו — הכינו אצבע נוספת בשביל אטיקוס פונד!" 'אייריש אינדיפנדנט'

"סיפור בלשי מצוין זקוק לבלש מצוין — ואטיקוס פונד הוא תוספת ראויה לחבורה הזו." 'יורקשייר פוסט'

"לגרמניה יש שגריר חדש. וספרות הפשע קיבלה את גדול בלשיה." 'דֶר טאגֶשפּיגֶל'

"אין ספק שאלן קונוויי יודע להוציא החוצה את האגתה כריסטי שבתוכו. ושיהיה לו בהצלחה! אני מת על זה." רוברט האריס

"חצי יווני, חצי גרמני, אבל תמיד צודק במאה אחוז. השם? פונד — אטיקוס פונד." 'דיילי אקספרס'

בקרוב — עיבוד לסדרת טלוויזיה בבי־בי־סי‎1
 

 חלק ראשון
צער
 

1

23 ביולי 1955

בקרוב תהיה הלוויה.

שני הקברנים, ג'ף ויבֶר הזקן ובנו אדם, יצאו עם אור ראשון והכול היה מוכן, קבר שנחפר בדיוק במידות הנכונות, והעפר שנערם בתלולית מסודרת לצידו. כנסיית סנט בּוֹטוֹלְף שבסַקְסְבִּי־אוֹן־אֵייבוֹן מעולם לא נראתה מקסימה יותר, ושמש הבוקר נצנצה על החלונות המקושטים. הכנסייה הוקמה במאה השתים־עשרה, אך כמובן נבנתה מחדש פעמים רבות. הקבר החדש היה ממזרח לה, בסמוך לחורבות המזבח הישן, שם העשב צמח פרא ופרחי חיננית ושן הארי הנצו סביב הקשתות ההרוסות.

הכפר עצמו היה שקט, הרחובות היו ריקים. החלבן כבר השלים את סבב החלוקה שלו ונעלם, והבקבוקים היטלטלו בירכתי המכונית המסחרית שלו. גם נערי העיתונים כבר חילקו את כולם. זה היה יום שבת, כך שאף אחד לא יֵצא היום לעבודה ובעלי הבתים עדיין לא החלו במטלות סוף השבוע שלהם. בשעה תשע תיפתח חנות הכפר. ריח הלחם הטרי שאך זה יצא מהתנור כבר החל לחלחל מהמאפייה הסמוכה. הלקוחות הראשונים יגיעו בקרוב. בתום ארוחת הבוקר תישמע מקהלת מכסחות הדשא. זה היה ביולי, עונת השיא של צבא הגננים הנלהב של סקסבי־און־אייבון, ולקראת יריד הקטיף שיתרחש בעוד חודש, הוורדים כבר נגזמו והקישואים נמדדו בקפידה. בשעה אחת וחצי נקבע משחק קריקט במגרש הכפר. יהיה שם אוטו גלידה, הילדים ישחקו, המבקרים יערכו פיקניקים בחזית מכוניותיהם. חנות התה תהיה פתוחה. אחר צהריים מושלם של קיץ אנגלי.

אבל עוד לא. נדמה היה כאילו הכפר עוצר את נשימתו בדממה רוחשת כבוד, מחכה לארון שעמד להתחיל במסעו מהעיר בּאת'. אפילו עכשיו, בשעה שהועלה אל רכב הקבורה, מוקף בנוכחים חמורי סבר — חמישה גברים ונשים — שנמנעים מלבוא בקשר עין זה עם זה, כאילו אינם בטוחים לאן להביט. ארבעה מהגברים היו קברנים מקצועיים מחברת לָאנֶר את קְרֵיין הוותיקה והמכובדת. ראשית ימיה של החברה היה בתקופה הוויקטוריאנית, אז עסקה בעיקר בנגרות ובבנייה. בשעתו, ארונות והלוויות היו עיסוק צדדי, כמעט זניח. אבל מקברי ככל שזה נשמע, דווקא החלק הזה בעסק שרד. לאנר את קרֵיין כבר לא בנו בתים, אבל שמם הפך מילה נרדפת למוות בכבוד. האירוע של היום היה, אפשר לומר, החבילה המוזלת. רכב ההלוויות היה מדגם ישן יותר. לא יהיו סוסים שחורים או תכריכים מנקרי עיניים. הארון עצמו, למרות הגימור הנאה, יוּצַר ממה שהיה, ללא ספק, עץ נחות. על לוחית פשוטה, עם ציפוי כסף ולא מכסף ממש, התנוסס שמה של המנוחה ושני תאריכים חיוניים:

מרי אליזבת' בלייקיסטון

5 באפריל 1887 — 15 ביולי 1955

חייה לא היו ארוכים כפי שנדמה, גם אם החלו במאה אחת והמשיכו בזו שאחריה, אך הם נגדעו באורח בלתי צפוי למדי. הסכום בתוכנית ההלוויה של מרי לא הספיק אפילו כדי לכסות את העלויות הסופיות — ולא שזה שינה משהו, שכן חברת הביטוח תכסה את ההפרש — והיא הייתה שמחה לראות שהכול מתנהל על פי בקשותיה.

רכב ההלוויות יצא בדיוק בזמן, והחל בנסיעה בת שלושה־עשר הקילומטרים כשהמחוגים בשעון הראו על השעה תשע וחצי. הנסיעה נמשכה בקצב נינוח, כראוי למאורע, כדי להגיע לכנסייה בדיוק בשעה עגולה. אם ללאנר את קרֵיין הייתה סיסמת פרסום, היא כנראה הייתה "לא מאחרים לעולם". ושני האבלים שנסעו עם הארון אולי לא הבחינו בכך, אבל המרחבים הכפריים מעולם לא נראו מקסימים יותר, השדות מעברו האחר של העמק, קירות אבן הצור שהשתפלו אל נהר האייבון, שילווה אותם לאורך כל הדרך.

בבית הקברות בסנט בוטולף, שני הקברנים בחנו את מעשה ידיהם. אפשר לומר הרבה דברים על הלוויות — עמוקות, מהורהרות, פילוסופיות — אבל ג'ף ויבר צדק כשנשען על את החפירה שלו, מולל סיגריה בין אצבעותיו השמנמנות ופנה אל בנו. "אם אתה כבר מת," הוא אמר, "לא יכולת לבחור יום מוצלח יותר מזה."

2

הכומר רובין אוסבורן ישב אל שולחן המטבח במעונו, וערך תיקונים אחרונים בדרשתו. שישה דפים היו פרושים על השולחן לפניו, מודפסים אך כבר מכוסים בהערות שהוסיף בכתב ידו העכבישי. האם היא ארוכה מדי? בקרב אנשי קהילתו נשמעו לאחרונה תלונות על כך שדרשותיו התארכו מעט, ואפילו הבישוף הראה סימנים של קוצר רוח במהלך הדברים שנשא ביום ראשון של הפֶּנטֶקוֹסְט. אבל זה היה שונה. גברת בלייקיסטון חיה כל חייה בכפר. כולם הכירו אותה. הם ודאי ישמחו להקריב חצי שעה — או אפילו ארבעים דקות — מזמנם כדי להיפרד ממנה.

המטבח היה חדר גדול ושמח, עם תנור אָגָה שפלט חמימות עדינה לאורך כל השנה. סירים ומחבתות נתלו מוָּוִים, והיו גם צנצנות מלאות בעשבי תיבול טריים ובפטריות מיובשות שבני הזוג אוסבורן ליקטו בעצמם. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, שניהם נעימים וביתיים עם שטיחים שעירים, ציפיות רקומות בעבודת יד וחלונות גג חדשים שהוספו רק לאחר דין ודברים ארוך עם הכנסייה. אך מעלתו הגדולה של מעון הכומר הייתה מיקומו, בקצה הכפר, משם השקיף על היער שנקרא בפי כול דִינְגֶל דֶל. היה שם אחו פראי, שנמלא במרבדי פרחים באביב ובקיץ, ואחריו אזור מיוער שעציו, בעיקר אלונים ובוקיצות, הסתירו את פַּאי הוֹל שמעברם השני — האגם, המדשאות, ואחריהם הבית עצמו. מדי בוקר התעורר רובין אוסבורן אל נוף שהסב לו עונג בכל פעם מחדש. לעיתים היה נדמה לו שהוא חי בתוך אגדה.

מעון הכומר לא היה תמיד כזה. כשירשו את הבית — ואת הבישופות — מהכומר מונטגיו הקשיש, זה היה בית של אדם זקן, בית טחוב ולא מזמין. אך הנרייטה חוללה בו את קסמיה, זרקה את כל הרהיטים שנראו לה מכוערים מדי או לא נוחים מספיק, וסרקה את כל חנויות היד שנייה של וילטשייר ואייבון בחיפוש אחר תחליפים מושלמים. האנרגיה שלה לא חדלה להדהים אותו. העובדה שבחרה מלכתחילה להיות אשת כומר הייתה מפתיעה דיה, אך היא התמסרה לחובותיה בהתלהבות שהציתה אהדה כלפיה מיום הגעתם. שניהם לא יכלו להיות מאושרים יותר מכפי שהיו בסקסבי־און־אייבון. נכון, הכנסייה נזקקה לטיפול. מערכת ההסקה קרטעה באופן קבוע. הגג החל שוב לדלוף. אבל הקהילה שלהם הייתה גדולה דיה כדי לשמח את הבישוף וגם רבים מהמאמינים שנחשבו בעיניהם כעת לחברים. הם לא היו חולמים להיות בשום מקום אחר.

"היא הייתה חלק מהכפר. אמנם התאספנו כאן היום כדי להתאבל על לכתה, אך עלינו לזכור את מה שהותירה אחריה. מרי הפכה את סקסבי־און־אייבון למקום טוב יותר עבור כולם — כשסידרה את הפרחים מדי יום א' כאן בכנסייה הזאת, כשביקרה את הקשישים כאן ובאשטון האוּס, כשערכה מגביות עבור החברה להגנה על ציפורי הבר, או כשקיבלה את פני האורחים בפַּאי הול. העוגות הביתיות שלה היו תמיד הכוכבות של יריד הכפר, ואני יכול לספר לכם שפעמים רבות היא הגיעה אליי בהפתעה לחדר הכומר עם עוגיות השקדים שלה או אולי פרוסה של עוגת ספוג."

אוסבורן ניסה לדמיין את האישה שבמשך רוב חייה שימשה כסוכנת הבית של פאי הול. קטנה, כהת־שיער ונחושה — היא תמיד מיהרה לאנשהו, כאילו בעיצומו של מסע צלב פרטי. נדמה היה שהזיכרונות שלו ממנה הם בעיקר ממרחק בינוני, שכן למען האמת, הם מעולם לא שהו לאורך זמן באותו חדר. הם היו יחד באירוע חברתי אחד או שניים, אבל לא יותר מדי. האנשים שחיו בסקסבי־און־אייבון לא היו ממש סנובים, אך מצד שני הם היו ערים היטב לעניינים מעמדיים, וגם אם כומר הוא בגדר תוספת ראויה לכל התכנסות חברתית, קשה לומר זאת על מי שהייתה, בסופו של דבר, מנקה. יכול להיות שהייתה מודעת לכך. אפילו בכנסייה ישבה בדרך כלל בספסל בשורה האחרונה. היה משהו ממש מעורר כבוד בהתעקשות שלה לעזור לאנשים, כאילו משום מה הייתה חייבת להם את זה.

או שאולי זה היה פשוט יותר? כשחשב עליה והסתכל על מה שכתב זה עתה, מילה אחת עלתה במוחו. חטטנית. זה לא היה הוגן והוא בהחלט לא היה אומר זאת בקול רם, אבל הוא נאלץ להודות שהיה בכך שמץ של אמת. היא הייתה מסוג הנשים שידן בכול (לרבות בתוך פאי תפוחים ופטל שחור), והקפידה לקשור קשר עם כל אדם בכפר. איכשהו היא תמיד הייתה שם כשנזקקת לה. הבעיה היא שהייתה שם גם כשלא נזקקת לה.

הוא נזכר איך מצא אותה ממש כאן, בחדר הזה, לפני קצת יותר משבועיים. הוא כעס על עצמו. הוא היה צריך לצפות לזה. הנרייטה תמיד התלוננה על כך שהשאיר את דלת הכניסה פתוחה, כאילו מעון הכומר הוא בסך הכול עוד אגף בכנסייה, ולא ביתם הפרטי. הוא היה צריך להקשיב לה. מרי נכנסה בעצמה כשלא היה שם, וכעת עמדה כשבידה בקבוקון של נוזל ירוק, כאילו מדובר בקמע מימי הביניים שנועד להרחיק שדים. "בוקר טוב, אדוני הכומר! שמעתי שיש לך בעיה של צרעות. הבאתי לך קצת שמן מנטה. ככה תיפטר מהן. אימא שלי תמיד אמרה שזו הדרך!" זה היה נכון. היו צרעות במעון הכומר — אבל מאיפה היא ידעה את זה? אוסבורן לא סיפר לאף אחד מלבד להנרייטה, והיא ודאי לא הייתה אומרת על כך דבר. כמובן, זה היה צפוי בקהילה כמו סקסבי־און־אייבון. איכשהו, בלי שאיש באמת הבין כיצד, כולם ידעו הכול על כולם ולא פעם אמרו שאם תתעטש באמבטיה, מישהו יופיע עם ממחטה ביד.

כשראה אותה שם, אוסבורן לא היה בטוח אם להודות לה או להתרגז. הוא מלמל מילת תודה אבל בד בבד גם הרכין את מבטו אל שולחן המטבח. והן פשוט שכבו שם בין כל הדפים שלו. כמה זמן היא הייתה בחדר? האם ראתה אותן? היא לא אמרה כלום, והוא כמובן לא העז לשאול אותה. הוא ליווה אותה החוצה במהירות האפשרית וזו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה. הוא והנרייטה היו בחופשה כשמתה. הם הספיקו לחזור בזמן כדי לקבור אותה.

הוא שמע צעדים וכשהרים את עיניו ראה את הנרייטה נכנסת לחדר. היא בדיוק יצאה מהאמבטיה, עדיין עטופה בחלוק מגבת. גם בשלהי שנות הארבעים לחייה, היא עדיין הייתה אישה נאה, עם שיער ערמוני גולש וגִזרה שבקטלוגים של אופנה היו מגדירים "מלאה". היא הגיעה מעולם שונה מאוד, בת הזקונים של חוואי עשיר עם שטח של יותר מארבעת אלפים דונם במערב סאסקס, ועם זאת, כשהשניים נפגשו בלונדון — במהלך הרצאה בוויגמור הול — הם גילו שיש ביניהם חיבור מיידי. הם נישאו ללא הסכמת הוריהם וגם היום היו עדיין קרובים מתמיד. הם הצטערו רק על כך שנישואיהם לא בורכו בילדים, אבל זה היה רצון האל, כמובן, והם למדו להשלים עימו. הם פשוט שמחו להיות זה עם זה.

"חשבתי שגמרת עם זה," היא אמרה, והוציאה חמאה ודבש מהמזווה. היא פרסה לעצמה פרוסת לחם.

"רק מוסיף כמה מחשבות של הרגע האחרון."

"טוב, אני במקומך לא הייתי מאריכה בדיבור, רובין. בכל זאת שבת היום, וכולם ירצו להמשיך בענייניהם."

"אנחנו מתכנסים אחר כך בקווינְ'ס אַרְמְס. בשעה אחת־עשרה."

"זה נחמד." הנרייטה לקחה את ארוחת הבוקר שלה לשולחן והתרווחה בכיסא. "סר מגנוס ענה כבר למכתב שלך?"

"לא. אבל אני בטוח שהוא יהיה שם."

"טוב, הוא ממש משאיר את זה לרגע האחרון." היא רכנה והציצה באחד הדפים. "אתה לא יכול להגיד את זה."

"את מה?"

"'הרוח החיה בכל מסיבה'."

"למה לא?"

"כי היא לא הייתה כזאת. היא תמיד נראתה לי קצת מסוגרת וחשאית, אם אתה רוצה לדעת את האמת. ממש לא מהסוג שקל לדבר איתו."

"היא הייתה די משעשעת כשבאה הנה בחג המולד שעבר."

"היא הצטרפה למזמורים, אם זה מה שאתה מתכוון. אבל אף פעם אי אפשר היה באמת לדעת מה היא חושבת. קשה לי לומר שהייתה לי חיבה מיוחדת כלפיה."

"לא ראוי שתדברי עליה ככה, הֶן. בטח לא היום."

"אני לא רואה סיבה שלא. זה העניין בהלוויות. הן מלאות צביעות. כולם אומרים שהמנוח היה אדם נפלא, טוב לב, נדיב, כשעמוק בפנים הם יודעים שזה לא נכון. אני אף פעם לא חיבבתי את מרי בלייקיסטון, ואין לי שום כוונה להתחיל להפליג בשבחיה רק כי היא הצליחה ליפול מהמדרגות ולשבור את המפרקת."

"את מדברת בצורה לא מאוד נדיבה."

"אני מדברת בכנות, רובי. ואני יודעת שגם אתה חושב בדיוק אותו דבר — אפילו אם אתה מנסה לשכנע את עצמך אחרת. אבל אל תדאג! אני מבטיחה שלא אבייש אותך מול האבלים." היא עשתה פרצוף. "הנה! מספיק עצוב?"

"לא כדאי שתתחילי להתכונן?"

"הכול כבר מוכן למעלה. שמלה שחורה, כובע שחור, פנינים שחורות." היא נאנחה. "כשאמות, אני לא רוצה ללבוש שחור. זה כל כך עגום. תבטיח לי. אני רוצה להיקבר בוורוד עם זר גדול של בגוניות בידיים."

"את לא הולכת למות. לא בקרוב. עכשיו, עלי למעלה להתלבש."

"בסדר. בסדר. חתיכת בריון!"

היא רכנה אליו והוא הרגיש את שדיה, רכים וחמימים, נצמדים אל צווארו. היא נשקה לו על לחיו, ואז מיהרה לצאת, תוך שהיא משאירה את ארוחת הבוקר שלה על השולחן. רובין אוסבורן חייך לעצמו כשחזר לנאומו. אולי היא צודקת. הוא יכול לקצץ עמוד או שניים. הוא שוב הסתכל במה שכתב.

"למרי בלייקיסטון לא היו חיים קלים. היא עברה טרגדיה אישית זמן קצר אחרי שהגיעה לסקסבי־און־אייבון והייתה יכולה בקלות להישאב לתוך זה. אבל היא השיבה מלחמה. היא הייתה מסוג הנשים שמתמסרות לחיים, שלא תיתן להם להכניע אותה. וכעת, כשאנחנו מביאים אותה למנוחתה האחרונה, לצד בנה שאהבה כל כך ואיבדה בצורה כל כך טרגית, אולי נוכל לשאוב מעט נחמה מהמחשבה שהם סוף־סוף יחד."

רובין אוסבורן קרא את הפסקה פעמיים. ושוב ראה אותה עומדת לה, ממש בחדר הזה, ליד השולחן.

"שמעתי שיש לך בעיה של צרעות."

היא ראתה אותן? היא ידעה?

השמש נכנסה כנראה מאחורי ענן, כי לפתע חצה צל את פניו. הוא שלח יד, קרע את הדף לגזרים וזרק אותם לפח.

*המשך הפרק בספר המלא*